ראשי » חדשות » בארץ

הדור ה-3: ישראלים וגרמנים מסרבים להיות אויבים

כיצד גרמניה צריכה להתמודד עם משבר הפליטים ויוקר הדיור בישראל. במפגש של סטודנטים מהגולן עם בני גילם מגרמניה דיברו על הכל, גם על הסבים שמסרבים לדבר על השואה

נדמה כי מרחק שנות אור מפריד בין גרמניה של לפני 70 שנה במלחמת העולם השנייה, לגרמניה של 2016. אבל התגברות האסלאם הקיצוני וזרם הפליטים ההולך וגובר מאזורי הלחימה במזרח התיכון, מביאים בתנועת מטוטלת גם להתחזקות תנועות הימין היוצאות נגד המהגרים ומציפים עמם שאלות של זהות ומוסר בקרב דור העתיד. מעל הכול מרחפים זיכרונות מתקופות אחרות, כאשר שנאת זרים הפכה לתורת גזע ולהשמדת עם. 

עוד כותרות ב-nrg:
- הרצליה: שלוש נערות טבעו בחוף אכדיה
- כתבה לפני הרצח: "תראי אם האופנוע ליד הבית"
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

 

השאלות הללו בדיוק, כמו גם הקשר בין עבר להווה, עמדו במוקד ביקורם של הסטודנטים הגרמנים שהגיעו לראשונה לישראל, במסגרת פרויקט משותף שמפגיש בין צעירים גרמנים לישראלים. תוכנית ההידברות והמפגשים בין תלמידי המכללה לחינוך 'אוהלו' שבקצרין למקביליהם ממכללת 'אליס סלומון' בהנובר שבגרמניה פועלת זה שלושים שנה. מטרתה היא ליצור שיח בין העמים ולהעלות את המטענים ההדדיים והטראומות הקשות.

במסגרת התוכנית הגיעו לישראל מאות צעירים גרמנים, שרובם לא פגשו לפני כן יהודי מעולם. במקביל ביקרו בגרמניה מאות מבני גילם הישראלים. מהצד הישראלי משתתפים במפגשים תלמידים מעדות וממגזרים שונים - יהודים דתיים וחילונים לצד מוסלמים, נוצרים ודרוזים שמעמיקים את הידע שלהם על תולדות העם היהודי במאה האחרונה.

השנה מנתה המשלחת הסטודנטיאלית 14 צעירים גרמנים מהמכללה שבהנובר. במהלך עשרת ימי שהותם כאן, לקראת ימי הזיכרון והעצמאות, הם ביקרו באתרים המרכזיים בישראל ובהם כמובן מוזיאון 'יד ושם', נפגשו עם ניצול שואה וטיילו ברחבי הארץ יחד עם הסטודנטים מ'אוהלו'.
 
אם בעבר תפסה השואה את המקום המרכזי, אם לא היחיד, במפגשים המשותפים, הרי שהשנה נוסף לדיונים צד אקטואלי בדמות התמורות הנוכחיות שעוברות על גרמניה. באופן סימבולי המפגש מתקיים בגולן, במרחק קצר מהגבול עם סוריה השכנה שרבים מתושביה מנסים למלט עצמם מאימת הקרבות העזים ולהגיע לאירופה בכלל ולגרמניה בפרט.

אני פוגש את שתי הקבוצות השונות כל כך במראן ובתרבותן, אבל בעיקר במטען הזיכרון ההיסטורי שהן מביאות לדיון. מול הצעירים הישראלים, שחלקם נכדים ונינים ליהודים ששרדו את אימי השואה, יושבים בני גילם הגרמנים, בהם גם מי שסביהם היו חברים בתנועת הנוער הנאצית 'היטלר יוגנד' כמו רוב בני הנוער בגרמניה באותה תקופה, וייתכן שאף היו שותפים בתעשיית ההשמדה.
    
"דווקא בגלל ההיסטוריה הקשה של שני העמים חשוב לנו לקיים את המפגשים הללו. האנשים הצעירים שיושבים כאן אינם שייכים לעבר, הם דור העתיד של העם הגרמני והישראלי", אומר קלאוס באונינג, מנהל המשלחת מהמכללה הגרמנית. "בסופו של דבר כולנו בני אדם. לא יהודים, ערבים או גרמנים - בני אנוש. הרעיון הוא ליצור חיבור ולהכיר זה את זה מאחורי הסטיגמות וההיסטוריה הכואבת".

הצעירים המשתתפים בתוכנית מסיירים בשתי המדינות, ומקיימים ביקורי גומלין. "החבר'ה הישראלים מגיעים קודם אלינו לגרמניה ומבקרים במקומות שבהם אנחנו חיים, כדי שהם לא יכירו אותנו רק מהטלוויזיה ומסיפורי העבר אלא מתוך רצון ליצור קשרי חברות", מסביר באונינג.

"אחר כך החבר'ה מהקולג' שלנו מגיעים לכאן לראות את ארץ היהודים, כי בגרמניה לא יודעים כיום מה זה 'יהודי'. כשמנסים לדבר על נושאים שקשורים ליהדות זה מלחיץ אנשים והם חוששים ומתקשים להתמודד עם זה, בעיקר בגלל רגשות האשמה שהעם הגרמני סוחב. לכן חשבנו בקולג' שזו האחריות שלנו להפגיש בין הצעירים ולדבר יחד על העבר והעתיד".

אליס סלומון, שעל שמה קרויה המכללה בהנובר, הייתה פעילה פמיניסטית גרמנית ממוצא יהודי, שהקימה את 'בית הספר החברתי לנשים' בברלין (היום אוניברסיטת אליס סלומון) ואת 'האקדמיה הגרמנית לעבודה סוציאלית וחינוך לנשים'. היא גורשה ממולדתה ערב מלחמת העולם השנייה. בעבר נקראה המכללה הוותיקה על שם הדוויג הייל, אך ב-1999 שונה  השם, גם בעקבות דעותיה הגזעניות של הייל. 

עם הגעת הקבוצה הקולנית והצעירה לגולן, מתיישבים כולם סביב צלחת חומוס ופיתות. חלק מהסטודנטים הישראלים מכירים את הגרמנים מהביקור הקודם שנערך בגרמניה, וחלקם נפגשים בפעם הראשונה עם הזרים, שחזותם הבהירה והאחידה חריגה בנוף המקומי.

"חשוב שלא נעסוק בהאשמות עבר", אומרת סימה איסן, סטודנטית לאנגלית ולחינוך מיוחד ב'אוהלו'. "המטרה המרכזית היא ליצור מפגש בלתי אמצעי בין העמים ובין התרבויות, ולנסות להבין שאף אחד מאיתנו לא אשם במה שאירע בהיסטוריה. יש כאן אחריות משותפת לכולנו שדבר כזה לא יקרה שוב".
 

ההבדלים המנטליים והתרבותיים בין הצעירים הם גדולים, אבל ההתפתחויות העולמיות בשנים האחרונות יוצרות מכנה משותף: במרכז השיח לאורך היום עומדת כאמור ההגירה הגדולה מהמזרח התיכון לאירופה והאופן שבו היא משנה את פניה של היבשת. לישראלים, שמדינתם מתאפיינת מאז היווסדה בגיוון אתני, עדתי ודתי, יש מה ללמד את חבריהם הגרמנים.

"היינו בביקור בבית ספר דו-לשוני, ובהמשך ביקרנו בגני ילדים חילוניים ודתיים", מספרת נהורה עמר, מלוות המשלחת הישראלית ומרצה לאמנות הדיבייט במכללת 'אוהלו'. "החבר'ה הגרמנים לא הבינו למה מערכות החינוך שלנו נפרדות בין דתיים לחילונים ובין יהודים לערבים ודרוזים. הסברנו להם שבישראל עד גיל 18 יש מערכות חינוך נפרדות לחלוטין, ואחר כך הן מעורבות.
 
שאלנו איך זה עובד אצלם, והם הסבירו שבגרמניה מערכות החינוך משותפות לכל התושבים ומתקיימים בהן רק לימודי הדת הנוצרית, ומי שאינו נוצרי לומד מקצוע בשם 'אתיקה'. אמרנו להם שהם חייבים להתעורר ולהכיר בכך שגרמניה של היום לא תהיה גרמניה של מחר, ועוד מעט המהגרים לא יסכימו לקבל רק את לימודי הנצרות וידרשו לימודי אסלאם, בהתאם לדת שלהם. אחת המרצות הוסיפה: 'אתם צריכים ללמוד מישראל איך מקבלים ומסתדרים עם בני דתות ותרבויות אחרות. אתם מתעלמים מתרבויות שונות, אנחנו לא מתעלמים.

"תסתכל על הצעירים שיושבים פה", היא עוצרת את שטף דיבורה, "הגרמנים כולם דומים זה לזה, ואילו אצלנו יש נוצרים, דרוזים, מוסלמים ויהודים מכל הסגנונות. זו מציאות שלא קיימת שם. הם התקשו להגיב לדברים הללו ונראה שהם עדיין מתכחשים למה שעובר עליהם, אבל אמרנו להם שהם יהיו חייבים להיערך ולקבל את הרב-תרבותיות ששוטפת את אירופה".
 
באחד ממעגלי השיח מתבקשים הנוכחים לומר מה ייחודי בעיניהם בישראליות. "מה שמאפיין אותנו הוא שאנחנו לא ביישנים או פראיירים ולא מקבלים כל דבר כמו שאומרים לנו. בכלל אנחנו מאוד טמפרמנטיים", אומרת רחלי עמרם, סטודנטית ב'אוהלו'. טל שמאכה, סטודנטית נוספת במכללה, מוסיפה: "אני אוהבת את העובדה שאנחנו משפחה אחת גדולה כאן בגלל כל מה שהעם היהודי עבר והניסיון להשמיד אותו".

נראה כי בני שיחן הגרמנים מבינים על מה הן מדברות: "אצלנו אין תחושות כאלה של חיבור, וזה באמת דבר מיוחד", אומר אלכס בוגוצקי הגרמני, ומעלה תהייה שגורמת לפרץ צחוק והזדהות: "אבל אני לא מבין למה כל כך יקר כאן לעומת ברלין. הפערים במחירי המוצרים מאוד גדולים. מצד שני הפירות והירקות כאן ממש טעימים, וזה תענוג שאנחנו לא מכירים בגרמניה".

השיח הפתוח והקליל הוא רק ההקדמה לנושא שלשמו התכנסו כאן הצעירים. נהורה, מנחת הדיון, מבקשת מהנוכחים לשתף בידע האישי שלהם על מלחמת העולם השנייה ועל מעשי הנאצים. אנג'ליקה בלאו, אחת ממלוות הקבוצה הגרמנית, מספרת: "אבא שלי היה בן 16 כשהנאצים היו בשלטון, והוא אף פעם לא היה מוכן לדבר על התקופה הזו. הוא תמיד אמר לנו ש'מה שהיה - היה ונגמר', ושינה נושא.

"אולי זו הבעיה של הדור הזה, שבגלל הרצון של ההורים לברוח מההיסטוריה הקשה הזו הוא לא מכיר את הסיפורים ולא יודע על מה שהתרחש תחת שלטון הנאצים, בעוד שבישראל עדיין חיים את זיכרון השואה בצורה מוחשית ומשמעותית".

אנה, אחת הסטודנטיות הגרמניות, מספרת כי גם סביה משני הצדדים לא רצו לשתף בסיפורי העבר: "אני מרגישה שהסבים שלי לא אוהבים שאני שואלת על הנושא הזה. סבא שלי סיפר לי שבכל יום ראשון ה'היטלר יוגנד' היו נפגשים לפעילות נוער, ואבא שלו לא הרשה לו ללכת לשם. סבא שלי הבין שהפעילות הזו פסולה, ולכן התחמק משירות באס-אס. אנחנו לא מכירים מישהו שהיה חייל או מעורב בחיסול היהודים, אבל אני חושבת שלא ממש שאלו את החיילים אם הם רוצים להיות בצבא".
 

הישראלים מעלים שאלות רבות ולא פשוטות, והשיח לא קל לצעירים הגרמנים. "חלק מהבנות בכו כי הן הרגישו שמאשימים אותן בכך שהעם הגרמני ביצע את השואה", מספרת נהורה עמר. "הגרמנים היום טוענים שהשואה הייתה מזמן ושהעבר הנאצי הוא כבר לא חלק מגרמניה. מבחינתם הם אוהבים את ישראל, וקשה להם לפגוש ישראלים שמפנים אליהם אצבע מאשימה ושרואים בהם אויבים".

נילס, סטודנט גרמני, לא חושש להתמודד: "אני חושב שחשוב לדבר על זה כאן בינינו, כי אנחנו דור חדש ואנחנו יכולים לעשות שינוי. אני לא באמת יכול לדבר עם ההורים שלי על מה שהיה שם כי הם מאוד מתקשים לדבר על התקופה הזו, ואנחנו הצעירים נותרים עם המון שאלות. אני יכול להבין ישראלים שמתקשים להיפגש איתנו כי אנחנו באים מהמקום שבו מבחינתם כל הדברים הרעים קרו, אבל לדעתי חשוב לעשות את הבירור המשותף".
   
הצעירים בגרמניה רוצים ללמוד על שואת היהודים?
"אני חושב שאנחנו חייבים לדעת על ההיסטוריה שלנו, גם אם היא קשה כל כך. בבתי הספר אצלנו חייבים לבקר במחנות ריכוז, ואני חושב שהייתי שם שלוש-ארבע פעמים. אנחנו לא מנסים לשכוח או להתעלם ממה שהיה".

אתה חושב שהרג המוני ושיטתי כמו בשואה יכול לחזור על עצמו?
"היום זה כבר לא סיפור מאיפה אתה ומי אתה. אין כבר משמעות ללאום או לדת, ואם אתה רוצה לעשות משהו או להאמין במשהו זה לא מפריע לאף אחד. אבל נכון, הנושא של היחס לזרים עדיין מעסיק אותנו, ועכשיו עם המוני המהגרים שהגיעו אלינו הבעיות שוב צצות. חשוב מאוד לזכור את העבר ואת הסיבות שהביאו לאותה מלחמה".
נדין תכאוחה, סטודנטית ב'אוהלו' ותושבת כפר-קמא שבגליל, מוסיפה: "למדתי על השואה בחטיבת הביניים, אבל מעבר לזה לא שמענו על זה הרבה ולא באמת התעמקנו בכל מה שעשו הנאצים. לפני המפגשים האלו לא ידעתי על כל הדברים האלה".

בשנים האחרונות הפכה גרמניה, הנהנית ממצב כלכלי טוב משל שותפותיה באיחוד האירופי, ליעד מספר אחת עבור פליטים מהמזרח התיכון. סוגיית המהגרים הייתה גם הבסיס להקמת תנועת ימין אנטי-אסלאמית בשם 'פגידה', שארגנה הפגנות בכל רחבי גרמניה לעצירת הפליטים ולגירושם. אנשי התנועה עושים שימוש בסיסמאות מתקופת הנאצים כמו "אנחנו העם" ו"הגרמנים צריכים להגן על עצמם".

אני שואל את נילס האם מתפתחת כאן שוב מפלגת ימין מסוכנת. "פגידה לא אוהבים את הפליטים, אבל אני לא חושב שיש סיכוי שזה יתפתח למשהו גזעני כי זה בצורה מאוד מינורית", הוא סבור. "הם רק כמה אלפים, ורוב הגרמנים לא אוהבים את פגידה ונלחמים בהם. אבל ברור שאי אפשר לעצום את העיניים ולומר שזה שום דבר".
 

לינה חברתו ממהרת להבהיר כי אין להשוות בין הנאצים לפגידה: "הם רוצים לעצור את ההגירה ונאבקים בה בדרכים פוליטיות. זה בכלל לא דומה לתנועות אחרות מהעבר", היא קובעת.

"המהגרים חיים בנפרד ומתבדלים מהתושבים בגרמניה, וזו מציאות לא פשוטה", אומר טים לופז, סטודנט גרמני. "אנחנו לא יודעים מה הם חושבים עלינו ומה הם מצפים מאיתנו. הם חיים בשכונות משל עצמם ויש פחד, ואני לא חושב שאפשר לשפוט אותנו על הפחד הזה".
   
השיח בין הצעירים עובר מהר מאוד גם לזירה המקומית ולסכסוך הישראלי-פלסטיני. לארגוני ה-BDS הקוראים לחרם נגד ישראל יש השפעה לא מעטה בגרמניה: "התעמולה שהתנועות האלו עושות היא מאוד רועשת, ואנשים נוטים לראות את המציאות בשחור ולבן", אומר באונינג. "הרבה אנשים מאמינים למה שהפלסטינים אומרים, ואנחנו רוצים שהסטודנטים שלנו יראו את שני הצדדים ולא ילכו רק אחרי התעמולה שנשמעת בגרמניה".

נילס מוסיף: "חברים שלנו בגרמניה אומרים תמיד שהיהודים לא בסדר ושהם כל הזמן תוקפים את הערבים. כשהיינו בירושלים פגשנו צעירים פלסטינים שסיפרו לנו על הרצח בדומא ועל השנאה והכעס שלהם כלפי היהודים. למחרת ביקרנו באילת ופגשנו צעירים יהודים שסיפרו לנו על מה שהערבים עושים וכמה הם שונאים ערבים. זו סיטואציה מורכבת שקשה להבין ולשפוט אותה".
 
הצעירים הגרמנים מספרים כי הדיווחים בתקשורת על האלימות בישראל והידיעה כי המזרח התיכון כולו הוא עכשיו יורה רותחת לא הקלו על הגעתם לכאן. "אמי פחדה מאוד כששמעה שאני נוסע לישראל, ועוד לאזור הגולן, קרוב לגבול עם סוריה", מספר טים לופז. "מוזר להיות קרוב כל כך לגבול סוריה", הוא מוסיף בחיוך. נילס מוסיף: "כשחיפשתי בגוגל פרטים על מכללת אוהלו היה כתוב שהיא נמצאת בסוריה, ומאוד נבהלתי. חשבתי שיש כאן מלחמה מטורפת. אני לא מאמין שאנחנו נמצאים בגולן וכל כך שקט ורגוע".

באחד ממעגלי השיח מספר סטודנט ישראלי כי התלבט מאוד אם הוא מסוגל לבקר בגרמניה ולסייר בארץ שנחשבת בעיני יהודים רבים מקוללת. קלאוס באונינג מכיר את התחושות הללו, ומבחינתו זוהי אחת ממטרות המפגשים. "אני יודע על סטודנטים ישראלים שנרתעו מלהגיע לגרמניה, ולאחר שהמרצים שלהם סיפרו על החוויה ועל משמעות הביקור, זה היה עבורם סוג של תעודת ביטוח למסע הזה.

"ברור שאחרי ההיסטוריה הקשה יש רתיעה וחשש, אבל לומר שהאדמה מקוללת זו טעות. זה בדיוק מה שאנחנו מנסים לעשות במפגשים - להראות שאנשים יכולים להשתנות. נכון שהתחוללה השואה הנוראה, אבל אנשים יכולים לקחת אחריות על מעשיהם ולתקן אותם ולעשות למען היהודים.

"גרמניה השתנתה לחלוטין בשבעים השנים האחרונות. אנחנו דמוקרטיה מתקדמת, ובוודאי גם נושאים באחריות לעתיד היהודים. כל ממשלה בגרמניה מבהירה שישראל היא חברה טובה שלנו, מתוקף האחריות שיש לנו למדינה הזו".

קלאוס רואה שליחות של ממש לגשר בין הדור הבא של הישראלים והגרמנים. "אנחנו מזמינים אלינו את הדור הישראלי הצעיר כדי להוכיח להם שהאדמה הזו כבר לא מקוללת. לדור הוותיק זה עדיין קשה ולא תמיד פשוט. אנחנו פוגשים כאן בניצולי שואה, ויש כאלה שלא מוכנים לדבר בפנינו ומסבירים שהם לא מסוגלים לדבר עם גרמנים. אני יכול להבין את זה. מצד שני פגשנו כאן בשבוע שעבר את יהודה בקון, צייר ישראלי שהיה באושוויץ ובבירקנאו, והוא אמר לנו שהוא דווקא מאוד שמח לפגוש בנו ולראות את הדור החדש".

גם לינה מתייחסת למפגש עם הצייר הישראלי: "כשפגשנו את יהודה בקון ישבנו איתו שעתיים ושאלנו אותו הרבה שאלות. הרגשנו שאנחנו זקוקים לעוד זמן איתו. שאלנו אותו אם הוא מקבל את ההתנצלות שלנו, והוא אמר שהגרמנים חייבים לזכור את מה שהיה למען העתיד. התנועה הנאצית ומי שהנהיגו אותה כבר לא חיים עמנו, ואני מאמינה שבכוחנו ובאחריותו למנוע עוד שואה בעתיד".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg