ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

'לא באתי כדי שיאהבו אותי, אלא להשמיע את קול הציבור'

מסערת תיאטרון "אל מידאן", לאוהדי בני סכנין ועד למרד אליטת התרבות התל-אביבית: שרת התרבות והספורט מירי רגב סוגרת שנה סוערת בתפקיד, מתכוננת למאבקים שעוד יבואו ועדיין לא בטוחה אם היא רוצה להיות ראשת הממשלה הבאה

דרך למתחם החדש שבו ייחנכו היום משרדי לשכת שרת התרבות בירושלים, מירי רגב לא שוכחת לאחל בוקר טוב ואהלן 
לכולם - מהשומרים והמאבטחים, דרך הפקידות ואנשי המחשוב ועד למנכ"ל. איש בל ייעדר מחיוך, לחיצת יד או טפיחה ידידותית על הגב.

כשהיא מגיעה בסופו של דבר ללשכתה, היא מתפעלת מהעיצוב אך כבר מורה לשלב בו "קצת יותר צבע וטאץ' נשי". אחר כך היא מביטה מחלון הקומה החמישית במגדלי הגן הטכנולוגי בבירה, שממנו נשקפים נופי שכונת מלחה, ומפטירה בטון מאוכזב: "חבל שלא רואים מפה את הר הבית". שתי דקות אחר כך, כשהיא יוצאת לרחבת הגג הצמודה למשרדים, רגב רואה מולה את אצטדיון טדי וחיוך עולה על פניה: "נו, לפחות יש לנו את טדי מול העיניים". הנה, בחמש דקות, מה שהופך את מירי רגב למה שהיא: מערבבת בין קודש לחול בלי להתגרד קודם בכל הגוף, באופן הכי טבעי שיש ותמיד עם חיוך גדול על הפנים.

עוד כותרות ב-nrg:
עצורי כלא עכו: "אף אחד לא בכה, גם לא בדרך לגרדום"
"שלילי קודקוד, שלילי. הרדוף. יוני נהרג"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

זה אולי נשמע קל, אבל עברו נא אחד-אחד על הפוליטיקאים הבכירים שלנו ונסו לדמיין אותם באותה סיטואציה. אפשר לעקם את האף אל מול הסגנון, אבל מירי רגב פיצחה את הקוד הגנטי הליכודניקי, אולי אפילו הישראלי, לשה אותו כרצונה ועושה בו כבתוך שלה.
 
אנחנו מתלווים אל רגב מביתה בראש-העין למשרדים החדשים בירושלים, לטקס קביעת המזוזה בידי הרב הראשי לשעבר שלמה עמאר. "נראה לי אבסורד שמשרד ממשלתי, בטח כמו זה שאני ממונה עליו, לא יפעל מירושלים", היא מסבירה כשאנו חולפים בכביש 443 בואכה מחסום מכבים. "לא יכול להיות שמי שמתעסק בתרבות יהודית, לא יהיה לו משרד בירושלים. לא האמנתי כמה השקעה צריך כדי שיקום משרד בבירה, הרי יש החלטת ממשלה כזו משנת 2007. אבל הנה, הבטחתי לבצע את המעבר עם הכניסה לתפקיד, והיום אני מקיימת. זה מרגש".

העמידה בראש משרד התרבות והספורט לא נכללה עד לאחרונה ברשימת השאיפות של רגב. בריאיון שהעניקה ל"מקור ראשון" לפני כשנה, טרם הקמת הממשלה, הצהירה כי היא מעוניינת בתיק הבינוי והשיכון. זה כמובן לא הפריע לה להיכנס לתפקיד ומיד להראות מי כאן בעל הבית. התנגשות הציביליזציות בין השרה המזרחית, הליכודניקית, שהגיעה מהפריפריה וחשה כמי שמייצגת אותה, לבין הגמוניית התרבות השלטת בישראל - הייתה על הקיר, ואכן פרצה במהירות.

במהלך השנה שבה היא מכהנת בתפקיד הספיקו גורמים רבים בעולם התרבות הישראלי לצאת נגדה ונגד תוכניותיה, והיא בתגובה לא שתקה והשיבה אש. היא התקוטטה עם עודד קוטלר וגילה אלמגור, יצאה למאבק בתיאטרון אל מידאן, הודיעה כי תבחן את מעמדו הלאומי של תיאטרון הבימה, עמדה על במה מול מאות תרבותניקים ואמרה להם "קאט דה בולשיט", וזה באמת רק מקבץ קצר.

סערת נאום "קאט דה בולשיט" בוועידת הארץ. צילום: מאיה כהן


חשוב לרגב להבהיר שהמאבקים הפומביים שזוכים לכותרות הם לא עיקר פעילותה. "באתי לשנות, ואני אכן משנה. בפועל, לא בסיסמאות ובדיבורים. כל מה שהצהרתי עד עכשיו שיקרה במשרד, קרה. אני לא חושבת שיש עוד משרד שיכול להתגאות בכל כך הרבה הישגים בשנה אחת. ההגמוניה השולטת בתרבות היא כידוע לא מהימין, והשינויים אמורים לקחת הרבה זמן. ולמרות זאת, עשינו שינויים ומהלכים שלא היו כמותם. במשרדי היועמ"ש ובחשבות האוצר אומרים לי שלא היה דבר כזה. הם עבדו השנה בשביל משרד התרבות כמו שלא עבדו בחיים".

מהם שלושת ההישגים הכי גדולים שלך השנה?

"קודם כול קבענו קריטריונים חדשים לתמיכה כספית במוסדות תרבות, באופן שיגרום למעבר מיידי של יותר תקציבים לפריפריה. כבר היום, הפריפריה מקבלת יותר כסף מכל השנים שעברו. שנית, קריטריון ה'ייחוד התרבותי': למשל, תיאטרון אספקלריא מקבל השנה לראשונה כסף. יש ייחוד תרבותי לדתיים-לאומיים, לנערים מוגבלים, לחירשים - אוכלוסיות שלא נהנו עד כה מהעוגה יקבלו מעתה כספים. זה היה קשה, כי אמרו לי שאני פועלת למען מגזרים מסוימים.

"אז ראשית, הוכחתי שאני לא, ושנית - מר רע בהם? למה הם לא יכולים לקבל כסף? שינוי נוסף וחשוב הוא תקנת סלע: עד היום המשרד עבד מול גופי תרבות בלבד, היום הוא פועל גם מול ראשי ערים, שיודעים ומכירים את הצרכים התרבותיים של התושבים שלהם. זה הישג אדיר שלווה במלחמה מול מועצת התרבות ומוסדות האמנות - הם לא הבינו מה פתאום 60 מיליון שקל עוברים לערים במקום אליהם.

"ההישג השלישי הוא הטיפול בחרמות. בניגוד לדעת יועצים משפטיים בכירים, היום תיאטרון שלא מגיע ליהודה ושומרון נקנס. ישבתי בערב פסח וחתמתי על כל התקנות, מדובר עכשיו בחוקים ואני רוצה לראות את השר הבא שיבוא ויצליח לשנות אותם. שיהיה לו בהצלחה עם זה".

רגב מתעקשת להוסיף הישג רביעי: "עד היום, מוסד היה מקבל תקציב רק אחרי שנתיים של פעילות. זה כמובן משמר את הכוח אצל הוותיקים. אבל סליחה, אם אין בנמצא תיאטרון חרדי, או להקה למוזיקה יהודית, איך בדיוק הם יצליחו אם לא אתן להם את הכסף הראשוני? התקנה מאפשרת לוועדה מיוחדת לקבוע למי מגיע, גם אם הוא חדש בשטח. ליצור עוגן תרבות באופן מיידי ולעזור לו להתרומם".

 

מדינת ישראל אוטוטו סוגרת ארבעה עשורים למהפך 1977, ארבעים שנה שבהן הימין שלט רוב מוחלט של הזמן. איפה היו כל שרי התרבות מצד ימין עד היום? זה נשמע כאילו נכנסת למשרד שהיה בשלטון מפא"י מתש"ח ועד לפני שנה.
"זו שאלה מצוינת. אני עצמי מופתעת בכל פעם מחדש איזה חוסר צדק, קיפוח והדרה יש בתחום התרבותי. אני בטוחה שהדבר קיים לא רק במשרד שלי. לאורך שנים היו אוכלוסיות ומגזרים שלמים שנמנעו מהם זכויות ודברים בסיסיים. הייתי בשוק. ידעתי שצריך לשנות, אבל לא האמנתי כמה עמוקים החסמים החברתיים, הפריפריאליים, היהודיים וגם הגיאוגרפיים במשרד התרבות".

ומי אשם בכך?
"המשרד בעצמו".

השרים הקודמים שישבו בכיסא הזה פחדו?
"צריך הרבה אומץ כדי לבצע, או שהיה להם נוח להשאיר את המצב הקיים. תראה מה קורה לי, התקשורת לא הפסיקה לתקוף אותי מהרגע שנכנסתי לתפקיד. אתה חושב שזה קל? הכי קל זה להסתובב עם כוס יין בכל הפרמיירות".

וזה מה ששרי תרבות עשו עד עכשיו?
"כנראה. עובדה. כששר בא ואומר שהוא רוצה לשנות את הקריטריונים, באים ואומרים לו שאי אפשר לשנות אותם. אז אני אמרתי שאין דבר כזה. קריטריונים נקבעו בידי אדם וישונו בידי אדם. איך יכול להיות שבמשך 68 שנים הפריפריה קיבלה פחות? איך זה יכול להיות?"
 
אגיד לך איך. תל-אביב היא הבירה התרבותית של ישראל, ובאופן טבעי מתנקזים אליה יותר כישרונות וגם יותר כסף. נשמע הגיוני שתהיה בה יותר תרבות מאשר בחדרה, נניח.
"נכון, כולנו נוסעים לבירות העולם כדי להסתובב במוזיאון או ליהנות מאמנות טובה. שום שינוי שעשיתי לא בא על חשבון האיכות או המקצועיות בתל-אביב. המטרה היא לתת כוח, במקביל, לאמנים מקומיים. בבאר-שבע והדרום אין כוחות יוצרים טובים? בחיפה, קריית-שמונה או ירושלים אין אמנים נהדרים? אנחנו מדינה קטנה שצריכה לאפשר לכוחות וליוצרים בכל מגזר בתוכה לתת את הביטוי התרבותי שלו. צריכים לחלק את המשאבים נכון. מוזיקה אנדלוסית ופיוטים מקבלים שמונה מיליון שקל בשנה, האופרה והפילהרמונית מקבלים 30 מיליון. זה פשוט לא יכול להיות".

מלחמתה של מירי רגב באליטה התרבותית נוגעת בקונפליקטים רבים בחברה הישראלית. אחד מהם, נפיץ ורגיש במיוחד, הוא הנושא העדתי. רגב, לשעבר סיבוני, מעידה על עצמה שבמשך שנים רבות ברחה מהנושא. כיום, אולי כחלק מחוש פוליטי מפותח במיוחד ואולי כי באמת נמאס לה לקבור את הנושא, היא תופסת גם בו עמדה ברורה: "שנים שתקתי. ידעתי שיש במדינת ישראל מנגנון מדהים שתפקידו לשמר את הקיפוח. ברגע שאתה מדבר על הקיפוח אתה או בכיין או פופוליסט, או עולה על הגל. ואז כולם פוחדים לקבל על הראש והם שותקים.
 

"אז החלטתי לשבור את השתיקה הזו, והיום אני מעודדת מכך שיש שיח שמדבר על פריפריה, על תרבות מזרחית ועל צדק תרבותי. והדיבורים מובילים למעשים. כשירון דקל (מפקד גל"צ, א"ש) מביא עורך מזרחי לפלייליסט - זה הישג".

או שמדובר בעלה תאנה שמטרתו להשתיק את הביקורת ולהמשיך כרגיל.
"אין דבר כזה. כששמים מישהו מערבי הוא לא עלה תאנה, ומישהו מזרחי כן? יש תהליך, ואנחנו כל הזמן מתקדמים לכיוון הנכון. מי שחושב במונחים של זבנג וגמרנו, טועה. בטקס יום העצמאות כל עם ישראל יראה את סיון רהב-מאיר, את להקת קפה שחור חזק ואת צלילי העוד. אלה מגזרים שפעם לא היו על הבמה הזו".

ויש שיגידו שמדובר בקוסמטיקה. עובדה - השיר המרכזי שלצליליו יודלקו המשואות עדיין יהיה "אנו נושאים לפידים", שכתב יליד פולין והלחין יליד רוסיה.
מירי רגב עוצרת לרגע את שטף דיבורה, מצמצמת עיניים, ואומרת: "אתה רואה, זו שאלה של עיתונאי מערבי אליטיסטי שחושב ומאמין שאי אפשר לשנות. זה לא קוסמטי! יש כאן מהות ותוכן! התיקונים הם חוקים. השינויים בתקציב אמיתיים. אני לא רוצה לשנות את השיר המרכזי של הדלקת המשואות, מעולם לא פסלתי את תרבות המערב. מעולם לא פסלתי את הזֶמר הישראלי. תסתכל אצלי בדיסקים פה ברכב ותראה עובדיה חממה לצד שלמה ארצי החדש. אני רוצה פסטיבל עין גב לצד פסטיבל כתר המזרח. אין סתירה".

איך כמעט כל שערורייה חברתית מתפתחת אצלנו לשסע עדתי?
"צריך לומר את האמת: החברה שלנו עוד לא הצליחה להגיע לשילוב אמיתי של מזרח ומערב. יש עוד דרך לעבור. זה לא סוד שיש תאימות בין תרבות המזרח לבין הפריפריה והשכונות, ולכן אנחנו צריכים להשקיע באותם מקומות לא רק ברמה התרבותית, אלא בחינוך ובתעסוקה. יש פוטנציאל ענק בפריפריה. מרחבים אדירים.

צריך להשקיע כדי לצמצם את הפערים ולהביא לחברה רב-תרבותית צודקת ושוויונית יותר, שמאפשרת לכל אחד ביטוי עצמי. צריך לטפל בבעיה, ולא לומר שכל מי שמדבר על קיפוח עדתי הוא פופוליסט. לי קל יותר לדבר על הנושא הזה כי באתי מהמקומות הללו, והצלחתי. אני לא באה ממקום של התנצלות, אלא מגאווה".

מירי רגב מושכת אש מהרגע שבו דרך כוכבה בשמי הפוליטיקה הישראלית. באופן טבעי, כשמונתה לשרה בממשלת ישראל הביקורת התעצמה בהתאם. החיקוי שלה בארץ נהדרת אולי משמר את תדמיתה הצועקת והוולגרית מתקרית ה"כפיים" המפורסמת, אבל הקרב האמיתי בין רגב לבין התקשורת מתרחש בחודשים האחרונים מול ערוץ 10.

בחודש אוגוסט פרסם הכתב הפוליטי של הערוץ, ספי עובדיה, תחקיר שבו נטען שרגב העבירה ללא מכרז תקציבים של מיליוני שקלים לפרסומאי המקורב לה. רגב טענה מצדה כי ההקלטה שהובאה בתחקיר הייתה סימולציה בלבד שהתקיימה לקראת מסיבת עיתונאים בנושא, והגישה נגד הערוץ תביעת דיבה בסך מיליון שקלים.
 

בנובמבר האחרון פרסם הערוץ תחקיר נוסף העוסק ברגב, שבמסגרתו נטען כי איתן כהן, ראש מטה שרת התרבות, תכנן למנות לכאורה פעילי ליכוד לתפקידים ציבוריים שונים. בתגובה, טענה רגב כי היא מצויה "תחת מתקפה ספציפית של ערוץ 10". הערוץ טען מצדו כי תביעת הדיבה שהגישה השרה היא "תביעת השתקה, ניסיון לאטום הרמטית את חופש הביטוי ואת החירות העיתונאית".

"הרבה שרים אמרו לי 'תורידי את הראש, מה את צריכה לריב איתם, מחפשים אותך'", אומרת רגב על העימותים עם כלי התקשורת. "אמרתי להם - לא באתי כדי שיאהבו אותי. באתי להשמיע את הקול של הציבור. להביא לידי ביטוי את הצדק החברתי בלי קשר לשמאל או ימין, חרדים או ערבים. זה לא סוד שלאורך שנים הרבה מאוד שרים לא רצו להתעסק בסוגיות שעלולות להפוך אותם לשעיר לעזאזל. אני תמיד מפחדת, אבל רק מבורא עולם.

"ולגבי ערוץ 10, אני הולכת איתם עד הסוף, גם לבית המשפט העליון. אשקיע את כל הכסף מכיסי הפרטי כדי להוכיח את צדקתי. אני לא מוכנה שמישהו יאיים עליי כי אני רוצה לעשות טוב יותר לחברה הישראלית. לא מוכנה שמישהו יאיים עליי כי אני לא רק מדברת בסיסמאות של קבלת האחר, אלא גם עושה. לא מוכנה שמישהו יגיד שאני עושה רק למען התומכים שלי, כשאני עושה למען חרדים וערבים".

יכול להיות שאם לא היית נכנסת לקונפליקטים אישיים ומנהלת אותם בסגנון אחר, היית משיגה יותר ונמצאת פחות על הכוונת?
"לא, כי הקונפליקטים שהיו לי עם חלק מהאמנים לא היו ביוזמתי. אני הגבתי, הייתי המותקפת. אני שרת תרבות שמעריכה אמנים ורוצה שהם יצליחו. מצד שני אני גם אזרח, אדם כמו כולם, וכשמתקיפים אותי אני לא פראיירית. אם חשבו עד היום שכל אחד יגיד מה שהוא רוצה ואני לא אגיב, אז אין מצב. אני אגיב".
 
ולגבי הסגנון?
"אני לא אומרת שום דבר כדי להעליב. יכול להיות שהסגנון שלי לפעמים ישיר מדי ועלול להעליב בלי כוונה, אבל במהות אני לא מתחרטת על שום אמירה שאמרתי. אני עצובה וכואבת על כך ששופטים אותי אחרת ממה שהיו שופטים אחרים מהשמאל שהיו אומרים אותם דברים ובאותו סגנון. כשרבין אמר על המתנחלים 'סרטן', כולם הבינו שהוא לא באמת מתכוון שהמתנחלים הם סרטן. למה הציבור מתחבר לדברים שלי? כי הוא אומר - 'וואלה, היא מדברת אליי בגובה העיניים. היא לא מסבנת אותי. אומרת את האמת'".

האמת היא לא קצת אובר-רייטד לפעמים? הרי לא נלך למישהו מכוער ברחוב ונגיד לו שהוא מכוער רק כי 
זו האמת.
"בבסיס, האמת היא ערך מקודש. נכון שלא תמיד, והשאלה היא איך אומרים ומתי. אתה חושב שאני אומרת כל מה שאני חושבת על כל אחד? ודאי שלא. אבל יש דברים שאתה לא יכול שלא לומר. צריך להגיד שיש כאן הגמוניה שלטת. צריך לשים על השולחן את השד העדתי. צריך לדבר על הר הבית ולהגיד שאנחנו הריבון. אם תגיד על מישהו שהוא מכוער, זה לא ישנה ולא יעזור, רק יעליב. אני אומרת דברים שניתן וצריך לשנות".

אם כבר נגענו בהר הבית, חלק מתחום אחריותך הוא נושא העתיקות. מדינת ישראל היא היחידה באגן הים התיכון שמאפשרת בחוק סחר בעתיקות. מה דעתך בנושא?
"צריך לטפל בזה. אני חובבת גדולה של ארכיאולוגיה, ומאמינה שעם שאין לו קשר עם העבר לא יהיה לו עתיד. הנושא שווה התייחסות ובדיקה".

ומה לגבי הרס עתיקות בהר הבית בידי הוואקף?
"זו סוגיה שחשובה לי מאוד ואני מטפלת בה עוד מהיותי ח"כית. בכל מה שקשור לחפירות שלא על פי הסטטוס קוו - אין ספק שהדבר מחייב התערבות מיידית, פיקוח ומעקב של כל הגורמים הרלוונטיים, ובראשם רשות העתיקות ומשטרת ישראל. אני שמחה שיש תמימות דעים בעניין בין כל גורמי אכיפת החוק. בכהונה שלי אעשה כל מה שניתן כדי שלא ייהרסו עתיקות בהר הבית, ובכלל".

שנה בדיוק אחרי שנכנסה למשרד התרבות והספורט, מירי רגב מביטה בעיזוז לעבר השנה השנייה בתפקיד. על הכוונת נמצאים נושאים תרבותיים וספורטיביים, שלפחות על פניו מבטיחים שנה סוערת נוספת, מלאת כותרות ועימותים לפחות כמו השנה החולפת. אחד הנושאים הבוערים הוא ניסיונה של רגב לקצוב את משך כהונתם של מנהלי מוסדות התרבות.

נעם סמל, למשל, משמש כמנכ"ל תיאטרון הקאמרי כבר 23 שנים וציפי פינס היא מנכ"לית תיאטרון "בית ליסין" מזה 22 שנים. "הייתי רוצה שבכל כמה שנים יהיו חילופים בתפקידים הללו", מצהירה שרת התרבות. "ברגע שתהיה חקיקה, לא תהיה להם ברירה. הייתי רוצה לראות בעוד שנה דם צעיר בתפקידי ההנהלה של מוסדות התרבות בארץ. יש מספיק אנשים ראויים ואיכותיים. המצב הנוכחי יוצר שיטה של חבר מביא חבר, אין אפשרות לדור הביניים להתקדם ואין מוביליות חברתית. חשוב לשמר את המוביליות הזו דווקא במוסד מסוג כזה, שיש בו כל כך הרבה יצירתיות".
 

כשאני שואל את רגב על כישלון שעליו היא יכולה להצביע בשנה הראשונה לתפקידה, היא טוענת שאין אחד כזה: "כשיש מצב ואתה מדרדר אותו, זה כישלון. כל מה שאני עושה הוא חדש. הוספתי אור, לא גרעתי".

למרות שהיא מסרבת להודות בכישלונות, אין ספק שאת פרשת "אל מידאן" אפשר להכתיר לכל הפחות כאי-הצלחה של רגב. כזכור, התיאטרון הקטן מחיפה עלה לכותרת השנה כשהעלה את ההצגה "הזמן המקביל", שהציגה את רוצחו של החייל משה תמם הי"ד כ"שבוי פלסטיני". בנוסף, טען משרד התרבות כי הגיעו אליו עדויות חמורות בנוגע לפעילות אסורה המתקיימת בתיאטרון, כמו קיומו של כינוס תמיכה בחזית העממית ב-2009.

השרה ביקשה להקפיא מיד את התקציב הציבורי שניתן לתיאטרון, אך הצעד סוכל על ידי היועץ המשפטי לממשלה. "בבדיקה של אל מידאן גילינו בעיות גדולות בהתנהלות, שחשבתי שנכון להקפיא בגללן את התקציבים גם אם זה ידרוש להגיע עד לבית המשפט העליון. לצערי היועץ המשפטי כפה עליי ללכת להסדר, שבמסגרתו קנסנו את התיאטרון ב-300 אלף שקל.

"אז נכון שהוא ימשיך לקבל כסף על פי הקריטריונים, אבל אני עוד לא גמרתי עם העניין הזה. אני לא מתכוונת לוותר. משרד התרבות לא יהיה כספומט. אפעל לכך שנוכל לכנס ועדת תמיכות שקשורה לתוכן, שתוכל לבחון האם המוסד פעל נגד חוקי המדינה. היועמ"ש תומך בעמדה הזו, ישנה הידברות ואני מאמינה שתוך שבועיים-שלושה נגיע לפתרון".

השרה רגב רוקדת ריקוד צ'רקסי בפסטיבל מפה ומצה:
 

פרשת אל מידאן מביאה אותנו היישר לנושא הבא על סדר יומה של השרה - "הנאמנות בתרבות". "גופים שמקבלים תקציב מהמדינה לא יכולים לפעול בניגוד לחוקים שלה, לחתור כנגד היותנו מדינה יהודית ודמוקרטית, לבצע דה-לגיטימציה לחיילי צה"ל, לקרוא ולעודד להסתה", היא אומרת. בתחום ההצהרתי יותר, רגב הודיעה כי תבדוק את מעמדו של תיאטרון הבימה כתיאטרון הלאומי של ישראל, תואר שהוא נושא בו כבר כמעט שישים שנה. "הם נלחמים על התואר הזה", היא אומרת.

"הבימה הוא תיאטרון מצוין וחשוב, ואני רוצה לשמור עליו. מצד שני, דו"ח מבקר המדינה שפורסם לאחרונה מעלה סימני שאלה גדולים לגבי ההתנהלות שלו. בכלל, צריך לבדוק מה בדיוק ההגדרה של 'לאומי'. אם צריך לתקצב אותם יותר כדי שיביאו לידי ביטוי את העניין הלאומי, אני לא נבהלת מזה. אפעל גם בנושא קרנות הקולנוע: אני מקבלת המון הערות על כך שניתנים תקציבים בעיקר לסרטים אנטי ישראליים ונגד צה"ל.

"אני רוצה שקרן הקולנוע תעניק לכל אחד הזדמנות להביא את הסיפור שלו, שתשפוט אותו על פי איכות הסיפור בלי לשאול אם הוא יימכר בחו"ל. זה לא מעניין אותי. הייתי לאחרונה באולפני יוניברסל בארה"ב, לא ראיתי שהסרטים המצליחים הולכים נגד ארה"ב או בעד דאעש. מספיק עם זה. הגיע הזמן להציג את הקונפליקטים בתוך החברה הישראלית, ויש הרבה כאלה שיכולים ליצור סיפורים מעולים".

רגב היא גם שרת הספורט, והנושא הבוער ביותר על שולחנה הוא האלימות במגרשי הכדורגל, בדגש על העימות המתמשך בין בית"ר ירושלים לבני סכנין. היא מצרה על כך שאינה יכולה להרשות לעצמה לבוא למשחק שכזה. "אתה יודע למה אני לא יכולה? כי יגידו שאני מלהיטה את הרוחות. שאני בעד בית"ר ונגד סכנין".

האם קבוצה כמו בני סכנין, שבמגרשה מונפים לעתים דגלי אש"ף, צריכה לשחק בליגת העל?
"קבוצת כדורגל לא שונה מכל מוסד תרבות אחר במדינת ישראל. כולם צריכים להיות מחויבים לחוק ולערכים הישראליים. זה לא סוד שאני לא אוהבת שלא מניפים דגלי ישראל במגרשים, ולא סוד שאני לא אוהבת שלא אוכפים את החוק שאוסר על הנפת דגלי פלסטין במגרשים".
 

לא אוהבת, וזה עדיין קורה.
"לכן החלטתי על הקמת יחידה מיוחדת שתעסוק באלימות ואכיפה במגרשים. אנחנו משקיעים בכך הרבה כסף, יחד עם השר גלעד ארדן. היחידה הזו תאסוף מודיעין מראש על הגורמים שמתפרעים ומביאים את האלימות לספורט. הנושא הבא שבו אטפל הוא הלאומיות".

וכשזה יקרה, איך תפעלי נגד קבוצה שבמגרשה יונפו דגלים אסורים?
"צריך לבחון אם דברים כאלה צריכים לעבור בחקיקה או במסגרת תקנון ההתאחדות לכדורגל. לא יכול להיות שנגיע למגרש בסכנין בדרכים צדדיות. מה זה הדבר הזה? כל קבוצה צריכה להגיע מהכביש הראשי לדוחא. ואם לא - שלא ישחקו שם".

תוכנית נוספת של השרה רגב בנוגע לכדורגל הוא לארגן "שולחנות עגולים" של אוהדים, ולממן את מועדוני האוהדים. "האוהדים הם הפתרון, לא הבעיה", היא אומרת.

גם "לה פמיליה" היא פתרון ולא בעיה?
"אני לא צובעת קבוצות. לא כולם עבריינים, מצטערת. כמו שלא כל אוהדי הפועל, אוהדי מכבי או אוהדי סכנין הם עבריינים".

הסגנון הישיר של מירי רגב, קידוש "האמת" והטחתה בפנים, וכמובן הפופולריות הגדולה שלה בקרב מגזרים רחבים, מביאים לניסיון להשוות את דמותה עם זו של דונאלד טראמפ, שככל הנראה יהיה המתמודד על נשיאות ארה"ב מטעם המפלגה הרפובליקנית. באופן קצת מפתיע, אולי, רגב לא דוחה את ההשוואה. אפילו להפך: "טראמפ מייצג מנהיגות שמפסיקה לראות בפוליטיקה ובמדינאות משהו שצריך להיות מאוד נקי, מאוד מסודר ומאוד מעונב. יש בארה"ב תרבות של פוליטיקלי קורקט שבמסגרתה אי אפשר לומר הרבה דברים, וכך גם אצלנו.
 
"פוליטיקאי הוא גם אדם - אדם שצריך כמובן להוכיח את עצמו, להפגין יכולות, הובלת מהלכים וקבלת החלטות - אבל באותה נשימה הוא אדם שצריך להגיד את הדברים שהוא מאמין בהם ולא חייב לעשות זאת בדרך המקובלת. אני לא באקדמיה. אני חלק ממנהיגות עתידית, לא רק בישראל אלא בעולם, שאומרת: 'אני מדבר על דברים כואבים. מספיק להסתיר אותם. מספיק לא לדבר על זה שיש כאן מלחמה בין מערב למזרח. מספיק לא לדבר על זה שיש כאן אסלאם רדיקלי שמתנגד למערב'".

בלי קשר לדעות מדיניות, בעד מי תהיי במירוץ לנשיאות ארה"ב - האישה הילארי קלינטון או זה שאינו מתכופף בפני הפוליטיקלי קורקט טראמפ?
"השאלה היא מי יהיה הטוב ביותר להיות נשיא ארה"ב. לפעמים הטוב ביותר הוא אישה, ולפעמים גבר. ולכן אני חושבת שזו לא שאלה נכונה. אני רוצה לראות נשים בעמדות בכירות, אבל זה לא אומר שרק הן יכולות. יש גברים שיכולים וכאלה שלא יכולים, ובדיוק אותו הדבר נכון גם לגבי נשים".

בריאיון לפני שנה שאלתי אותך לגבי שאיפותייך הפוליטיות ואמרת שאת מטפסת הרים. כשאמרתי שמטפס הרים שואף לפסגה, ענית "אתה אמרת". אחרי שנה בתפקיד ביצועי, יש לך מחשבות עתידיות לגבי ראשת הממשלה מירי רגב, אחרי עידן נתניהו?
"אחרי שנה של פעילות מאתגרת, וגם לאור המיקום בפריימריז, אני רואה את עצמי מתקדמת ועושה תפקידים גם במשרדים גדולים יותר. אתה שואל אם יש לי היכולות להיות ראשת ממשלה? כן. האם אני רוצה? עדיין לא יודעת".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg