כשמפלגת העבודה נאבקה למען היישוב היהודי בחברון
השמאל אוהב לשנוא את היישוב היהודי בחברון ובקריית-ארבע, אבל לא תמיד זה היה כך. במחקר חדש חושף ד"ר משה אוריאל את היקף התמיכה של מנהיגי מפלגת העבודה בשיבה לעיר האבות. כמי שגדל בעיר הוא קובע: "אסור לאדם לגור שם הרבה שנים. זה כמו קו בלבנון"
מכתב נעלב למדי נחת על שולחנו של הרב משה לוינגר ז"ל בשנת תשל"ח, מעט אחרי חגיגות העשור לקריית-ארבע. על המכתב היה חתום עובד בן-עמ"י - ראש העיר המיתולוגי של נתניה וממייסדי אשדוד, אבן-יהודה, תעשיית היהלומים הישראלית והעיתון מעריב.
עוד כותרות ב-nrg:
- כחלון: "לשלב את יעלון בתפקיד מרכזי בקואליציה"
- "רציחתה של הילי סובול מזכירה את רצח רוז פיזם"
-כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"טוב שערכתם את חג העשור לחידוש היישוב היהודי בעיר האבות", פתח בן-עמ"י, אך מיד הוסיף: "שמחתי האישית הייתה מהולה בטעם מר. בוודאי תזכור שאת הרעיון שגמל בלבך לחדש את ההתיישבות היהודית בחברון, הבאת לראשונה אליי. את המימון לשכירת מלון פארק גייסתי בתוך שעות ספורות יחד עם נתן אלתרמן ובני מרשק. כשעמדה ממשלת אשכול לפנות את החלוצים הראשונים, עמדנו לימינכם. חיזקנו את ידיהם של שרי הממשלה שעמדו לימינכם.
"המנוח נתן אלתרמן ז"ל יחד עמדי פנינו לשר הביטחון דאז משה דיין, והעמדנו אותו על חומרת מחשבת הפינוי", המשיך בן עמ"י וחתם: "העובדה שלא הזמינו אותי לחדר אורחים חשובים לפני העצרת איננה פוגעת בי. מכתבי זה בא לקבוע סימני דרך, שלא ייעלמו בתקופה של דור אשר 'לא ידע את יוסף'".
את ההיסטוריון ד"ר משה אוריאל, המכתב הזה הכה בהלם. הוא נתקל בו בעת חיטוט דקדקני שערך בארכיון היישוב היהודי בחברון, לצורך עבודת הדוקטורט שלו שכותרתה "ממלון פארק ל'מחתרת היהודית': מקומם של מתנחלי קריית-ארבע-חברון בעיצוב דרכה האידיאולוגית של ההתנחלות ביש"ע, 1967-1984".
אף שגדל בקריית-ארבע ובחברון, אוריאל לא היה מודע למעורבות הפעילה והעמוקה של אישים דוגמת בן-עמ"י בחידוש ההתיישבות היהודית. "נדהמתי עד כמה המהלך הזה קיבל סיוע מבחוץ, בכסף ובלובי פוליטי. הוא לא היה מעשה רק של כמה משוגעים לדבר", אומר אוריאל.
הנקודה המרכזית העולה ממחקרו, שנערך בהנחיית פרופ' גרשון בקון מהמחלקה לתולדות ישראל ויהדות בת זמננו בבר-אילן, היא הסיוע למתנחלים והתמיכה בהם מצד חברי "אחדות העבודה", שהיוו שליש ממפלגת העבודה. "מצאתי מסמכים שמראים שאנשי השמאל, בהנהגת יצחק טבנקין, חיפשו מישהו שיישב את חברון עוד לפני הופעתו של הרב לוינגר. לאחר מכן הם הפעילו את קשריהם לצורך מימון המתנחלים ולמניעת פינויָם".
וזה הפתיע אותך?
"כן. בעיניי, ממצאי המחקר מסייעים לנפץ את התפיסה המקובלת שלפיה מתנחלי חברון בראשית דרכם כפו את דעתם על ממשלות ישראל, והתיישבו שם כנגד רצונם של חברי הממשלה. אני, מתנחל כל ימיי, חשבתי שכולם היו נגדנו ובכל זאת ניצחנו במלחמה והצלחנו לשוב לחברון. התברר לי שזה מאוד לא מדויק. כולם היו מאחורי המהלך.
"המיתוס של המתנחלים הוא שב-1968 הרב לוינגר ואליקים העצני - יחד עם קבוצה של פעילים – שכרו את מלון פארק בחברון כדי לחגוג בו את ליל הסדר. משה דיין היה פצוע אחרי התמוטטות קיר באתר חפירות, האלוף שלמה גזית שהיה מתאם הפעולות בשטחים ישב שבעה, והם ניצלו את זה והצליחו לשהות שם בחג. למעשה זה הפוך: יגאל אלון ודיין רצו בכך עוד קודם. הם חיפשו מישהו שיבוא להתיישב ביהודה ושומרון, וייכנס לחברון.
"לדיין הייתה תוכנית לארבע ערים יהודיות בגב ההר. תוכנית אלון לכאורה לא כוללת את גב ההר, אבל הוא דיבר על 'הרי חלחול עד ערד'. זה מראה על כיוון המחשבה שלהם. כבר ב-9491 אלון התנגד להסכם רודוס, שביתת הנשק, כי חשב שיש לו הזדמנות לשחרר את חברון. בן-גוריון לא הסכים לכך, ובמשך 19 שנים אלון היה בתחושת פספוס. בכלל, ב-1968 הרב לוינגר היה רק בן 32. מאיפה ההעזה, בלי כסף, בלי אבטחה, ללכת על מהלך כזה? הוא ידע שיש גב מאחוריו".
ומלבד הרב לוינגר, המתיישבים שנכנסו למלון פארק היו מודעים לזה?
"הם ידעו".
בתום כמה שבועות במלון פונו המתנחלים הטריים לבניין הממשל הצבאי בחברון, והתגוררו שם במשך כשנתיים, עד להקמת קריית-ארבע. "שלמה גזית, שבהמשך כתב דברים חמורים ביותר נגד המתנחלים, חיפש אז מורה לשבעת הילדים שהתגוררו בבניין הממשל", מספר אוריאל. "הוא כתב לשר החינוך אהרן ידלין: 'לאור הקשיים למצוא מקומות תעסוקה למתנחלים, הרי שכל איש נוסף שימצא תעסוקה מסודרת מהווה הקלה רבה'. מדובר באנשים שבאים לכאורה נגד הממשלה, אבל גזית כמתאם הפעולות בשטחים מחפש להם עבודה.
"אלון נתן להם טנדר. יותר מזה, חנן פורת ז"ל סיפר לי שאלון בא אליו לכפר-עציון ושאל אותו אם יש להם כלי נשק שאפשר להעביר למתנחלים בחברון. פורת אמר לו שוודאי, אבל צריך פתק. אז אלון ענה: 'כבר אי אפשר לעשות דברים מתחת לשולחן?'. אפילו חנן פורת היה בהלם. אלון רץ בכל מקום לדאוג למתנחלים. אצל היסטוריונים אלו דברים ידועים.
"מובן שזה לא רק הימין שלוקח לעצמו קרדיט, אלא גם השמאל שבמשך השנים משחק את המשחק. בבית יגאל אלון בקיבוץ גינוסר בקושי מצאתי התייחסות לתמיכה שלו בהתנחלויות. יש בפירוש מי שמעדיף כל השנים להתנגח ברב לוינגר, לקרוא לו משוגע ומטורף, ולהתעלם מהחלק של אלון בסיפור".
אוריאל מתייחס למשל ל"קיוסק", דוכן שהקימו מתיישבי חברון בקיץ 1968 ללא אישור, לרגל חתונתם של בני ובינה קצובר במערת המכפלה. המושל הצבאי ומתאם פעולות הממשלה בשטחים הורו לפרקו, ושלושה צווי הרחקה ניתנו למתיישבים בעקבות המקרה. "לאחר סיפור הקיוסק", אומר אוריאל, "אלון ביקש מבני קצובר שימצא מבנים בחברון שאפשר להעביר למתנחלים. אז הוא מצא, ואלון העביר".
אוריאל מציג בעבודה שלו את החוברת "החזית הרעיונית שמול גוש אמונים". בטקסט הקצר מנסים חברים במפלגת העבודה להתמודד עם הערכים שחרתו אנשי תנועת הימין על דגלם. "אחת הטענות שלהם היא שהם עצמם מיישבים את יו"ש יותר מגוש אמונים. גם בתעמולה שלה בשנת 1973, מפלגת העבודה מתגאה בכך שהיא מקימה התנחלויות. ההתיישבות ביו"ש היא לגמרי המשך היסטורי של ההתיישבות העובדת. הראשון שהחליט שנמאס לו מהציבור הזה היה יצחק רבין, אבל גם הוא כותב בספרו שהממשלה שלו לא הייתה איתו. שמעון פרס הקים את עפרה, וגם בחברון הוא לא היה אנטי".
אוריאל (44) הוא מורה להיסטוריה, ערבית ומשנה, נשוי ואב לחמישה. כיום הוא מתגורר במעלה-חבר, מדרום לחברון. במשך שש שנים הוא נבר בארכיונים ושקד על ריאיונות עם מייסדי ההתיישבות. "היו גם רגעים משעשעים, כי בהרבה מהאירועים נכחתי בתור ילד. ראיינתי אנשים, וחלקם סיפרו לי דברים שאני בבירור זוכר שקרו אחרת. לדוגמה, אירועים שבהם אותם אנשים היו פעילים יותר ממה שהם רוצים לספר".
סיפור חייו שזור כולו בסיפורה של עיר האבות. הוריו היו במלון פארק עם הרב לוינגר, שבימים אלה מלאה שנה לפטירתו. "נולדתי בקריית-ארבע בשנת ההקמה שלה, וכשחזרו לחברון עברנו לשם", הוא מספר. "התגוררתי בבית הדסה, בבית שניאורסון, בתל רומידה. במידה רבה, גיליתי במחקר שלי מי אני".
באיזה אופן?
"בתואר השלישי, למשל, צריך שפה שלישית. ואני כבר דובר ערבית. למה? כי גדלתי בחברון. למרות התדמית שלו, הרב לוינגר האמין בדו-קיום. הוא היה עולה לעיריית חברון לשלם מסים, מתעקש על כך כמו שרק הוא ידע להתעקש. הם לא ידעו מה לעשות איתו. הוא ממש אהב את החיים המשותפים בעיר. גם אליקים העצני, שהוא בעיניי המוח החריף ביותר מאחורי ההתיישבות היהודית בחברון, האמין בזה.
"חיינו עם הערבים. היו שלושה ילדים יהודים בגילי בכל העיר, וזה לא מספיק למשחק כדורגל. אז מה עושים? משחקים עם הילדים הערבים. אתה צריך שמישהו יתקן לך את האופניים, מתקן אצל הערבים. אחד מבעלי החנות שהייתי מתקן בה באופן קבוע את האופניים היה אחרי זה מפקד התנזים בחברון. הרב לוינגר עודד בהתחלה לקנות מהם, לסחור איתם. אחר כך הכול השתנה. במחקר ראיתי איך במשך שנים הווי החיים, התרבות והרעיונות של המתנחלים מוצגים בצורה מסולפת ולפעמים אפילו מרושעת. הציגו אותנו כפורעי חוק, כשונאי ערבים. מקשה אחת של אנשים שמונעים בכוחם של רעיונות משיחיים".
בשנת 1979, לאחר כמה שנות מגורים בקריית-ארבע ועל רקע רצון מתמיד לשוב לחברון, נכנסה קבוצה של נשים וילדים בראשות הרבנית מרים לוינגר לבית הדסה - בית החולים של היישוב היהודי הישן בעיר, שננטש בתרפ"ט. בהחלטת ראש הממשלה בגין הם לא פונו משם, אך הבית הוקף ונשמר בידי חיילים כדי למנוע כניסת מתיישבים נוספים. "גם אנחנו עברנו לשם. הייתי בן 9, ואני זוכר בעיקר שהיו שם תת-תנאים. שירותים בתוך דלי. עכברים. החיים היו קומונה - בישלו יחד, שתי משפחות ישנו בחדר אחד".
למה אתה כבר לא גר בחברון?
"זה קשה מאוד. אני בדעה שאסור לאדם להיות שם הרבה שנים. זה כמו קו בלבנון, אי אפשר לחיות כך לאורך זמן. זה לא היה המצב פעם, הוא השתנה מאוד מאז הילדות שלי. אני זוכר, למשל, שכשגרנו בתל רומידה היו לנו עז ותרנגולות. כשנסענו לטיול בקיץ, מי טיפל בעז? אבו-עיסא, השכן ממול. היום הוא אויב המתנחלים שם. הכול השתנה, משני הצדדים. אבא שלי היה מארח ערבים בבית כמו אברהם אבינו".
הוא מספר כי אביו, הרב יאיר אוריאל ז"ל, הקפיד לכבד את החוק. "אבא שלי היה תלמיד של הרב צבי יהודה. הוא אמר שיש חוק במדינה, ואם החלטנו בגלל הנסיבות לשבור אותו, חובה לשלם את המחיר. אם הייתה מגיעה ניידת משטרה לחברון, הוא היה נכנס אליה ומבקש שיעצרו אותו. פעם ילדים הציקו לערבי מבוגר, ואבא שלי העניש את אחי למרות שלא היה בין המציקים, רק כי ראה את ההתרחשות ולא פעל להפסיק אותה. הוא אמר לאחי שכך עשו לאבא שלו הפולנים, לפני שברח מפולין ברגע האחרון".
איך אתה מסביר את השינוי המהותי באווירה וביחס למתנחלי חברון במהלך השנים?
"לפי מה שמצאתי, בשלב הראשון המתיישבים היו שליחים של הממשלה. מובן שהיו עימותים, אבל הם היו דומים יותר לדיונים בין חברים - למה לא התייעצתם וכדומה. אבל בשלב כלשהו הגולם קם על יוצרו. השיא בתהליך הזה היה לדעתי בעקבות הקמתה של המחתרת היהודית.
"אפשר כמובן לעשות גם חלוקה פנימית בתוך המחתרת – בין הפעולות שלהם נגד ראשי הערים הערבים ובין פעולות של פיצוץ אוטובוסים, שחלק מחברי המחתרת התנגדו להן. בעיניי, אחד הגילויים החשובים במחקר הוא החלוקה בין התקופות. בתקופה הראשונה ממשלות ישראל ראו במתנחלי חברון גורם חיובי המבצע בעצם את רצונן הכמוס; בתקופה הבאה ראו בהם גורם המנסה לכפות את דעתו על הציבור ובכך לקבוע את עתידה של ישראל בדרך לא דמוקרטית".
ואם לא הייתה מחתרת, אתה סבור שהדברים עד היום היו נראים אחרת?
"בשנות השבעים הרב לוינגר הוביל קו ממלכתי. הוא שאף שהממשלה תעשה. שמשרד השיכון יבנה. גם כשהפעיל לחץ ועורר עימותים, זה היה כדי שהממשלה תפעל. ואז הגיע פרופ' בן-ציון טבגר ז"ל, אדם מבריק שכבר נרדף בידי הקג"ב, והממשל הישראלי ממש לא איים עליו. הוא כבל את עצמו בשלשלאות במסגרת המאבק להישאר במערת המכפלה מעבר לשעות שהיו מותרות אז, ונאבק לפתוח מחדש את בית הכנסת 'אברהם אבינו'. בסופו של דבר הוא הצליח, ואנשים ראו שהמאבק מנצח ומביא תוצאות.
"באופן פרדוקסלי, גם עליית הימין לשלטון גנבה את האהדה למתנחלים. השמאל הפך להיות נגדם. גם הרוחות בקרב הערבים השתנו. בהתחלה ראש העיר היה מוחמד עלי ג'עברי, מראשי העיר המסורתיים שמסתדרים עם השלטון, אבל אלה שהגיעו אחריו היו נגד השלטון".
למה השתנו כל כך היחסים בין הערבים ליהודים בעיר?
"המתיישבים הראשונים נתמכו בידי אנשי תנועת ארץ ישראל השלמה – ש"י עגנון, חיים גורי, טבנקין. הגישה שלהם לערבים הייתה חד וחלק, לתת זכויות מלאות. הרב לוינגר טען שמי שלא אוהב ערבים, יש לו פגם באמונה. הוא בא מאהבה, לא משנאה. עמדתי במחקר על ההבדל בין הרב מאיר כהנא, שהגיע גם הוא לעיר, ובין תלמידי הרב קוק. כהנא בא מתוך חרי אף השם, וזו השקפה אחרת לגמרי. לוינגר האמין שזו תהיה עיר מעורבת. שיהיו חברי עירייה יהודים שיישבו עם הערבים. הם היו מלאי חזון אוטופי, חשבו שהם באים לגאול את העולם ולא רק ליישב את חברון. אמרו שאולי גם הערבים יושפעו מהאור והקדושה. היום - מי חושב על זה בכלל? כשהייתי ילד, הזכות הכי גדולה הייתה לגלות שערבי טעה בעודף ולהחזיר לו כסף. זו הייתה מצווה".
גם לפני פרעות תרפ"ט, אומר אוריאל, יהודים וערבים חיו בשלום ובשכנות זה לצד זה במשך שנים רבות. כך גם היה בשנות השבעים של המאה שעברה: בשנת תשל"ו (1976) הופיעה בעלון המקומי של קריית-ארבע מודעה המהללת את השופינג בשוק בחברון. "בחֵירות גדולה מתערבבים אלו באלו יהודים וערבים", כתוב בה.
"את היחסים בין ערביי חברון למתנחלים יש לחלק לשני פנים - אנושי-פרטי ולאומי", מנסה אוריאל להבחין. "בפן האנושי-פרטי היו תקופות של יחסי שכנות טובים בין הצדדים. ערביי חברון הסתובבו ברכביהם בקריית-ארבע לצורכי עבודה כמעט ללא הגבלה, והמתנחלים הסתובבו בחברון ללא כל חשש וקיימו קשרי מסחר עם הערבים.
היחסים האלו אפשרו, למשל, את תהליך הגיור שעבר נכדו של ראש העיר חברון השייח' ג'עברי, או את התאסלמותו של מתנחל מקריית-ארבע. בפן הלאומי, לעומת זאת, כל אחד מהצדדים שלל את זכויותיו של האחר. ערביי חברון לא הכירו במתנחלים כשכנים לגיטימיים וראו בהם נטע זר, והמתנחלים שללו כל זהות לאומית ערבית בחברון.
"כל זמן שהפן האנושי-פרטי היה דומיננטי, העניינים התנהלו על מי מנוחות. אולם ברגע שהפן הלאומי הפך לדומיננטי, לא היה סיכוי לקיים חיים תקינים. כשהייתי ילד היינו נוסעים במוניות ערביות, באוטובוסים ערביים. לקחנו מונית שירות מחברון לירושלים בזול. יכולתי להיות יהודי יחיד בין הנוסעים. כמעט לא הייתה שמירה של צה"ל, רק כמה מילואימניקים בשער.
בשנות השמונים, מונית פלסטינית של אבו-ואליד הייתה מחזירה ילדים הביתה מהלימודים: הוא היה מסיע ילדה יהודייה לבדה מבית הספר. זה נשמע היום כמו דמיון פרוע. השוק הערבי בשכונת אברהם אבינו היה מלא אנשים. בשנות השבעים, למעט אירועי יום האדמה, כמעט לא היו אירועים. עד 1980 אף מתנחל לא נרצח. לא שלא הייתה פה אבן ושם משהו, אבל ממש לא דומה למציאות בהמשך. ואז, ב-1980 נרצח יהושע סלומה".
והייתה גם ההתקפה על בית הדסה, עם שישה נרצחים.
"כן, אם כי זו לא הייתה יוזמה מקומית, אלא של פעילי אש"ף שהגיעו מבחוץ. אבל בתגובה קמה המחתרת היהודית. היה ברור שדו-קיום כבר לא יהיה פה".
ובהמשך?
"לא חקרתי את זה, המחקר שלי מגיע עד 1984. בעיניי ההמשך מוקדם עדיין למחקר. אבל מהאינתיפאדה המצב השתנה, ומובן שגם הסכמי אוסלו הכניסו הכול לסחרור".
במהלך שנות השבעים חל שינוי משמעותי בהרכב האנושי של קריית-ארבע, אוריאל מציין. "הגיעו לא מעט תושבים מאוכלוסיות מצוקה, ואחריהם גם כל מיני משיגינערים מארצות הברית - טיפוסים כמו אלי הזאב, שנפצע קשה בפעולת קומנדו בצבא האמריקאי, התגייר ובא לקריית-ארבע. היו לו כל מיני תוכניות לחסל את יאסר ערפאת או את נציג אש"ף בארה"ב. בסוף הוא נרצח בהתקפה על בית הדסה".
אתה זוכר אותם?
"בוודאי. הם היו הולכים עם אקדחים, סכינים, רוכבים על סוסים. מאוד צבעוניים. החדשים שבאו כבר לא קנו מהערבים. אנשי כהנא שהגיעו לעיר הביאו יחס אחר. לכהנא היה חלק משמעותי ביישוב חברון, הוא התחרה ברב לוינגר על הובלת המאבק. בהתחלה גם הוא היה מאוד מתון יחסית לתדמית שלו. בארצות הברית הוא פעל למען ביטחון יהודים במסגרת הליגה להגנה יהודית, אבל לגבי החיים בארץ הוא כתב שיש צה"ל, ושהוא עצמו לא מתכוון לעסוק בביטחון אלא רק בחינוך ויהדות.
"ואז היה סיפור אלנקם. אלנקם היה יישוב שהכהניסטים ניסו להקים במקום שבו נמצא היום הבסיס של חטיבת יהודה. אמרו להם שלא כל אחד יכול להקים יישוב איפה שהוא רוצה, והם טענו שזה מה שמתיישבי חברון בעצמם עשו. הצבא פינה אותם בסופו של דבר, אבל ללא התנגדות של שאר המתנחלים, בלשון המעטה. בלילה שהם פונו בו עבר רמקול בקריית-ארבע שקרא לתושבים לבוא לסייע, ואף אחד לא בא".
זה מזכיר הרבה פינויים של מאחזים בשנים אחר כך.
"כן. בכלל, כל נושא המתנחלים, והרבה מהמשמעויות ומהסוגיות של מגורים ביהודה ושומרון, התחילו בקריית-ארבע. בפועל, אנשי הקריה היו גם מהמייסדים של רבים מהיישובים, וממנה יצאה הבשורה. כל זה עד המחתרת. אז הקריה איבדה את הבכורה. גם חנן פורת אמר לי: מה שקרע את האמון זו המחתרת. לפני זה כולם היו אחד, אבל המחתרת קרעה. היא הביאה לשבר פנימי עצום. בקריית-ארבע הייתה תמיכה למחתרת, ולכן היישוב נודה באופן מסוים. אנשים רבים עזבו אותו". עד היום, הוא אומר, "האוכלוסייה בקריית-ארבע לא קלה. בשנים האחרונות יש ניסיונות מרשימים להחזיר עטרה ליושנה, אבל זה לא פשוט".
לאחרונה מרצה אוריאל על מסקנות המחקר שלו, ולדבריו הוא מתקבל באהדה בקרב גורמי התיישבות. "האמת?", הוא מנסה לסכם אותן בקצרה, "אנחנו כלי משחק של הפוליטיקאים. עזבי אפילו את הטראומה של ההתנתקות. במשך כל השנים מדינת ישראל תמכה במפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, אבל כבר כמעט חמישים שנה היא לא מקבלת הכרעה - סיפוח או פינוי. המתנחלים נתפסים כרעים שעושים מה שהם רוצים, אבל הם שליחים. המדינה תמיד אפשרה את מה שקרה בשטח. עד היום, בגבעות, משרד ממשלתי אחד שם גנרטור, ומשרד אחר שולח לפנות. הפוליטיקאים לא יודעים להחליט, והמתיישבים בתווך חוטפים".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם