ראשי » חדשות » צבא וביטחון

"הרב גורן רץ להר הבית, ספר תורה לשמאלו ושופר בימינו"

49 שנים לאחר המלחמה נחשפות עדויות קברניטי צה"ל ב-67'. "לא סברנו שתוצאותיה יהיו כפי שהיו", סיפר הרמטכ"ל רבין. האלוף דדו לחץ לפעול בגבול הצפון: "תהיה בכייה לדורות אם לא נעשה משהו", אמר לדיין - שהשיב: "למה אתה לא תוקף?"

העדויות ממלחמת ששת הימים שחושף אחר הצהריים (יום א') ארכיון צה"ל במשרד הביטחון חושפות טפח לא רק מאופן התנהלות המלחמה והקרבות, אלא גם ובעיקר על שנעשה במערכת הפוליטית ובמטכ"ל בימים שלפני פרוץ המלחמה ובמלחמה עצמה. העדויות נגבו על ידי סגן-אלוף מרדכי שריג מהמחלקה להיסטוריה, שניהל את התחקירים של המלחמה עבור משרד הביטחון. העדויות חושפות לראשונה את מערכת השיקולים שעמדה בפני אלופי צה"ל שניהלו את הקרבות: החל בחוסר האמון של הדרג המדיני במערכת הצבאית, בהחלטות הקשות שנאלצו לקחת בשטח, ברגעים המרגשים של כיבוש ירושלים והשמדת הצבא המצרי בסיני, וברגעים הקשים כשלא יכלו למנוע את האבידות.
 
"לא סברנו שתוצאותיה יהיו כפי שהיו", אמר הרמטכ"ל יצחק רבין ז"ל על המלחמה. "הערכתי שיש בכוחו של צה"ל לגבור. אבל חשבתי שזה יהיה קרב יותר קשה, שהמחיר והזמן שבו נשיג זאת יהיה יותר ארוך מכפי שהיה".
גם בשבועות שלפני המלחמה, בישראל לא הניחו כי כך היא תתרחש, כפי שמעיד רבין. "אילו שאלו אותי בתחילת מאי (ונדמה לי ששאלו אותי) אם תהיה מלחמה, ב-5 ביוני 1967, הייתי מטיל ספק בכך. אני לפחות, לא מוכן לומר שערב מלחמת ששת הימים ידעתי באופן מלא את מה שאני יודע בעקבות תוצאות מלחמת ששת הימים. על ערכו הלוחם של הצבא המצרי, בעיקר בהגנה. נתתי לו יותר משקל מכפי שהוכח במציאות".

עוד כותרות ב-nrg:
• הפצוע מ'בלדה לחובש' משחזר את הקרב ששינה את חייו
• צוללנית נטרפה על ידי כריש ענק: 'גדול מסירה'
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

צפו: קטעים מהמלחמה ומתקופת ההמתנה והכוננות (צילום: ארכיון צה'ל ומעהב'ט)
 

המלחמה פרצה בבוקר 5 ביוני 1967 ונמשכה עד 10 ביוני בשלוש זירות: מצרים, ירדן וסוריה, שזכו לתמיכה של הקואליציה ערבית. ישראל היא זו שיזמה את המלחמה לאחר שביצעה תקיפה מקדימה נגד חיל האוויר המצרי, ובסופה רשמה הישגים גדולים וכבשה שטחים נרחבים. המכה המקדימה של ישראל הגיעה בעקבות פעולות של המדינות הערביות נגדה מבחינה ביטחונית וכלכלית. "מה שהיה ברור לי, מתחילת הריכוז (של הכוחות בגבולות ישראל - י"ע), שאם תיפתח לחימה, היא הפעם, תהיה בוודאות בשתי גזרות: המצרית והסורית", הוסיף לתאר רבין. הוא ציין כי החשיבות הייתה לנסות ולאמוד מה קורה מאחורי הקלעים. "היה לי ברור שאם המצרים יעשו פעולה, הדבר יחייב את הסורים. באיזה קנה מידה היא תעשה, בקנה המידה של הפעולה הזו".
 
בעדויות מספר רבין כי כאשר הגיעו ידיעות על ריכוז כוחות בסוריה ומצרים התגבשו כמה הנחות, אך לא היה ברור כי תפרוץ מלחמה. לדבריו, גם בראשית שנות ה-60 נרשם ריכוז כוחות דומה, ובדיעבד נודע כי מדובר היה בצעד הרתעה נגד ישראל. ההערכה הסבירה ביותר שעלתה במטה הכללי היא כי מדובר בכוחות שהוצבו במטרה למנוע פעילות ישראלית מול סוריה, או ליצור תדמית שלפיה נאצר הוא "אבא" של המדינות הערביות והוא המגן מפני ישראל. כאשר זיהו פינוי כוחות של האו''ם, הורה הרמטכ"ל רבין לגבש הערכות מצב, ולגבש תכניות. לדבריו, במצרים לא הייתה תכנית סדורה למתקפה נגד ישראל, אלא היא התפתחה תוך כדי הקרב.
"אחרי הרגשת ההתבוססות וניצחון של השלב הראשון של חסימת המיצרים, זה הפך מתוכנית לתגובה לתוכנית יזומה, אני משוכנע בזה", הוא אמר. "לא היה לנו ברור מה השלב הבא, כי אם לא פעולה ישראלית, אני לא הייתי אומר, בוודאות שלא תהיה פעילות ערבית נגדנו. בכל אופן, באותו זמן הסתבר לי שהכוונה כפי שתיארתי קודם, הלכה והתפתחה. ההישג יצר תיאבון, והתיאבון יצר העזה".

רבין על נאום נאצר: "צריך להיות מטומטם כדי לא להסיק מזה מסקנות"

לפי עדותו של רבין, ב-15 במאי רוכזו שתי דיוויזיות מצריות, אך אלה לא העידו על התקפה צפויה, וספק אם מסוגלות היו להצביע על מגמה של ריכוז כוחות הצבא המצרי. רבין הנחה את פקודיו כי "בהעדר אקט תוקפני מצרי, אין בסיס לפעולה התקפית ישראלית, ולו גם נגד הצבא המצרי". הוא סיפר כי "ב-17 במאי הייתה לי כבר הרגשה, שבשלב זה או בשלב אחר העניין הפעם, בעיקרו, מוביל למלחמה. הייתה לי הרגשה, שחלק מדרגי הפיקוד בצה"ל, עד אותה תקופה, לא העריך את העניין בחומרה, שאני ראיתי אותו". לדבריו, הבין בין היתר כי הגזרה מתחממת כאשר התבטא הנשיא המצרי נאצר ואמר בסדרה של נאומים כי חיסלו את תוקפנות 1956, ועומדים בשלב של חיסול תוקפנות 1948. "צריך להיות מטומטם כדי לא להסיק מזה מסקנות".
 

"טדי, אתה עוד תהיה ראש עיריית ירושלים המאוחדת"

אלוף עוזי נרקיס, שהיה בזמן המלחמה אלוף פיקוד המרכז, סיפר כי לא חשב שנאצר ייצא למלחמה. "אני פה, מודה שברגע הראשון הייתי בטוח, בתקופה הראשונה נאמר, הייתי בטוח שזה משחק של נאצר, אני גם היום בטוח, אגב, אני לא היחידי. הוא לא רצה להיכנס למלחמה, אולי בימים האחרונים כשהוא השתגע, זאת אומרת כאשר דמיונו עבר את הגבול המותר, אבל בהתחלה הוא רצה לשחק, לעשות הפגנת כוח".
 

נרקיס מתאר את תחילת המלחמה, וכן את ההערכות לפעילות של הירדנים, ופעולות לכיבוש לטרון, ארמון הנציב, והדסה הר הצופים. במקביל לעדכונים שהעביר לפקודיו ואנשי המטה שלו, בין היתר על האירועים בירושלים, הוא מספר כיצד צלצל לטדי קולק ואמר לו "טדי, זו מלחמה. הכל תקין, אתה עוד תהיה ראש עיריית ירושלים המאוחדת. יש לנו הצלחות מצוינות".  

במהלך הקרב על ירושלים, נרקיס מתאר את השתלשלות העניינים קודם לכיבוש הארמון הירדני בארמון הנציב. בין השיקולים השונים של הדרג הפוליטי והפיקודי על הפסקת האש עם הירדנים והחשש שכיבוש הארמון יוביל למערכה גדולה יותר עם ירדן, מגלה האלוף נרקיס כי "בכיבוש ארמון הנציב על ידי הערבים, מה שקורה במטכ"ל, זה שהרמטכ"ל מתנגד לכיבוש ארמון הנציב. אני לא ידעתי. אני רק יודע שפעמיים גורי ביקש הפסקת אש, ואני אמרתי כי אני לא מוכן, אבל פקודה זו פקודה".

בעדותו מסביר נרקיס את שיקוליו ללחוץ על כיבוש הר הצופים. "הר הצופים הוא לא רק שטח חשוב וחיוני, הוא אסטרטגי למדינת ישראל. אל-עריש, מיתלה, אבו עגילה - אף אחד לא יודע איפה זה בעולם. זה לא חשוב מבחינת קונספציה כמו תפיסת הר הצופים על ידינו".
 
בהמשך מסביר נרקיס: "אני מתוך ידיעתי את היחס המסורתי של ממשלת ישראל לירדן ולחוסיין חששתי שאם חוסיין יחליט לכבוש את הר הצופים ואחר כך יגיד 'אני ילד טוב, אני לא זז', הייתי מודאג שהממשלה תגיד: 'אנחנו בצרות עם המצרים, חוסיין כבש את ההר – אוקי, שיישאר כך'. פחדתי מזה פחד רב. כי מה יקרה אחר כך? הרי הממשלה לא תאשים את עצמה. המטכ"ל לא יאשים את עצמו. יגידו: 'עוזי היה לו פיקוד מרכז, מה הוא עשה לטובת זה'. אחרי זה יתקפו עם חיל האוויר, יעשו זה, יעשו זה, אבל הביזיון יהיה חרוט בכתבי הימים".

על משבר האמון בין הצבא לממשלה הוא אומר: "בפעם הראשונה אני מרגיש כי קיימת סכנה לדמוקרטיה בישראל. מדוע? מפני שהצבא מגיע לרגע שהוא לא מאמין בהיגיון של החלטות הממשלה - ועל זה מוכרחים להתגבר".

"הצנחנים נראו לי באותו בוקר הלומי יין"

את הפגישה עם מוטה גור, שהוביל את הקרב על העיר העתיקה, מתאר נרקיס כך: "נכנס מוטה, כולו קרבי, חמוש, כובע פלדה. 'שב!' אני אומר לו. תעלה לירושלים, הר הצופים במצוקה, התפקיד שלך לפתוח את הדרך ולהתחבר עם הר הצופים. אבל תזכור את העיר העתיקה. אנחנו צריכים להתארגן שתמיד נוכל להיכנס פנימה כשיגידו לנו. הוא אמר: 'אוקי'. שאלתי: 'עוד משהו?' הוא ענה: 'לא, ניפגש בירושלים'. והוא רץ".
 
לאחר דיונים רבים בהם הדרג המדיני לא מתיר לנרקיס לכבוש את העיר העתיקה (ההוראה הייתה לפתוח את השערים ולאפשר לתושבים לצאת משם, מה שלא התבצע), מקבל נרקיס את האישור לפרוץ לעיר העתיקה. את הרגעים הדרמטיים של הפריצה הוא מתאר: "הג'יפ בא מאחורינו ושם עמד לו צנחן עם בזוקה וערך דו-קרב עם חייל ירדני בפינת החומה. יורים הלוך וחזור והחייל הירדני נופל. הצנחנים הלכו להם שם ערימות-ערימות לאורך הכביש, פה אחד נפל שם אחד נפל, אבל הלכו. הם נראו לי באותו בוקר כמו הלומי יין.

בדרך תפסתי את הרב גורן. הצעתי לו טרמפ. הוא סירב, הוא רץ ברגל כאשר ספר התורה בשמאלו והשופר בימינו, עם רגליים מדדות. עברנו אותו. נכנסנו. הגענו לפני שער האריות. מתעכבים לרגל יריות צלף מחרך בחומה. אנשי מוטה פועלים נגדו בבזוקות בחיפוי תת-מקלעים. מוטה מודיע: 'הר הבית בידינו'. ב-10:27 ברחבת מסגד עומר נפגשתי עם מוטה ועם הרב גורן. יש תמונות וכמה מילים, כולם מאושרים, מקליטים. ב-10:45 היינו על יד רחבת הכותל. ב-10:55 אחרי עשר דקות, יצאנו מרחבת הכותל".
 

"ביטלתי את ההתקפה, צעקתי 'תניעו לי את ההליקופטר', וטסתי לתל אביב"

מעדויות של אלוף פיקוד הצפון בזמן המלחמה, דוד אלעזר (דדו), עולה תמונה של כאוס בצמרת המדינית והצבאית סביב סוגיית ההתקפה בגולן. לאחר שתוכנית מתקפה בגולן אושרה כבר ב-7 ביוני, החליט דדו לדחות אותה ביום בשל תנאי מזג האוויר. אולם אותה תכנית נדחתה על הסף ב-8 ביוני. ראש הממשלה, הממשלה, הרמטכ"ל ורוב הצמרת הצבאית היו בעד תקיפה בגולן, אבל שר הביטחון משה דיין, סירב לאשר. לפנות בוקר של ה-9 ביוני, באחד הלילות הדרמטיים של המלחמה, הפך דיין את החלטתו, לא מעט בשל דברים שאמר לו דדו, ושמתפרסמים לראשונה היום.
 

עיקר עדותו של דדו עם זאת, מתמקדת בכאוס הפוליטי והפיקודי ששרר סביב נושא המתקפה ברמת הגולן, בין ה-6 ל-10 ביוני 1967. לפי מה שהיה ידוע עד כה, הסיבה לתקיפה המאוחרת יותר ברמת הגולן הייתה חוסר בלוחמים ובציוד לחימה, מאחר שעיקר המאמץ המלחמתי רוכז בדרום (חזית מצרים) ובמזרח (חזית ירדן). עם זאת, מעדותו של דדו עולה כי הוא היה מוכן לתקוף את הגולן כבר ב-7 ביוני, בשעה שעדיין לא היה ברור אם המצרים יקבלו או לא את התקפת האש.

דדו מספר כי שעתיים לפני התקיפה הוא התקשר לסגן הרמטכ"ל, האלוף חיים בר-לב, ושיתף אותו בלבטיו. "אם אתה בטוח שיש אופציה פתוחה לתקוף גם מחר - אני דוחה את זה ב-24 שעות", אמר לו דדו. לדבריו, בר-לב אמר לו: "אין שום בעיה, אתה רוצה מחר - תתקוף מחר, לא ישתנה כלום". קציניו של דדו שכנעו אותו שלא לדחות את ההתקפה, מכיוון ש"אי אפשר לדעת מה יהיה מחר". דדו גילה למחרת שהמציאות הפוליטית שוב טופחת על פני הגנרלים.

ב-8 ביוני דדו נערך למתקפה עם כוחות גדולים הרבה יותר ממה שהיה ברשותו יום קודם, ועם מטרייה אווירית, מאחר שמזג האוויר השתפר. ואז, ב-10:00 בבוקר, הוא קיבל שיחת טלפון מהרמטכ"ל רבין שבה הוא מתבשר: "אין אישור להתקפה שלך עד זעורה (בעומק הגולן) רק עד תל עזיזאת". דדו התרתח (כך לפי עדותו) וענה: "לא רוצה לתקוף את תל עזיזאת. זה לשלם את כל המחיר בלי לקבל כלום". רבין ענה: "אני מבין אותך, אל תכעס. זה המצב, לא קיבלנו אישור". דדו ביטל את ההתקפה, צעק "תניעו לי את ההליקופטר", וטס לתל אביב.

"זאת תהיה בכייה לדורות אם לא נעשה בגבול הזה משהו"

בצהרי ה-8 ביוני דדו הגיע לתל אביב. הוא הסביר לאשכול את חוסר הטעם בכיבוש חצי מהגולן וביקש ממנו אישור לתוכנית - שכבר אושרה כאמור קודם. "למה שר הביטחון לא רוצה את זה?" שאל אשכול את דדו, ומבהיר בזאת את המצב בצמרת: רבין בעד, רה"מ אשכול בעד, הממשלה בעד, הממונה על המתקפה (דדו) מוכן ומזומן מבחינה טקטית ולוגיסטית, אבל שר הביטחון משה דיין - מסרב לאשר את המתקפה.
 
לפי עדותו של דדו, "אחרי המלחמה התברר לי סופית שמשה דיין התנגד להתקפה הזו. אני מעריך שההתנגדות שלו הייתה גם ב-7 בחודש". להערכתו של דדו, דיין התנגד למתקפה כי חשש מתגובה רוסית. "דיין אמר כי לגבי הגזרה הסורית, ידינו כבולות. 'מי שירים יד ויכה – תכאב לו היד'. הציטוט הזה נותן אינדיקציה אולי יותר מכל דבר אחר לגבי עמדתו בעניין", מעיד דדו.

גם לאחר השיחה הזו, דדו לא מוותר. הוא מתריע בפני דיין כי ההחלטה לא לתקוף "תהיה בכייה לדורות אם אנחנו הפעם לא נעשה בגבול הזה משהו", ושולח אליו את עוזי פיינרמן, קצין הקישור שלו. פיינרמן נשלח במטרה לשכנע את דיין בנחיצות התקיפה ולהבהיר את עמדתו של דדו לפיה הרוסים לא יתערבו בלוחמה שתפרוץ. "עוזי נסע למשה ודיבר אתו בלילה", מעיד דדו. "הוא היה אצלו, אני חושב, עד 02:00 בלילה. בשעה 02:00 בלילה הוא טלפן לי משם ואמר לי 'זה לא הולך'. אמרתי לו 'אתה התרשמת שיש היגיון בדבריו'? אז עוזי אומר לי 'כן, במידה מסוימת'. כלומר, הבנתי שעוזי לא רק שלא שכנע אותו, אלא הוא אפילו קצת השתכנע ממנו".

לאור השתלשלות העניינים, דבר לא הכין אותו לשיחת הטלפון שקיבל ב-9 ביוני בשעה 7:00 ממשה דיין. "אתה מוכן לתקוף?" שאל אותו דיין, "אז למה אתה לא תוקף?" דדו עונה לו כי הוא מוכן ומזומן, והמתקפה אכן יוצאת לדרכה ב-9 בחודש.

בתחקיר מנסה דדו לגלות מה קרה בפרק הזמן שבין 2:00 ל-7:00 בבוקרו של 9 בחודש, שגרם לדיין לשנות את דעתו ולאשר את המתקפה. "המשפט שלי 'זאת תהיה בכייה לדורות', בלי שום ספק עמד לנגד עיניו", אומר דדו. "...סיבה שנייה, במשך הלילה נודע לו (לפי העדות השדר הגיע בשעה 03:45 בבוקר) כי המצרים והסורים יקבלו את הפסקת האש, דבר שהוא לא ידע בערב".

"רק אחרי ממשלת הליכוד היה כוח נפשי להיכנס למלחמה ולקבל החלטות"

אחת ההצלחות הגדולות של מלחמת ששת הימים הייתה פעולות חיל האוויר הישראלי הצעיר. למעשה, הישגיו של חיל האוויר בבוקר 5 ביוני בחזית המצרית, וב-9-8 ביוני בחזית הסורית, אפשרו את ההצלחות הגדולות של כוחות הקרקע – כיבוש סיני וכיבוש הרמה הסורית.

שלוש השעות שכולם זוכרים הן שלוש השעות של 5 ביוני בבוקר, שבשתי גיחות של 80 דקות כל אחת הצליח חיל האוויר הישראלי למחוק למעשה את חיל האוויר המצרי, חיל האוויר הגדול והמאורגן ביותר שהיה באזור, והיחיד מבין מדינות האזור שנשא מפציצים ארוכי טווח. בעדות של מפקד חיל האוויר מרדכי הוד, שופכת אור לא רק על שלוש שעות אלה, אלא בעיקר על הימים והשעות שלפני, בתוך ולאחר המלחמה.
 

מעדותו של הוד עולה אותה תמונה שעולה מעדויותיהם של רבים מהגנרלים במלחמה: בצמרת המדינית ובמטכ"ל לא היו בטוחים שצה"ל מסוגל לתת מכה ניצחת לכוחות האויב, גם בחזית הקרקעית וגם בזו האווירית. "הרמטכ"ל (רבין) לא הבין בדיוק מהי התוכנית האווירית", משחזר אלוף הוד בעדותו. "לא שהוא לא הבין בדיוק מהי, הוא לא הבין את כל המשמעות של התכניות האווירית. הוא הבין כי אנחנו הולכים לתקוף שדות תעופה, אבל הוא לא האמין שזה ניתן לעשות".

בהמשך, הוד מבקש להוסיף פרשנות נוספת, שאותה הוא מבקש לומר "אוף דה רקורד", אבל היא מופיעה במלואה בעדותו. עדות זו, אומרת במפורש את שרבים ידעו אך לא העזו לומר באותם ימים. "מה שמשה דיין נתן לישראל זה את העובדה שבלעדיו אי אפשר היה להחליט ללכת למלחמה. רק אחרי ממשלת הליכוד היה כוח נפשי להיכנס למלחמה ולקבל החלטות", אומר הוד.

למרות התקיפה המסודרת בבוקרו של 5 בחודש של שדות התעופה, הוד מודה שרוב התקיפות הבאות היו בעצם תגובה לאירועים בשטח, כולל הזזת טייסות מהחזית המצרית, לירדנית, לסורית ובחזרה, "לכל תקיפה בכל הצירים בסיני כך גם לגבי תקיפה בירדן". כדי להדגיש את העניין הוד פונה לדוגמה קיצונית: "אתה יודע מה, אני אביא את זה לידי אבסורד. אם מפקד חיל אוויר בבוקרו של 6 בחודש היה תוקף את הר הבית מהאוויר, לא הייתה שום פקודה שמנעה את זה".

על השיקולים לריכוז כמעט כל הכוח של חיל האוויר ביום הראשון למלחמה בחזית המצרית, אומר הוד כי "בלי חיל האוויר המצרי אין חילות אוויר אחרים במזרח התיכון שיכולים לעשות משהו רציני". עם זאת, הוד חושף את השיקול שלדבריו היה ה"דומיננטי" בהחלטה להתרכז בתקיפת חיל האוויר המצרי. "זה נושא שחזר יום יום מ-15 במאי ועד 5 ביוני", מתאר הוד. "הוא יום יום עלה על השולחן, כולל שאלה אישית של לוי אשכול אלי במסדרון: האם אנחנו יכולים להבטיח שתל אביב לא תופצץ. אני בכל הפעמים אמרתי שאני יכול להתחייב שתל אביב לא תיהרס מהפצצות אוויריות. היא תקבל כמה פצצות, ואם האנשים יהיו במקלטים - לא יקרה שום דבר. יהרסו כמה בתים וזהו. להבטיח בוודאות של יפלו עליה כמה פצצות – זה דבר בלתי אפשרי... ב-5 לחודש בשעה עשר בבוקר היה ברור לנו שלא נשאר אף מפציץ במצרים".
 
אחת הסוגיות שמתבהרות בעדותו של הוד, היא עניין התכנית שהייתה או לא להפציץ את דמשק. סא"ל שריג, שמנהל את התשאול, מספר להוד שבבוקר 6 בחודש פנה אגף המבצעים של צה"ל לרמטכ"ל וביקש להפציץ את דמשק, כדי להרתיע את הסורים. האלוף הוד קוטע אותו ואומר: "אתה מספר לי דבר שלא ידעתי עליו. הם ביקשו להפציץ את דמשק?"

הוד מוסיף בעדותו נדבך חשוב על המוסריות של החיל בפיקודו. "חיל האוויר הישראלי לא ניצל לרעה את השליטה שלו בשמי המזרח התיכון אפילו פעם אחת. זו עובדה שמשום מה מתעלמים ממנה היום. ב-8, ב-9, 10, 11, 12, 13 בחודש – עד שהתחילו טיסות אזרחיות מחדש, שבוע ימים המטוסים היחידים שטסו בשמי המזרח התיכון היו מטוסי חיל האוויר הישראלי. לא רק שלא ניצלנו לרעה, הייתה לנו עליונות אווירית מוחלטת, אבסולוטית, של כל תנועה אווירית כל שהיא".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg