מה היה אילו אריאל שרון לא היה חוטף שבץ
ב-18 בדצמבר 2005 שרון לוקה באירוע מוחי קל ונקבע לו צנתור. ב-4 בינואר 2006 הוא עובר צנתור ולא חווה שבץ. שני ימי החלמה מספיקים לו כדי להתייצב מול המצלמות ולהכריז "ממשיכים קדימה"
ינואר 2006. לקראת דיון גורלי בבג"ץ על עתיד בתי הקבע ביישוב עמונה, ראש הממשלה אריאל שרון מזמין את היועץ המשפטי מני מזוז לפגישה. "מה הסיכויים לדחות את רוע הגזירה?" הוא שואל אותו. "קלושים ביותר", עונה מזוז. "היו כבר דחיות. אני לא רואה עילה משפטית שהשופטים יוכלו להיתלות בה כדי לדחות את הפינוי מעבר ל-1 בפברואר".
עוד כותרות ב-nrg:
- פעיל חמאס חשף: שיטת חפירת המנהרות בעזה
- נתניהו גילה: מה הוביל לחילוץ השגרירות בקהיר
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הפגישה נערכת במשרדו של ראש הממשלה, והוא יושב לבדו מול היועץ. "כשהיית ילד, ראית סרטים של השמן והרזה?" שואל שרון. מזוז: "ראש הממשלה, כשהייתי ילד למדתי בבית ספר דתי בנתיבות, לא ראיתי סרטים".
שרון שואל: "אמרת שאין עילה משפטית. יש אפשרות להביא נימוקים אחרים? בסופו של דבר אנחנו לא רוצים לעשות פינוי כזה עכשיו, מסיבות מדיניות וביטחוניות. זה יכול לשבש". מזוז: "אין לי אפשרות להורות לפעול בניגוד לפסיקת בג"ץ".
שרון לא נכנע. הוא מסביר ליועמ"ש שמשבר סביב פינוי של שכונה אחת או יישוב אחד, עלול לסכל מהלכים גדולים הרבה יותר. תשכנע את בג"ץ שלא יחבל באינטרס הלאומי, הוא אומר לו. מזוז משתכנע, ומבטיח לפעול כדי למנוע את הפינוי בשלב הזה.
ביום שישי, בעקבות הדלפה אסטרטגית מהשיחה בין השניים, מופיעות כותרות בידיעות אחרונות ובהארץ: "הערכות: בג"ץ ידחה את הפינוי בעמונה ללא הגבלת זמן". יואל מרקוס מבהיר לקוראיו: "מי שראה את ההצלחה הפנומנלית של ההתנתקות באוגוסט שעבר, ציפה להמשך.
"אבל נסיגה מהגדה המערבית היא לא טלנובלה בהמשכים. מי לא היה רוצה לראות שלממשלה יש ביצים והיא מפנה עוד יישוב - אבל אם צפוי פינוי של עשרה יישובים, או אפילו עשרים, אסור לייצר משבר לאומי סביב חור אחד חסר חשיבות".
שרון איננו זקוק להוכחת כוחו וכשרות כוונותיו. בשביל זה הוא כבר פינה את גוש קטיף. עכשיו הוא מצליח לתמרן את המערכת המשפטית, בהתאם לשיתוף הפעולה שנוצר כבר לקראת ההתנתקות, ורותם את בג"ץ לטובת "האינטרס" הלאומי והביטחוני שדורש למנוע את פינוי עמונה. "האינטרס" – כפי שהתקשורת, היועץ המשפטי ושופטי בג"ץ מפרשים אותו - הוא תוכנית התנתקות נוספת ביהודה ושומרון.
בחודשיים הבאים מוביל שרון את קמפיין הבחירות של מפלגת קדימה, בלי להסתובב יותר מדי בשטח. התמיכה במפלגתו הופכת לסחף. ב-28 במרץ 2006, בשעה עשר בלילה, יועצו האסטרטגי של שרון איל ארד מביע מידה של אכזבה.
"ציפינו ליותר", הוא אומר כשהוא מדלג בין עמדות השידור של ערוצי הטלוויזיה במרכז הירידים בתל אביב. על המסכים מאחוריו, עמודת התוצאה במדגם מתנשאת מעלה-מעלה עד המספר הבוהק 40, אבל ארד מאוכזב: "חשבנו לקבל כמו מפא"י בזמנו, בסביבות 45 או 50 מנדטים".
התוצאות מעידות על צדקתם של אבות "המפץ הגדול" בפוליטיקה הישראלית. חתן השמחה חיים רמון כמעט לא פנוי לשוחח עם התקשורת: בכל רגע נתון הוא מחובק עם מישהו או מישהי. האופוזיציה מכל הצדדים מרוסקת לחלוטין. מפלגת העבודה בהנהגת עמיר פרץ מחזיקה ב-15 מנדטים, הליכוד עם 12 בלבד. ליברמן מפתיע עם תשעה מנדטים, ומפלגת הגמלאים, על סף אחוז החסימה, לא עוברת.
שרון מרכיב את הממשלה בקלות ובמהירות. שאול מופז ממשיך בתפקיד שר הביטחון. ציפי לבני שרת החוץ. שמעון פרס הוא השר לשיתוף פעולה אזורי. אהוד אולמרט שר האוצר וממלא מקום ראש הממשלה.
העבודה מצטרפת כשותפה זוטרה בקואליציה: עמיר פרץ מחזיק בתיק המשפטים, יצחק הרצוג שר החינוך. בהסכם הקואליציוני נקבעת מחויבות ישראלית לא רק לסעיפי "מפת הדרכים", אלא גם לתנופת ההתנתקות ולפינויים נוספים, במקרה הצורך.
למרות קווי היסוד של הממשלה, האסטרטגיה של שרון היא לשמור על עמימות בנוגע ל"התנתקות ב'". הוא מעודד את ההשערות שפינוי נוסף עשוי להתרחש בעתיד. הביטוי החדש הוא "התכנסות": שרון עצמו לא משתמש במונח הזה, אבל שרים שנחשבים כמקורבים אליו, כמו אהוד אולמרט, מתבטאים באופן ברור לגבי הצורך בנסיגה חד-צדדית מאזורים נרחבים ביהודה ושומרון.
"תוצאות הבחירות מעידות על תמיכה גורפת במנהיגותו של שרון ובמדיניות שלו", אומר אולמרט בריאיון בלעדי לנחום ברנע לאחר הרכבת הממשלה. "המדיניות ברורה: מהלך היסטורי לעיצוב גבולה המזרחי של מדינת ישראל. בסוף הקדנציה של הממשלה לא יישב שום יהודי מעבר לגבול הזה".
בתקשורת יש בליץ אדיר של כתבות ומאמרים, כולם וריאציה על מסר אחד. התרחש אירוע פוליטי היסטורי. נשבר התיקו. "הציבור הישראלי נתן גיבוי חד-משמעי למהלכים חד-צדדיים לסיום הכיבוש", כותב ארי שביט בהארץ. "ברגשות של התרוממות רוח נדחף את שרון הלאה – להצלת הציונות".
במאי 2006 מתכנס "פורום החווה" בחוות שקמים, לדיון מדיניות מכריע לקראת ביקורו של שרון בוושינגטון, אצל הנשיא האמריקני ג'ורג' בוש. שרון שוקע בספה בתנוחה החביבה עליו, ונראה כתנין הרובץ בשמש בעיניים עצומות למחצה. כל אחד יודע שהוא עלול בתנועה מהירה, כהרף עין, לפעור את לועו ולעוט על טרפו.
מומחה הסקרים קלמן גייר והיועץ דובי ויסגלס טוענים שצריך לנצל את המומנטום של הבחירות ולנוע בהקדם האפשרי להתכנסות. הנימוקים: ההישג האלקטורלי יוצר מלכודת של ציפיות. במה קדימה שונה מהליכוד ומהעבודה? בנימין נתניהו, הם מזכירים, לא מבזבז רגע ומתחיל לבנות אופוזיציה חזקה.
הוא מציג את טפטוף רקטות הקסאם הבלתי פוסק ואת ניצחון חמאס בבחירות ככישלון אדיר של ההתנתקות. המתנחלים עדיין בהלם, המורל שלהם ירוד, "וכבר עכשיו ברור שהפינוי היה מוצלח אבל המנהלת לא מצליחה ליישב את המפונים", אומר ויסגלס. "בתוך כמה חודשים זה יוצג כעוד כישלון גדול. לכן צריך לרוץ עם ההתכנסות".
גלעד שרון ואיל ארד הם הסמנים הימניים בחבורה. לטענתם, אם הולכים על עוד תוכנית פינוי ביהודה ושומרון, צריך להחזיק בה כקלף מיקוח מול האמריקנים. לצאת לדרך רק בתמורה לחבילת פיצוי מדינית וכלכלית גדולה.
לקראת ההמראה בנתב"ג שרון עוצר מול העיתונאים, לפני המדרגות. "לא תהיינה עוד נסיגות", הוא אומר לכתבים המתקבצים סביבו. "לא יפונו עוד יישובים?" הוא נשאל. "לא ניסוג", חוזר שרון. "לא יפונה אף יישוב?" מתעקש עידן קוולר מגל"צ. "אה... נדמה לי שאני מדבר ברור, כן?" שרון אומר. הוא מסתובב ועולה למטוס.
בחדר הסגלגל נפגש ראש הממשלה עם הנשיא בוש ומזכירת המדינה קונדוליסה רייס. קונדי מזכירה לשרון ש"מר ויסגלס התחייב בפניי למהלך חד-צדדי גדול גם בגדה; הרושם שלנו היה שמדובר בנסיגה של 60 עד 80 אחוז מהשטח".
בוש מוסיף: "דיברתם על כך שהדיסאנגייג'מנט מספק פורמלין שעוצר את התהליך המדיני. אני מודיע לך, אדוני ראש הממשלה, שזה לא מספיק. הבה נוסיף עוד פורמלין. אתה יודע למה אני מתכוון, והוכחתם שאתם יודעים מה הכיוון הנכון".
שרון אומר לנשיא שהוא יהיה מוכן להתנתקות נרחבת נוספת רק בתמורה למהלך היסטורי של הכרה אמריקנית בתוואי הגבול המזרחי של ישראל. בוש מאיים: אם לא יתבצע עוד מהלך של פינוי – בלי לנקוב בתאריכים – הוא יבטל את ההבטחה להכיר בגושי ההתיישבות. הטונים קשים, אבל בשני הצדדים מסכימים לא להוציא החוצה את חילוקי הדעות. שרון חוזר לארץ בלי אסטרטגיה ברורה המקובלת על האמריקנים.
כל יום שחולף בלי חשיפת תוכניות להתנתקות הבאה, מעודד את הפרשנים לרמוז שפג תוקף החסינות האתרוגית – דהיינו: איומים. ב-25 ביוני נחטף גלעד שליט, ובמהדורת הערב של ערוץ 2 חושף אמנון אברמוביץ' משהו מהדיונים בין ירושלים לוושינגטון: שרון הסכים למתווה אמריקני חדש לצמצום מדורג של הכיבוש כדי לאפשר הקמת מדינה פלסטינית.
עוד באותה מהדורה, לצד הדיווחים על מה שידוע על החטיפה: פרקליטות המדינה גילתה חומר חדש בתיק האי היווני, שנסגר. ייתכן שהוא ייפתח כתיק חקירה חדש.
שרון לא צופה במהדורה הזאת. זהו יום בוער, ובשעה שמונה בערב ראש הממשלה נמצא בקריה בתל אביב, זועם על ההידרדרות הביטחונית בגבול עזה. "הסבתא שלי בגיל 97 הייתה מוציאה את הרובה שלה מתחת למזרן ויורה על המחבלים", הוא אומר בפגישה עם הרמטכ"ל דן חלוץ.
ראש הממשלה מורה להתמקד בפעולה מודיעינית כדי לאתר את המקום שבו מוחזק שליט, ולהימנע מפעולה צבאית נרחבת בעזה. השאיפה היא למנוע את הרושם שפחות משנה לאחר הנסיגה, צה"ל כבר מוצא את עצמו במלחמה בשטח הרצועה.
כעבור שבועיים וחצי חיזבאללה תוקף סיור של צה"ל בגבול לבנון. שלושה חיילים נהרגים, שלושה נפצעים, שניים – אלדד רגב ואהוד גולדווסר – נחטפים. שרון מסרב לפתוח במתקפה אווירית על מטרות נקודתיות – מחסני טילים חשודים - בתוך הכפרים הלבנוניים. הוא נרתע מהפצצה באזורים מאוכלסים, ומחליט לפעול לפי המלצת הרמטכ"ל חלוץ, ולתקוף מטרות תשתית בעומק לבנון.
במקביל הוא מורה לטהר רצועה של קילומטר וחצי מגדר הגבול. "אני רוצה שזה ייגמר בתוך 48 שעות", הוא אומר לרמטכ"ל, ודופק על השולחן. "אני מתכוון לזה".
תחושת המפולת הביטחונית נקלטת היטב בישראל, גם בקרב מקבלי ההחלטות והפוליטיקאים. אבל שרון למוד הניסיון נמנע מלהישאב ללבנון שוב, אחרי ששילם מחיר אישי ופוליטי יקר כל כך במבצע שלום הגליל.
הממשלה מחליטה לגייס שתי אוגדות מילואים, ומאחר שההערכה היא ששני החיילים החטופים כבר אינם בין החיים, שרון משתמש במנגנוני האו"ם כדי להפסיק את האש בתום 48 שעות. מבצע "שכר הולם" נגמר במהירות. הציבור מתוסכל, אבל סומך על מנהיגותו של שרון, שנשאר עם סדר יום של שלושה חטופים.
באוגוסט 2006, שנה לאחר פינוי היישובים בהתנתקות, שרון מקבל דו"ח שהכינה "ועדת ההתכנסות", שאותה מינתה ציפי לבני בהיותה שרת המשפטים בממשלתו הקודמת. מתקבלת החלטה: בהתנתקות הבאה צה"ל יישאר באזורים שיפונו, ויפעל משטחים שולטים כדי לתת מענה לירי טילים ולסייע לאבו-מאזן למנוע השתלטות של חמאס.
לא משורטטות מפות ולא נקבע תאריך יעד. מתוך הבנה שמהלך חד-צדדי לא יוביל כרגע להכרה בינלאומית ב"סיום הכיבוש", ושנסיגה חלקית חייבת לכלול הסכם מול האמריקנים, הממשלה עוזבת את העניינים המדיניים לזמן מה ומתמקדת בהעברת התקציב.
בקיץ 2007 מצטבר חומר מודיעיני מרשיע על קיומו של מתקן צפון-קוריאני-סורי: פס ייצור גרעיני הממוקם בדיר א-זור. הכור מושמד במבצע קרקעי ואווירי מורכב. לתקשורת הישראלית מדליפים שבמבצע חוסל מאגר נשק שובר שוויון שיועד לחיזבאללה. האיראנים והסורים מנסים להשיב אש: הם דוחפים את חיזבאללה לתגובה מסיבית נגד ישראל.
המלחמה שנמנעה ביולי 2006 פורצת בספטמבר 2007, בדיוק בשבועות הראשונים של שנת הלימודים. טילים פוגעים בגן ילדים במושב ליד חדרה, ושלושה ילדים נהרגים; עשרה פועלים נהרגים מפגיעה ישירה של רקטה במוסך בנתניה. שרון מגיב בפעולה צבאית, אך חוזר על הנוסחה ש"איפוק זה כוח" וסוגר את סבב הלחימה בגבול בתוך כשבוע. הציבור מרגיש יותר ויותר מתוסכל.
העניינים המדיניים לוחצים לקראת עצרת האו"ם. שרון אינו מוכן להיכנס למשא ומתן על הסדר קבע כולל עם הפלסטינים. "בגלל הריאליזם הנוקב שלו, אריק לא מאמין בהסדרי קבע", אומר ויסגלס בריאיון ליואל מרקוס.
"הוא לא מאמין בזבנג וגמרנו. שרון לא חושב שאחרי יותר ממאה שנות סכסוך אפשר למצוא פיסת נייר שתסיים את העניין. הוא עדיין מאמין ביכולת להגיע להסכם ביניים ארוך טווח, שבתוכו ההבנות עם האמריקנים הן החשובות יותר. זה מה שנעשה בשנה הקרובה".
בוושינגטון ובירושלים מסכימים על הכרה טנטטיבית של האמריקנים בתוואי הגבול. שרון מציע התנתקות בנוסח "אורנים קטן" – פינוי של חמישה יישובים בין שכם לרמאללה. בוש אומר שההכרה האמריקנית בגבול תתממש אחרי סבב נוסף שבו ישראל באמת תתכנס סופית מאחורי גבולה המזרחי. ההערכה היא שנשיא ארה"ב דורש פינוי של כ-60 אלף מתיישבים.
בדצמבר 2007 חושף הניו יורק טיימס שהמבצע בסוריה שלושה חודשים קודם לכן היה למעשה השמדת כור גרעיני סורי חם. בזמן שהארץ רוגשת סביב הפרסום, אריק שרון מתייצב לנאום בכנס הרצליה: "לא נהיה עוד בני ערובה של תהליך השלום", הוא מכריז.
"ישראל לא תהיה תלויה עוד ברצונם הטוב של הפלסטינים. עד סוף הקדנציה של ממשלתי נקבע את גבולנו המזרחי. כפי שכל העולם יודע היום, ישראל יודעת להגן על עצמה מכל גבול".
הפרשנים מאוחדים: שרון הולך לתוכנית התנתקות רחבה ביהודה ושומרון, שתכלול כעשרים יישובים ותאפשר לרשות הפלסטינית רצף טריטוריאלי בגדה המערבית. בפברואר 2008 מקבל בית המשפט העליון באופן חלקי את ערעורו של עמרי שרון, ועונש המאסר שלו מבוטל.
בקיץ 2008 מתמוטטת המערכת הפיננסית בארה"ב, ובעקבותיה נפגעת כלכלת העולם כולו. ההתרחשויות מוציאות את הרוח מהמפרשים של תוכנית ההתכנסות החדשה. הכנסת מאשרת את החלטת הממשלה לביצוע התוכנית, אבל זו אינה מפרטת באילו יישובים מדובר ולא קובעת סד זמנים. הבחירות בארה"ב וחילופי השלטון שם מוסיפים עיכוב על עיכוב.
כחודשיים לאחר השבעתו של ברק אובמה לנשיא ה-44 של ארצות הברית, שרון מגיע לבית הלבן. אובמה מודיע לו מפורשות: מאחר שהפינוי לא בוצע בתקופת בוש, פג תוקף ההתחייבויות של הממשל להכרה טנטטיבית בקו גבול מזרחי.
מחלקת המדינה האמריקנית, בראשות המזכירה קלינטון, תהיה מוכנה לקיים את הבטחות בוש רק אם ישראל תעמוד בשלושה תנאים: הקפאה מוחלטת של הבנייה בירושלים, הוצאת כוחות צה"ל מהשטח שיפונה ממתנחלים, וכניסה למשא ומתן על הסדר קבע עם הפלסטינים.
בתנאים האלה שרון לא מוכן לבצע את "אורנים גדול", דהיינו פינוי מסיבי. הוא מחליט ללכת לתוכנית ההתנתקות הקטנה, שכוללת פינוי של יישובים באזור שכם – איתמר, הר-ברכה, יצהר - ועוד שניים-שלושה יישובים מבודדים אחרים, פלוס כמה מאחזים ובהם עמונה. הכוונה הפוליטית היא לזרוק אומצה מדממת לתקשורת, לשמאל, למפלגת העבודה ולמערכת המשפט, ולקנות לישראל פסק זמן שבו כולם יעסקו בהתכנסות.
בחודשים שחולפים עד למועד הפינוי, אוגוסט 2009, נשמר השקט הביטחוני. עם תחילת מבצע ההתכנסות מתחיל טפטוף רקטות בדרום, בניסיון ליצור מצג של פינוי תחת אש. הטפטוף הופך לגשם, ומתפשט הרחק מעבר ליישובי עוטף עזה, לאשקלון ולבאר שבע.
שנה אחר שנה נתניהו יושב באופוזיציה ומנסה לאגור כוח, אבל כל עוד שרון בפוליטיקה, האפשרות שהוא ישוב להנהגה מסתתרת בערפילי העתיד. אולמרט – שר אוצר שאינו ראש ממשלה – נחקר בעצלתיים, בלי בהילות וללא דרמה. הוא לא מועמד לדין, כחלק מהאִתרוג הכולל של הממשלה.
מנגד, למרות היציבות השלטונית, שרון אינו מסוגל למצוא מטרה אחרת לממשלתו מלבד תוכנית התנתקות נוספת, עטופה בדיבורים על "לקיחת גורלנו בידינו". מנהיגותו הולכת ונשחקת, אבל לא קורסת ללא תקנה. הוא שורד את מלוא כהונתו.
ב-2010, בגיל 82, שרון מודיע שלא יוביל את קדימה בבחירות הבאות. המועמדים המובילים לראשות הממשלה הם לבני ונתניהו. הרפתקת הנסיגות החד-צדדיות נתפסת ככישלון. ישראל לא הרוויחה מהן דבר.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם