כיכר העיר ריקה: לאן נעלמה מחאת הרחוב?
האם צמיחת הייאוש, התחזקות הרשתות החברתיות, סתימת הפיות, התדמית האלימה, הפוליטיקה שאחרי המחאה, אירועי כפר-מימון וכישלון ועדת טרכטנברג גרמו למותה של ההפגנה הישראלית?
דניאלה וייס לא שוכחת עד היום את ההפגנות של גוש אמונים בשנות השבעים, ובהן העלייה החוזרת ונשנית לסבסטיה. "בחנוכה 1975 ירד גשם שוטף, ובכל זאת באנו", היא משחזרת. "יש קריקטורה מפורסמת של דוש שבה המדינה נראית חשוכה ומיואשת אחרי מלחמת יום כיפור, ורק במקום אחד יש אור: באלון מורה. הוא צייר ארבעה נרות בדמות ארבעה מתנחלים נוטפי מים, שסביבם אור. על זה כתבה נעמי שמר את השיר 'איש מוזר': על האלפים שהולכים בהרים, מאמינים שהם ישנו את העולם".
עוד כותרות ב-nrg:
- הולנד: עלייה חדה בהתקפות נגד מוסלמים
- מחלוקת באיחוד: האם לבטל סנקציות נגד רוסיה?
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
41 שנה ו-407 אלף מתיישבים אחר כך, וייס מודה שהעלייה לסבסטיה זכתה להאדרה. "אומרים שבעליות של גוש אמונים לסבסטיה השתתפו רבבות אנשים, אך כמי שהייתה שם אני יכולה לומר שגם ברגעים הגדולים ביותר זה הגיע בסך הכול לכמה אלפים. הכיסוי התקשורתי תרם מאוד לאפקט של 'אל גוש אמונים באים המונים'".
צלי רשף, ממייסדי שלום עכשיו, זוכר הפגנה אחרת שנופחה מעבר לממדיה. בספטמבר 1982 הובילו הוא וחבריו את המחאה בעקבות הטבח בסברה ושתילה, וארגנו את מה שכונה "הפגנת ה-400 אלף". "לא היו שם 400 אלף איש", הוא מודה בדיעבד, "אבל זו הייתה הפגנת ענק. מה שגרם לכך הוא הזעזוע העמוק מהטבח.
"זה היה שיאה של תקופת הפגנות ארוכה, שבה התחושה הייתה שההתנגדות למלחמת לבנון באמת צוברת תאוצה ושיש לה משמעות. עובדה שההפגנות הללו הביאו להקמת ועדת חקירה ולהרחקתו של אריאל שרון ממשרד הביטחון".
קשה לומר דברים דומים על פעולות המחאה של שנות האלפיים. ההפגנות נגד ההתנתקות לא הביאו לביטולה, המחאה החברתית של 2011 לא באמת גרמה להורדת יוקר המחיה, ובשנים האחרונות המחזה של תלמידי תיכונים, ישיבות או אולפנות שמגיעים באוטובוסים רבים לכיכר, כבר לא נפוץ כמו בעשורים קודמים. על העוולות אפשר לצעוק גם בפייסבוק, בלי לקום מהכיסא, ואפילו ליצור כך שינוי מדיניות. האם תם עידן ההפגנות? האם הגיע הזמן לתלות את המגאפון?
"אילו עמד היום על הפרק נושא טעון כמו חלוקת ירושלים, מסירת שטחים וכדומה, ברור לי שאנשים היו שבים ויוצאים לרחובות", אומרת וייס. "לכאורה גם בתקופה הנוכחית יש לנו בהתיישבות לא מעט סיבות לצאת להפגנה, כמו הקפאת הבנייה או הסכנה של פינוי עמונה. אבל בסיטואציה הפוליטית הקיימת יש עדיפות לימין, ולכן הוא צריך לעצור את נשימתו ולא להפגין. אם הוא ימוטט את שלטון הימין - יבוא במקומו שלטון שמאל. זה סוג של מלכוד".
ומדוע השמאל אינו מפגין? "כשיש לאנשים תחושה שהפגנות יכולות לשנות את המציאות, הם מוכנים לצאת מהבית", אומר רשף. "כשהם מיואשים מול ממשלה אימפוטנטית, אופוזיציה מסורסת ונושאים שנדחקים מסדר היום, קשה להביא לפעילות משמעותית ברחוב".
וייס מסכימה עם ההנחה שכישלון ההפגנות נגד תוכנית ההתנתקות גרם לציבור הדתי-לאומי לחשוב פעמיים אם כדאי לשוב ולצאת לרחובות. "החיסרון המכריע היה בהנהגה", היא טוענת. "מועצת יש"ע שיתפה פעולה עם הממשלה, וזה לקח את כל ההישגים של ההפגנות ושם אותם בפח. המועצה בגדה בציבור ובארץ ישראל, וכך נוצר שבר: הם איבדו את היכולת להנהיג את הציבור האידיאליסטי. ברגע שאתה משתף פעולה עם מי שאתה מפגין נגדו, כולם יודעים שהכול מזויף".
בדבריה מכוונת וייס בין השאר לאירועי כפר-מימון, ב-18 ביולי 2005, כאשר "צעדת ההתחברות" מנתיבות לגוש קטיף נבלמה על ידי אלפי שוטרים וחיילים. רבנים וראשי מועצת יש"ע קיבלו אז החלטה שמנעה עימות בין עשרות אלפי המפגינים ובין כוחות הביטחון. רבים רואים בתאריך הזה את המועד המכריע: ממנו ואילך, תוכנית ההתנתקות הפכה למציאות שתתממש ויהי מה.
משה (צ'יקו) בן-זמרה, איש "מטה מאמ"ץ" וממובילי הזרוע המבצעית של מועצת יש"ע בימי הפגנות ההתנתקות, חושב שהפעולות שנקטה המועצה בכפר-מימון היו הכרח המציאות. "כמי שנכח בישיבות הכי סגורות, אני לא חושב שנכון לומר שמועצת יש"ע הלכה עם הממשלה", הוא אומר. "ניסינו להיאבק תוך שאנחנו נשמעים להוראות של הרב אברהם שפירא זצ"ל, שהתווה קו מאוד ברור של מאבק לא אלים.
"התחושות הלא טובות בכפר-מימון היו בעיניי בעיקר בעיה של הסברה: לא הסברנו מספיק טוב את המצב, אבל באף רגע מועצת יש"ע לא בגדה. ניסינו לעשות את המיטב כדי לשכנע את עם ישראל, ובעקבותיו את הפוליטיקאים, לבטל את תוכנית ההתנתקות. היינו הכי קרובים לניצחון, אבל לאף אחד לא היה המפתח להישארות בגוש קטיף".
אחד הלקחים שלמדה וייס מהמחאה נגד ההתנתקות נוגע בהרכב האנושי: "ההפגנות ההן התמקדו בעיקר בציבור דתי", היא אומרת. "זה חיסרון".
למה לא הצלחתם להביא חבר'ה חילונים להפגנות?
"יש לי תיאוריה: כדי לצאת להפגנות צריך קודם כול להיות חבר בתנועת נוער. בנאדם שלא רגיל לישון בשק שינה ולאכול פתיתים עם חול, לא יבוא. יש לנו חברים תל-אביבים ימנים רבים שאני אומרת להם 'יש הפגנה, בואו', והם לא באים למרות שהם גרים שתי דקות מכיכר רבין.
"בהפגנה אתה מזיז את הגוף שלך, לא אוכל ארוחת ערב נורמלית, והילדים שלך הולכים לישון מאוחר וקמים מאוחר. אבל אתה יודע שחינכת אותם טוב יותר, למרות שהפסידו יום לימודים".
היועץ האסטרטגי איל ארד הוביל את הקמפיין למען ההתנתקות, ולמעשה לחם באותם ימים כנגד וייס, אך בתקופת הסכמי אוסלו שימש דווקא כיועץ התקשורת של מועצת יש"ע. "כדי שהפגנה תצליח, חשוב שהיא תיצור סנטימנט גם מעבר לגבולות המגזר", הוא מסכים עם יריבתו. "אם המנהיגות הייתה מגלה שיש התנגדות כלל-ציבורית רחבה להתנתקות - אני לא יכול להגיד שזה היה עוצר את המהלך כולו, אבל זה כן היה משפיע על מערכת קבלת ההחלטות.
"לאורך השנים, מארגני ההפגנות של הימין ניסו להסתיר את העובדה שכל מי שמשתתף בהן הוא דתי-לאומי. בתקופת אוסלו נכחתי בדיונים על איך עושים את זה. עלו שם רעיונות מרעיונות שונים: לחבוש כובעים כדי להסתיר את הכיפות, להכניס ציציות פנימה - הכול כדי לשוות להפגנה חזות כלל-ישראלית ולא מגזרית".
מעבר למגזריות ולייאוש מההנהגה, האם פייסבוק הרג את מחאת הרחוב ההמונית? "הרשתות משנות את התרבות הפוליטית בעולם בכלל ובישראל בפרט", אומר הסוציולוג וההיסטוריון פרופ' עוז אלמוג, איש אוניברסיטת חיפה, שחקר את השפעת הרשת החברתית על דור ה-Y.
"אין ספק שפייסבוק הפך לפלטפורמת מחאה אפקטיבית, ולעתים מחאת רשת יכולה להסתיים גם בהפגנת רחוב. כך למשל החלה מחאת יוצאי אתיופיה: הם לא היו יוצאים לרחובות להפגין בזעם אלמלא נוצר שיח מחאה ברשת. אני חושב שבסופו של דבר פייסבוק יחסל את השיטה המפלגתית, שאינה מתאימה לעידן שלנו כי היא חוצצת בין הנבחרים ובין הציבור. אבל זה ייקח עוד זמן".
מה אפקטיבי יותר בעיניך, הפגנת רחוב או קמפיין ויראלי ברשת?
"מחאת רשת יעילה מאוד בתהליך הראשוני, כי היא מאפשרת לאמוד את מספר האנשים שמסכימים עם המטרה, לייצר תודעה ומחויבות משותפת ולפתח שיח פוליטי, חברתי ואידיאולוגי. זה כלי פנטסטי, שמשכלל באופן דרמטי את התרבות הדמוקרטית. במקרים רבים מחאת הרשת מספיקה, כי היא מבהירה לאנשי השלטון מה דעת הציבור ויוצרת איום והרתעה, אבל לעתים נדרשת גם מחאת רחוב כדי לייצר לחץ ברמה אחרת".
שגיא קייזלר, מנכ"ל "ועד מתיישבי השומרון", מודה שלרוב יבחר ברשתות החברתיות ככלי להבעת מחאה או להעברת מסרים. "כל גוף ששואף להתקדם צריך לשנות את עצמו ברוח התקופה", הוא אומר. "היום אנשים רוצים להיות שותפים, והם יכולים לעשות זאת בכתיבת פוסט יפה בפייסבוק או בשיתוף של סרטון הסברה חשוב. זה מספיק מבחינתם.
"במובנים מסוימים, זה החליף את ההפגנות. הרשתות החברתיות הפכו להיות כיכר העיר. פעם כשמישהו התבטא בנושא כלשהו היו צריכים ללכת ולהפגין מול הבית שלו, אבל היום אפשר להסביר לו בפייסבוק למה הוא טועה, והוא יכול להתנצל גם בלי שיבואו אליו לרחוב עשרת אלפים איש".
מחאת רשת שעוברת לרחוב יכולה גם לנחול כישלון. הדוגמה העכשווית: לעצרת התמיכה באלאור אזריה, החובש שירה במחבל פצוע בחברון, הגיעו רק אלפים בודדים – אף שהתמיכה בו ברשתות החברתיות הייתה רחבה בהרבה. היו שטענו אז כי העיתוי של העצרת, בערב חג הפסח ובזמן שמוסדות החינוך בחופשה, קיצץ את מספר המשתתפים.
בן-זמרה סבור שלמיעוט המפגינים בעד אזריה הייתה סיבה נוספת: "הממסד של יש"ע לא התעסק עם ההפגנה הזו, שהייתה בעיקר יוזמה של אנשים פרטיים ושל המשפחה. תמיכה גלויה בחייל היורה הפכה לקו שתוקף את הצבא, את שר הביטחון ואת ראש הממשלה, ואני חושב שהם לא רצו להיות במקום כזה".
"לא כל מי שמשתתף בסערה ברשת יהיה מוכן לצאת לרחוב", אומרת פרופ' תמר הרמן מהאוניברסיטה הפתוחה והמכון הישראלי לדמוקרטיה, שחקרה את המחאה הישראלית. "אז אם אתה לא בטוח שתצליח להוציא אותם - עדיף ליצור גל גדול ברשת, כדי שיחשבו שאנשים רבים עומדים מאחורי המחאה. לפעמים קמפיין ויראלי בסרטוני יוטיוב יעיל יותר מהפגנה".
ד"ר יובל דרור, דקאן בית הספר לתקשורת במסלול האקדמי המכללה למנהל, אומר כי המחקר מדבר היום על תופעה בשם "סלקטיביזם" - העצלנות של האקטיביסטים. "לאנשים קל מאוד להפגין אקטיביזם במדיה החברתית, מכיוון שרף הכניסה נמוך: מספיק ללחוץ 'לייק' או לכתוב פוסט", הוא אומר.
זו עצלות, או שאנשים באמת רואים בכך דרך מחאה אפקטיבית?
"זו עצלות במובן שזה הרף הכי נמוך של אקטיביזם. אקטיביזם הוא בדרך כלל פעולה במרחב הפיזי: לצאת מהבית שלך, מהכיסא שלך, מאזור הנוחות - אל המרחב. באקטיביזם דיגיטלי אתה כאילו מפגין עמדה, אבל היא לא מחייבת אותך להשקיע. לאקטיביזם מהסוג הזה יש יתרון אחד בולט: הוא תופס כותרות. אבל הוא תופס כותרות אצל עיתונאים עצלנים ואצל פוליטיקאים עצלנים, ומשרת את כל העצלנים באשר הם".
בחירות 2015 הצליחו בכל זאת לייצר שתי הפגנות המונים בכיכר רבין - האחת משמאל והאחרת מימין - אבל מאז ההכרעה בקלפי, שבה ניצח כידוע הימין, אנו לא עדים להפגנות גדולות של השמאל למען החלפת השלטון או להחזרת התהליך המדיני לסדר היום.
לדברי פרופ' אלמוג, הסיבה לכך היא שהשמאל המשוכנע ביתרונות המשא ומתן מהווה כיום חלק קטן מאוד מהאוכלוסייה היהודית בארץ. "אנשים לא עיוורים עד כדי כך", הוא אומר. "התחושה הכללית היא שאנחנו כרגע במלחמה, ושעלינו לעמוד איתן מול אויב קשה ומר שלא מחפש להשלים איתנו".
לעומתו יריב אופנהיימר, לשעבר מזכ"ל "שלום עכשיו" וכיום חבר הנהלת הארגון, מאמין שפשוט אין מהלכים גדולים להתנגד אליהם או לתמוך בהם. "אין כאן ממשלה שהחליטה באופן חד-משמעי לצאת מהשטחים, או לחילופין להיכנס למלחמות והרפתקאות צבאיות בלתי הגיוניות", הוא אומר. "אנחנו חווים בשנים האחרונות מערכת פוליטית משותקת, שלא באמת מקבלת החלטות דרמטיות שבכוחן לחצות את המדינה לשניים".
אופנהיימר גם טוען שלשמאל קושי מיוחד לצאת לרחובות: "השיח הציבורי כיום אלים מאוד, ולפעמים משתק ומצנן. לדעתי הוא גורם לאנשים ללכת פחות ופחות להפגנות, בטח להפגנות משמאל. אנשי שמאל נתפסים כמשת"פים של האויב, ואם הלכת להפגנה כזו אתה עלול להיחשב לבוגד בעיני חבריך, זה עלול להפריע לקידום שלך בעבודה, וזה עלול לגרום לך לצרות עם השלטון. המוטיבציה לצאת ולמחות יורדת בין השאר בגלל התחושה שיש פחות חופש במרחב הציבורי בישראל. הדברים האלה מחלחלים ויוצרים פחד פיזי לבוא להפגין".
אמנון וייס, מוותיקי גוש אמונים, מסכים שיש הקצנה בשיח הציבורי, אבל לדעתו היא לגיטימית: "רוב הציבור היהודי-ישראלי לא מוכן להתכופף מול הטרור. בימינו יש כל מיני קבוצות קיצוניות שמביעות את הדברים באופן בוטה במיוחד, וגם זה חלק מהדמוקרטיה: יש ביילין ויש כהנא. אני חושב שהשיח הפוליטי לגיטימי כל זמן שלא עוברים לטרור ולפעולות אלימות".
פרופ' אלמוג: "גם כשיש סיבה לביקורת על הממשלה, אנשים נזהרים שלא לשתף פעולה עם השמאל. הרי גם כך ישראל וראש ממשלתה מותקפים בעולם מתוך שנאה ליהודים ולישראלים, אז למה להוסיף תחמושת? אצל רבים בציבור נוצר רושם שברוני התקשורת הישראלית, שרובם נוטים לשמאל הפוליטי, מנפחים משברים ונוטים להגזמות לא רק לצורכי רייטינג, אלא כדי לתקוף את נתניהו שנוא נפשם. אני חושב שלציבור יש חוש מידה טוב יותר מהתקשורת. הוא יודע שלצד הבעיות והחריקות נעשים כאן גם לא מעט דברים טובים".
הפגנות רחוב שימשו כלי מחאה נפוץ בישראל עוד טרם הקמת המדינה. כך למשל היה בעקבות "הספר הלבן" של המנדט הבריטי, שפורסם במאי 1939 והגביל עליית יהודים לארץ ומכירת קרקעות ליהודים. תושבי תל-אביב יצאו אז לרחובות במחאה על מה שנתפס כגזר דין מוות למפעל הציוני. במדינת ישראל הצעירה מחו המונים נגד הסכם השילומים עם גרמניה ונגד עצם חידוש הקשר איתה, שנים ספורות לאחר זוועות השואה.
אחד מכוכבי הפגנת הענק שהתקיימה בינואר 1952 היה מנחם בגין, יו"ר מפלגת חירות באותם ימים. ההפגנה הגיעה עד משכן הכנסת, והמפגינים אף השליכו אבנים לתוך אולם המליאה. בנאום שנשא בגין מעל דוכן הכנסת הוא כינה את ראש הממשלה דוד בן-גוריון "פשיסט" ו"שקרן".
הקיטוב החברתי עלה גם הוא על הפרק במדינת כור ההיתוך. המונים יצאו לרחובות בהפגנות ואדי סאליב בשנת 1959, על רקע תחושות קיפוח מצד המזרחים. עשור וקצת אחר כך קמה תנועת "הפנתרים השחורים" והוציאה הפגנות מחאה, שהגדולה שבהן התקיימה במאי 1971 בכיכר ציון. גם אז השליכו המפגינים אבנים ובקבוקי תבערה, ובהמשך הוקמה ועדה ציבורית שקבעה שהמדינה אכן הפלתה שכבות שלמות בחברה.
"השלטון הצליח לספוג את המהומות האלה", אומרת פרופ' הרמן על מחאת הפנתרים השחורים. "לזה נתנו קיוסק, לשני - רישיון למונית, לשלישי מימנו קורס. במקביל הפחידו את הפעילים המרכזיים ועשו דה-לגיטימציה של המחאה - עיין ערך 'הם לא נחמדים' של גולדה מאיר. המחאה לא תפסה תאוצה כי היא לא אפיינה ציבור רחב, אבל היא בהחלט העלתה נושא חשוב אל סדר היום הלאומי".
השבר שיצרה מלחמת יום כיפור הביא למחאה מצד לובשי המדים במלחמה ההיא. זה התחיל בהפגנות יחיד של סרן במיל' מוטי אשכנזי, מפקד מוצב "בודפשט" בתעלה, שחווה על בשרו את חוסר המוכנות של צה"ל: הוא התריע מראש על האיומים, אבל לא זכה למענה ממפקדיו.
בקור הירושלמי המקפיא של שנת 1974 החל אשכנזי להפגין לבדו, דורש שממשלת ישראל תיקח אחריות על מחדלי המלחמה, ובמהרה הצטרפו אליו חיילים ומפגינים מכלל הציבור. המחאה הביאה להתפטרותה של ראש הממשלה גולדה מאיר, ולכך שבממשלה הבאה, בראשותו של יצחק רבין, לא ניתן תפקיד למשה דיין.
באותם ימים נערכו גם הפגנות של אנשי גוש אמונים, שקראו לחידוש ההתיישבות ביהודה ושומרון. "בצד המחאה של אשכנזי, אנחנו הצענו פתרון של התיישבות יהודית בכל רחבי ארץ ישראל", אומר אמנון וייס. "הדרישה הזו נתפסה בציבור כמסר חדש ומרענן, וזכתה לתמיכה רחבה בקרב ההתיישבות העובדת".
גם המגעים עם מצרים לקראת חתימת הסכם השלום והנסיגה הישראלית מסיני, מילאו את הרחובות ברבבות מפגינים משני הצדדים. "הציבור אז הרגיש שיש משמעות ליציאה שלו", אומר רשף. "כיום הייאוש של המחנה שלנו מהנצחת הכיבוש חזק מדי. גם עכשיו אנחנו יכולים בנסיבות מסוימות לארגן הפגנות, אבל האם תהיה אותה אנרגיה?"
ב-1982 האנרגיה של השמאל הספיקה להפגנות נגד מלחמת לבנון הראשונה, כולל "הפגנת ה-400 אלף" שהתקיימה בספטמבר של אותה שנה. כחמישה חודשים אחר כך נערכה הפגנה נוספת של שלום עכשיו, בדרישה ליישם את מסקנות ועדת כהן שחקרה את הטבח, ולפטר את שר הביטחון דאז אריאל שרון.
המפגינים צעדו לעבר משרד ראש הממשלה, שבו נערכה באותה שעה ישיבה בנוגע למסקנות הוועדה. בדרך הם הותקפו, ואחד מפעילי שלום עכשיו, אמיל גרינצווייג, נהרג מרימון רסס שהשליך יונה אברושמי, תושב ירושלים. אברושמי הורשע ברצח ונידון למאסר עולם, אך שוחרר בשנת 2011. במהלך השנים טען כי הושפע מהסתה ימנית נגד אנשי שלום עכשיו.
"תמיד נשאלת השאלה מתי הפגנה חורגת מבחינת האמירה שבה או האלימות של המפגינים", אומר רשף, מיוזמי הפגנת השמאל ההיא. "בגדול אני חושב שהיה לגיטימי להפגין נגד הסכמי אוסלו, כמו שהיה לגיטימי לעשות את ההפגנה שלנו, שבה האספסוף התנפל עלינו וגרינצווייג נרצח. אבל לאחרונה השיח הציבורי הפך בלתי נסבל ברמת האלימות, הדה-לגיטימציה והניסיון לסתימת פיות".
שנות השמונים היו השנים הגדולות של עצרות הבחירות, עם "נאום הצ'חצ'חים" של דודו טופז ונאום התגובה של מנחם בגין. שנות התשעים הביאו את הפגנת "מושחתים נמאסתם", בעקבות התרגיל המסריח של שמעון פרס וסדרת העריקות של חברי כנסת ממפלגה אחת לאחרת. אבל המחאה ההיא כמעט נשכחה: את העשור האחרון במאה הקודמת אפיינו בעיקר ההפגנות נגד הסכמי אוסלו.
אחד ממארגני הפגנות הימין מטעם מטה מאמ"ץ היה יעקב שטרנברג. "למרות שלא היו אז רשתות חברתיות והודעות ווטסאפ, לא היה קשה להוציא אנשים לרחובות. כולם התגייסו, כי הרגישו שיורדת סכין על הצוואר. היו לנו פעילים מקומיים בכל הארץ, פרסמנו מודעות בעיתונים והיינו מתואמים עם מועצת יש"ע". הסכין המטפורית כבר אינה מרחפת כיום על צווארה של ההתיישבות. "כיום אני רואה קמפיין גדול למען עמונה", אומר בן-זמרה, "ואני כמובן נגד פינוי עמונה, אבל גם אם יפנו בתים שיושבים על אדמה ערבית פרטית - לא 'הלכה ההתיישבות'".
ב-5 באוקטובר 1995 נערכה ההפגנה הידועה ביותר נגד הסכם אוסלו ב'. על המרפסת בכיכר ציון עמדו בנימין נתניהו ואריאל שרון. בהפגנה ההיא הונפו כרזות של רבין במדי אס-אס, שהוכנו בידי שני קטינים והועברו לכתב הטלוויזיה על ידי אבישי רביב. אמנון וייס: "לא היה שום שימוש בסממנים נאציים, לפי מיטב זיכרוני. זה עיוות של המציאות, והתמונה עם מדי האס-אס הייתה פרובוקציה של רביב, איש שב"כ".
השמאל מצדו קיים ב-4 בנובמבר בכיכר מלכי ישראל הפגנת תגובה, תחת הכותרת "כן לשלום, לא לאלימות". בסופה נרצח יצחק רבין. "הפגנות של אנשי הימין היו לתפיסתם חלק מהמאבק על העתיד הלאומי", אומרת פרופ' הרמן. "היו שם דברים שנראו לרבים מאיתנו מחרידים, אבל עובדה שאף אחד לא מצא לנכון לנסות למנוע אותם חוקית. זה הקושי בדמוקרטיה: את הזכויות שאתה רוצה לעצמך, אתה צריך לתת גם למי שבעיניך מכרסם בדמוקרטיה. בית המשפט הוא שאמור להחליט מה פוגע במהות הדמוקרטית ומה נשאר במסגרת חופש הביטוי".
לאחר רצח רבין נטען שאותן הפגנות שלהבו והסיתו לפגיעה פיזית בראש הממשלה. "היו שם קריאות חמורות, אבל אף אחד מאיתנו לא חלם לפגוע", אומר שטרנברג. "לא הכרנו את יגאל עמיר עד שנעצר. קיימנו הפגנות בימים שבהם עוד לא הייתה אבטחה כמו היום, ואפילו הגענו, בהפגנה במדרחוב בן-יהודה, עד רבין עצמו. עמדנו
לידו, צעקנו, אבל לא עלה בדעתנו לפגוע בו".
אתה זוכר איך רבין הגיב לנוכחותכם?
"אני זוכר את זה כאילו זה קרה היום: הוא נהיה אדום כולו".
הרגשתם שההפגנות משפיעות על המציאות בשטח?
"אלו אגדות לאחר מעשה. גם אז היו אנשים שאמרו שההפגנות אינן מועילות. מצד שני אין ספק שב'הפגנת הרבע מיליון' בשנת 2000, נגד נסיגה ישראלית מהגולן, הצלחנו לבטל את רוע הגזרה. ראש הממשלה דאז, אהוד ברק, חזר מחו"ל ואמר שאם רבע מיליון מפגינים בכיכר, הוא צריך לשקול איך ממשיכים מכאן. הרגשנו מצוין. אבל בדרך כלל זה לא ככה, זה יותר תהליכי, ואתה לא רואה את ההשפעה מיד".
בשנת 1999 התקיימה בירושלים הפגנה גדולה של המגזר החרדי נגד פסיקות בית המשפט העליון בנושאי דת ומדינה. לפי ההערכות השתתפו בה כ-350 אלף איש. "זו הייתה הפגנה ענקית, אבל היא לא יצרה שום סנטימנט מעבר לגבולות המגזר", אומר איל ארד.
גם הציבור הישראלי-ערבי יצא במשך השנים להפגנות משלו. כך למשל ב"יום האדמה", שהוכרז ב-30 במרץ 1976 בעקבות החלטת ממשלת רבין להפקיע קרקעות של אזרחים בגליל. ביישובים הערביים פרצו מהומות, ובעימותים עם כוחות הצבא והמשטרה נהרגו שישה מהמפגינים.
מאז מצוין התאריך הזה מדי שנה באמצעות תהלוכות בערים הערביות בישראל וברשות הפלסטינית. סבב אחר של מהומות אלימות פרץ ביישובים הערביים באוקטובר 2000, במקביל לתחילת האינתיפאדה השנייה. בעימותים הללו נהרגו 12 ערבים-ישראלים ופלסטיני אחד. גם עם פרוץ גל הטרור האחרון החלו מהומות והפגנות במגזר הערבי.
לדברי פרופ' הרמן, ערביי ישראל נמנעים לרוב מהפגנות. "הם מאוד קונפורמיים למערכת", היא טוענת. "ההנהגה שלהם נזהרת, כי ברור שהתגובה המדינתית על זה תהיה קשה כמו במהומות בשנת 2000. הם לא רוצים להגיע למצב כזה, במיוחד כשהם כל הזמן חשודים באי נאמנות למדינה. לכן הם הקימו למשל את ארגון 'עדאלה', מתוך הבנה שבמקום הפגנות, עדיף ללכת בדרך משפטית".
העשור הראשון של שנות ה-2000 הביא במגזר היהודי לא רק את המחאה נגד תוכנית ההתנתקות, אלא גם הפגנות חברתיות - מחאת "כיכר הלחם" בכיכר המדינה, או צעדת היחיד של ויקי קנפו, שסחפה אחריה אמהות חד-הוריות ופעילים חברתיים שמחו על יוקר המחיה. המחאות הללו היו תקשורתיות בעיקר, ולא הוציאו המונים לרחובות.
המחאה החברתית הגדולה החלה בקיץ 2011, כשדפני ליף, סטודנטית תל-אביבית שהתקשתה למצוא דירה זולה לגור בה, החליטה להעמיד אוהל בשדרות רוטשילד וקראה בפייסבוק לאחרים לעשות כמוה. רבים הצטרפו לליף בשדרה ובמתחמים נוספים ברחבי הארץ. המחאה כללה הפגנות של מאות אלפי אנשים, והביאה להקמת ועדת טרכטנברג לשינוי חברתי-כלכלי.
כמעט חמש שנים אחר כך, הדיור ממשיך להתייקר, וגם במחיריהם של מוצרי הצריכה לא נצפתה ירידה יוצאת דופן. "אחת הבעיות הכי גדולות שיש לנו בישראל, וזה גם מה שקרה באותו קיץ, היא שהמדינה תופסת כל הפגנה כמהלך שהיא צריכה להתגונן מולו", אומרת ליף. "כשציבור רחב מאותת על הרעה במצבו, באחריות הממשלה והכנסת להקשיב ולתת את הקרדיט לכך ששינוי קורה לפעמים בזכות התקשורת בין הרחוב למוסדות השלטון".
מדוע לא מתחדשות הפגנות ההמונים על רקע יוקר המחיה?
"שנה אחרי המחאה ניסינו שוב להוציא את האוהל, אבל לא אפשרו לנו לתקוע יתד, והאלימות המשטרתית גברה. 'דני האדום', האדם שהכי מזוהה עם מאבק הסטודנטים בצרפת, כבר אמר שלכל מאי 68' יש מאי 69', וששני החודשים שונים לחלוטין זה מזה. אני חושבת שהאמון של האזרחים במוסדות שמנהלים את חייהם הולך ויורד. התחושה היא שלא יקשיבו לנו גם אם נהיה מיליונים ברחובות. אבל אני אופטימית. ייאוש הוא לא כוח יצרני, לא מעניין אותי לדבר עליו, כי הוא מחליש את המנוע הפנימי לעשייה".
המחאה החברתית הוציאה לרחוב גם את ההורים, שהשתתפו ב"צעדת העגלות". אחת ממציתות המחאה הזו הייתה ליאת ורדי-בר, אז אם לילדה וכיום אם לשניים. "אני חושבת שיש תחושה לא טובה מאיך שהסתיימה המחאה", היא אומרת. "אנשים לא מרגישים שהצליחו להביא לשינוי. יש גם עייפות החומר. המכונה הזו גורמת לרובנו להיות 'עניים חדשים', שנמצאים במצב הישרדות רוב הזמן, וזה יוצר תפיסה שהפגנה היא מותרות".
היום את מרגישה במצב הישרדותי יותר משהיית ב-2011?
"ודאי. לאנשים כמוני, שיצאו לרחוב עם ילד אחד והיה להם פחות מה להפסיד, יש היום שני ילדים ואפילו שלושה ויותר, ומשכנתא וחובות. יש לנו הרבה יותר מה להפסיד, והרבה פחות זמן להילחם בזה".
עם זאת, ורדי-בר ממשיכה להיות פעילה חברתית מקומית. "כשיש עשרת אלפים מטורפות שגרות באזור מסוים, קל יותר לאגד אותן לטובת החיים שלהן", היא מסבירה. "קל יותר לנהל מאבק לטובת החקלאים באזור שאני גרה בו, שלא גומרים את החודש. בסופו של דבר זה כן יוצר מרבד של שינויים".
האם המחאה החברתית נכשלה או הצליחה? הדעות חלוקות. ד"ר יובל דרור סבור כי היא נחלה כישלון כמעט מוחלט, ובכל זאת חלו בעקבותיה שינויים תפיסתיים. התרחבות רשת רמי לוי, למשל, ופתיחת רשת קופיקס, הם בעיניו "שובלים" של המחאה ההיא.
"אין ספק שחוסר ההצלחה של המחאה החברתית גורם לאנשים לחשוב פעמיים לפני שהם יוצאים שוב מהבית", אומר דרור. "בוודאי ובוודאי כשמדובר בהפגנות על הנושאים האלה. האדישות הפוליטית הזו היא מהדברים המסוכנים ביותר שקורים לחברה הישראלית".
ארד, מנגד, מאמין שהמחאה החברתית היא סיפור הצלחה. "הנושאים שהיא עסקה בהם הפכו למהותיים בשיח הציבורי והפוליטי", הוא אומר. "כתוצאה מכך אנחנו רואים את הצלחת המפלגה של כחלון, שהתמקדה במשבר הדיור, ואת המאמצים הגדולים שהממשלה עושה בתחום הזה. מחאה יכולה לשנות את סדר היום הציבורי, גם אם היא לא יכולה להבטיח שמדיניות מסוימת תצליח או לא תצליח".
2011 הייתה גם השנה שבה התחוללו רוב הפגנות "האביב הערבי". אלה הביאו לקריסת משטרים - אך לאורך זמן, ברוב המדינות שינויי המשטר לא היטיבו עם ציבור המפגינים. "התפתחויות בעקבות מחאה לעתים עושות פניית פרסה", אומרת פרופ' הרמן. "היה נדמה שהפגנות האביב הערבי יביאו לדמוקרטיה ולליברליזציה, אבל בסופו של דבר הרודנות במדינות האלה הוחמרה, במעין בומרנג. במשטר דמוקרטי הציבור מבין שהדרך הנכונה להחליף את השלטון היא בבחירות".
בארה"ב מחאות על רקע גזעי סוחפות המונים כמעט בכל שנה ושנה. במיזורי, למשל, פרצו מהומות ב-2014 בעקבות הרג צעיר אפרו-אמריקאי בידי שוטרים. גם בצרפת הפגנות ענק משתקות שוב ושוב את המדינה – לרוב על רקע סוציאליסטי. כך היה למשל בחודש מרץ האחרון, כשהצרפתים יצאו למחות נגד רפורמות בתחום התעסוקה.
"לצרפתים יש חיבה יתרה למהפכה", אומרת פרופ' הרמן. "יש להם תרבות עמוקה של ניסיון להביא לשינוי דרך יציאה לרחוב, בעוד שבארה"ב התרבות היא לשנות דרך המנגנון המשפטי. פעם בכמה שנים, במין ריטואל ציבורי, הצרפתים מצטרפים למחאה כזו או אחרת. אבל זה שהעיר סגורה ליומיים לא אומר שמשהו השתנה במדיניות".
בישראל ראינו בשנה האחרונה בעיקר את מסע ההפגנות נגד מתווה הגז. זו הייתה מחאה למיטיבי לכת - אולי כי רק מעטים מבינים בנושא, ומעטים עוד יותר היו מוכנים לצאת להפגין נגד המתווה. אבל יש שרואים בהפגנות הללו מחאה שיצאה מהנושא הנישתי והתרחבה לכדי מחאה כללית יותר.
לדברי פרופ' הרמן, "ההפגנות היו בעקיפין הפגנות נגד הממשלה. המוחים הצליחו להוציא אנשים לרחובות ולעורר את דעת הקהל, ולא רק את דעת המומחים, ומהבחינה הזו מדובר בהצלחה גדולה. במקביל גם הצליחו העתירות לבית המשפט".
גם מארגני מחאות-הרשת הגדולות של השנים האחרונות, מודים שאין כמו לצאת להפגין ברחוב. אחת כזו היא רותם אלישע (18), מיוזמות "מחאת המכנסונים" בתיכונים. אלישע, שלפני כמה שנים הייתה קורבן לאונס, מקדמת היום ברשת את העלאת המודעות לתקיפות מיניות, ובשל פעילותה בתחום אף נבחרה להדליק משואה ביום העצמאות האחרון.
"קל יותר לארגן מחאות דרך הרשתות החברתיות כי הן זמינות לכולם", אומרת אלישע. "נערות ונערים רואים תופעה שמפריעה להם, יש שיח על זה ברשת, ואז פותחים עמוד פייסבוק שמוקדש לנושא. הרשת מסייעת להפצת מידע מהיר ולהיחשפות לתכנים חדשים, אך כל זה לא בא לדעתי על חשבון פעילות חברתית בשטח.
היציאה לרחוב לא מיותרת, כי יש משהו מעצים במפגש פנים אל פנים עם השותפים למאבק, ולא דרך המקלדת. כך אפשר ליזום דברים מופלאים, כי תקשורת ישירה שונה מתקשורת דרך מסכים".
אופנהיימר: "אני חושב שהפגנות משמעותיות מייצרות לחץ ציבורי על מקבלי ההחלטות, וזה אפקטיבי הרבה יותר מכל עמוד פייסבוק וציוץ. הכלי הזה נשמע כמעט מיושן, כי אנשים צריכים לצאת מהבית ולהחזיק פיסת קרטון שדעתם כתובה עליה, אבל זו עדיין רמת המחויבות הגבוהה ביותר, וזה עדיין מעשה שמראה נחישות וכוח - לאו דווקא כוח להפיל שלטון, אבל בוודאי לאיים עליו ולגרום לו להגיב ואולי לשנות את דרכו. ההפגנה ההמונית היא מה שגורם לאורות במשרדי הממשלה ובלשכות הפוליטיקאים להישאר דולקים כל הלילה".
"בהתמודדות בין הרחוב לפייסבוק, הרחוב ינצח", מסכימה דניאלה וייס. "בזמנו גם אמרו שה-VOD יהרוג את בתי הקולנוע, אבל בתי הקולנוע – שאני מרבה ללכת אליהם - עדיין עמוסים, בגלל החוויה האנושית. הרשתות החברתיות מכילות תקשורת מעוקרת, שמוציאה את הפוריות של האדם ופוגעת בחיוניותו. הרבה יותר קל להיפגש באמת, לצעוק ביחד".
"בסך הכול רמת שביעות הרצון הציבורית לא נמוכה כל כך, ואנחנו רואים את זה שוב ושוב במחקרים", אומרת פרופ' הרמן. "גם בתחום הכלכלי, שרבים מתלוננים עליו, המחקרים מראים שלא כצעקתה. אנחנו מתרשמים הרבה מאוד מקולות שזוכים לכיסוי בתקשורת, אבל במדד האושר העולמי ישראל נמצאת במקום גבוה. אין כרגע נושא לוחץ מספיק, מכעיס ומאחד, שיוציא מספרים גדולים לרחובות".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם