מה היה אילו הר הבית היה בידינו?
ב-7 ביוני 1967 הצנחנים כובשים את הר הבית ומניפים על כיפת הסלע את דגל ישראל. הרב שלמה גורן מקדים את משה דיין, ומחיל את ריבונות ישראל בהר. בקיץ, על רקע האופוריה הלאומית, הוא הופך את הרחבה למתחם כשר בהשגחת הרבנות
באישון לילה אביבי של שנת 2016 דיווח הווקף הפלסטיני למשטרת ישראל על שלושה צעירים ישראלים שחדרו למערת המכפלה והתפללו בה. השלושה הוכו נמרצות בידי מאבטחי ההקדש המוסלמי, ואז הועברו לידי כחולי המדים הישראלים, שעצרו אותם מיד בעוון הפרת השלום.
עוד כותרות ב-nrg:
- "פחדתי ללדת מפלצת": אחייניתו של גרינג עוקרה
- חגיגות יום העצמאות בראשית ימי מדינת ישראל
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
תנועת "חוזרים למכפלה" הודיעה בקבוצות הווטסאפ של העיתונאים כי פעיליה נכנסו למערה במחאה על האפליה הגזענית שמנהיגה המשטרה במקום, ועל כך שמדינת ישראל ממשיכה לשמר את מדיניות השלטון העות'מאני ומונעת מיהודים להשתטח על קברי אבות.
מפעם לפעם נהגה תנועת "חוזרים למכפלה" לשלוח את אנשיה להתפלל במערה, חרף הסכנה הכרוכה בכך ולמרות הדימוי הסהרורי-משהו שמעשים כאלו הקנו לה אפילו בקרב הימין הדתי, שנרתע מלבוא לחברון ופקד בהמוניו דווקא את הר הבית בירושלים.
המדינה, מצדה, הקפידה באדיקות על קיום הסטטוס-קוו במתחם הרגיש של מערת המכפלה, כפי שהיה מאז התקופה הממלוכית - אין ליהודים גישה למערה מעבר למדרגה השביעית במבואת הכניסה אליה. כך היה מרגע כיבוש חברון במלחמת ששת הימים - שר הביטחון משה דיין דהר אל העיר הזאת, והצליח לעקוף את הרב שלמה גורן, ששאף להיות ראשון המשחררים את המערה.
דיין חשד, בצדק גמור, שהרב גורן מתכנן לעשות במתחם הקברים את מה שהצליח לעשות בהר הבית – כלומר, להשיב אותו להיות אתר יהודי. הפעם הצליח שר הביטחון להקדים את הרבצ"ר, והנהלים שהחיל במערה גובו בבג"ץ ב-49 השנים שחלפו מאז: עשרות עתירות נדחו בשל טענת המדינה לרגישות מדינית עצומה במתחם.
"מדובר בקיצונים הזויים", שיגרה זהבה גלאון עם שחר הודעת דוברות לכל מערכות החדשות, בתגובה לחדירה היהודית למערה. "הסטטוס-קוו חייב להישמר במתחם הקבר. אסור לאפשר לגורמים המתסיסים להבעיר את השטח ולסכל כל סיכוי להסדר עם הפלסטינים. המקום הקדוש ליהודים הוא הר הבית, שגם הפלסטינים מבינים שבכל הסדר מדיני הוא יישאר בידינו.
כל ניסיון לשנות סדרי בראשית ולחתור תחת השליטה הלגיטימית של ההקדש המוסלמי בקבר יוסף, בקבר רחל ובמערת המכפלה, יהיה בכייה לדורות. אני דורשת מרשויות החוק למצות את הדין עם העבריינים".
מעבר לנהר, בירדן, מיהר הווקף להאשים את ממשלת ישראל בניסיון לחלק את מערת המכפלה בין יהודים ומוסלמים, כפי שחילקה ב-67' את חארם א-שריף, הר הבית.
אל אותו הר עלה הרב גורן בכ"ח באייר תשכ"ז, ומיד תקע בשופר והזדרז לקבוע סממני ריבונות. הצנחן עזרא אורני נשלח לטפס על כיפת הסלע ולהניף עליה את דגל ישראל. שר הביטחון דיין הגיע ארבע שעות מאוחר יותר, מאוחר מדי, בלוויית הפרקליט הצבאי הראשי דאז, מאיר שמגר. השניים ביקשו לערער על הנפת הסמל הישראלי בראש המבנה המקודש, אבל זה היה מאמץ שווא, קול קורא במדבר.
הצנחנים כבר משלו בכיפה וברחבה שסביבה, וכל הוראה להסיר את הדגל – שנתלה תוך סיכון עצמי ותחת אש – הייתה מסתיימת במרד של חיילינו תוך כדי הלחימה, בעידודו של הרב גורן. הוא היה שומר על הכיפה בכל מחיר, תוך נכונות להקריב אף את חייו, מול כל מי שינסה ליטול מעם ישראל בשלישית את מקום קודש הקדשים.
שר הביטחון החמיץ את ההזדמנות ההיא כפי שהחמיץ את ההזדמנות הקודמת, לילה לפני כן: הוא נעדר מישיבת הממשלה כשהוחלט - למורת רוחו - על כיבוש העיר העתיקה. דיין לא רצה כלל שזה יקרה, ובוודאי לא רצה את הר הבית ואת "כל הוותיקן הזה", כפי שהתבטא באורח אופייני בראשית המלחמה.
אם זה היה תלוי בו – עד כמה שהדבר נשמע מוזר ובלתי ניתן לעיכול - ההר היה נשאר בידי הווקף המוסלמי, וליהודים היו כבר דואגים לספק פרס ניחומים אחר. הכותל המערבי, אולי, או אפילו אתר סטרילי ומוגן במרחק בטוח מההר. אמנם קשה להאמין ששר ביטחון ישראלי ירחיק לכת עד כדי נכונות לוותר על קודש הקודשים של העם היהודי, אבל הרצון הזה של דיין הוא עובדה ודאית ומתועדת. השר המנוח אף רשם את הדברים ביומנו.
אולם כל זה שייך להיסטוריה. הממשלה נענתה לרגשות הציבור ולא צייתה לשר הביטחון הנערץ. הוא עצמו קלט את כיוון הרוח מאוחר מאוד, וכשהבין סוף סוף שמאמציו להנחיל סדרים אחרים בהר הבית לא יצלחו, פנה לרחבת הכותל המערבי.
בימים הראשונים לאחר הלחימה נותרו רבים מכוחות הצנחנים על ההר, יחד עם חיילי הרבנות הראשית שמיהרו להתמקם במרחביו, ומתפללים שנהרו אליו מכל רחבי הארץ. רחבת הכותל הצרה נותרה ריקה כמעט לגמרי. דיין ידע שהזמן משחק לטובת יריבו המר, הרב גורן – שבאופן רשמי היה פקוד של שר הביטחון ונתון למרותו, אך בפועל נאבק בו בלי עכבות מיוחדות מעל ומתחת לפני השטח.
כמו כמעט כל הישראלים בעת ההיא, שזכרו או שמעו מכלי ראשון על ההשפלות שהנחילו ערביי שכונת המוגרבים למתפללים היהודים בכותל, סבר הרב גורן שאת השכונה הסוררת יש להחריב, ולסלול על גבי ההריסות רחבה גדולה בשביל המתפללים בכותל.
דיין גמר אומר לא להתגמש בעניין הזה – וגם הצליח. הוא הציב פלוגה מחטיבת ירושלים להגן על בתי השכונה מפני הצנחנים, ובעיקר מפני אנשי הרבנות. הוא נפגש עם נציגי התושבים ונתן להם את מילתו שלא יאונה להם כל רע, ושרחבת הכותל תשמור על הסטטוס-קוו המוסלמי של ימי המנדט.
דיין הבטיח שגם השלטונות החדשים לא יתירו ליהודים לתקוע בשופר מול הכותל או להציב שם ספסלים. רק ביקורים יותרו, במידת האפשר. אולי יהיה בזה כדי להמתיק מעט מבחינת המקומיים את הגלולה המרה של נטילת קובת א-צחרה – כיפת הסלע.
בכמעט חמישים השנים הבאות חולל ההסדר הבלתי כתוב הזה, שנקבע שעות ספורות אחרי כיבוש ההר, צרות צרורות. מתוסכלים מאובדן המתחם החשוב להם, תושבי שכונת המוגרבים הפכו את חיי היהודים המעטים שעוד הוסיפו להתפלל בכותל לסיוט מתמשך.
אלימות של ממש נרשמה לא פעם. יריקות, צרחות, התקהלויות מאיימות ואפילו הנפת דגלי חמאס (לאחר הקמת הארגון) ליוו את הבאים אל רחבת הכותל, כאילו ימי המנדט לא חדלו מעולם להתקיים. המשטרה, בהוראה מגבוה, נהגה לעצור יהודים בגין הפרת הכללים שנקבעו בידי הבריטים כמעט תשעים שנה לפני כן.
ניסיונות של גורמים רבניים להציב במקום ספסלים הובילו למחאות שהגיעו עד לעצרת האו"ם, ומדינות ערב ניסו לנצל את התגובה הבינלאומית הקשה כדי לבודד את ישראל.
מסוף שנות התשעים של המאה הקודמת החלו ראאד סלאח ואנשיו להשתלט בהדרגה על הכותל ומבואותיו. ממשלת ישראל העדיפה להעלים מכך עין, מתוך חשש מכוחם המתעצם של התנועה האסלאמית ושל סלאח עצמו, שלא חדל מלהסית נגד ישראל תחת המנטרה "אל-בוראק בסכנה". יהודים ששלפו שופר במוצאי יום כיפור או ביקשו להניף דגל ישראל בכותל, נעצרו בכוח והורחקו מהרחבה לשנים ארוכות, אם כי בהדרגה מנעה המשטרה את החדרת השופרות ועצרה את נושאיהם כבר בשער האשפות, בכניסה לעיר העתיקה.
הישראלי הממוצע הבין את הרמז. מאז ועד היום, הוא פשוט מדיר את רגליו מהרחבה, ומתכנס אל הקונצנזוס הישראלי – ששוכן למעלה, בהר הבית. שם, במרחק מטרים ספורים מהריק הריבוני של רחבת הכותל, נוצרה אווירה שונה מקצה לקצה.
מדינת ישראל משקיעה משאבים רבים כדי להביא כל תלמיד תיכון וכל חייל צה"ל אל המקום הקדוש ביותר ליהודים. רשמית המקום מחולק בין מוסלמים ליהודים, אולם בפועל ערבים כמעט לא עולים להר.
המופתי הירושלמי, חילמי אל-מוחתאסב, הבהיר לדיין עוד ביום שחרור ההר שמוסלמים לא יסכימו לקיים את פולחנם במקום הנתון לשלטון זר, ובוודאי לא כאשר בראש הכיפה שבנה עבד אל-מאלכ בשנת 691 לספירה מתנוסס דגל ישראל. דיין הפציר בו להמשיך בקיום התפילות לפחות במסגד אל-אקצה הסמוך, אולם נענה בשלילה מוחלטת. קול תפילה מוסלמית לא נשמע עוד בהר.
מאז הלכה כיפת הכסף של אל-אקצה והחלידה, והמתחם המוסלמי ההיסטורי בן 1,300 השנים השתכח במהירות מלב המאמינים. מצד שני, גם היהודים היו רחוקים מלקבל את מלוא מבוקשם: אחרי הצבת הדגל הראשונית בכ"ח באייר תשכ"ז - דגל שעם השנים בלה, נקרע והתפורר - נסגרו כליל חלקים רחבים במתחם ובסביבתו ליהודים ולערבים כאחד.
הרב גורן וכוח הרבנות הצבאית החמוש שלו לא הניחו לאיש להתקרב לכיפת הסלע. גם לא ליהודים. היא נותרה נעולה ומסוגרת. הרחבה המוגבהת שהכיפה מתנשאת מעליה גודרה, ועל הגדר נתלו שלטים: על פי דין תורה אסור לכל אדם להתקרב לשטח המקדש, מפאת קדושתו.
הצעד הזה עורר על הרב גורן ועל הממסד הרבני שבא בעקבותיו את זעמם של פעילי תנועות המקדש - קומץ שולי ונטול כוח פוליטי. הם לחצו להשלים את שחרור ההר, ולאפשר לכוהנים להדליק בתוך כיפת הסלע מנורת זהב שעוצבה מקשה אחת בידי האמן חיים אודם, בדמות מנורת המקדש הקדומה המוכרת משער טיטוס.
עוד הם דרשו לאפשר להם להקריב את קורבן הפסח ולבנות מזבח על השטח הפנוי שבקדמת הכיפה. אך לשווא. עשרות עתירות לבג"ץ לא הזיזו את המדינה ואת הרבנות הראשית מעמדתן; הללו טענו בתוקף ששינוי הסטטוס-קוו בהר יחייב לפתוח את שאלת זכויות הפולחן הערביות במקום.
בינתיים הוצבה המנורה במבנה מכובד על הר הבית, מחוץ למתחם המגודר שבמרכזו. ברחבה העליונה, הסגורה והמסוגרת, עלו עשבים והפכו עם הזמן לשיחים עבותים, שהגביהו וצמחו לממדים שרק צ'רנוביל הנטושה מאימת הנשורת הגרעינית מכירה. איש לא חדר אל רחבת כיפת הסלע במשך כמעט יובל שנים. מדינת ישראל הציבה שם אמצעים שלחלקם יפה השתיקה, ומנעה מראש - ובעוצמה רבה - כל ניסיון לשנות את המצב.
מלבד אותו מתחם סגור, וכן מסגד אל-אקצה שנשמר כאתר מוסלמי למקרה שהערבים יתחרטו וישובו, הפך ההר לרחבה המונית המתמלאת בחגים ובשבתות בהמוני בית ישראל. אלה זורמים דרך עשרת שערי ההר, לאחר שהציגו אישור המעיד על טבילה במקווה. מי שאינם יהודים נכנסים ללא כל בדיקה וחקירה. מתקנים להפקדת הנעליים ולהצטיידות בנעליים שאינן מעור מצויים בכל אחד משערי המתחם המקודש, וליד הכניסות - שלטי הוראות מדויקות מטעם הרבנות.
אנשי תנועות מחאה חילוניות מנסים מעת לעת לחדור את שערי ההר ללא אישור טבילה, בצעד של התרסה נגד ההגמוניה הרבנית במקום. במקרה שלהם - בניגוד למאמצים של פעילים דתיים לחדור אל מתחם כיפת הסלע, אל מערת המכפלה ואל רחבת הכותל המערבי - יודעות הרשויות להעלים עין ולאפשר קיום מחאה מפעם לפעם. עתירות של ארגוני ההר החילוניים זכו לא פעם לתמיכת בג"ץ, והדבר עורר סערה גדולה, בעיקר בחוגים חרדיים.
מחאה אחרת מובילות "נשות הר הבית", התובעות לאפשר להן להתפלל במקום הקדוש כשהן עוטות טלית וחובשות תפילין, ואף לקיים "ברכת כוהנות". הארגון גם מוחה נגד הדרישה מנשים לטבול כמה ימים מראש לפני העלייה להר - לדברי הרבנות, מטעמי הלכה. נשות הר הבית דורשות לאפשר להן טבילה במקוואות משלהן, שאינם נתונים למרוּת הרבנות הראשית.
כמו תנועות המקדש, גם נשות ההר הן לא יותר מקומץ. רובו המוחלט של הציבור נוהר אל הר הבית למרות הצורך הלא פשוט בטבילה. גם ביבי, גם ביבי: בראשית 2015, יום למחרת ניצחונו בבחירות, עלה בנימין נתניהו להר הבית, כפי שנוהג כל מנהיג ישראלי מאז המהפך של 77'.
הוא נכנס דרך המבואה הראשית המכובדת בשער הכותנה, לאחר שעבר במערכת המקוואות המפוארים שהכשירה הרבנות לאח"מים. המבואה פונתה כליל מאדם בעת הגעת ראש הממשלה למקום, ובתקשורת הופצה תמונתו כשהוא נכנס חבוש כיפה אל חדרי המקווה הממלכתי.
כללי התקינות הפוליטית בישראל מביאים לכך שהר הבית מוזכר בכל נאומיו של נתניהו, אבל לעולם לא יוזכר בהם הכותל המערבי. לכל היותר, כשאירועי השעה וההסלמה הביטחונית מחייבים, מדבר ראש הממשלה על חשיבות שמירת הסטטוס-קוו במתחם הרגיש. נתניהו, חשוב לשים לב, לעולם לא ייכנס להר דרך שער המוגרבים, אלא רק דרך השערים האחרים - הממלכתיים יותר, הנקיים מסממנים מוסלמיים.
בשנתיים האחרונות, עם זאת, התקשה ראש הממשלה להתעלם מרחבת הכותל, בשל כמה פעולות תג מחיר שבוצעו בשכונת המוגרבים. כתובות בנוסח "נקמת הכותל" נמרחו על הבתים המגובבים בצמוד לקיר העתיק, ובאחד המקרים הוטל בקבוק תבערה לתוך בית ממערב לרחבה הקטנה - אירוע שבנס הסתיים בלי נפגעים ובלי שהאש התפשטה בין בתי השכונה הצפופה. שום עבריין לא נתפס.
מועצת הביטחון של האו"ם גינתה את ישראל בעקבות המקרה, ובירושלים נלחצו. נתניהו הורה בפתח ישיבת הממשלה להציב מצלמות בכניסה לשכונה ולרחבת הכותל, ולתפוס בזמן אמת כל פושע שיאיים לערער את הסטטוס-קוו. הירדנים שותפו בדיונים בעניין, ותמכו בתחילה בהצבת מצלמות בכותל - בתנאי שירדן תציב אותן. לבסוף חזר בו המלך עבדאללה, בשל התנגדות עיקשת מצד ערביי ישראל.
מתחת לפני השטח, הציבור הישראלי איננו שש על המצב. לפי סקרים שהזמין המכון הישראלי לדמוקרטיה, רוב מוחלט (59%) מהיהודים בישראל אינם מבינים מדוע לא מאפשרים ליהודים גישה למערת המכפלה, וסבורים שעל המדינה לאפשר חופש פולחן לכול.
תמיכה דומה (55%) נרשמה גם בנוגע לדרישת תנועות המקדש להדליק נרות ולשחוט את הפסח ברחבת כיפת הסלע. בנושא אפליית יהודים שומרי מצוות בכותל המערבי קיים רוב גדול אף יותר (61%) של מי שסבורים שיש לאפשר חופש פולחן באתר הזה.
נתניהו, בכל אופן, אינו צפוי לעשות דבר בעניין, כמו שאיש מקודמיו לא עשה. העשבים הצומחים ברחבת כיפת הסלע, נסתרים מאחורי חומת האבן, עדיפים לטעמו על שרשרת גינויים לישראל ודרישה בינלאומית לפתוח מחדש את שאלת השליטה בהר. ממילא עדיף להמשיך גם הלאה באותה המדיניות, להחניק את משאלות הלב בעניין המקומות הקדושים, ולקדש רק דבר אחד – את הסטטוס-קוו.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם