כיבוש צפת במלחמת העצמאות

כיבושה של העיר המעורבת, צפת, נחשב לאחד החשובים ביותר בתולדות מלחמת העצמאות. תמצית מורשת הקרב במדורו של ד"ר אפרים לפיד

צילום: AP IsraelDefense

צפת הייתה עיר מרכזית לתושבי הגליל העליון המזרחי ועמק החולה ולתוצאות הקרב עליה היו השלכות מידיות על הישוב הערבי והיהודי בגליל. בצפת התגוררו כ-2000 יהודים וכ-11,000 ערבים. מועצת עיר משותפת ניהלה את העיר תוך דו-קיום בין הערבים והיהודים עד החלטת האו"ם על החלוקה ב-כ"ט בנובמבר 1947, שם נקבע כי צפת תיכלל במדינה היהודית, למגינת לבם של הערבים. החשש מעימות עם הערבים ריחף כל העת באוויר. אנשי ההגנה והפלמ"ח עשו את ההכנות בדרכים שונות, עד כדי תרגיל שערכו באוקטובר 1947.

ב-13 בדצמבר, 1947, נהרג בצפת איש "ההגנה" מנחם מזרחי, שנשלח לסיור בשוק הערבי, גופתו הועלמה, זו הייתה האות לפתיחת המלחמה בעיר. נפסק הקשר בין היהודים והערבים והחלו התקפות ירי של ערבים על הרובע היהודי, שהיה נחות טופוגרפית ומוקף משלושת צדדיו בשכונות ערביות. המעבר היחיד של מכוניות לעיר היה בחסות וליווי בריטים. הבריטים ניסו לשמר את הפעולות ההכרחיות לתפקוד העיר. ההתקפה הערבית הגדולה הראשונה על הרובע היתה ביום שישי 1.1.48 הכוחות המקומיים של היהודים והערבים לא הספיקו להכריע את הקרב ודרשו תגבורת חיצונית. הערבים הזעיקו כוח הצלה בפיקודו של אדיב שישכלי, לימים שליט סוריה, ואת היהודים תגבר כוח מהגדוד השלישי של חטיבת יפתח-פלמ"ח.

ב-23 במרץ הותקף אוטובוס אגד בכניסה לרובע היהודי ומאז החל למעשה המצור על הרובע. המורל בישוב היהודי היה נמוך, נוצר מתח בין מטה "ההגנה" ו"הפלמ"ח" והמנהיגות המסורתית. הבריטים הקדימו את פינוי כוחותיהם מהעיר ל-16 באפריל בשל חששם מהסתבכות מיותרת עם כוח ההצלה הערבי. בגיבוי הערבים דרשו הבריטים את פינוי הנשים והילדים והכוחות הלוחמים היהודים. אורי יפה, מפקד המרחב של ההגנה, החליט כי בצעד כזה תתמוטט כל הגנת העיר והוציא פקודה "איש בל יפנה את העיר". לאחר הפינוי הבריטי נפתחה מתקפה קשה על הרובע. בבוקר 17 באפריל, לאחר 15 שעות לחימה רצופות, הגיעה מחלקת פלמ"ח עם 35 לוחמים בפיקודו של אלעד פלד (לימים אלוף) לרובע הנצור. סגן אלעד פלד, בן 21, קיבל את הפיקוד על העיר, הכריז על משטר צבאי וגיוס כללי. הוקם גם מנהל אזרחי, אשר פירק למעשה את ועד הקהילה.

בליל 1 במאי 1948 כבש הגדוד השלישי, בפיקודו של משה קלמן, את עין זיתון (היא עין זיתים של היום) וביריה הסמוכות לעיר ופלס דרך לרובע היהודי הנצור. בליל 5 במאי נכשלו כוחות הפלמ"ח בניסיון הראשון לכבוש את המצודה במרכז העיר. רבים בעיר טענו אז כי אילו בא האצ"ל הכל היה נראה אחרת. יחס זה השתנה כליל עם כיבושה של צפת הערבית ב-9 במאי. בליל 10 במאי הותקפו בו זמנית שלוש העמדות האסטרטגיות הערביות בעיר ולאחר קרב קשה נכבשו כולן. כאשר נכנסו כוחות הפלמ"ח לרובע הערבי גילו שהאוכלוסייה הערבית ברחה לעבר הוואדי, שהושאר פתוח בהוראתו של יגאל אלון. הבריחה הגדולה החלה לאחר שכוחות ההצלה הערביים פינו את העיר ללא התראה מוקדמת לאוכלוסייה המקומית. בחודשים שבין תחילת המצור עד לקרב הסופי (דצמבר 1947- מאי 1948) היו היהודים בנחיתות מספרית, טופוגרפית וצבאית מובהקת. עד פברואר נשאר הפיקוד בצד היהודי בידי מפקד מקומי (מאיר מייבר), שלמרות המתחים עם ההנהגה, הכיר את האוכלוסייה והצליח לגייס את רובה למאמץ המלחמתי, עד כדי הצטרפות כוח של האצ"ל ל"הגנה" בתחילת פברואר. לעומת זאת הפיקוד הערבי סבל מפיצול ומאבקי כוח פנימיים והמחויבות של כוח ההצלה הסורי היתה מועטה.  כך תורגם בצפת המושג "מעטים מול רבים" הלכה למעשה. הקרב על צפת היה אחד המכריעים והמוצלחים במלחמת העצמאות.

תודה לאלוף אלעד פלד