שועל קרבות: יעלון לא אמר את המילה האחרונה
בשבע שנים של ברית פוליטית עם נתניהו, יעלון ציית לכללי המשחק. אבל אז הגיעה פרשת אלאור אזריה ושר הביטחון מצא עצמו בשער היציאה בקריה. מה קרה לקצין שזיהה ראשון את הסכנה בהסכמי אוסלו ובהתנתקות, אבל מחדל המנהרות יהיה רשום על שמו
המפגש הראשון שלי עם בוגי יעלון התרחש ליד המסגד הגדול בלב רמאללה. הוא היה אז מפקד אוגדת איו"ש, ואנחנו חבורת נערים מבית-אל שיצאה בלילה חורפי לחלק קפה ועוגות לחיילים. רכב הפיקוד שלו נעצר לידינו בחריקה, כשהאוגדונר שבתוכו תמה לפשר מעשינו בשעה כזו ובמקום כזה. כבר באותם ימים התפרסם שמו של יעלון כמי שדיכא סופית את האינתיפאדה וכאוהד ההתיישבות. לימים, כשהוא כבר שר, זכר יעלון את המפגש הסוריאליסטי משהו בלב העיר הערבית. הפינה החמה שיש בלבו למתנחלים עוצבה בתקופה ההיא.
עוד כותרות ב-nrg:
- המשטרה ממליצה: להעמיד את השחקן משה איבגי לדין
- מרהיב: יהודים חוגגים את ל"ג בעומר באי ג'רבה
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
עשרים שנה לאחר המפגש ההוא, כשהיה רמטכ"ל, החליט יעלון למנות את אל"מ דרור וינברג למפקד חטיבת הצנחנים. לאחר שבועות אחדים נהרג וינברג ב'ציר המתפללים' בחברון. אני מציין את הפרט הזה משום שדרור היה קרוב משפחתי, ויעלון מחבק את המשפחה מאז ועד היום חיבוק ארוך ותומך, בלי תקשורת, בלי זרקורים, בלי רווח פוליטי. כשאמר בדברי הפרידה שלו ביום שישי "אני זוכר את חללי ופצועי צה"ל מכל התקופות ומשפחותיהם, ביניהם חבריי לנשק, פקודיי ומפקדיי", התכוון גם לדרור ז"ל.
הרמטכ"לות כידוע הותירה אצל יעלון כווייה מהמערכת הפוליטית, אך זו לא הייתה ההיתקלות הראשונה שלו עם נבחרי העם. בבחירות 96' היה זה דווקא ראש הממשלה שמעון פרס שהושיב לצדו את יעלון במסיבת עיתונאים, וביקש ממנו לעיני המצלמות אישור לכך "שהאיראנים מקווים לניצחון הימין". יעלון, אז ראש אגף המודיעין, אישר את הדברים וספג התקפה מהליכוד על כך ש"קצין במדים מסייע למפלגה פוליטית".
מאוחר יותר התברר שיעלון היה דווקא הראשון מבכירי מערכת הביטחון שחשד שהסכמי אוסלו הם מלכודת אסטרטגית. עמדתו זו עלתה לו במאבקים וזלזול מצד בכירי צה"ל והשב"כ. אפילו לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, בדיוק כפי שצפה יעלון, היה מי שטען שהוא טופל על ערפאת עלילת שווא ושהרוצח מרמאללה רק רוכב על הנמר ולא הצית את האש בעצמו.
יעלון, על כל פנים, הסתגל באותן שנים לעמוד על שלו וללכת נגד הזרם, גם במחיר התקפות חריפות ואפילו מהחוגים הטבעיים שלו. אדרבה, דווקא משום שהכיר היטב את הלך הנפש של הוזי השלום, ידע לאורך השנים לנתח לעומק את שיגיונותיהם וטעויותיהם. כשהגיע הקרב הגדול על ההתנתקות הוא לא היסס להכריז שהמלך עירום ושהנסיגה מעזה "תיתן רוח גבית לטרור".
הוא אמנם הכין את תוכנית הנסיגה לפרטי פרטים, אך גם פנה למבקר המדינה ודיווח על חשדות לשחיתות מצד ראש לשכת רה"מ דאז, דב ויסגלס. מכת הנגד שחטף הייתה הדחתו מהרמטכ"לות בידי אריק שרון ושאול מופז.
קיצור כהונתו הצבאית של יעלון בשל העמדות הללו לא רק הוביל אותו מאוחר יותר לליכוד, אלא גם עורר כלפיו אהדה ציבורית, לאו דווקא תקשורתית. הוא נתפס כקצין ישר דרך שנפל קורבן ללינץ' פוליטי. צחוק הגורל הוא שהאלמנט הזה בדיוק חזר על עצמו השבוע עם החלפתו באביגדור ליברמן במשרד הביטחון, אך הפעם מכיוון התקשורת ונגד הימין הליכודי.
אז מה בדיוק קרה שם בין נתניהו ליעלון, שגדע באבחת חרב ברית פוליטית בת שבע שנים? האם נתניהו שוב קיפד את ראשו של בכיר ליכודי שממנו חשש, או שמא יעלון קרע את החבל בכוונת מכוון? יעלון, ואת זה אפשר לומר בוודאות, ידע שבהחלטתו להיבדל מנתניהו הוא משחק באש. כבר בראשית דרכם המשותפת הבהיר לו נתניהו את כללי המשחק, ועד לפרשת החייל בחברון לפני חודשיים יעלון ציית להם בדבקות.
העימות הראשון ואולי החריף ביותר בין השניים, אירע זמן קצר לאחר כניסת יעלון לפוליטיקה. נתניהו הפר את ההבטחה שגרמה ליעלון להיכנס לפוליטיקה, והיא קבלת תיק הביטחון אם הליכוד ינצח בבחירות. נתניהו אכן ניצח את לבני ב-2009 והחל להקים ממשלה. יעלון הבין והאמין שהשטר ייפרע ושהתפקיד הנחשק יימסר לו.
בהתאם לכך, עוד בטרם הוקמה הממשלה החל בחפיפה עם מי שאמור היה להיות שר הביטחון היוצא של ממשלת אולמרט, אהוד ברק. אלא שאז התרחשה הפתעה. בניגוד לכל הציפיות, ברק חבר לנתניהו והושאר במשרד הביטחון. יעלון המושפל נאלץ להסתפק במשרד הלא חשוב לעניינים אסטרטגיים. הוא אמנם פוצה בחברות בקבינט ובשביעייה, אבל כל השנים נטר לברק שגנב לו את התפקיד.
חרף הפגיעה הקשה, יעלון ניגב את הרוק והמשיך הלאה, בין היתר לביקור בחורבות היישוב חומש. התמונות של שר ישראלי בכיר ורמטכ"ל לשעבר המבקר ביישוב שפוּנה בהתנתקות קישטו את עיתוני הארץ והעולם, אך הביאו עליו שטיפה מגבוה. נתניהו דרש ממנו צייתנות והליכה בתלם, והבהיר שלא יסבול עוד הפתעות מהסוג הזה. יעלון יישר קו.
מאז לא ביקר עוד בחומש או באזורי פינוי אחרים. אלא שלאחר כמה חודשים התרחשה תקרית שלישית. יעלון - שבדברי התפטרותו הנוכחיים טען שקיצונים השתלטו על הליכוד - הוקלט בכנס 'מנהיגות יהודית' של משה פייגלין מתאר את תופעת 'שלום עכשיו' ודומותיה כווירוס. נתניהו נזף בו שוב, וגם התבטאויות כאלה לא חזרו על עצמן.
התחנה הפוליטית הבאה הייתה הקפאת הבנייה השנייה ביהודה ושומרון, שלא יצאה לפועל מסיבות אחרות. כאשר נתניהו נתן את הסכמתו למהלך ציפה האגף הימני שיעלון יניף את נס המרד, יקבץ סביבו את הח"כים הימניים ויציב בפני נתניהו גבולות גזרה. מהלך כזה הלם את עמדותיו והשתלם לו פוליטית, אך בוגי סירב.
מאז דבק בו בחוגי ימין מסוימים הכינוי בוקי, כלומר בוק פוליטי שאיננו בנוי לתרגילים פוליטיים. בריאיון שקיימתי איתו ב-2012 לא הכחיש יעלון שחלק מהמהלכים של נתניהו אינם מקובלים עליו, ובכל זאת הבהיר כי הוא בוחר לקבל אותם בהכנעה.
"לא כל דבר שעשינו בשלוש השנים האלה הייתי עושה באותה דרך", אמר, "אבל הבנתי את הנסיבות שראש הממשלה נואם נאומים מסוימים (הכוונה לנאום בר-אילן, א"כ) ומקבל החלטות מסוימות. חשבתי שגם אם אני לא תמיד מסכים, לא צריך ללכת לעימותים או פיצוצים. ניסיתי להשפיע בדרכי. הדברים שלא אהבתי, בנאום בר-אילן ובנושאים אחרים, לא היו כאלה שחשבתי שהם סטייה קיצונית מהדרך שמחייבת להביא לפיצול הליכוד, למשבר או לעימות".
במקום עימות הוא התמיד לחרוש את השטח הליכודי ונזהר בכבודו של נתניהו. מנגד, עוזריו דווקא שיחקו בתרחישי החלפה של ראש הממשלה והצבת יעלון במקומו. כמו שרים ועוזרי שרים אחרים, גם הם לגלגו לא פעם על ההתנהלות המבורדקת של נתניהו ואנשיו. לא ברור אם דיברו מהגיגי לבם או משאיפות בוגם.
נתניהו מצדו המשיך לשמור את יעלון מקורר בצד עד 2012, אז הצהיר יעלון שלא יתמודד על ראשות הליכוד בעידן נתניהו (הניסוח המדויק היה "כל עוד נתניהו לא יסטה מן הדרך"). רק אז הוצא בוגי מההקפאה. הוא צורף לפגישות מדיניות, קיבל תחומי טיפול וקורב בכלל. בין היתר החל לעסוק בהכשרת מאחזים, תוך שהוא מתעמת עם בכירי משרד המשפטים ופועל להקמת ועדת אדמונד לוי לבחינת המצב החוקי של ההתיישבות ביו"ש.
שיא התיאום בינו לבין נתניהו נרשם בקיץ 2013, כאשר אהוד ברק, שדחף את נתניהו לפעול באיראן, ביצע תפנית של 180 מעלות וחזר בו. אחרי שתדרך את העיתונאי ארי שביט כי ישראל על סף תקיפה באיראן ("הפסנתרן" כינה אותו שביט), הובהל ברק לבית הלבן והועמד במקום על ידי הממשל האמריקאי. הוא התהפך, ויעלון צוטט אז כאומר: "ברק העלה את ראש הממשלה על העץ וברח עם הסולם".
חצי שנה מאוחר יותר, עם השבעת ממשלת נתניהו השלישית באביב 2013, ייעד לו נתניהו שוב את תיק הביטחון. הפעם המתין יעלון עם החפיפה עד הרגע האחרון, אבל גם נתניהו המתין. כשהיה מנוי וגמור עמו לשלוח את יעלון למשרד הביטחון, זימן אותו שוב לשיחת תיאום ציפיות והבהיר לו את כללי המשחק. לכל מקום אנחנו הולכים ביחד, אמר לו נתניהו. אין בידול, אין לעומתיות ואין עקיפה. יש קו אחיד, שלך ושלי. יעלון הנהן שוב, והתיישב בקומה ה-14 בקריה.
הציפיות ממנו היו בשמים. כמי שמצד אחד היה רמטכ"ל מוערך ואדריכל 'חומת מגן', אך מצד שני זיהה את חוליי המערכת, ניתח לעומק בספרו מה מצופה משר ביטחון וקנה לעצמו שם של אחד שלא הולך בתלם, רבים חשבו שיעלון יזניק את המערכת קדימה. בפועל, ככל שחלף הזמן התברר שיעלון הפך להיות אומר הן של המערכת.
לעתים קרובות נראה היה שצה"ל מנהל אותו, ולא הוא את צה"ל. ביושרו ובתמימותו התקשה גם להדוף את המתקפות הארסיות של יאיר לפיד ומשרד האוצר על בזבוזים ותקציבים מנופחים כביכול בצבא. הוא נפגע אישית מהביקורת ולמעשה כשל בקרב הפוליטי מול לפיד, שעצר תקציבים ובלם את תוכנית "צה"ל דרומה" - עימות שהביא את צה"ל לבטל אימוני-ענק.
האכזבה מיעלון הגיעה לשיאה ב'צוק איתן'. בתחילה היה משוכנע שכמה ימים של התקפות אוויריות יסיימו את העניין, אך הערכתו זו התבדתה. נשען על תחזיות המודיעין גם כאשר הטילים כיסו את כל הדרום, דקלם יעלון במשך שבועות את הטענה ש"חמאס לא מעוניין בהסלמה". באחדות מהופעותיו הציבוריות נראה עייף, ולא תמיד היה ברור עד כמה דבריו תקפים.
המחדל הגדול ביותר שלו אז היה ללא ספק פרשת המנהרות. אפילו אם מקבלים את הסבריו שהמנהרות היו בשליטה ותחת פיקוח מודיעיני, שהכול היה עניין של ניהול סיכונים ועלות-תועלת, שהצבא הכין את עצמו לטיפול במנהרות ושלא היה שום סיכוי לפיגוע המוני, הראיה היא שבסופו של דבר נאלץ להסכים למבצע קרקעי לחיסולן. מהמבצע הזה אי אפשר לשכוח את האמירה הפומבית שלו כי נדרשות "48 שעות לסיכול חלק הארי של המנהרות", שהתבררה גם היא כמופרכת. רק לאחרונה התגלתה עוד מנהרה שנחפרה לפני 'צוק איתן'.
על אחת כמה וכמה אם נוקטים גישה מחמירה. יעלון היה רמטכ"ל כשחמאס הרחיב ושכלל את השימוש במנהרות, עד כדי הרמת מוצבים שלמים באוויר. כמו כל אזרחי ישראל, גם יעלון ידע שגלעד שליט נחטף באמצעות מנהרה. כשר ביטחון הוא ביקר בעצמו בחודשים שלפני 'צוק איתן' במנהרות החדשות והמשוכללות שחפר חמאס.
ולמרות זאת, יעלון לא הכין את צה"ל לאיום האסטרטגי החדש. הוא אמנם לא התעלם ממנו, אבל גם לא הכניס את מערכת הביטחון ללחץ ולתזזית כדי שתכין את עצמה ותגבש פתרון. הוואקום הזה בהבנת התמונה ובהסקת המסקנות הנכונות הביא לכך שנפתלי בנט ולא יעלון הוא שהוביל את הצבא לגבש תוכנית לנטרול המנהרות, בניגוד לדעתו של יעלון.
בוגי, שעילת העימות שלו עם נתניהו היא חופש הבעת הדעה של הקצינים ("המשיכו לומר את אשר על לבכם. עשו זאת גם אם הדברים אינם חלק מהזרם המרכזי, ואף אם הם חולקים על רעיונות ועמדות שהפיקוד הבכיר או הדרג המדיני אימצו", אמר לפני שבועיים בנאום שהצית מחדש את המתיחות עם ראש הממשלה), היה זה שהשתיק בקבינט את אלוף פיקוד הדרום סמי תורג'מן.
כשהקצין הבכיר נשאל על ידי בנט האם לדעתו צריך לצאת למבצע קרקעי לחיסול המנהרות, ניסה יעלון למנוע מתורג'מן לדבר. רק עיקשותו של בנט גרמה לנתניהו להעניק לאלוף זכות דיבור. תורג'מן הלך נגד עמדת יעלון ובעד הפעולה.
הצטברות הדברים הזו הביאה שרים ואישים שהיו בסוד העניינים, בכללם כאלה שדווקא העריכו את יעלון עד המלחמה, להעלות תהיות על תפקודו. הוא נקלע לקטטות בעייתיות עם נפתלי בנט, אך המשיך ליהנות מגיבוי של ראש הממשלה.
אפילו כשדו"ח האלוף יוחנן לוקר על תקציב הביטחון טורפד על ידי יעלון, המשיך ראש הממשלה לגבות את שר הביטחון שלו. לוקר היה המזכיר הצבאי של נתניהו והדו"ח שחיבר היה חשוב, יסודי ומעמיק, אך יעלון סירב אפילו לפגוש את לוקר, הגדיר את הדו"ח כ"שטחי" ומנע דיונים על אודותיו בממשלה ובקבינט. נתניהו ראה את כל זה ושתק, וחבל שכך.
בצד האכזבה מתפקודו במישור הביטחוני, הימין היה מתוסכל מחוסר המעש של יעלון בגזרת ההתיישבות. גם כאן הוא שכח כביכול את משנתו ואימץ באופן מוחלט את עמדות המערכת. בניגוד להבטחות מפורשות הוא האריך בשנה את כהונת אל"מ דורון בן-ברק, היועץ המשפטי של אוגדת איו"ש שהקשה על חיי המתיישבים.
את התחייבותו ליישם את דו"ח השופט אדמונד לוי יישם בקצב אטי להחריד. רק בחצי השנה האחרונה החלו העניינים לזוז, עם שינוי מדיניות תשובות המדינה לבג"ץ בנוגע לחלק מהמאחזים. היפוך המגמה הזה הביא את ראשי יש"ע להצטער בסופו של דבר על עזיבתו, אף כי הם ישמחו כמובן אם אביגדור ליברמן - לראשונה שר ביטחון שהוא מתנחל בעצמו - יעשה יותר למען ההתיישבות.
עם הרקע הזה, ואחרי שעברו יחד מלחמה, קשה להבין מה בעצם קרה שדרדר פתאום את היחסים בין נתניהו ליעלון. קו פרשת המים היה בפרשת החייל אלאור אזריה. בתחילה התיישר נתניהו עם עמדת המערכת ופרסם הודעה כי "מה שקרה בחברון לא משקף את ערכי צה"ל". אפשר להניח שלא היה מתבטא כך לולא התייעץ עם יעלון, שזו עמדתו עד עצם היום הזה. אלא שראש הממשלה שינה כידוע את טעמו, התאים את עצמו להמון ושוחח עם אביו של אזריה כאות הזדהות.
אחר כך בא נאומו הבעייתי של סגן הרמטכ"ל יאיר גולן, שלכל הדעות היה שטות גדולה, אם לא בתוכן אז לפחות בתזמון. יעלון, כקצין מוכה טראומה מכך שהדרג המדיני הילך עליו אימים, החליט לגבות את גולן, ואת זה נתניהו לא היה מוכן לסבול. לא מובן אפוא מדוע לאחר שראש הממשלה הגיע למטכ"ל ואמר "העניין מאחורינו", ולאחר שיעלון הצטרף אליו בריאיון ל'קול ישראל' ואמר כי "הנושא הזה גם מאחוריי", החליט שר הביטחון היוצא להצית מחדש את התבערה באותו נאום במסיבת יום העצמאות בקריה.
ואפילו לאחר הדברים האלה נתניהו עדיין לא התכוון לפטר את יעלון, שכן הוא טרם ידע שליברמן יצטרף לממשלה כשר הביטחון. יעלון, בדפוס בלתי מובן פוליטית, מתמיד מאז פרשת אזריה להרחיק עצמו בכוח מקהל תומכיו בליכוד. הסיבה לכך היא בגדר תעלומה.
בשיחות סגורות בשבועות האחרונים הוא טען שנפתלי בנט וזאב אלקין מתדרכים נגדו ופועלים לסלקו מהתפקיד. גם אם הדברים נכונים, לא מובן מדוע שיחק לידיהם ונטש את המערכה במקום להתמנות לשר החוץ. יש אומרים שיעלון צופה פגיעה מדו"ח המבקר על ניהול 'צוק איתן', ומעדיף להיות אזרח מודאג ולא שר פעיל כשהדברים יתפרסמו.
ותמיד ישנה גם האפשרות השלישית, העניינית. בוגי איננו פוליטיקאי, לא מבין בספינים וחלש בטריקים ובשטיקים. הוא באמת בוקי, ולכן איננו סובל את הפופוליזם של נתניהו וליברמן שפגעו לטעמו בממלכה ובממלכתיות. משום כך הוא שם את המפתחות והלך הביתה. הוא יודע שבחיים הפוליטיים יש תקומה מחודשת מכל מצב, עיינו ערך יצחק רבין ואריאל שרון. התרחיש הפוליטי המדויק טרם ידוע, אבל מי שלא רצה את יעלון כרמטכ"ל כבר קיבל אותו כשר הביטחון, ומי שלא רצה אותו כשר הביטחון יקבל אותו, אולי, כראש הממשלה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם