מה היה אילו גל"צ הייתה ימנית ומזרחית?
ב-1983 נכנס לגלי צה"ל מפקד ראשון מהצד האחר, ומאז ואילך הכול הידרדר: הימנים, המזרחים והציונות הדתית השתלטו על תחנת הרדיו הצבאית. המהפכה שודרה ב-96.6FM
זה ייגמר בארקדי דוכין. מהרגע הראשון היה ברור שזה ייגמר בארקדי דוכין. לא צריך להיות נביא או חוזה כדי לדעת שוויכוח שמתחיל במרחב שבין מוקי לאביב גפן ייגמר בכלל בארקדי דוכין. ותגידו תודה שלא שלומי שבת. כן, שוב.
עוד כותרות ב-nrg:
• יום הזיכרון 2016: 68 חללים נוספו השנה למניין הנופלים
• נתניהו גילה: מה הוביל לחילוץ השגרירות בקהיר
• "לא חיכיתי לצל"ש כדי לדעת שינאי שלי היה גיבור"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
הדיון הנוכחי החל בעקבות "מחאת האמנים השנייה", והטענות לסתימת פיות מכוונת של מוזיקאים מהשמאל, המודרים מהפלייליסט כבר עשרים שנים קשות ורעות. "שיפסיקו להתבכיין כבר, למען השם", הגיב מפקד התחנה של החיילים. "הם עוד לא הפנימו שמשרדי מרצ והמערך בתחנה כאן נסגרו?"
מישהו דאג להדליף את המימרה למתחרים בקול ישראל, מישהו אחר דאג להכחיש, והמפקד -היחיד באזור שהכיר בזמן אמת את המותג "מערך", והתעקש להמשיך להשתמש בו -יצא להפסקת סיגריה קצרה.
אם תשאלו את יריב, טכנאי צעיר ועייף בגל"צ, הכול התחיל מיד אחרי רצח רבין. אמנם כבר מראשית שמונת השמונים סבלה התחנה משרשרת מפקדים חובבי ליכוד ומזרחה, אבל רק לאחר הרצח החל מפקד גל"צ במלחמת תרבות פנימית אמיתית.
את ההלם הראשון ספגה התחנה הפופולרית כבר ב-83', כששר הביטחון משה ארנס החליף את מפקד התחנה רון בן-ישי בלא אחר מאשר איש חיספין, מוטי שקלאר, על אף התחזיות שנחמן שי ימלא את התפקיד. כאילו לא די בכיפה שלראשו, כעבור שנתיים התעקש האיש להעתיק את מקום מגוריו מרמת הגולן ללא אחרת מאשר ההתנחלות עפרה.
שקלאר התאמץ לא לעורר מהומות אלא להביא לשינוי אטי ומעודן, אבל אפילו יריב נאלץ להודות שכתובת המגורים שמעבר לקו הירוק הספיקה כדי להביא למלחמות דת בלתי פוסקות ברחוב יהודה הימית ביפו, כשמפקד התחנה לבדו סופג את כל האש. תוכנית המסורת היומית בת חצי השעה, בצד מינוי עורך מוזיקה מזרחי שתפס עמדה בכירה בוועדת הפלייליסט (ששקלאר התעקש לכנות "רשימת השמעה" דווקא), חנקו את בלוטות הסבלנות של ותיקי התחנה.
שני מפקדים ורצח ראש ממשלה אחד אחר כך, המפקד הטרי אורי אורבך החליט שהגיע הזמן לשינוי אגרסיבי קצת יותר בגל"צ, ופתח במאבק פנימי נגד עורכי התחנה ושדריה. לא עוד השתלחות חסרת רסן נגד הימין בתחנה שתחת פיקודו; לא עוד התקפות חסרות איזון נגד חובשי הכיפות ועוטי הזקנים המתגוררים מעבר לקו הירוק; לא עוד ביקורת בוטה נגד לובשי המדים, שבשבילם נוסדה התחנה.
או אז נצבע לוח השידורים בצבעי דגל המדינה -יש שיאמרו צבע הלוגו של מפלגת האופוזיציה -ונוצרה המערבולת התקשורתית שבסופה מצא את עצמו בחור צעיר ומבטיח, קלמן ליבסקינד, משדר בתחרות מול רזי ברקאי, איש גל"צ שערק לשורות קול ישראל. גם אחרי שחיבר בתוכנית אקטואליה משותפת את ידידו חגי סגל עם הסופרת המוערכת עירית לינור, אורבך עדיין לא אמר את המילה האחרונה. גם המתנגדים שלו לא.
הסערה המשמעותית הראשונה החלה בבוקר 30 במאי 1996, כששלטון העבודה הגיע לקצו המפתיע ויו"ר סיעת הליכוד-גשר-צומת זכה בבחירות. חודשים ספורים אחרי רצח רבין, הסקרים והמדגמים הוכיחו היטב שהרוב כמה להשאיר את שמעון פרס בראשות הממשלה, אבל לשכת רה"מ נכבשה בידי לא אחר מאשר בנימין נתניהו -האיש, ההפגנות והמרפסת.
בעוד הוגי הדעה מהימין התעקשו להתייחס לפיגועים הקשים בישראל כאלה שהכריעו את הכף, רוב מוחלט בברנז'ה העיתונאית והפוליטית טען בתוקף: גל"צ, התחנה הצבאית שאמורה להיות נקייה מפוליטיזציה, הכתירה את ראש הממשלה. העמיתים לא התכוונו לשתוק על שטיפת המוח של החודש שקדם לבחירות.
לצד ידיעות אקטואליות שוטפות, העיתונות הישראלית התחלקה בין התקפות נגד הממשלה בראשות בנימין נתניהו להתקפות נגד גל"צ בראשות אורי אורבך. עירית לינור - שמאלנית המחמד של תחנת הרדיו - יצאה להגנת מפקד גל"צ, אבל גם היא לא הצליחה לעצור את מחאת האמנים הראשונה, שעוטרה בשלטים מאירי עיניים: "גל"צ -קול הזמן האפל".
הסערה הסתיימה רק לאחר שלתפקיד עורך התרבות של התחנה התמנה מולי שפירא, שזכה לימים לכינוי "צאר התרבות של גל"צ", בעיקר בפי חיילי התחנה חובשי הכיפות. זעזועי משנה של רעידת האדמה ההיא הורגשו ברחבי המדיה כשמפיק חרוץ הדליף ששפירא נדרש להכליל בתוכנית השבועית שלו, "בילוי נעים", תכנים יהודיים, ולהמעיט במשהו את חשיפת אירועי התרבות המתקיימים בשבת דווקא.
לפי הדיווחים, אורבך, שכבר היה בשלהי כהונתו, חתם את הדרישה במילים "אין מציגים בשבת". שפירא הכחיש את הדברים, ופתח את שידור התוכנית הבאה בשיר "אני מאמין" בעיבוד רוקנרולי משעשע.
למען ההגינות יש לציין שאבי המהפכה ויורשיו דאגו לאיזון מסוים בשידור, ופתחו את שורות הגיוס לגל"צ לכישרונות מבטיחים מימין ומשמאל כאחד. הם תיבלו אותן בלא מעט מזרחים, בעולים מרוסיה ומאתיופיה, ואפילו בערבייה ישראלית חביבה אחת מדימונה, שמסיבות שיריב הצעיר התקשה להבין לא הצליחה להשתחרר מהכינוי "מיס לוסי".
הפלורליזם הפתאומי הזה התקבל בברכה גם בקרב המקטרגים על התחנה, שזכתה לכינוי "רדיוניהו", אבל מצא חן הרבה פחות בעיני הממונה על הכספים במשרד הביטחון, שנדרש לפתע להמציא מגורים לחיילי גל"צ הרבים שהגיעו מחוץ לגוש דן.
הסעיף התקציבי החדש אומץ בחום בידי אנשי ציבור ותקשורת שקראו לסגירת גל"צ: התחנה המיושנת, טענו, מנפחת את תקציב הביטחון ואין לה מקום בעולם מתקדם, שבו כל תחנות הרדיו מצליחות להגיע לאוזני החיילים גם במוצבים רחוקים ומנותקים.
את המאבק הנגדי ניהל בהצלחה אלישיב לביא, דתל"ש בוגר התנחלויות. הוא הצליח תחילה להצניע את זהותו החתרנית תחת הכינוי שיבי, רעמת תלתלים חשופה לשמש, ושם משפחה שהעלים את טביעות האצבעות של אמו -מרגלית אטיאס-לביא. כך התקבל באדישות מינויו למפקד התחנה בראשית שנות האלפיים, דווקא תחת שלטון העבודה בראשות אהוד ברק. אלא שאז יצאה לאור דמותו האמיתית של לביא.
הימים ימי האינתיפאדה השנייה, כהונתו של ברק מתקרבת לסיומה, ובגל"צ מתקיים ריאיון בלעדי עם מועמד הליכוד, אריאל שרון. במסדרונות התחנה מתפתח עימות מתמיד בין מחנה נתניהו למחנה שרון, ולביא מסכם כל ויכוח במילים: "שרון כבר יראה לפלסטינים מה זה".
ארבע שנים אחר כך, שרון הראה ללביא מה זה. זמן קצר אחרי ששר הביטחון שאול מופז חידש את כהונתו של איש התקשורת החריף והמבטיח, עלה שרון על דוכן הנואמים בכנס הרצליה, ובנאומו ביטא לראשונה את צמד המילים "תוכנית ההינתקות", שלימים נוספה לו האות ת"ו. לביא הנחוש החליט להראות לשרון מה זה בחזרה.
כתבי גל"צ התרוצצו ברחבי הארץ, מלווים את פעילות המחאה מצפון עד דרום, כשהם מרכיבים שרשרת אנושית של כתבי שטח מטעם. תוכנית הבוקר של אראל סג"ל תקפה תדיר את ראש הממשלה, והמגיש שב והשתמש בכל יום במילותיו של איש גוש קטיף צבי הנדל, "עומק העקירה כעומק החקירה"; ד"ר יוסי ביילין, מתנגד התנתקות משמאל, הפך למרואיין מבוקש בתוכניות האקטואליה של התחנה הצבאית.
בוגרי התחנה מספרים שפעם מישהו העז להעיר למפקד גל"צ שהסרטים הכתומים המעטרים את חדרי ההקלטה מנוגדים לרוח הצבאית הא-פוליטית המתבקשת במקום כזה, אך לביא קטע את השיחה בנביחות אופייניות ובמילים שלא נהוג לומר בשידור. מהלכיו הגלויים התמתנו במעט רק כששר הביטחון בכבודו ובעצמו נזף בו, לאחר שאחת מתוכניות האקטואליה נוצלה למה שאפשר להגדיר רק כקריאה ברורה לסירוב פקודה.
מופז זימן את לביא אליו, והבהיר ברגישות ובנחישות שלא יהיה מנוס מלהעביר את מפקד גל"צ מתפקידו אם יתעקש להשתמש בכלי התקשורת שהופקד בידו כדי לקדם אג'נדה. חודשים ספורים לאחר מכן תגלה המדינה כולה שגם מערכת המשפט לא משתגעת על אנשים עם אג'נדה.
באוגוסט 2005 התכנסו כמה מבכירי התחנה לאספה מיוחדת, ובה הטיחו במפקדם שהצלחת תוכנית ההתנתקות מלמדת כמה גל"צ מנותקת מהעם. חמישה חודשים אחר כך התנתק גם ראש הממשלה מהעם, אבל רק במהלך הקיץ הבא, בשעה שלוחמי צה"ל חצו את גבול לבנון, נרגעו הרוחות בתחנה ושקט ממלכתי שרר על פני תהום.
את תוכניות האקטואליה אמנם הציפו טענות שלפיהן "מלחמת לבנון השנייה היא תוצאה ישירה של ההתנתקות החד-צדדית מהקיץ שעבר", אבל אם להאמין למה שמספרים הוותיקים, משהו בלהט של לביא דעך חודשים קודם לכן, בעיצומם של אירועי עמונה.
עשור אחר כך - כשלביא היה כבר עמוק בעסקי היחצ"נות, ובין תחנות הטלוויזיה והרדיו התפזרו שלל פרחי גל"צ (ובהם עמית סגל, שבואו נודה -מוכשר ככל שיהיה, לעולם לא היה מתברג לחדשות ערוץ 2 אלמלא היה בנו של אחד האנשים הקרובים ביותר למפקד גל"צ המיתולוגי, אורי אורבך) - נדרש המפקד המכהן, אמנון שומרון, ללשכתו של שר הביטחון.
כבוד השר ביקש לנהל שיחה תכליתית ומהירה. הדברים הרי ידועים. התחנה סובלת מהיעדר איזון בולט לאוזן, ואיך לומר בעדינות? גם הרייטינג לא בשמיים. "אתה יודע איך זה", ענה שומרון במרירות. "הימין תופס עמדות הנהגה בכל החזיתות, אבל עדיין מעדיף להתעצבן מרזי ברקאי בקול ישראל, מאשר להעביר תחנה לגל"צ הפטריוטי".
"פטריוטי זו דרך אחת לקרוא לזה", המהם יעלון. "אני חושש שלא יעבור זמן רב וניאלץ לסיים את פעילות התחנה. לא הייתי רוצה שזה יקרה דווקא בקדנציה שלי, אבל..."
"מישהו הפריע לגל"צ לשדר אופוריית שלום כשנחתמו פה הסכמי אוסלו ואוטובוסים התפוצצו ברחובות?" תהה שומרון בקול רם.
"בזמן הסכמי אוסלו עוד הייתי על מדים. כרגע אתה זה שאוחז בדרגות קצין", ענה יעלון במתינות מנומנמת, ושם לו נקודה.
השמועות אומרות ששומרון, שבכלל גר בחדרה, הרים קול בשלב זה בשיחה, ומצא נחמה רק בציוץ עוקצני ששלחה שרת התרבות מירי רגב לעבר שר הביטחון, לאחר ששמועות על השיחה הטעונה הגיעו לאוזניה. יריב לא זוכר את הניסוח המדויק של הציוץ, הוא רק יודע ללא ספק שנכללו בו המילים "פלצנים" ו"אשכנזים", בלי מרווח ביניהן.
לא היה צריך יותר מזה כדי לעורר את מחאת האמנים השנייה. רחוב הימית אמנם נותר הפעם ריק ממפגינים, אבל עמודי הפייסבוק התמלאו בגודש פוסטים חסר תקדים, שלווה בסטיקרים וירטואליים כגון "הבית של החיילים המזרחים" ו"גל"צ מסלסלים מהשטח".
יריב, מן הסתם, לא התבקש לחדר הישיבות עם שובו של שומרון מהמפגש הטראומטי עם שר הביטחון, אך גם האוזניות שחבש לאוזניו לא מנעו ממנו לשמוע את הקולות שבקעו משם. "אנחנו סותמים פיות של שמאלנים? אנחנו?" זעם שומרון. "הקוזאק התל אביבי הנגזל התעורר לחיים!"
"אז סיון רהב-מאיר עושה צהריים בתחנה וקלמן משדר בבוקר", נשמע קולו של אראל סג"ל, מבכירי גל"צ. "אחרי חמישים שנה שלהם בכל המדיה, מה הם מתבכיינים?"
"קלמן משדר כאן כולה 20-15 שנה", הוסיף שומרון, "והם כבר לוחצים להחליף אותו. מה קרה? מה בוער?"
"קשה להם לשמוע דוסים, ועוד ימנים. אני אומרת לך, זה באמת הקטע", נשמע קולה של מוריה לפיד־קור, מנהלת התוכניות ושדרנית בכירה בתחנה. "בשביל זה הימין בשלטון? בשביל זה הצבענו להם? להגיד לכם את האמת, אני לא מרגישה שיש לי נציגים בכנסת. מתנצלת מאוד". "יועז הנדל זה דתי? יועז הנדל זה ימין? נו באמת", גיחך שומרון. "הוא בכלל מצביע ליאיר לפיד!"
עמית סגל ביקש להרגיע מעט את הרוחות, ולבדוק אפשרות של פתיחות רבה יותר לדברים שנאמרים על התחנה מבחוץ. סיון ביקשה לדבר בשפת המקום, הזכירה את "כי גר היית בארץ נוכרייה", ותהתה אם לא נכון להתחשב בתחושותיו של השמאל החילוני, דווקא על רקע השנים הרעות שהימין סבל באותה תחנה ממש.
אבל לאף אחד כבר לא היה כוח להקשיב. סכנת הסגירה שריחפה על התחנה מזה עשור וחצי הפכה לפתע לממשית, ודווקא תחת שלטון הליכוד.
שעה אחר כך יצאו המכובדים אל חלל התחנה. מישהו הסתובב ביניהם תוך השמעת קריאות "מנחה? מנחה?", ולחדר הישיבות חזרו 15 גברים בגילאים שונים ובדרגות צה"ליות שונות. רגע לפני שנבלע לתוך החדר בקריאת "אשרי" אדירה, עוד הספיק שומרון לזרוק לעבר יריב: "שים להם איזה שיר אשכנזי ככה, שיירגעו קצת האלה ממדינת תל-אביב".
"ילד של אבא?"
"מה אתה, בן מאה?" גיחך עורך המוזיקה, ניתאי גיספן. "שים משהו לצעירים, מה אתה בא לי עם אבא מוקי עכשיו".
"סוף העולם?"
"נראה לך? אביב גפן? שים איזה ארקדי דוכין ככה. זה יספיק".
יריב נאנח עמוקות. הוא עוד לא בן עשרים, אבל כבר יצא לו להיאנח עמוקות לא פעם מאז הגיוס. כמה הקשות מהירות על המקלדת, והנה זה בא. בחדר ליד התחילו את חזרת הש"ץ. הוא שמע את קריאת הקהל באינטונציה קולנית שלמד להכיר, "קדוש-קדוש-קדוש", וכמעט התפתה לעמוד ולהקיש בהתאמה בעקבי נעליו.
בתדרים 96.6 ו-104 על הסקאלה התפייט דוכין במנגינה קצת פחות חגיגית, ושר מלנכולית "דג גדול אוכל דג קטן". שלוש דקות ו-38 שניות. ים של זמן להכין לעצמו קפה שחור חזק, ואולי גם להכין להשמעה איזה שיר טוב שלהם.
לתגובות:dyokan@makorrishon.co.il
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם