ראשי » חדשות » בארץ

מה היה אילו גוש אמונים לא היה יוצא לדרך?

בחנוכה תשל"ו מובילים חנן פורת והרב משה לוינגר את העלייה הדרמטית לסבסטיה. בתום הריקודים מופעל עליהם מכבש לחצים, והם מכריזים: זו לא השעה להתיישבות. ישראל נותרת בגבולותיה הצרים

חורף 1975. חנן פורת והרב משה לוינגר נישאים על כפיים בתחנת הרכבת הישנה בסבסטיה. בגרעין הקשה של מתיישבי השומרון ובנימין מרגישים שאלו ימים היסטוריים, פרק חדש ומבטיח בתולדות עם ישראל, שעתיד לשנות את מפת המדינה ואולי גם את מפת המזרח התיכון כולו. אלא שהשמחה מתגלה כמוקדמת.

עוד כותרות ב-nrg:
• פרחים בקנה: תמונות מ-68 שנות צה"ל
• יעלון: "אין מה להשוות את ישראל וצה"ל לנאצים"
• נתניהו גילה: מה הוביל לחילוץ השגרירות בקהיר
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

 
  
יומיים אחרי החגיגות מתארגנת בבהילות פגישה בין ראשי גוש אמונים, חברי הכנסת של המפד"ל, ראש הממשלה יצחק רבין, שר החוץ יגאל אלון, שר הביטחון שמעון פרס והשר ישראל גלילי. הדיונים מתמשכים, והפגישה הופכת למרתונית. עובר יום, ועוד יום. ביום השלישי מצטרפים למרתון שני האישים שייזכרו כמי שחתמו וגזרו את הדין: ראש השב"כ אברהם אחיטוב ונשיא המדינה אפרים קציר.

במסיבת עיתונאים מאולתרת בפתח משרד ראש הממשלה עומדים פורת ולוינגר שפופים ודומעים, ומודיעים על פירוק גוש אמונים. הם נושאים בגשם השוטף נאום שייזכר עוד שנים רבות, וחלקים ממנו יהפכו למטבעות לשון: "לא לנו זו השעה, כי אם לבנינו ולבני בנינו אחרינו. כי מנגד נראה את הארץ, ואליה לא נבוא. עת להיות משה".
 

הפרוטוקולים מ"מבצע גניזה" עדיין חסויים. דבר כמעט לא דלף במשך השנים מהמפגש שהתפרס על שלוש היממות ההן. הרמזים היחידים שניתנו פה ושם הזכירו תחזיות אפוקליפטיות קודרות שנגעו לתגובת מדינות ערב למהלך של התיישבות יהודית ביהודה ושומרון, או איום אמריקאי ממשי שהבהיל את צמרת המדינה עד כדי ביטול "פשרת גורי" המפורסמת, שהתירה למתנחלים לשהות בבסיס הצבאי בקדום.

כך או כך, התוצאה הייתה גניזת רעיון ההתנחלות במרחבי יהודה ושומרון. הגרעינים שכבר התכוננו לעלות לקרקע חזרו לקהילותיהם. כפר עציון וקריית ארבע פונו מרצון, בבכי גדול. תל אביב, שהייתה אמורה לאבד לא מעט מכיפותיה הסרוגות לטובת יישובים במערב השומרון, קיבלה אותן בחזרה לחיקה באדישות תל אביבית אופיינית. שכונות משהב בערים הגדולות התרגלו מהר מאוד לעובדה שהמפד"לניקים לא עוברים מכאן לשום מקום.
 

 
שטחי יהודה ושומרון נותרו שוממים מאזרחים ישראלים. המקום היחיד שבו ניתן ליהודים לעבור היה כביש 90 בבקעת הירדן, שאובטח בידי צה"ל. בשאר המרחבים נעו כוחות צבא בלבד, בניסיון לשמור על סטטוס-קוו כלשהו עד שממשלת ישראל תחליט באיזו מדיניות לנקוט ומה לעשות בשטח.

בשנת 1982 פרצה מלחמת לבנון-שומרון, שבמסגרתה הפעילו הפלסטינים טרור רקטות משתי חזיתות -הצפונית והמרכזית. זו גם הייתה הפעם הראשונה, מאז 1971, שבה בניין בפתח תקווה ספג פגיעה קטלנית של רקטה ששוגרה מגבעה שולטת במערב השומרון. ארבעת ההרוגים היו בני משפחה אחת, במקרה דתית-לאומית, חברה לשעבר בגרעין שהיה אמור להקים יישוב מעל נחל קנה במערב השומרון - במקרה, אותה גבעה שממנה נורתה הרקטה.

חודש לאחר מכן ייסד אב המשפחה את תנועת "חוזרים להרים". בהתחלה לבד, לאחר מכן עם כמה עשרות שותפים ולבסוף עם מאות תומכיים, הוא עמד בכל יום שישי מול מעבר הגבול ליד כפר-קאסם וניסה להיכנס לשטח השומרון עם כלי בנייה. פעם אחת גם עם דחפור.
 
ב-1990 התמוטט מסך הברזל, וגל העלייה מרוסיה התחיל לזרום. שר השיכון אריאל שרון ניסה להקים כמה מחנות עלייה סמוכים לגבול, אך טפטוף יציב של רקטות מקלקיליה וטול כרם לעבר אתרי הבנייה וחדירת חוליות מפגעים ליישובים סמוכים הבריחו את הקבלנים ואת הקונים הפוטנציאליים.

שנים רבות אחר כך יעמוד שרון בין שלדי הבתים החצי-גמורים של מה שתוכנן להיקרא "בת חפר" ו"מודיעין", ויראה לסנאטורים אמריקאים מהו מחיר הטרור הפלסטיני. הוא יפליג בתיאורים משכנעים על התיישבות יהודית נרחבת בשטחים שממזרח לקו הירוק, וכיצד הייתה מונעת את מצב הביש שאליו נקלעה ישראל.
 
תושבי אזור המרכז כמעט התרגלו לרקטות ה"יאסר" שהכו בפתח תקווה ובבני ברק מדי שבוע. בשנת 1991, תוך כדי מלחמת המפרץ, החל הצבא של המדינה הפלסטינית שקמה בינתיים לשגר גם טילי "ג'יהאד 1" משופרים. אלה כבר הגיעו לתל אביב.

באין יישובים חדשים לעולים באזור המרכז, ועם הגידול הטבעי של האוכלוסייה הדתית-לאומית באזור, מחירי הדיור האמירו והגיעו לשיא של כל הזמנים. בניסיון נואש למצוא פתרונות דיור, הכריזה הממשלה על ראש העין וכפר סבא כיישובי קו עימות. תושבים ובעלי עסקים זכו להנחה קבועה של 25 אחוזים במס הכנסה.
 
אחרי שנה הודיעה הממשלה בחגיגיות על הכפלת מספר התושבים בשתי הערים, אלא שחודש בדיוק לאחר מכן פורסם תחקיר בעיתון "חדשות": התברר שהמספרים נופחו באופן מלאכותי, ולמעלה מ-80 אחוזים ממי שעברו לכאורה לשתי הערים המשיכו לגור במקום מגוריהם הקודם, ורק שינו את כתובתם לצורך הטבת המס. שנתיים לאחר מכן הפכו ראש העין וכפר סבא מערים למועצות מקומיות, בעקבות ההגירה השלילית הנחרצת שגרמו החדירות והפיגועים.

מצב הביש לא היה ביטחוני בלבד. "האם תל אביב בוערת?" - תהתה כותרת כתבת מגזין נרחבת שפרסם הניו יורק טיימס בספטמבר 1998. היה זה לאחר כמה ימים של מהומות רחוב אלימות שנגרמו עקב החלטתה של עיריית תל אביב לא לקיים את "מצעד הגאווה" הראשון בעיר, מחשש ל"אי שקט ופגיעה ברגשות האזרחים". סיעת המפד"ל, שלבדה הייתה כמעט רוב במועצת העירייה, הובילה את המהלך ויצרה קואליציה חוסמת נגד המצעד, שכונה "זוהמה בלב העיר הדתית-לאומית".
   
קיצונים בקרב חילוני העיר, שכבר כמה שנים הרגישו שהם הופכים למיעוט בעירם, הגיבו בסדרת פעולות אלימות. באחת מהן, קיצונית במיוחד, נפגעה קשות חנות מכולת בלב שדרות זבולון המר, מרחובות הקניות האופנתיים ביותר בעיר.

יריב, סטודנט למחשבת ישראל ובנו של בעל החנות מיכאל אופנהיימר, עמד מול המיקרופונים והמצלמות ומירר בבכי: "יד איש באחיו, לאן הגענו. אני קורא לכולם להגיע לשלום פנימי בינינו כאן ועכשיו. שלום עכשיו, זה מה שדרוש!"

הציבור הדתי-לאומי הלך וגדל, וילדי הדור השלישי לכישלון ההתיישבות ביהודה ושומרון החלו למרוד בהוריהם וסביהם. התהליך היה עמוק וזרם מתחת לפני השטח, ולכן איש לא ציפה לבאות. בשנת 2003 השתלטו על תנועת "חוזרים להרים" כמה צעירים כריזמטיים ותוססים, בני הקהילה הדתית-לאומית הגדולה של רמת השרון.

במהלך מורכב, שהצריך משאבים מבצעיים ומודיעיניים, נערכו הפעילים לפרוץ את כל הגדרות והמחסומים בגבול כפר קאסם, לשעוט מזרחה ולהתיישב בלילה אחד בעשרה מקומות שבהם היו אמורים, לדעתם, להיוולד.

במשך שנתיים הם תכננו את שעת השי"ן, ובשנת 2005 הכריזו על "תוכנית ההתנתקות": "אנו מתנתקים מהתבוסתנות", הכריזו ראשי הקבוצה בהודעה לעיתונות. "מתנתקים מערכי מישור החוף. מתנתקים מכבליהם של מנהיגים בכיינים וחסרי מעש. מתנתקים -ומתחברים: מתחברים לשורשינו, מתחברים לעצמנו, מתחברים לאדמתנו".
 

בשעת פרסום המנשר הסתערו כאלף צעירים יהודים לעבר הגבול בחמש נקודות שנחשבו חלשות יחסית. אלא שכאן ציפתה להם הפתעה רבתי, וחמישה גדודי מג"ב שנערכו מבעוד מועד בלמו את המהלך. תמונותיהם של מאות מפרי החוק, כבולים באזיקים ומובלים לעבר תחנת המשטרה בפתח תקווה, כבשו את שערי עיתוני העולם. יום לאחר מכן, במקרה, זכתה ישראל במקום הראשון באירוויזיון.
 
החיים באזור המרכז הפכו לבלתי נסבלים. הצפיפות הלכה וגברה, הרקטות המשיכו ליפול באופן אקראי ללא תגובה ממשלתית נחושה, והדרך היחידה לברוח למקום שפוי מעט יותר הייתה טיסה לחו"ל. אלא שטיסה כזו דרשה נסיעה עד אמצע הנגב, לשדה התעופה עובדה: בפברואר 2002 הופל מטוס בואינג של חברת לופטהאנזה כמעט מעל נתב"ג, מפגיעת רקטה ששוגרה מגבעה במערב השומרון, במרחק של פחות מעשרה קילומטרים.

בתגובה טענו הפלסטינים שהמטוס הפר את הכללים שנקבעו על ידי מועצת הביטחון של האו"ם, ולפיהם כלי טיס הנוחת בנתב"ג אינו רשאי להיכנס לשטחה האווירי של המדינה הפלסטינית.

טייסי אל על אמנם הקפידו על הנוהל, אבל חברות זרות הרשו לעצמן לעגל פינות, מתוך תחושה כי הפלסטינים לא יפילו מטוס אירופי. בתחקיר פלסטיני פנימי התברר שמפקד העמדה שממנה נורה הטיל סונוור מהשמש, וחשב שמדובר במטוס ישראלי. הוא הוצא להורג יומיים לאחר מכן, והודעה רשמית על השתתפות בצער הקורבנות הגרמנים שהיו על המטוס נמסרה מנשיא פלסטין לקנצלר גרמניה.
 
באזור ירושלים המצב לא היה טוב בהרבה. ליהודים היה קו ברור, שממנו ומזרחה הם אינם רשאים לבנות את ביתם. הדבר גרם לכך שמאות אלפי מבנים החלו למלא את ירושלים המערבית ולגלוש בשכונות ענק ותפלצות בטון לעבר שער הגיא.

בשנת 2013 נוצר למעשה רצף עירוני מירושלים עד בית שמש, תוך הרס כמעט מוחלט של שכיות הטבע והיערות שביניהן. "אנשים צריכים לגור איפשהו", הודיע שר הבינוי. "כל עוד ירושלים יכולה להתפתח רק בכיוון אחד, קורת גג חשובה יותר מעץ של קק"ל".

הממשל האמריקאי הגיבה לדברים עוד באותו ערב. "אני לא יודע למה התכוון השר באומרו 'כל עוד'", אמר דובר מחלקת המדינה בתשובה לשאלה על הערעור המרומז על הסטטוס-קוו. "אין לישראל מה לחפש מזרחית למעבר הגבול שליד הגבעה הצרפתית, וזוהי עמדתה של ארצות הברית מאז ומעולם".

כמו באזור המרכז, גם בירושלים התושבים כבר היו מורגלים בנפילות של רקטות ופצמ"רים. בשכונותיה של בירת ישראל עמדו מיגוניות - אחת בכל כמה עשרות מטרים. אזעקה הייתה נשמעת כל אימת שפצמ"ר נורה מאחת מהשכונות שממזרח לגבול. ההערכה הפוליטית -שהוכחה כנכונה - הייתה שעם שלושה הרוגים בשבוע, הממשלה יכולה לשרוד.

מאי 2016. תל אביב היא עיר דתית-לאומית. תושביה החילונים עזבו אותה לחלוטין. חלקם בגלל הטרור, חלקם בגלל השתלטות הכיפות הסרוגות. בגבולה הדרומי שוכנת יפו הערבית, והיחסים בינה ובין תושבי העיר הגדולה מצוינים.

"וואלה", אמר מוכר בחנות בגדים ברחוב יפת לכתבת מבלגיה, "החילונים היו משוגעים. טוב שהם הלכו. בקיץ הרבה מהם הלכו ככה כמעט בלי בגדים, ובהרבה מקרים בכלל לא ידעת אם זה גבר או אישה. עם הכיפות הסרוגות דווקא סבבה, אנחנו באותו ראש".

בגבעתיים נותר ריכוז מסוים של קשישים חילונים, והרחובות המרכזיים עדיין פתוחים לנסיעה בשבת. בני ברק ופתח תקווה אוחדו לעיר אחת, בני תקווה שמה. זהו הריכוז החרדי הגבוה ביותר בעולם.
 

פלסטין שממזרח היא מדינה ענייה, צחיחה ושסועת מלחמות פנימיות. כוחות הביטחון הפלסטיניים, שהפנו את מרב מאמציהם נגד ישראל בעשורים האחרונים, נאלצים להתמודד מול איום חדש מצד כוחות שיעיים, שחדרו ללא כל בעיה את גבול הירדן.

השיעים הם הקללה הקטנה: לפני שלושה חודשים הכריז דאעש על כיבוש שכם, תוך כדי שיסוף גרונותיהם של 4,000 פלסטינים נוצרים. רמאללה נכבשה בידי ארגון שהתפלג מאל-קאעידה. שוב ושוב הציע ראש ממשלת ישראל, בערוצים חשאיים, סיוע צבאי לנשיא פלסטין. ההצעה נדחתה בכל פעם שעלתה.

לקראת יום העצמאות ה-68, מדינת ישראל נתונה בתחושת מצור ומחנק. בתקשורת העולמית, שמלווה במשך שנים את דעיכת ישראל, כבר יש מי שתוהים בקול אם זהו סופה של מדינת היהודים כפי שהוכרה בידי האומות המאוחדות ב-1948. הם מנסים לחזור אחורה בזמן, ולתפוס את הנקודה שבה הכול השתבש.

בעיתון ישראלי הגיש אחד הכתבים כתבה גדולה ששרטטה באופן דמיוני כיצד הייתה נראית המדינה אילו ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון לא הייתה נגדעת בידי ממשלת ישראל בחורף 1975.

התיאורים בכתבה היו מפליגים ואופטימיים עד כדי גיחוך, והציגו את ישראל מודל 2016 כמדינה משגשגת, עם שלטון יציב וצמיחה כלכלית; מדינה שמהווה מרכז היי-טק עולמי וגורפת פרסי נובל; מדינה של 8 מיליוני בני אדם שנהנים מדמוקרטיה מלאה ומשיעורי אבטלה אפסיים; ועם 400 אלף מתיישבים ישראלים ב-120 יישובים פורחים ביהודה ושומרון, שמספקים תעסוקה גם לעשרות אלפים משכניהם הפלסטינים.

עורך העיתון, שקיבל את הכתבה לפני שבוע, קרא אותה ושלח לכתב תשובה קצרת מילים: "הכתבה לא תתפרסם. ביקשנו דמיוני, נכון, אבל הכתבה שלך שייכת למדור הפנטזיה. יש לך יום לכתוב משהו יותר ריאלי".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg