ראשי » חדשות » צבא וביטחון

"להתגעגע לאדם שמולך": יום הזיכרון של אשת הפצוע

יהודה הישראלי נפצע קשה מאוד בראשו בעת המבצע 'צוק איתן', ומאז עדיין נמצא בשיקום. אשתו רבקי חלקה בדף הפייסבוק שלה את יום הזיכרון מנקודת מבטה. "אני רוצה לאחוז עוד קצת במה שהיה לנו ומרשה לעצמי להגיד שגם אני איבדתי"

יהודה הישראלי, חייל מחטיבת גבעתי שנפצע קשה מאוד בראשו ברפיח בעת המבצע 'צוק איתן', עדיין משתקם מפציעתו ושב לפעולות היומיום הפשוטות כמו להזיז את איבריו ולדבר. אשתו, רבקי הישראלי, חלקה בעמוד הפייסבוק האישי שלה את יום הזיכרון מנקודת מבטה, וניסתה לתאר את "האובדן הכל כך לא מוחשי" שחוותה.

עוד כותרות ב-nrg:
"רק אם ניתן גיבוי מלא לחיילים, נעמוד איתן מול הטרור"
נתניהו גילה: מה הוביל לחילוץ השגרירות בקהיר
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

"יום זיכרון שני איתך ובלעדיך. תוהה לעצמי אם יש עוד מישהו בעולם שמסוגל להבין את האובדן הכל-כך לא מוחשי הזה. כנראה שלא. לא בטוחה שאני מסוגלת. כי איך, איך אפשר להתאבל על בן אדם שנמצא? איך אפשר להתגעגע לאדם שיושב מולך?!
 
"עבורך זאת הייתה שנה שרשמת בה לא מעט הישגים. למדת לאכול, התחלת להזיז את היד והרגל, חייכת המון, התחלת לתקשר, אפילו התחלת לדבר. אבל אצלי לא השתנה הרבה. שוב הלכתי לישון לבד, ושוב קמתי בבוקר לבד, ושוב לא יכולת להיות שם בשבילנו. לפעמים הרגשתי שאנשים מצפים ממני לשמוח בהתקדמות שלך, להודות על כל דבר קטן, אולי אפילו אתה ציפית. אבל לא תמיד הצלחתי. סליחה יהודה, סליחה שלא יכולתי לראות זאת. כנראה דווקא בגלל שאני יודעת איזה דבר גדול היה לי.

"כל כך הרבה פעמים ישבתי בחדר שלך, הסתכלתי עליך ואז התבוננתי בתמונות שלך שתלויות בחדר, ניסיתי למצוא קשר בין שני האנשים הללו, אך לשווא. לעיתים רחוקות היה נדמה לי שהנה, אני מזהה איזה ניצוץ שלך, משהו בחיוך, בצחוק של העיניים. אך מיד זה נעלם, הסתתר מאחורי אינסוף מסכות שהפגיעה יצרה...

הפוסט של של רבקי הישראלי:


"מרגישה איך הזיכרונות הולכים ומצטמצמים. לעיתים הם נראים לי כל כך רחוקים שאני מתקשה להיזכר בהם. ביום יום אני בעיקר חיה את ההווה, מתמודדת עם כל יום בפני עצמו, לפעמים אני מעיזה אפילו להסתכל גם קדימה, לעבר העתיד. אך בעבר קשה להיזכר. הפער הוא כל כך גדול ובלתי נתפס, עד שקשה לשאת את הזיכרונות והגעגועים.

"מדי פעם אני מרשה לעצמי להיזכר, לכאוב, להתגעגע. ואז הם צפים ועולים. רסיסי זיכרונות. שברי תמונות. ואני נזכרת איך הופעת בדלת כל יום שישי עם התיק הגדול, והחיוך עוד יותר, איך נכנסת הביתה, זרקת את התיק, הורדת את הנעליים והתחלת לנקות את הבית לכבוד שבת. אני נזכרת איך בשבת קמת בחמש בבוקר, אמרת שזהו, ישנת מספיק. רצת לותיקין, ללמוד עם חבר כדי להספיק לחזור הביתה עד שצוריה ואני קמות.

השיר שכתבו ליהודה חבריו ליחידה לפני כשנה:


"נזכרת איך כל יום בערב היית מתקשר והיינו מדברים שעה בערך. אמרת שזאת השעה שלי, וידעתי שלא משנה כמה זמן לא נפגשנו, עכשיו אתה איתי. רק איתי. ואני נזכרת איך זחלת עם צוריה כשהיא זחלה ואיך נתת לה יד כשהיא התחילה ללכת, איך רצית להיות שותף בגידול שלה גם כשלא היית הרבה בבית. נזכרת איך בכל רגילה יצאנו לטייל, ניצלנו את הביחד, כאילו רצינו להספיק הרבה. נזכרת בפשטות החיים שהייתה, בשאיפות ובחלומות שלנו.

"נזכרת, ומתגעגעת. רוצה לאחוז עוד קצת במה שהיה לנו. ומרשה לעצמי להגיד, שכן, גם אני איבדתי. שאולי יש פה בן אדם אחר שמתחיל את חייו, אבל את יהודה שלי אני איבדתי. ואת יהודה ההוא הילדים שלנו לא מכירים. ואולי, אולי כבר לא יכירו. וזה, זה יום הזיכרון הפרטי שלי".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg