ראשי » חדשות » בארץ

מה היה אילו מלחמת יום כיפור לא הייתה פורצת?

בחורף תשל"ג, הרבה לפני יום הכיפורים תשל"ד, מציעה מצרים לפתוח בתהליך שלום עם ישראל. גולדה ודיין משתכנעים שעדיף שלום בלי שארם, והמלחמה בין ישראל למצרים נמנעת

פברואר 1973. חאפז איסמעיל, עוזרו של נשיא מצרים אנואר סאדאת, נפגש בוושינגטון עם שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר. הוא שוטח בפני קיסינג'ר את הצעתו המעודכנת של סאדאת לשלום עם ישראל בתמורה לפינוי מלא של חצי האי סיני, תוך נכונות מצרית לפירוז האזור לאחר הנסיגה. ההצעה מובאת לדיון חשאי ב"מטבח" המפורסם של ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר.

עוד כותרות ב-nrg:
- פעיל חמאס חשף: שיטת חפירת המנהרות בעזה
- נתניהו גילה: מה הוביל לחילוץ השגרירות בקהיר
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
 

גולדה מתלבטת קשות, אבל שר הביטחון משה דיין מטיל את מלוא כובד משקלו בזכות ההצעה. בשיא הוויכוח הוא מטיח בגולדה: "ב-1971 כבר דחינו הצעה מצרית להסדר. דיווחי המודיעין שלנו מלמדים שסאדאת הגיע למסקנה שהוא ישחרר את האדמות המצריות בכל מקרה – בהסדר שלום או במלחמה. הוא גם הגיע לסיכום עם נשיא סוריה, חאפז אל-אסד, על תיאום לקראת מלחמה משותפת מול ישראל.

"במלחמה כזו יהיו לנו אלפי הרוגים, ואם סאדאת יציע אותו הסדר אחריה, ברור שהציבור הישראלי המוכה יסכים לו. לא כדאי לנו להגיע להסדר לפני מלחמה אכזרית, במקום אחריה? אולי אפילו נצליח להתחיל בכך תהליך שלום עם כלל העולם הערבי".
   
אחרי התלבטות בת כמה ימים, גולדה משתכנעת. משא ומתן חשאי בין ישראל למצרים נפתח בוושינגטון, בחסות שר החוץ קיסינג'ר. בסיומו הדרמטי, באוגוסט 1973, מופיעים גולדה וסאדאת במסיבת עיתונאים ומבשרים לעולם על ההסכם שהושג: שלום מלא וראשון בין מדינת ישראל למדינה ערבית. בבחירות הנערכות באוקטובר 1973 זוכה מפלגת העבודה בניצחון מוחץ. בסוף השנה זוכים סאדאת וגולדה בפרס נובל לשלום.

העולם הערבי, לעומת זאת, רותח. בכל רחבי המזרח התיכון מתמלאים הרחובות במפגינים הזועמים על בגידתה של "האחות הגדולה" באחדות הערבית, ובעיקר ב"אחים הפלסטינים". מי שזועם במיוחד הוא נשיא סוריה אסד, שתוכניתו למלחמה משותפת נגד ישראל נגוזה לפתע, בלי שזכה בעצמו באדמות הגולן.

סאדאת יוצא בנאום לאומה ותוקף את תוקפיו: "החזרנו לעצמנו את כל האדמות המצריות הכבושות בלי שאף אמא מצרייה בוכה על בנה. זה הרבה יותר ממה שמבקרינו הצליחו לעשות בכל דיבורי הרהב שלהם".
 
מאחורי הקלעים, רוב שליטי ערב מתרשמים מאוד מאומץ לבו של סאדאת. בשיחות חשאיות הם מתוודים בפניו: אנחנו יודעים כמוך שאי אפשר להביס את ישראל בשדה הקרב. יש בהם גם מי שמוסיפים: "העולם הערבי מלא כוחות מהפכניים מסוכנים. לישראל יש אינטרס ויכולת לעזור לנו לדכא אותם, כפי שעזרה לירדן מול הפלסטינים בספטמבר 1970. נוכח מסורת הבדלנות האמריקנית, לא נוכל לסמוך על ארה"ב שתעשה זאת".

שליט ירדן, המלך חוסיין, הוא גדול המתרשמים מהמהלך הישראלי-מצרי. במשך שנים ראה את הביטחון לעתידו, כמו סבו עבדאללה לפניו, בברית חשאית עם ישראל מול היריב המשותף – הפלסטינים. עוד במלחמת העצמאות הגיע עבדאללה לסיכום סודי עם דוד בן-גוריון על חלוקת הטריטוריה שיועדה בהחלטת האו"ם למדינה הפלסטינית.

ב-1967 אמנם התפתה חוסיין לסמוך על הבטחות נשיא מצרים נאצר, והצטרף למלחמה נגד ישראל, אבל התוצאות העגומות מבחינתו – אובדן הגדה המערבית, ובכללה העיר העתיקה ומסגד אל-אקצה - הביאו אותו למסקנה שלעולם לא יחזור על הטעות, אלא יתמיד בברית עם ישראל. זה השתלם כשישראל סייעה לו כאמור לדכא את המרי הפלסטיני, ואף איימה על סוריה לבל תעז לפלוש לשטח ירדן.
 

ההסכם הגלוי שחתמה ישראל עם מצרים, מנהיגת העולם הערבי, גרם לחוסיין לרצות להפוך גם את הברית שלו עם ישראל לברית שלום רשמית וגלויה. הוא ידע שעליו לפעול במהירות: הלגיטימיות של שלטונו הבעייתי על מיליוני פלסטינים תלויה בהמשך יכולתו להציג את עצמו כמייצגם של הפלסטינים, במקום הכוח העולה של אש"ף בראשות יאסר ערפאת.

בכך היה לו אינטרס משותף מובהק עם ישראל: להחניק את "הבעיה הפלסטינית" ואת פוטנציאל הפגיעה שלה בשתי המדינות. הדרך לעשות זאת, הבין המלך, היא חזרה לסטטוס-קוו שלפני מלחמת ששת הימים: הוא ישלוט בשטחי מערב הירדן ויעניק לפלסטינים היושבים שם זכויות אזרח, וישראל תעשה זאת לגבי הפלסטינים היושבים בתחומה.

חוסיין החליט אפוא להיענות בחיוב לחיזורים מצד ישראל, ולחתום על הסכם שלום ברוח קווי "תוכנית אלון". יגאל אלון עצמו אף מונה לעמוד בראש צוות המשא ומתן. בקעת הירדן, גוש עציון ועוד כמה גושים קטנים הסמוכים לקו הירוק נשארו בידי ישראל. שאר השטח, הצפוף באוכלוסייה פלסטינית, הועבר לידי ירדן.

במסגרת הדיונים הוחלט כי לווקף הירדני יישאר מעמד אוטונומי של ניהול ענייני הדת המוסלמיים בהר הבית, ובתמורה יזכו היהודים לאפשרות תפילה בהר, בחלקו הצפוני, המרוחק ממסגד אל-אקצה.
   
ההסכם עם חוסיין הפתיע וקומם את אנשי אש"ף, בראשות יאסר ערפאת. הארגון כבר עמד על סף פריצת דרך במעמדו המדיני. דובר על הכרזה של הליגה הערבית שתעניק לאש"ף באופן רשמי את ייצוג הבעיה הפלסטינית, ואפילו על הזמנתו של ערפאת לעצרת הכללית של האו"ם.

כל זה נגדע באחת מול ההסכם הישראלי-ירדני, שהתקבל בעולם בהתלהבות. ערפאת ניסה לטרפד את השלום המתהווה באמצעות סדרה של פיגועים, מיעוטם בישראל ורובם בירדן, אבל גל הטרור סוכל בתוך זמן קצר בשיתוף פעולה ישראלי־ירדני נחוש. הקהילה הבינלאומית, שרצתה שקט ולא ממש התעניינה בזכויות הפלסטינים, גיבתה את היד הקשה שהפעילו שתי המדינות כלפי אש"ף.

מן העבר השני גבר התסכול בקרב קבוצות של צעירי הציונות הדתית בישראל, שתכננו הקמת חוג רעיוני חדש ששמו "גוש אמונים". התוכנית הייתה לממש את חזון ארץ ישראל השלמה באמצעות הקמת גרעיני התיישבות שיאכלסו את שטחי יו"ש, ובמיוחד את האזורים הפלסטיניים הצפופים שממשלות העבודה לא רצו ליישב.

השאיפות הללו נתנו ביטוי גם לתסכול של אותם צעירים מהמעמד המשני שהציונות הדתית זכתה לו בישראל המפא"יניקית. אלא שהסכם אלון-חוסיין טרף להם את הקלפים: האופוריה שבה התקבל לא אפשרה את מימוש חזונם של אנשי "אמונים".

מעמדה של ממשלת גולדה היה מהחזקים בתולדות ישראל. סקרי דעת קהל העניקו לה שיעורי תמיכה שאפילו בן-גוריון, האב המייסד, התקשה לזכות להם בשעתו. באווירה כזו, הבינו הצעירים, כל ניסיון למרוד בסמכות הממשלה נידון לכישלון.
 

בישיבת מרכז הרב התקיימה ועידה גדולה של חוגי "אמונים", ובה נשמעו קולות שביכו את החמצת השעה מיד לאחר מלחמת ששת הימים. חנן פורת, מוביל החזרה לגוש עציון ומיוזמי ההתארגנות החדשה, אמר שם: "שטחי יהודה ושומרון היו בידינו, ויכולנו ליישב אותם, אבל לאור הניצחון הגדול במלחמה העם תמך אז בממשלה. לא יכולנו לאתגר אותה בניגוד לרוחו".

בשיחה עם עיתונאי, שלא לייחוס, הודה אחד הפעילים ש"רק משבר גדול, כמו מלחמה קשה, היה יכול לגרום לרבים בציבור לתמוך בנו. במצב משברי היה מתממש חזונו של הרב קוק, שהעריך שהציונות זקוקה לכוח התנעה מהפכני חילוני, אבל היא תוכל להתממש בבוא היום ולהגשים את חזון הגאולה במלואו רק מתוך הנהגה ורוח דתית. הסכמי השלום עם מצרים וירדן הביאו לאופוריה כזו ששוב אין סיכוי נראה לעין לקביעת עובדות בשטח בניגוד לרצון הממשלה".

בסיומה של הוועידה הוחלט אפוא שברוח התפיסה הממלכתית של מרכז הרב, יתמקדו חוגי אמונים בהקמת גרעיני התיישבות בקווי תוכנית אלון, וכן ישלחו גרעינים חברתיים לערי הפיתוח ושכונות המצוקה.

במאי 1977 נערכו הבחירות לכנסת התשיעית: מנחם בגין הפתיע, ולראשונה בתולדות המדינה הדיח מהשלטון את תנועת העבודה. חיים יבין, מגיש מבט, הכריז בדרמטיות: "מהפך!". העיתונים התמלאו ניתוחים המבקשים להסביר את הפלא: איך אחת הממשלות הפופולריות בתולדות ישראל, שזכתה להישג מדיני אדיר הנערץ בעולם כולו, מודחת מהשלטון זמן לא רב אחר כך.

רבים מהפרשנים השוו זאת לסילוקו של וינסטון צ'רצ'יל מהשלטון בבריטניה, זמן קצר לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, ולמרות ההכרה הבינלאומית בעוצמת המנהיגות שגילה מול הנאצים. נחום ברנע, כוכב עולה בעיתון ההסתדרות "דבר", כתב: "מתברר שמנהיגות שטובה להתמודדות עם שאלות ביטחוניות ומדיניות, לא בהכרח טובה להתמודדות חברתית פנימית".
 

ואכן, הסיבות למהפך לא היו מדיניות. המיאוס מ-44 שנות שלטון מפא"י לגלגוליה הוליד תרבות ענפה של שחיתות, וגרם לתחושה נפוצה בקרב דתיים, חרדים ומזרחים כי תחת שלטון העבודה הם נידונו לקיפוח נצחי.

אנשי הציונות הדתית, שהמירו את הברית ההיסטורית עם מפא"י בשותפות עם הליכוד, תבעו כעת לעצמם תיקים שירכזו את המהפכה החברתית שהם מתכננים, וכן דרשו סיוע לגרעיני ההתיישבות בשכונות המצוקה. בגין, חסיד ארץ ישראל השלמה, מיהר להרגיע את הקהילה הבינלאומית החוששת משלטונו.

"לא נפגע בהסכמי השלום שנחתמו", הכריז והבטיח לטפח הסכמים מדיניים נוספים. הוא אף הצליח לעמוד בכך, כשחתם על הסכם שלום עם סוריה שבמסגרתו הכירה ישראל בריבונות סורית על הגולן וחכרה אותו בפועל ל-99 שנים, עם אפשרות להארכה.

לאסד, שמצבו הכלכלי היה קשה, הרווח מההסכם היה כפול: גם הכסף שקיבל תמורת ההחכרה, וגם התמיכה העצומה מהקהילה הבינלאומית בעקבות עצם נכונותו להגיע להסדר.
   
במהלך חודשי המשא ומתן התארגנו כמה קציני צה"ל לשעבר, שחששו מעמדותיו הנציות של בגין, כדי ללחוץ עליו שאכן יגיע להסדר. הקבוצה פעלה תחת השם "שלום עכשיו", ומשנחתם ההסכם – היא התפרקה. אחדים מראשיה חברו לחוגי אמונים של הציונות הדתית, במגמה לשתף פעולה בפרויקטים החברתיים ובהתיישבות בקווי תוכנית אלון.

במאמר ב"ידיעות אחרונות" עודד הסופר עמוס עוז את שיתוף הפעולה המתגבש: "אילו הצליחו אנשי 'אמונים' בחזונם המקורי ליישב את שטחי הגדה המערבית, ולמנוע את הסכם השלום ההיסטורי עם ירדן, היינו נלחמים בהם במלוא העוצמה. כעת, משדבקו בדרך המלך של הציונות, ודאי שנשתף איתם פעולה".

מאי 2016. ביום העצמאות ה-68 שלה, ישראל היא אחת המדינות האהודות בעולם. לא רק בזכות הישגיה המופלאים בתחומי המדע וההיי-טק, אלא גם בזכות הישגיה המדיניים. היא השכילה להפוך מצב בלתי אפשרי - מדינה יהודית ומערבית בלב אזור ערבי-מוסלמי בעייתי, אלים ועוין - למציאות של שלום ושגשוג.

היא נחשבת למעצמה אזורית רבת השפעה, במיוחד על רקע הכרעתו של הנשיא ברק אובמה לצמצם את המעורבות של ארה"ב בזירה הבינלאומית לטובת טיפול בבעיות הפנימיות של החברה האמריקנית.
 

כמו כל מדינה מערבית, ישראל אינה נטולת בעיות ומתחים: מתקיימים בה פערים כלכליים וחברתיים, עימותים בין חוגים דתיים וחילוניים, ולאחרונה גם "מלחמת תרבות" בין האליטה האשכנזית הדומיננטית מאז קום המדינה ובין קבוצות מזרחיות, התובעות את חלקן בתקציב הממשלה ובתשומת הלב הציבורית והתקשורתית.

עם זאת, בשל השגשוג המדיני והכלכלי, גם העימותים הפנימיים נשמרים על אש קטנה. הם אינם נתפסים כמאבקים קיומיים סביב שאלות גורליות, מהסוג שיכול לזעזע את אושיות החברה, ומעסיקים בעיקר את תוכניות הבוקר ברדיו ובטלוויזיה, הזקוקות לנושאי שיחה למלא בהם את שעות השידור הרבות.

אופיו התוסס והמבעבע של המזרח התיכון יוצר אמנם בעיות ביטחון חדשות. בשל התעוררות אסלאמיסטית ברחבי העולם כולו, חלק מהמשטרים הסמוכים לישראל נמצאים בעימות עם ארגוני ג'יהאד חזקים וחסרי מעצורים. בכך טמונה כמובן סכנה עתידית עקיפה גם לישראל, אבל מערכת  הסדרי השלום שהשכילה לכונן עם שכנותיה, מאפשרת לה להיות שותפה פעילה וגלויה בהתמודדות עם המהפכנים המוסלמים ובמאמץ לייצובו של האזור.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg