מה היה אילו יצחק רבין לא היה נרצח?
ב-4 בנובמבר 1995, בכיכר מלכי ישראל, יורה יגאל עמיר שלוש יריות לעבר ראש הממשלה. המאבטח יורם רובין סופג את הכדורים בגופו ומת על שולחן הניתוחים. רבין שורד את ההתנקשות בחייו
הרף עין בלבד: זה מה שהפריד בין ההצלה ההירואית לבין רצח בלתי נתפס של ראש ממשלה. במוצאי שבת 4 בנובמבר 1995, בשעה 21:42, בתחתית המדרגות ליד בניין העירייה בתל אביב, ראש הממשלה יצחק רבין שרד ניסיון התנקשות.
עוד כותרות ב-nrg:
• "לא חיכיתי לצל"ש כדי לדעת שינאי היה גיבור"
• יעלון למשפחות השכולות: "עמוד האש שלפני המחנה"
• פרחים בקנה: תמונות מ-68 שנות צה"ל
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בדיוק בשבריר השנייה שבו המתנקש שלף את אקדחו, המאבטח יורם רובין הסתובב לעברו, כמו היו לו עיניים בגב. הוא הסיט קלות את ידו של היורה - שמו, כך התברר, היה יגאל עמיר - ומנע את הפגיעה ברבין. האימונים המפרכים שעבר רובין השתלמו כשהוא עשה את המצופה ממנו והציל את האישיות המאובטחת, אלא שגופו שלו ספג את שלושת כדורי הדום-דום הקטלניים. מאמצי הרופאים להצילו עלו בתוהו.
ניסיון הרצח של ראש ממשלה בידי יהודי זעזע את המדינה. "כמעט מלחמת אחים", קראו כותרות העיתונים, ופוליטיקאים דרשו "לבוא חשבון גם עם המתנקשים האידיאולוגיים". שר הבינוי והשיכון בנימין בן-אליעזר התראיין בכל בימה. "זה כבר לא וינגייט", אמר פואד בהתייחסו לניסיון קודם לפגוע פיזית ברבין. "הזהרתי בממשלה ואני מזהיר כאן: בפעם הבאה זה ייגמר ברצח".
רבין עצמו נענה להצעת מקורביו לקיים בתוך כמה ימים עצרת-המשך בכיכר מלכי ישראל, תחת הכותרת "לא לרוצחים, כן לשלום". שם מעל לבמה הוא הפנה אצבע מאשימה אל יו"ר הליכוד בנימין נתניהו ואל הזרוע הלוגיסטית של הימין, מועצת יש"ע. קול הבס האיטי שלו הדהד בלב תל אביב: "האחראים כולם, המסיתים, הרבנים, המתנחלים, מראשון ועד אחרון, ישלמו את המחיר".
גם בעצרת הזו סירב ללבוש אפוד מגן. "אמרתי שאני סומך על הבחורים שלנו, ועם כל הכאב זה התברר כנכון", הסביר לעיתונאים. יוקרתה של יחידת האבטחה, כמו יוקרתו של השב"כ בכלל, זינקה לשמיים.
"מקצועיותו של השב"כ, הן בהיבט המודיעיני והן בהיבט האבטחתי, מנעה גלישה אל מערבולת פנימית חסרת תקדים בתולדות מדינת ישראל", נכתב בניו יורק טיימס בכתבת צבע על ההתנקשות שנמנעה.
מפני התרחיש הזה בדיוק הזהיר ראש השב"כ כרמי גילון כמה חודשים לפני ההתנקשות. אחריה, הוא נחשב כמעט לנביא. "אשר יגורנו בא", אמר בתדרוך לעיתונאים, "יש מסקנות ברורות ונפעל על פיהן". הקריירה שלו בשב"כ הוקדשה למאבק בטרור היהודי, וכעת כל מילה שיצאה מפיו נחשבה לבלתי ניתנת לערעור.
לבקשת רבין, הגיש גילון תוכנית סדורה "לעיקור מוקדי הסתה והפרת חוק משני צדי הקו הירוק": פירוק מועצת יש"ע, מעצר מנהלי לרבני ההתנחלויות, קיצוץ בתקציבי הרשויות ביו"ש, "ועדה לבחינה מחדש של מסלול ההסדר", בדיקה של תמיכת המדינה באוניברסיטת בר-אילן.
על מנהיגי הימין נפלו הלם ואלם. המאבק הפוליטי והאידיאולוגי נגד ההסכמים עם ערפאת, כך חשו, יצא משליטה. "כראש האופוזיציה אני מתנגד לכל הפרת חוק והסתה לאלימות", הודיע בנימין נתניהו. "אני קורא למצות את הדין עם המתנקש ושולחיו. נמשיך במאבק הציבורי נגד הסכמי אוסלו מתוך זהירות ואחריות".
כשנשאל מה עמדתו בנוגע לתוכנית השב"כ, השיב ש"יש להיזהר מהכללות, אך עצם הרצון לעצור הסתה וניסיונות רצח הנו מובן ומוצדק. השלום מתחיל מתוכנו". מנהיגים אחרים בימין, ובכלל זה בליכוד, ניסו לנצל את המצב להחלשת מעמדו המעורער ממילא של נתניהו. מועצת יש"ע הודיעה ש"תסיק את המסקנות ותנמיך את הטון", אך קראה לרבין "להאשים את האשם ולא ציבור שלם".
מי שבמפתיע רצה דווקא להרגיע היה שר החוץ שמעון פרס. הוא אמנם נזהר מלהתווכח עם רבין בפומבי, אך כמי שחוכמתו הפוליטית עלתה מאז ומתמיד על זו של עמיתו-יריבו הוותיק, פרס ידע שדווקא במצבים כאלה צריך לצמצם מתחים פנימיים ולבוא לקראת הצד השני.
לא פחות מכך, פרס חשש שרבין ייאחז בהתנקשות הכושלת כדי להשתמט מהנסיגה המתוכננת של צה"ל מהערים הערביות ביהודה ושומרון. הוא כבר שמע שכאבי הבטן של רבין מתעלוליו של ערפאת הולכים ומחמירים, ושעם המקורבים לו ביותר ראש הממשלה אפילו מהרהר בבלימה מלאה של תהליך אוסלו.
בפגישתם הקבועה שהתקיימה ביום שישי, שבוע לאחר ניסיון ההתנקשות וכשרבין כבר נסער פחות, אמר לו פרס שהתשובה הטובה ביותר למתנקש ולתומכיו היא הדבקות בתהליך. "דברים כאלה קורים בקונפליקטים פנימיים", טען.
"אנחנו צריכים להתרכז בעיקר, שהוא הבאת השלום. אם כך ננהג, הרווח יהיה משולש: נמנע מהם לעצור אותנו, נביא לעם שקט ושלווה, ונמשוך את השטיח הפוליטי מתחת לרגלי הליכוד". הוא הציע לרבין לצרף שר ללא תיק מהציונות הדתית, ואמר שלדעתו כדאי למתן מעט את תוכנית השב"כ.
בישיבת הקבינט ביום רביעי, 15 בנובמבר, אימץ רבין את הגישה של פרס. הוא ביטל חלק ממעצרי הרבנים שתכנן השב"כ, ואמר שבעיניו אין לאוניברסיטת בר-אילן כל אחריות למה שאירע. בישיבת הממשלה ביום ראשון שלאחר מכן הודיע ראש הממשלה על מינויו של פרופ' אבי רביצקי לשר ללא תיק האחראי לקשר עם הציבור.
עוד שבוע חלף, וכמתחייב מהסכם אוסלו ב' הורה רבין על הסגת כוחות צה"ל מהערים בשומרון וביהודה, בנוסף לעזה ויריחו שכבר נמסרו לפלסטינים. יאסר ערפאת וכנופיותיו חגגו את הכניסה ההיסטורית ללב ארץ ישראל. הימין, הלום ממעשהו של עמיר, ביטל את מרבית ההפגנות המתוכננות. באופן פרדוקסלי, דווקא הנסיגה מלב הארץ, משכם ומבית לחם, מעמק דותן ומדרך האבות, עברה כמעט ללא מחאה ציבורית.
בנאום בכנסת קשר רבין בין עברו כרמטכ"ל ששת הימים ובין גישתו העדכנית: "לא בלב קל אני מורה על המהלך. כמי שפיקד על צה"ל במלחמה שבה כבשנו את הערים האלה, אני מודע להזדמנות ההיסטורית שנפלה בידי: להיות מי שחותר לשלום באמצעות הסגת כוחותינו מהן. ואולם, הסכנות הגלומות בפעולה שלנו לא נסתרות מעיניי.
"כפי שאמרתי פעמים רבות מאז החתימה על הצהרת העקרונות, איני נאיבי או תמים. ישראל בראשותי לא מחלקת צ'קים פתוחים. אנחנו ממלאים את התחייבויותינו עד הפרט האחרון, ולזה אנו מצפים מהפרטנרים ברשות הפלסטינית".
היה זה רמז פומבי נוסף מצדו של רבין לחששותיו כי ערפאת מוליך אותו שולל, כפי שהתריע באוזניו ראש אמ"ן החדש, משה (בוגי) יעלון. רבין סבר שדבריו של האלוף הטרי הם דברי טעם. יעלון לקח צעד קדימה את ניתוחי קודמו בתפקיד, אורי שגיא, שנתן לערפאת ציונים נמוכים על מאבקו בטרור. בתחילה שוחח ראש הממשלה עם יעלון בארבע עיניים, ואחר כך אישר לו להציג את הניתוח בחדר הקבינט.
"ערפאת לא מכין את עמו לפיוס, אלא מדבר ברטוריקה של מלחמה וג'יהאד. באנגלית הוא משתמש במונח הדו-משמעי 'שלום של אמיצים', אבל בערבית הוא מכחיש כל קשר בין העם היהודי לארץ ישראל. הוא מתייחס לחיפה כעיר פלסטינית ולתל אביב כהתנחלות. הוא נמנע מלתפוס מבוקשים, או לכל היותר מכניס אותם למעצר בשיטת הדלת המסתובבת.
"באישור ראש הממשלה נפגשנו ראש השב"כ ואנוכי עם ערפאת עוד באוקטובר, והצגנו לו את דרישות ישראל למעצר מבוקשים והפסקת ההסתה. בחודשיים שחלפו מאז לא השתנה דבר. אדרבה, לפי המידע שהגיע אלינו יש סיכום שקט בין ערפאת לחמאס על הפסקת הפיגועים עד לבחירות ברשות הפלסטינית ב-20 בינואר. כלומר, לאחר מכן יש סיבות טובות לחשוש שהטרור יתחדש", שטח יעלון את תחזיתו הקודרת.
רבין הכיר את החומר המודיעיני, וכשהנסיגה הישראלית מהערים בוצעה כמובטח, יותר ויותר אנשים החלו לשמוע את לבטיו הכמוסים באשר לערפאת. אשתו לאה ובתו דליה שותפו במחשבותיו, וכך גם ראש הלשכה הנאמן איתן הבר, המתווך הפוליטי הנצחי גיורא עיני ועוד.
בינתיים הועמד יגאל עמיר לדין באשמת ניסיון רצח. אחיו חגי הואשם בקשירת קשר לביצוע פשע. רבנים ומנהיגי מתנחלים הורצו לחדרי החקירות. רבין, שלא בחל בשפה בוטה, פלט: "לא תימני קטן ולא גרוזיני גדול יפחידו אותי". ככל שהתרחב העיסוק הציבורי בנסיגה ובהשלכותיה, כך הלך ניסיון ההתנקשות ונדחק מסדר היום.
חודשיים בדיוק לאחר הערב ההוא בכיכר, סגר השב"כ על גדול המבוקשים: יחיא עיאש, "המהנדס". עיאש, שידיו היו מגואלות בדמם של שמונים ישראלים לפחות, נמנה עם רבי-המרצחים שישראל חיפשה וערפאת החביא. כשיעלון וגילון דרשו את מעצרו, ענה להם ערפאת שאינו יודע במי מדובר. רבין אישר את הסיכול, שיצא לפועל ב-5 בינואר 1996.
באמצע ינואר נבחר ערפאת ליו"ר הרשות הפלסטינית, בבחירות שקיומן נקבע בהסכם אוסלו ב'. מכאן נכנסו העניינים לסחרור. עשרה ימים לאחר בחירת הראיס החליט רבין לעשות מחווה: הוא יצא לפגוש את ערפאת במוקטעה ברמאללה, כדי להבהיר לו שלא ישלים עוד עם הדלת המסתובבת למבוקשים והקריצות לטרוריסטים.
"אצלנו אין טרוריסטים, רק המתנחלים הם טרוריסטים", דקלם ערפאת את השקרים המוכרים. רבין, שכבר הכריז בציבור כי "התהליך עבר את נקודת האל-חזור", חישב להתפוצץ. הוא רכן לעבר יו"ר הרשות ואמר: "חלאס עם הצ'יזבטים, אדוני הראיס". העימות דלף לתקשורת, והמתח עמד באוויר.
ב-25 בפברואר, 50 יום אחרי שהמהנדס עיאש התאחד עם שבעים הבתולות המובטחות, זעזע פיצוץ את ירושלים. 26 בני אדם, תשעה מהם חיילים, נרצחו בפיגוע התאבדות בקו 18 של אגד. עשרות נפצעו.
רבין יצא כמנהגו למקום הפיגוע, כדי להביט בעיניו בשדה הקטל. הציבור הירושלמי, אולי עדיין תחת רושם מעשה עמיר, לא קיבל את פניו בהפגנות. אבל גם לא היה בהן צורך: דמו של ראש הממשלה רתח. בעודו שומע סקירות בזירה מבכירי המשטרה והשב"כ, עדכן אותו המזכיר הצבאי דני יתום על פיגוע התאבדות נוסף, הפעם באשקלון. "הרוגה אחת, חיילת, ו-36 פצועים", לחש לו יתום לעיני המצלמות.
"להסכם צריכים להיות שני צדדים", אמר רבין לתקשורת בתום התדרוך הביטחוני שקיבל, ולראשונה שיגר איום מרומז: "מילאנו את חלקנו עד הסנטימטר האחרון, ואנחנו מצפים מהפלסטינים לנהוג בהתאם. מעכשיו נגמרו התירוצים, יש בצד השני כתובת עם סמכות ועצמאות. אני מציע לערפאת גם לנהוג באחריות".
ערפאת לא רצה, או שלא היה מסוגל; כך או כך, הוא לא החזיר את השד לבקבוק. שבוע בדיוק לאחר הפיצוץ הראשון - באותה עיר, באותו קו אוטובוס, כמעט באותה שעה - אירע פיצוץ נוסף. 19 בני אדם קיפחו את חייהם. המחאה שנדמה מאז היריות בכיכר, התפרצה עתה במלוא עוזה. בעוד צוותי זק"א מנקים את שאריות הדם והבשר, חזרו המפגינים לסיסמאות הישנות: "רבין הביתה", "בדם ואש את רבין נגרש".
לפי המלצה תקיפה של השב"כ, ראש הממשלה החליט באופן תקדימי לא לצאת למקום הפיגוע. במקום זאת הודיע דוברו שבערב יתקיים כינוס עיתונאים מיוחד באולם אוסלו שבמשרד ראש הממשלה.
דווקא שם, בחדר שנקרא על שם ההסכמים, הניח רבין לראשונה את האולטימטום. "התהליך שנכנסנו אליו נועד להשכין שלום בארץ, לא לדרדר אותה למרחץ דמים. מאז נחתמה הצהרת העקרונות, וביתר שאת מאז יושמו הסכמי אוסלו א' וב', יש יותר יהודים שמשלמים בחייהם מאשר קודם לכן. לא לילד הזה פיללנו. לפני שנה וחצי אמרתי שישראל לא תשלים עם מחיר דמים כזה.
"הרשות הפלסטינית יודעת מה נדרש ממנה. לארגוני הביטחון שלה ניתנו האמצעים והסמכויות לעשות את המוטל עליהם. כל שנדרש הוא הוראה מלמעלה. אני מודיע ליושב ראש הרשות הפלסטינית: את מה שניתן, אפשר גם לקחת. ההסכמים אינם בלתי הפיכים".
ההצהרה לעיתונאים לא הייתה שליפה מהמותן. כמעט מן היום הראשון היה רבין חצוי לגבי התהליך שהוביל. "מכל הידיים בעולם, זו האחרונה שרציתי ללחוץ", אמר בכנות אופיינית לאחר החתימה על הצהרת העקרונות ב-1993. בחצרו התרוצצו כעת שתי אסכולות מנוגדות. את אסכולת המסויגים מהתהליך המדיני הובילו יעלון ושר הפנים אהוד ברק, שכינה את ההסכמים "גבינה שוויצרית מלאת חורים".
אף שברק הרגיז אותו כשנמנע מלתמוך בהסכם אוסלו ב' בהצבעה בממשלה, רבין עדיין חיבב את הרמטכ"ל לשעבר. הוא, יעלון וביטחוניסטים אחרים הפצירו בראש הממשלה ללחוץ על הבלמים, להעמיד את ערפאת במבחן, ובמידת הצורך לקחת מידיו את השליטה הביטחונית שזה עתה ניתנה לו. הם הציגו לרבין ראיות למכביר על קריצות עין, אורות ירוקים וגלגולי כספים מהמוקטעות ברמאללה ובעזה לכיוון מפקדות חמאס.
האסכולה האחרת רצתה עוד מאותו הדבר. הובילו אותה אנשי שב"כ ו"המדיניים" - כלומר פרס, ביילין ושות' - שטענו כי זה הזמן להתקדם במצערת פתוחה אל הסכם קבע. "זה הפיתוי שיגרום לערפאת לעשות מה שמצופה ממנו", אמרו לרבין. כדי לחזק את הטיעון, טרחו בכירי השב"כ לעדכן את ראש הממשלה בכל מעצר שהפלסטינים ביצעו. יש עם מי לעשות עסקים, הם רמזו.
בניגוד לפרס, רבין מעולם לא היה שותף לרומנטיזציה של ערפאת. הוא הלך והשתכנע שהגיע רגע האמת. זו הייתה נטיית הלב שלו לאחר הפיגוע הראשון בקו 18, וזו הייתה מסקנתו המוחלטת לאחר הפיגוע השני. האכזריות שבחזרה לזירת הפשע הסירה את הספק האחרון.
לפני שיצא למסור את ההצהרה לתקשורת, הוא עדכן את הבית הלבן שבכוונתו להציג לערפאת אולטימטום. כשחזר, מסרה לו המזכירה שחבר מוושינגטון חיפש אותו. רבין הצית סיגריה והשיב "תחברי לי אותו".
כשהנשיא האמריקני היה על הקו, הסביר לו רבין באריכות את תמונת המצב, את לבטיו ואת החלטתו. "יצחק", השיב לו ביל קלינטון, "אתם לא לבד בסיפור הזה. ההסכם נחתם כאן אצלי במדשאת הבית הלבן. לא מזמן שלושתכם קיבלתם פרס נובל לשלום. הקהילה הבינלאומית כולה נוגעת בעניין. הסיפור הזה אינו רק דו-צדדי. אם הבעיה היא הטרור, תן לנו צ'אנס לפעול".
רבין התווכח. "אדוני הנשיא, אתה יודע עד כמה אני מלא הערכה לתמיכת ארה"ב בישראל, ולתמיכתך שלך בפרט. אין זה מקרה שלא קצבתי זמן לאולטימטום, ואני לא מתנגד לכך שארה"ב תנקוט מאמצים משלה. אבל אנחנו לא יכולים להשלים עם מצב שבו אזרחינו נרצחים ברחובות ואין מושיע. ההסכמים נועדו להביא לקץ שפיכות הדמים, והציפייה שלי מידידי ישראל - ואתה החבר הטוב מכולם – היא שיאפשרו לי להגן על אזרחיי".
"הרצון הזה מובן ומקובל לחלוטין", השיב לו קלינטון, "אבל לפני שאתה עושה מעשה, תן לי צ'אנס להפעיל את הכלים שלנו. בכל מקרה אני מבקש שתעדכן אותי בכל התפתחות מהצד שלכם. ההסכמים האלה והתהליך כולו חשובים מכדי שנאפשר להם לקרוס בטרם עת".
רבין נענה, והבטיח לקלינטון שלא ינקוט שום צעד מעשי לפני שארה"ב תמצה את מאמציה. קלינטון מצדו הבטיח לשמור בסוד את נכונותו המשתמעת של רבין להשעות את האולטימטום. שעה קלה לאחר מכן הודיע הבית הלבן כי "הנשיא וראש ממשלת ישראל שוחחו על ההתפתחויות במזרח התיכון בכלל ובזירה הפלסטינית בפרט. ארה"ב מצפה מהרשות הפלסטינית ומהעומד בראשה לעמוד במחויבותם ולמנוע התרחשות פיגועי טרור בישראל, ואף תפעל לכך שהמחויבות תיושם".
שיחת הטלפון הבאה של קלינטון נותבה למוקטעה. רבין בינתיים נאלץ לשוחח עם הנשיא המצרי מובארכ ועם חוסיין מלך ירדן, ולהסביר להם את פשר ההתפתחויות. המנהיגים השכנים ידעו היטב מיהו ערפאת. באוזניו של רבין הם לא הביעו פליאה או ביקורת, אבל דובריהם הפומביים הזהירו את ישראל מ"גזילה חוזרת של אדמות העם הפלסטיני שזה עתה שוחררו".
24 שעות אחר כך, כל זה כבר לא שינה דבר. ב-4 במרץ 1996, ערב חג הפורים לפי לוח השנה העברי, פוצץ עצמו מחבל מתאבד בכניסה לדיזנגוף סנטר. 13 בני אדם נרצחו ו-125 נפצעו, רבים מהם בני נוער. רצף מעשי הטרור, תזמונם והפגיעה בלבה הפועם של תל אביב ביטלו את הספקות האחרונים. קולו של רבין רעם בלשכה: "מספיק זה מספיק! איפה שרעבי? קחו אותי לקריה ותאמו פגישה עם הרמטכ"ל והאלופים לרגע שאגיע. בדרך תחברו אותי עם רם עמנואל".
הפמליה שעטה תל אביבה. אחרי כמה קילומטרים עלה עמנואל על הקו. רבין העדיף לדבר עם היועץ הבכיר במקום עם קלינטון. "רם", אמר לו רבין, "עכשיו יצאתי משער הגיא. אתה יודע מה עשיתי כאן בעבר, ומה מצופה ממני לעשות כיום. תמסור בבקשה לנשיא שאני מכבד מאוד את בקשתו, אך כך לא נוכל להמשיך. צה"ל יעשה מה שהוא יכול וצריך לעשות".
עמנואל לא התווכח. יראת כבוד אינה תכונה המאפיינת אותו, אך עם רבין - בנסיבות האלה ועם משקל ההיסטוריה - אפילו הוא השתתק. "אדוני ראש הממשלה, אעביר את המסר", השיב וסגר את השיחה.
עם הגיעו לקריה הנחה רבין לזמן ישיבת קבינט לחצות הלילה. בינתיים כינס ישיבה דחופה עם הרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק, ראש אגף המבצעים איתן בן-אליהו, אלוף פיקוד המרכז אילן בירן וראש אמ"ן משה יעלון. הוא הנחה אותם להגיש לו תוכנית מקדמית לחיסול תשתיות הטרור של חמאס והג'יהאד האסלאמי, ולהוציא אותה לפועל בתוך 24 שעות, "בלי התחשבות בהיבטים הטריטוריאליים הכלולים בהסכם עזה ויריחו ובהסכמי הביניים. יש להגיע לכל מקום שידוע כתשתית טרור".
הרמטכ"ל שחק עוד ניסה להתווכח, אבל דבריו רק הוציאו מרבין את הג'ינג'יות והישירות המפורסמות. "אמנון, אני לא צריך שתסביר לי את מה שאני כבר יודע. אולי זה לא הזמן לעשות חשבונות, אבל כנראה גם אתה היית צריך להקשיב יותר לבוגי ופחות לטלי".
שחק הגיב ב"כן, אדוני", וניגש לתכנון. אחרי חצות אישרו השרים - למעט שמעון פרס, שנמנע - את תוכנית "כיפת מגן" לנטרול תשתיות הטרור. 79 מחבלים חוסלו, עשרות נעצרו. 19 מעבדות נפץ נחשפו ופוצצו.
בגילוי שהדהים את מערכת הביטחון, אותרו במחנה ג'באליה שלוש מחרטות - כנראה של חמאס - לייצור רקטות פרימיטיביות קצרות טווח. המבצע נמשך שבועיים, וגבה את חייהם של חמישה חיילים וקצינים. כוח מיוחד נשלח ללב עזה, להטיל מצור על יאסר ערפאת. כמו ב-1967, שוב הוא מצא את עצמו נרדף בידי ישראל, הפעם ללא יכולת להימלט.
הממשלה והקבינט כונסו מעת לעת כדי לאשר את המשך הפעילות. רבין מיעט בהצהרות לתקשורת. כשדיבר, התרכז בגיבוי לצבא ובחיזוק ידי החיילים והמפקדים. לאנשי סוד בלבד אמר שהופתע לטובה: הוא הלך לאוסלו כי חשב שהישראלים מפונקים וחלשים, ולא יוכלו לעמוד בעוד מלחמה; אבל העם והצבא תפקדו מעל ומעבר לציפיותיו.
שבועיים לאחר הבליץ הראשוני הורה רבין על הסגת מרבית הכוחות, תוך שימור חופש הפעולה הצה"לי בשטחים הפלסטיניים "בהתאם לצורך המבצעי". אז גם התפנה למסור הצהרה מלאה ומסודרת לציבור, בישיבה מיוחדת של הכנסת. "חברי הכנסת וחברותיה, אזרחיות ישראל ואזרחיה.
בשבועיים האחרונים פעלו כוחות צה"ל בתוככי הערים והכפרים שהפכו מקלט לטרוריסטים: הם תפסו את המחבלים, את שולחיהם ואת המממנים אותם; הם החרימו נשק ואמצעי לחימה; הם חשפו והשמידו מתקני טרור, מעבדות חבלה, מפעלי ייצור נשק ומקומות מסתור. עם ישראל יכול להתברך בצבא כזה.
"מאז הייתי נער בן 17 ועד עצם היום הזה, חיי מסורים לביטחון ישראל. זה עתה מלאו לי 74 שנים. לא מעט מהן ביליתי בשדה הקרב. את האחרונות הקדשתי לעשות ככל יכולתי למען השלום. במלחמה ובשלום סיכנתי את חיי. במלחמה ובשלום אזרחי ישראל סיכנו את חייהם. היו מי ששילמו את המחיר הכבד מכול.
"גם עתה, כשכוחות צה"ל ניצבים בכל המקומות שמהם נשקפת סכנה לאזרחי ישראל, איננו נואשים מן השלום. ואולם, על אף דבקותנו העזה ביעד הנשגב הזה, לא נפקיר למענו את הביטחון. ואולי את מה שלא השיגונו אנו בדור הזה, ישיגו ילדינו ונכדינו בדור הבא. כמאמר הנביא, השם עוז לעמו ייתן, השם יברך את עמו בשלום".
בעודו יורד מן הבמה צעקה לעברו ח"כ תמר גוז'נסקי: "נכנעת למתנקשים". רבין נפנף לעברה בתנועת הזלזול המפורסמת שלו. "הוא לא הזיז לי וגם את לא", זרק. וכשעוזי ברעם ניגש ללחוץ את ידו, סינן רבין: "רק תאר לעצמך שלא הייתי כאן כדי לעשות מה שצריך".
כתיבת התרחיש התבססה בין היתר על ספרו של פרופ' אפרים ענבר "יצחק רבין והביטחון הלאומי של ישראל" וספרו של רא"ל במיל' משה (בוגי) יעלון "דרך ארוכה קצרה".
לתגובות:dyokan@makorrishon.co.il
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם