פיתוח ישראלי ימנע את שיגעון הירי בארה"ב?
עם 13 אלף הרוגים בשנה, מעשי טבח המוניים בבתי ספר ופעוטות שיורים בעצמם למוות, האמריקנים כבר מבינים שגם אקדח שננעל במגירה במערכה הראשונה יירה במערכה השלישית. את הבשורה מצילת החיים אולי יביאו כמה ישראלים
דלת הזכוכית הנעולה בכניסה לבית הספר היסודי "סנדי הוק" שבקונטיקט נפרצה בצרור מנשק אוטומטי. אדם לנזה, צעיר בן 20, פסע פנימה. הוא לבש בגדים שחורים, חגר אפוד מגן, עטה מסכה ופעל בקור רוח מקפיא דם, לפי תכנון מדוקדק.
עוד כותרות ב-nrg:
- קצב ערער על ההחלטה שלא לקצר את עונשו
- החולה נפרד: "אם אתם קוראים את זה, אז אני מת"
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
שתי הנרצחות הראשונות היו המנהלת והפסיכולוגית של בית הספר, ששמעו את היריות ויצאו מחדריהן. אחת המורות, ויקטוריה סוטו, החביאה את תלמידיה בארון. כשלנזה נכנס לכיתתה ושאל היכן הילדים, היא השיבה לו בבעתה שהם יצאו לשיעור באולם הספורט - אלא שהתלמידים המבוהלים הגיחו מהארון, ונורו למוות בזה אחר זה.
סוטו נרצחה גם היא. לנזה המשיך לכיתה א', ושם ירה בכל התלמידים למעט אחת שהעמידה פני מתה. בכיתה הסמוכה הצליחה המורה להחביא את התלמידים בחדר שירותים קטן ולשכנע אותם לשמור על השקט. התושייה שגילתה הצילה את חייהם.
כוחות המשטרה הוזעקו למקום דקות ספורות לאחר תחילת הטבח, אך נותר להם רק לגלות את ממדי הזוועה. הרוצח שם קץ לחייו בעצמו. מספר הנרצחים בטבח הגיע ל-27, ובהם 20 ילדים בגילאי חמש עד עשר. בהמשך גילו השוטרים כי לפני שיצא לבצע את זממו ירה לנזה למוות גם באמו, ננסי. לאחר מכן לקח איתו רובה ושני אקדחים שהיו רשומים על שמה, ונסע ברכב ההונדה סיוויק שלה לבית הספר היסודי שבו עבדה – בית הספר שהוא עצמו למד בו בילדותו.
לדברי מכר של המשפחה, ננסי לנזה נהגה לעתים קרובות לקחת את שני בניה למטווח המקומי. עוד נאמר שהיא השתייכה לתנועת "Doomsday Preppers movement", שחבריה מאמינים שיש להתכונן לסוף העולם. בהתאם לכך הפך בית משפחת לנזה למבצר ובו עשרות כלי נשק ומאגרי ענק של מזון, הכול כדי לקדם את פני האפוקליפסה.
מעשי טבח המוני במוסדות לימוד הפכו לחלק בלתי נפרד מהשגרה האמריקאית. לנזה ביצע את הטבח שלו ב-2012, אבל טבח קטלני אף יותר - הקטלני שבכולם - אירע בשנת 2007 באוניברסיטת "וירג'יניה טק" שבמדינת וירג'יניה. סונג-הוי צ'ו, סטודנט בן 23, נכנס לקמפוס כשהוא חמוש בשני אקדחים, רצח 32 תלמידים ומרצים ולאחר מכן התאבד.
בטבח מוכר אחר, בתיכון "קולומביין" בקולורדו ב-1999, נרצחו 12 תלמידים ומורה בידי שני תלמידים אחרים, אריק האריס ודילן קלבולד. השניים גם פצעו 24 מבאי התיכון, והתאבדו. הטבח עורר את יצירתו של סרט התעודה "באולינג לקולומביין" של הבימאי הפרוגרסיבי מייקל מור, הבוחן את אופי האלימות הרצחנית בארה"ב. הסרט הציף והעלה לתודעה את נושא תפוצתם המוגזמת של כלי הירייה ברחבי ארה"ב.
ב-1 באוקטובר 2015 התרחש טבח במכללה הקהילתית אומפקווה במחוז דאגלס שבאורגון. היורה, כריס הרפר מרסר בן ה-26, הספיק לרצוח תשעה בני אדם לפני שנהרג בחילופי אש עם המשטרה. לאחר האירוע כינס נשיא ארה"ב ברק אובמה את מסיבת העיתונאים המפורסמת שבה הזיל דמעה מול המצלמות.
ירי במכללה באורגון שבארצות הברית (רויטרס):
הטבח באורגון הביא אותו להכריז על הוראות חדשות, המחייבות את מוכרי הנשק לקבל רישיון מיוחד ולערוך בדיקות רקע על הקונים גם כשהמכירה נעשית באינטרנט. עד אז, רק בעלי חנויות למכירת נשק נדרשו להחזיק ברישיון פדרלי ולערוך בדיקות רקע.
התפוצה הנרחבת של הנשק בארה"ב מטרידה שם את הרשויות לא רק בגלל מסעות ההרג, אלא גם בשל ההיקפים העצומים של תאונות הירי, שברבות מהן מעורבים ילדים. בחודש מארס השנה ספגה ג'יימי גילט (31) מפלורידה קליע בגב, כשבנה בן הארבע ישב מאחוריה ברכב ושיחק באקדח שהיה מונח בתיקה. באותו חודש, ילד בן עשר משיקגו הביא הביתה נשק ממקור לא ידוע. אחיו בן השבע שיחק בו וירה בעצמו למוות.
באפריל נהרג ילד בן שנתיים מאינדיאנפוליס כששיחק באקדחה של אמו; הוא טיפס על השיש, הוציא את הנשק מהמגירה, וירה בעצמו למוות. אירוע כזה היה נחסך אם האקדח לא היה במצב של "כדור בקנה", אבל כמו אמריקאים רבים, גם אמו של הפעוט נהגה להחזיק את האקדח שלה כשהוא מוכן לירי בכל רגע.
לפני כמה חודשים פרסם האתר "דיילי ביסט" כתבה המשווה בין מדיניות אחזקת הנשק בארה"ב לזו הנהוגה בישראל, והציע לאמריקאים ללמוד מבת הברית במזרח התיכון. קבוצה של צעירים ישראלים, יוצאי יחידות עילית טכנולוגיות, רוצים כעת להביא לארה"ב בשורה ישראלית שתצמצם את מספר קורבנות הירי: אקדח שיודע לזהות את בעליו, למנוע מזרים ללחוץ על ההדק, להתריע דרך הסלולר על כל ניסיון ירי בלתי מורשה - וגם לחסום כל אפשרות לפליטת כדור.
"הרעיון שלנו היה פשוט מאוד", מסביר ילון פישביין (28), מנהל הפיתוח של חברת "צור": "למצוא פתרון חכם אך לא מסובך להפעלה, מערכת הגנה אקטיבית שאיננה חלק מהנשק, ולכן היא לא מגבילה אותו". לדברי פישביין, לבעליו של הנשק קל ופשוט לנטרל את מנגנון ההגנה.
"בנוסף יש אפשרות לקבוע שעות שבהן הנשק יהיה פתוח באופן אוטומטי, כמו למשל שעות הערב והלילה, כשהאנשים נמצאים בבית. אפשרות אחרת היא מדבקה שנמצאת במקום כלשהו שידוע רק לבעל הנשק, וכשמקרבים אליה את האקדח הוא נפתח אוטומטית. כל אחד בוחר לעצמו את רמת האבטחה ויכול ללכת לישון בשקט".
"הגענו לכנס האחרון של אגודת הרובאים האמריקאית, והייתה סביבנו התעניינות עצומה", אומר יונתן צימרמן, שותפו של פישביין לפיתוח. "הסוחרים שם מיד הבינו שהמוח הישראלי הביא חשיבה חדשה".
היקף ההתחמשות של האזרחים האמריקאים בלתי נתפס כמעט. נכון לסוף 2015 דיברו ההערכות על 310 מיליון כלי נשק ברחבי ארה"ב – יותר כלי ירייה מאמריקאים: בערך 101.5 כלי ירייה על כל 100 אזרחים. קצב הגידול של מספר כלי הנשק בארה"ב מהיר ביותר; לשם השוואה, בשנת 1996 עמד המספר על 242 מיליון כלי ירייה בלבד. בכל שנה רוכשים האמריקאים לא פחות מ-6 מיליוני כלי נשק חדשים.
לארסנל האזרחי האדיר והזמין הזה יש מחיר דמים כבד. מנתונים שפרסם הבי-בי-סי עולה שבמהלך 2015 נהרגו מירי 13,286 אמריקאים. המספר הזה כולל הרוגים במעשי רצח, בתאונות ובהתאבדויות בנשק. ב-59 מקרים מי שלחץ על ההדק היו ילדים מתחת לגיל 3. באותה שנה אירעו בארה"ב 372 אירועי "ירי המוני" – המוגדרים כמקרים שבהם נפגעו לפחות ארבעה בני אדם, כולל היורה. באירועים מהסוג הזה נהרגו 475 בני אדם ונפצעו 1,870.
מספר אירועי הירי בבתי הספר במהלך 2015 הגיע ל-64. בכל אחת מהשנים האחרונות נהרגו בממוצע יותר מ-60 ילדים בני 14 ומטה כתוצאה מירי בשוגג. נתון אחר מראה שבכל יום נפגעים מירי 48 ילדים ובני נוער מתחת לגיל 19.
נשיא ארה"ב ברק אובמה לקח את הנושא כפרויקט אישי, והכריז מלחמה על הקלות הבלתי נסבלת של הפצת הנשק בארצו. "הלובי שלהם יכול להחזיק את הקונגרס כבן ערובה, אך הוא לא יכול להחזיק את אמריקה כבת ערובה", אמר הנשיא על ארגון הרובאים הלאומי האמריקאי (NRA) – אחד מהגופים המקושרים ביותר בבית הנבחרים ובסנאט. הארגון שולט ביד רמה בחברי קונגרס, במפיצים, בסיטונאים, בקמעונאים ובכל מי שקשור לתעשיית הנשק.
בין השאר ניסה אובמה להעביר חוק שיאסור על רכישת רובי סער המאפשרים ירי אוטומטי, ויתיר רק מכירת אקדחים או רובי ציד בעלי קטלניות פחותה. לפי הצעה אחרת תיאסר מכירת "מחסניות ארוכות", והמחסניות הנמכרות בארה"ב יוגבלו לעשרה כדורים בלבד. הרעיון הוא שאם הרובה דרוש להגנה עצמית – כפי שטוענים מצדדי החופש לשאת נשק - אין סיבה לרכוש מחסניות שנועדו לניהול קרב.
הרפורמה המוגבלת של הנשיא הציתה דיון תקשורתי ער במדיניות כלי הירי בארה"ב, והקולות הקוראים להטלת מגבלות על הנשק הלכו וגברו. אולם גם כלי התקשורת המזוהים ביותר עם המפלגה הדמוקרטית הודו שהסיכוי לחולל מהפך משמעותי בתחום הנו קלוש ביותר. ואכן, מאמציו של ממשל אובמה עלו בתוהו - לא רק בגלל סכומי הכסף האדירים שמגלגל הענף, אלא בעיקר מסיבות תרבותיות.
הזכות לנשיאת נשק מעוגנת בתיקון השני לחוקה האמריקאית, מה שמעיד שהנושא היה בין החשובים ביותר לאבות המייסדים. התפיסה השלטת בארה"ב אומרת שהשמירה על הקניין הפרטי ועל הביטחון האישי היא זכותו של האזרח לפני שהיא חובתן של הרשויות. הרעיון של "עביד איניש דינא לנפשיה" (עושה אדם דין לעצמו) קיבל אצל האמריקאים פרשנות רחבה במיוחד: לא רק היתר לנטילת רכוש כערבות לחוב שלא הושב – כפי שמתיר המשפט העברי - אלא גם הפעלת כוח פיזי.
המשטרה נתפסת בעיניהם כמי שאמורה לשמור על המרחב הציבורי ולא הפרטי. היא אמנם נענית לקריאות של אזרחים בעקבות פעילות עבריינית או חדירה בלתי מורשית לשטח שלהם, אבל גם במקרים כאלה, לאזרח יש זכות ואחריות להדוף את הפולש בעצמו, ומכאן נגזרת זכותו לשאת נשק להגנה עצמית.
גם אזרחים אמריקאים ללא נטיות מיליטריסטיות או עבר צבאי מרגישים צורך להחזיק נשק להגנה עצמית, ותרבות המטווחים שם מפותחת במיוחד. מצד שני, ברוב מדינות ארה"ב מותר להחזיק נשק בבית בלבד, ולא לשאת אותו ברחוב. כתוצאה מכך, מקומם הקבוע של רובים ואקדחים רבים הוא במגירות ובארונות בחדרי השינה, והפרצה קוראת לגנב: לפורצים שיכולים להניח עליהם יד, או לילדים סקרנים.
למרות זאת, האמריקאים אינם אוהבים להשתמש בכספות, כדי שלא יתקשו להגיע אל הנשק ולתפעל אותו באירוע פתאומי. אף בעל בית לא רוצה למצוא את עצמו מגשש באפלה ומנסה לפתוח את מנעול הכספת בזמן שפורץ מסתובב בין החדרים.
כדי לתת מענה לבעיות הללו התפתח בשנים האחרונות שוק "כלי הנשק החכמים". רק בחודש שעבר הצהיר אובמה שהבית הלבן יתמוך, יקדם ויממן מחקר לפיתוח נשק כזה. חברת ארמטיקס, מחלוצות התחום, הוציאה לשוק אקדח שמסוגל לפתוח באש רק כשהוא מזהה שהירה עונד על פרק היד שעון תואם. רוכש הנשק אמור להיות היחיד שמחזיק בשעון כזה, וכך איש מלבדו לא יוכל לפתוח באש – לא ילד שובב וסקרן ולא נער בוגר היוצא למסע נקם. אלא שהפתרון ההגיוני הזה לא כבש את לבם של האמריקאים.
אגודת הרובאים חששה מאוד מאיסור על מכירת כלי נשק "רגילים", והקמעונאים שניסו למכור את האקדח של ארמטיקס ספגו איומים על חייהם ואף ניסיונות לפגיעה בבתי העסק שלהם. אף שהצליחה לגייס 20 מיליון דולר, החברה פשטה את הרגל. הרובאים הוכיחו שברגע אחד הם יכולים לקבור כל חברה שרק ירצו.
חברת קולט האמריקאית הלכה על כיוון אחר: על קת האקדח, במקום שבו מונחת האמה, שובץ משטח לזיהוי טביעות אצבע; האקדח תוכנן כך שיהיה מסוגל לירות רק כאשר הוא מזהה כי בעליו אוחז בו. המוצר התחיל להימכר, אך עד מהרה נתגלו החסרונות. אי אפשר לירות באקדח כזה כשהידיים נתונות בכפפות, וכשאתה גר בקונטיקט הקפואה זהו שיקול משמעותי.
המשטח גם לא היה מסוגל לזהות את האצבעות כשהן רטובות מזיעה או מלוכלכות. בשוק הסלולר אמנם קיימים מכשירים המבוססים על טכנולוגיה דומה, וגם הם סובלים מאותן הבעיות, אבל סמארטפונים בדרך כלל אינם אמורים להציל את חיי בעליהם בתוך שניות ספורות.
מאז נעשו כמה ניסיונות לפתח את הטכנולוגיה כך שתתגבר על הקשיים הללו. חברת קליפורד הישראלית הוציאה דגם אקדח שמזהה את טביעות האצבע על המחסנית בהליך יעיל יותר, ונער בן 18 ששמו קאי קלופפר מצא גם הוא פתרון, וזכה לחשיפה ציבורית רבה, כולל בניו-יורק טיימס. זה לא עזר לו במיוחד בגיוס מימון-המונים: בפברואר העלה קלופפר קמפיין עם יעד של 72 אלף דולר, אך נכון לכתיבת שורות אלו הוא השיג כ-12 אלף בלבד.
במקביל לנסיונות לפתח נשק חכם החלה בארה"ב התפתחות משפטית המסתמכת על קיומו. במדינת ניו-ג'רזי התקבל חוק שלפיו ייאסר להחזיק כלי נשק מהדור הישן מיד כשייכנסו לשוק כלי נשק חכמים אמינים. מאחורי החוק עמדו ארגונים כמו "הקואליציה למניעת אלימות נשק".
מתנגדי החקיקה טענו שהיא יוצרת תגובת-נגד שרק תפגע בהתקדמות הטכנולוגית של כלי הנשק ובהבשלה המסחרית שלהם, ומאידך גיסא תגרום לעלייה דרמטית במכירות הנשק ה"טיפש" בטרם ייאסר לשיווק. ארגון הרובאים הסביר שאין לו התנגדות לייצורם של כלי נשק חכמים, אלא רק לחקיקה שתחייב שימוש בהם. בשביל הנשיא אובמה ויצרניות הנשק החכם, כאמור, הארגון הזה הוא חומה שאי אפשר להבקיע.
בינואר 2016 עבר בניו-ג'רזי חוק שמטרתו לרכך את החוק הקודם ולחייב מכירת כלי נשק חכמים לצד אלה הרגילים. המושל כריס כריסטי הטיל וטו על הגרסה המרוככת, מתוך התנגדות לעצם החיוב. אף שהחוק החדש נועד לאפשר חופש רב יותר לרוכשי הנשק, כריסטי לא היה מוכן להעביר אותו כלל.
אל תוך החלל הזה שבין הרשימה ההולכת ומתארכת של קורבנות הירי ובין התנגדותם של האמריקאים לכל ניסיון לפרוק מהם את נשקם, נכנסו ילון פישביין ויונתן צימרמן, שהקימו את חברת "צור". פישביין, מומחה אוטודידקט להנדסת מכונות ("מגיל אפס הייתי רובץ במעבדות של אבא שלי ומתעסק בבנייה ופירוק של מכשירים"), שירת בצבא ביחידת יהל"ם, העוסקת בין השאר בסילוק פצצות. לאחר מכן המשיך בתפקידים מיוחדים במשרד הביטחון. המומחיות שלו במטעני חבלה מורכבים הובילה אותו לעבודה אינטנסיבית עם יחידות עילית בצה"ל, שבמסגרתה נחשף לממשקי טכנולוגיה וירי מתקדמים.
מה שמשך אותו לתחום בטיחות הנשק היה אירוע בגבול רצועת עזה שבו נהרג סרן טל נחמן, קצין בגדוד האיסוף של פיקוד דרום. לוחם בגדוד הסיור של חטיבת גבעתי, שבטעות זיהה כמחבל חייל אחר שעמד על "נגמפופ" (נגמ"ש תצפית), ירה לעברו ופגע בנחמן שעמד בסמוך. בריאיונות בתקשורת חזרה אמו של ההרוג שוב ושוב על שאלה אחת: איך עוד לא פותחה טכנולוגיה שתמנע ירי אש כוחותינו על כוחותינו.
באזרחות למד פישביין עיצוב תעשייתי בבית הספר בצלאל, והפך גם למומחה בתפירת תיקי מסע, מה שהביא אותו לעבוד ברשת "למטייל". שם הוא פגש את צימרמן (30), בוגר המדרשה למנהיגות בעין-פרת ובית הספר לקולנוע "סם שפיגל". "די מהר הבנתי שילון הוא גאון בטכנולוגיה, אבל במכירות אין לו מושג ירוק", צוחק צימרמן.
גם לצימרמן הייתה היכרות קרובה עם סכנות הנשק. בשירותו הצבאי ביחידת "עורב" של גבעתי התמודד הצוות שלו עם אירוע "כמעט ונפגע" חמור: כדור שנפלט מאחד מכלי הנשק חלף סמוך לראשיהם של שניים מחבריו. "חבר שולף נשק מאפסון, בטוח שהוא נקי, וכמעט הורג", אומר צימרמן. "זה אירוע מטלטל".
בשיחות שלו עם פישביין עלה גם המקרה הטראגי של אורן מזרחי, ילד בן 13 מרעות, שנורה למוות בשגגה בידי חברו. באפריל 2009 ביקר אורן בביתו של החבר, וזה שלף ממגירה את האקדח של אביו, השתעשע בו ופלט את הכדור הקטלני. "הנשק היה נעול, אבל זה לא הספיק: הגישה אליו התאפשרה כי המפתח למגירה היה מונח בבית בצורה גלויה", אומר צימרמן.
"הרעיון הראשון שלי היה למנוע את ירי הדו"צ (דו-צדדי) בצבא", מספר פישביין. "זה נשמע יומרני, אבל מצאתי דרך פשוטה לעשות את זה: לכל כדור צה"לי תוצמד מדבקה זעירה מיוחדת, שתיתן לו חתימה אלקטרונית. כשכדור כזה יעוף בסמיכות למכשיר חכם מסוים - שיימצא אצל כל הכוחות - ייסגר מעגל, והכוח היורה יקבל מיד התרעה שמדובר ב'כוחותינו'. עשיתי בדיקות מעמיקות, ומצאתי שהעלות לכל מדבקה כזו היא סנטים בודדים. הרעיון לא הבשיל מסחרית מכיוון שתהליכי רכש מהסוג הזה לוקחים שנים, ולחברה אין אורך נשימה כזה. המשכנו לחשוב והגענו למוצר הנוכחי, שמיועד בכלל לשוק האזרחי".
פישביין וצימרמן אספו שותפים אחרים, חלקם מיחידה 81 - היחידה הטכנולוגית של אגף המבצעים המיוחדים באמ"ן, שאחראית להגדרתם על "הפיתוחים הכי פסיכיים". יחד איתם הם החלו לעבוד ב"אקווריום" זעיר בבניין משרדים ירושלמי מיושן. "אין כאן אפילו מקום לשבת, וזה נראה קצת חובבני", מודה צימרמן. "אבל גם אחרי שגייסנו כסף, חשוב לנו לשמור על התנהלות חסכונית ורזה ולהשקיע את כל המשאבים במוצר".
את ההשראה לפיתוח הייחודי שאבו המייסדים מה"מק-פורק", הרכיב האדום שנעוץ היום בבית הבליעה של כל נשק צה"לי, ומוודא שאין כדור בקנה. מטרתו המקורית של המק-פורק - שהוכנס לשימוש בצה"ל בידי מייקי הרטמן כששימש ראש מדור קליעה בצבא - הייתה להבטיח שהכלים המגיעים לנשקיות מהשטח אינם טעונים.
כתוצאה מהרחבת השימוש בו לכל נשק אישי, דווח על ירידה של 30 אחוזים בפליטות כדורים על ידי חיילים. יתרונו של המק-פורק הוא בכך שאינו משבית את הנשק או מאריך את פרק הזמן הנדרש לירי: כבר בפעולת הדריכה התקן הבטיחות נפלט החוצה וכדור חי נגרף לקנה.
המוצר שפיתחו פישביין וצימרמן הולך כמה צעדים מתוחכמים קדימה. ZORE-X מורכב משני מקטעים: הראשון הוא התקן נעילה בצורת קליע, ששומר על הקנה נקי ומונע דריכה אקראית של האקדח; השני נועל את הנשק מפני שימוש לא מורשה. יחידת תקשורת המובנית בו מעבירה התרעה לטלפון של הבעלים אם אדם זר מזיז את הנשק או מנסה להשתמש בו. כל ניסיון לפרוץ את נעילת הקנה באמצעות מכות מוט רק גורם לקליע הנעילה להפעיל לחץ גדול פי 14 על הקנה, מה שחוסם כל אפשרות לפריצה.
הבעלים יכול לפתוח את הנעילה בעזרת חוגה מכנית ייחודית שהחברה פיתחה. על המשתמש להזין לתוכה קוד פשוט באמצעות סיבובה קדימה ואחורה במספר נקישות שנקבע מראש – אך אין צורך בנקודת התחלה ספציפית, ולכן אפשר לפתוח את המנעול בקלות ובמהירות גם בחושך מוחלט. את הקוד אפשר לקבוע או לשנות גם דרך האפליקציה הסלולרית הנלווית. לאחר הפתיחה, דריכה של הנשק תחלוץ את ההתקן השומר על הקנה, וכדור חי ייטען מהמחסנית.
לצורך הפרויקט ערכו היזמים מחקר שוק במשך שנתיים. "זו הייתה עבודת נמלים שכללה הרבה פעילות מול בלוגים ורשתות חברתיות", אומר פישביין. "אנחנו קוראים טקסטים שאנשים כותבים, ומדברים איתם. המשימה הראשונית הייתה להבין את התרבות של קהל היעד. צריך לדעת שמבחינת האמריקאים, הנשק הוא ביטוי של חירות. בלוגרים שם מזכירים שכשהיטלר עלה לשלטון הוא החרים את כלי הנשק שהיו בידי הציבור, כי הוא רצה שרק הממשל המרכזי יחזיק בכוח.
בארה"ב היום יש אזורים שהמשטרה בכלל לא נכנסת אליהם - לא בגלל שיעור הפשיעה אלא מתוך תפיסה של לא לחדור למרחב הפרטי של האזרחים. מצד שני, מספר מקרי המוות בארה"ב כתוצאה משימוש בנשק הוא מהגבוהים בעולם - ברציחות, בהתאבדויות ובפליטות כדור. כמעט לכל אדם יש נשק. ארה"ב עומדת במקום הראשון בעולם בכמות הנשק ביחס לאוכלוסייה. במקום השני, אגב, נמצאת תימן.
"אמריקאים קונים נשק מכל סיבה שהיא, גם סתם כתחביב. לא מעט אזרחים פרטיים מחזיקים ארסנל שמשתווה לזה של מחלקת חי"ר אצלנו. עשרות כלי נשק שוכבים במחסן. ראינו חנויות שמוכרות רובה סער אם-16 בצבע ורוד, לנשים. יש אמנם הבדלי חקיקה בין מדינה למדינה בארה"ב, ובחלקן עורכים בדיקת רקע למבקשים לרכוש נשק ומגבילים את זכות הנשיאה מחוץ לבית, אבל בשורה התחתונה - אם אתה רוצה להחזיק נשק בבית, מספיק שיש לך תעודת זהות ודופק.
"בעיני אזרחי מדינות המערב מה שקורה בארה"ב נראה לא הגיוני, אבל גם לשיגעון יש היגיון פנימי. באמריקה, גם אם אתה לא מאמין בנשיאת נשק כערך, אתה חייב להחזיק אותו. תמצא תפוצה רחבה של כלי ירי גם באזורי שמאל מובהקים שבהם כולם מצביעים למפלגה הדמוקרטית. הם חיים בפחד מפני אירועים פליליים פשוטים שעלולים להידרדר לשליפת אקדח. אחרי כל טבח נוצרים תורים ארוכים במטווחים ובחנויות הנשק. אנשים רוצים לדעת שהם יכולים ללכת לישון בשקט, ולא לפחד מהפורץ המסומם שיפתיע אותם באמצע הלילה".
הוא ושותפיו ניסו להבין איך נועלים כלי ירייה בלי להפעיל את הפחדים והחרדות של האמריקאים מפני שלילת החירות שלהם לשאת נשק ולהשתמש בו בעת הצורך. "די מהר הבנו שהרעיון של נשק חכם בעייתי, בעיקר כי הוא מגביל משמעותית את כלי הנשק עצמו. גם בכל מה שקשור לדרישות בטיחות מהבעלים של הנשק, התרבות האמריקאית שונה לגמרי משלנו.
פה בארץ, כשאתה לא נושא את הנשק אתה חייב לשמור אותו מאחורי שני מנעולים, שאחד מהם הוא כספת. אם גנבו לך את הנשק, אתה חשוף לאישום פלילי וחייב להוכיח ששמרת עליו כנדרש בחוק. ברוב מדינות ארה"ב, לעומת זאת, אין בכלל אחריות פלילית על הבעלים אם הנשק נגנב. צריך לזכור גם שאצלנו נושאי הנשק הם לרוב בוגרי שירות קרבי, והבטיחות זורמת בעורקים. שם המפגש עם הצבא הוא דרך הקולנוע".
מה יכול לגרום למוצר שלכם לעקוף את החשדנות של לובי הנשק שם?
"אנחנו לא נוגעים בנשק עצמו. מה שאנחנו מציעים זו נעילה חיצונית שאפשר להשתמש בה בכל מיני רמות. מי שבכלל לא רוצה הגבלה על הנשק שלו יכול להשתמש רק בחלק החיצוני, שיוצמד לאקדח בעזרת מגנט; כך הוא יקבל התרעה אם הבן שלו או פורץ פותח את המגירה שבה מונח הנשק. אפשר להשתמש גם בחלק השני, ששומר על הקנה, אבל בלי נעילה. כך אתה יודע שאין לך כדור בקנה שעלול להיפלט. ברגע שאתה דורך את הנשק - המתקן נפלט החוצה כמו המק-פורק. ואפשר כמובן להשתמש בנעילה המלאה. את הפתיחה שלה אפשר לעשות דרך האפליקציה, ואפשר לסובב חוגה קדימה ואחורה, בהתאם לקוד שהזנת. אחרי תרגול בסיסי תוכל לפתוח את הנשק בזמן קצר מאוד".
קבוצת משקיעים, שריכזו ארז אשל ויקיר שגב השקיעה במיזם ZORE-X חצי מיליון דולר. הדגם הסופי כבר מוכן, והחברה פתחה קמפיין מימון בארה"ב דרך אתר אינדיגוגו. "המטרה היא לא לגייס כסף, אלא להוכיח את הביקוש למוצר", אומר צימרמן.
איזה טיפ הייתם נותנים לחברות צעירות בתחילת דרכן, חבר'ה כמוכם שמגיעים עם יצירתיות ורעיונות טובים ורוצים לכבוש את העולם?
"אני בא מתחום הטכנולוגיה", אומר פישביין. "לאנשים בעלי כישורים כמו שלי יש חולשה – הם מציעים פיתוח שהוא יצירתי ופורץ דרך, אבל לא משקיעים מספיק אנרגיה בבדיקת הצרכים הממשיים של השוק. אני טוען שלכל שוק יש היגיון פנימי משלו, וכשאתה באמת מחובר לכאב של האנשים, אתה יכול לתת להם מענה מדויק. בשביל זה צריך אורך רוח.
"מגיעים אליי הרבה יזמים עם כישרון מתפרץ ותשוקת יצירה, אבל את כל האנרגיות הם משקיעים במיזמים סתמיים שאין בהם שאר רוח וחזון. המוקד שלהם הוא 'איך לעשות הרבה כסף', ולא 'איך לשפר את העולם'. הם מחפשים את המודל הכלכלי בלי לחשוב מה העולם יקבל מהכישרון שלהם. זה מצער אותי, כי לתפיסתי יזם טוב צריך לחשוב קודם כול איך להפוך את העולם למקום טוב יותר. חשבנו איך לייצר הגנה בעולם של התקפה, איך להגן על חיי אדם. זה מבחינתנו היה הבסיס".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
אקו"ם