המפה ששינתה את פני האיזור

הסכם סייקס-פיקו החודש לפני מאה שנה עיצב את מפת המזרח התיכון עד היום. על השיקולים וההשלכות מזכיר ד"ר אפרים לפיד במדורו השבועי

 IsraelDefense

ב-10 במאי 1916 חתם הקולונל הבריטי סר מרק סייקס, שנחשב למומחה לעניני המזרח התיכון, על הסכם סודי עם עמיתו הצרפתי הדיפלומט שארל ז'ורז' פיקו לחלוקת אזור הסהר הפורה (הלבנט ומסופוטמיה) לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה וקץ האימפריה העות'מאנית. בסוף 1916 התחלפה ממשלת בריטניה וראש הממשלה החדש לויד ג'ורג' החליט לדון עם נציגי התנועה הציונית על הסדר מתוקן. המשימה הוטלה שוב על סייקס ומטעם התנועה הציונית עמדו מולו חיים וייצמן ונחום סוקולוב. אהרון אהרונסון, מייסד המודיעין המחתרתי ניל"י, שהה מטעם הבריטים בקהיר והוא ייעץ לסייקס בגיבוש תיקון המצב.

בהתאם לאינטרסים האסטרטגיים של בריטניה ולתביעתה ההיסטורית של צרפת למעמד מיוחד בלבנט, נקבע כי בריטניה תקבל את אזור מסופוטמיה וגשר יבשתי לים התיכון, ואילו צרפת תקבל את לבנון וחלק גדול מסוריה. "הסכם סייקס-פיקו" היה רק רכיב אחד בדיפלומטיה הסודית שהתנהלה סביב המזרח התיכון בזמן המלחמה. נלוו אליו הסכמים עם שני גורמים נוספים שגילו עניין באזור -רוסיה ואיטליה, ושורה של פעולות והתחייבויות בריטיות שהתרחשו לאחר מכן, ביניהן הצהרת בלפור, בנובמבר 1917, ומכתבי הבנה למשפחת המלוכה ההאשמית בחצי האי ערב. 

למרות שינויים כאלה ואחרים, המונח "סייקס-פיקו" מתייחס לכלל הסדר השלום במזרח התיכון ולסדר המדיני שיצר. בפועל, המציאות המדינית שצמחה אחרי המלחמה הייתה שונה מהרעיונות שגיבשו סייקס ופיק במקורו: (1) פלשתינה משני עברי הירדן הפכה לאזור מנדט בריטי באישור המאוחר של חבר הלאומים,  על אף כי בהסכם נקבע כי תחולק לאזורים שבשליטה בריטית ישירה והם: עבר הירדן המזרחי, הנגב והשטח בין עכו וחיפה. הגליל העליון נועד לשליטה צרפתית, ואילו יתר אזורי פלשתינה נועדו בהסכם להיות תחת שלטון בינלאומי; (2) במסגרת הסכם בין ראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג' לבין ראש ממשלת צרפת ג'ורג' קלמנסו הועברו מוסול וצפון עיראק משליטה צרפתית לשליטה בריטית ונכללו בממלכת עיראק; (3) צרפת הרחיבה את שטח לבנון על חשבונה של סוריה וחילקה את סוריה לכמה מחוזות; (4) בריטניה הקימה את 'אמירות עבר הירדן' כדי לפייס את עבדאללה, ובהמשך ניתקה את השטח מפלשתינה המנדטורית; (5) מחוז אלכסנדרטה בגבול טורקיה-סוריה קיבל מעמד מיוחד, ובסופו של דבר הועבר על ידי צרפת לטורקיה ערב מלחמת העולם השנייה.

על פי החוק הבינלאומי המודרני, מדינות חדשות יורשות אוטומטית את הגבולות שנוצרו קודם לעצמאותן - uti possidetis. כלל זה שימש גם את ישראל ושכנותיה, מצרים וירדן, בהסכמי השלום שלהן. מדינות חדשות חופשיות להסכים ביניהן על שינויים בגבולות הקולוניאליים, אולם בהיעדר הסכם כזה -נותרים הגבולות הקולוניאליים הישנים כברירת המחדל. בכל רחבי המזרח התיכון הוחלף הסכם סייקס-פיקו המקורי בהסכמים שבאו בעקבותיו ובהתפתחויות שאירעו בהמשך, אך אלה לא קבלו אישור מוסדות האו"ם. הגבולות שקבעו הבריטים והצרפתים בעיראק ובעבר הירדן כחלק מהסכם זה נותרו גבולות ברירת המחדל של המדינות באזור. 

בניגוד לסברה אחרת גם הצהרת בלפור מ-1917, בה הובטח ליהודים להקים בית לאומי בארץ ישראל, איננה סותרת את ההסכם. ההיסטוריון ישעיהו פרידמן הראה כי מכתבי חוסיין-מקמהון לא זו בלבד שלא התייחסו כלל לארץ ישראל, אלא שמעמדם הדיפלומטי היה נחות אפילו להסכם סייקס-פיקו שהתבסס על הצהרת כוונות כללית, וכלל בתוכו גם הבטחות לבעלות הברית הנוספות - רוסיה ואיטליה. הצהרת בלפור התבססה על הסכמה של כל מעצמות הברית (כולל ארצות הברית כמובן) ותוך זמן קצר (1919) שימשה בסיס לכתב המנדט, כולל הבטחת זכויות אזרח ליהודים שיבחרו להישאר במדינותיהם וזכויות עדתיות וחברתיות לתושבים הלא-יהודים בארץ ישראל.

ההסכם אושר והורחב בוועידת סן רמו ב-1920, בה חולקה האימפריה העות'מאנית לשעבר בין המעצמות האירופאיות שניצחו במלחמת העולם הראשונה, אך כלל שינויים ובהם, בלחץ בריטניה, אישור הצהרת בלפור. בסופו של דבר, ההסכם מעולם לא יצא אל הפועל. בריטניה לא כיבדה את ההסכם והחלוקה הסופית נקבעה על ידי חבר הלאומים בשיטת המנדטים, שהעניקה לשתי המעצמות שליטה בפועל, אם כי לא באופן רשמי, כפיקדון שהופקד בידיהן, עד למתן עצמאות למדינות המנדט, כפי שהתממש בשנות ה-40.