ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

מחקר חדש: אין קשר דתי בין האסלאם וירושלים

לטענת ד"ר דוד בוקעי, מומחה לאסלאם מאוניברסיטת חיפה, עיר הבירה הישראלית נקבעה כקדושה בתרבות המוסלמית בשל סיבות פוליטיות ומדיניות – ומעולם לא הוזכרה בקוראן

"ירושלים – נרטיבים לעומת עובדות, בחינת סוגיית ירושלים באסלאם ובלאומיות הפלסטינית" – זהו שמו של מסמך מחקרי חדש שפרסם "חזון לאומי - המרכז למנהיגות ציונית", המבקש להפריך את טענות האסלאם בדבר הקדושה שהוא מייחס לעיר הבירה הישראלית.

עוד כותרות ב-nrg:
- גבר חיפאי: אשתי שכרה מכשף במטרה לפגוע בי
- הלוחמה הפסיכולוגית: 'אם תעמדו נגדנו - תחוסלו'
- 82 מהמאבטחים ביורו – ברשימת המעקב לטרור
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

מזה שנים רבות מתנהל ויכוח ערני ביחס לעוצמת הזיקה של העם היהודי ושל המוסלמים לירושלים. החוברת החדשה, שיצאה לכבוד יום ירושלים ואשר מכילה 36 עמודים, מנסה להעלות את כל הטענות המוסלמיות והלאומיות הפלסטינית באשר לעיר ולהר הבית – ולסתור אותן באמצעות מובאות מהקוראן ומהתרבות המוסלמית.
 
המסמך נכתב בידי ד"ר דוד בוקעי, מומחה לאסלאם ומזרח תיכון מאוניברסיטת חיפה, וערכו אותו יושב "חזון לאומי" אריאל קלנר, וכן ד"ר שחר גולן. הנקודה המרכזית של בוקעי היא ש"סוגיית שייכותה של ירושלים היא סיפור חדש שנקרם ממחצית המאה אל תוך יריעת היחסים שבין יהודים ומוסלמים". לדבריו, "כל-כולה מבוססת על מטרות פוליטיות, ואילו הטיעונים הדתיים קיימים רק לצורך סוציאליזציה".

ב"חזון לאומי" סבורים שהמסמך הזה עשוי לעורר סערה ורגש בקרב רבים הן בישראל והן ברחבי העולם המוסלמי. לדברי אריאל קלנר, יושב ראש התנועה, "תמיד נאמר שיש פה מאבק בין שני זרמים שיש להם טענות עם תוקף שווה – ירושלים קדושה לנו וגם להם. זהו לב הסכסוך, ולכן צריך להבין מה עומד בבסיס הטענות הללו. כשאתה מבין שהיסוד של כולן הוא בקשר ובמניפולציה, כך אתה רואה שהתוקף אינו שווה.

"זה קשקוש שירושלים היא העיר השלישית בקדושתה לאסלאם, או שמוחמד עלה לשמיים באל-אקצה. זה סותר את הכתבים של המוסלמים עצמם", הוסיף קלנר, "זו מניפולציה שמטרתה להרוס את הציונות ואת מדינת ישראל – ואנחנו האמנו לשקר הזה. אין לה מטרה חיובית, וכל מטרתה היא להרוס אותנו באמצעות שלהוב ההמונים".

החוקר ד"ר בוקעי מבקש להציע לישראלים המתמודדים עם מוסלמים בזירה הבינלאומית סל כלים שישמש אותם לטענותיהם. "כמו במלחמה באויב, אחת האסטרטגיות שלנו היא להעביר את ההכרעה לצד השני", הסביר קלנר את שיטת העבודה שלו, "מבחינה דיפלומטית קודם כול עלינו להעביר את ההכרעה אליהם ולומר בפה מלא: 'אתם שקרנים. כמה פעמים ירושלים מופיעה בקוראן? אפס. כמה פעמים הייתה עיר בירה לישות מוסלמית? אפס'".

בספרון מנסה ד"ר בוקעי, כאמור, להפריך כמה טענות בולטות של האסלאם בדבר ירושלים, בין השאר בדבר היותה העיר השלישית בקדושתה בדת זו, שמוחמד ערך מסע לשמיים מאתר הכותל או שהיא מוזכרת בקוראן.

כך למשל, החוברת עוסקת בטענה שלפיה כיוון התפילה הראשון של המוסלמים, ה"קיבלה", היה לעברה של ירושלים. בהמשך, טוענים המוסלמים, פנו המתפללים והחלו מכוונים את לבם למכה. אך בוקעי משיב ואומר כי מדובר היה במהלך פוליטי, שנמשך זמן קצר בלבד. "כיוון התפילה היה לירושלים במשך 17 חודשים בלבד, עקב שאיפתו של מוחמד לזכות באהדת היהודים ובתמיכתם", נכתב בחוברת, "אך עם שינוי היחס כלפי היהודים (...) השתנתה ההוראה". לדבריו, "החלטה זו ייתרה את ירושלים כמקום קדוש. מאז המאמינים המוסלמים מפנים את אחוריהם לירושלים ואת פניהם למכה בלבד (...) וחשיבות ירושלים בטלה לחלוטין".
 

טענה אחרת, מקבילה לזו, היא שירושלים נחשבת באסלאם "חראם", המקום השלישי בחשיבותו בדת זו אחרי מכה ומדינה. כמה אנשי דת אפילו טענו כי התפילה בעיר שווה ל-500 תפילות בכל מקום אחר. אך לדברי בוקעי, גם זו בחירה שהיא פוליטית – ולא דתית.

"החראם התפתח בתקופת בית אומיה, בשנים 661-750", קבע בוקעי, והדגיש כי כיפת הסלע, למשל, נבנתה רק בשנים 688-692 – "שישים שנים כמעט לאחר מותו של מוחמד". הוא הוסיף כי מסגד אל-אקצה הוקם ב-715. לאחר מרד במכה, הסביר המלומד, נאסר על שליטי בית אומיה שמקום מושבם בדמשק לעלות לרגל ולקיים את מצוות החאג' בעיר הקדושה בערב הסעודית, ועל כן נבחרה ירושלים כתחליף פוליטי: היה זה "כורח מציאות פוליטי, שנוצר רק כחלופה לעלייה לעיר מכה", כדבריו.

בהקשר זה גם תוקף בוקעי את האגדה המוסלמית על כך שמוחמד הגיע בדרך נס להר הבית, עלה לשמיים וביקר במכה באותו יום. לטענתו, אשתו של מוחמד העידה כי גופו היה מוטל לצדה כל אותו הלילה, אך האל לקח אותו לרחף בשמיים.

נוסף על כך הוא יוצא נגד הפירוש שניתן לירושלים כ"אל-אקצה" – מילים שבערבית פירושן "הרחוק ביותר". לדבריו, בקוראן כונתה ארץ ישראל הארץ הקרובה ביותר, "אדנבה אל-ארד", וכן הוא מביא את דבריהם של כמה מלומדים מוסלמים, ובהם אחד הביוגרפים של מוחמד אבן-סער, ואנשי ספרות החדית' בוח'ארי וא-ניסאי, שקבעו כי האגדה הזו התרחשה במקום שמכונה "מקאם איבראהים", אשר שוכן ליד הבאר במכה, הסמוכה למסגד שם ולאבן הכעבה.

יתרה מכך: ירושלים כלל אינה מופיעה בכתבי הקודש המוסלמיים, מדגיש בוקעי. "יש אזכור נרחב לכל מקום שבו מוחמד ביקר, אבל דווקא ירושלים אינה מוזכרת. כיצד העיר השלישית בחשיבותה לאסלאם, כדברי התועמלנים המוסלמים, אינה נכתבת בקוראן?"

כמו כן, הוא מוסיף, ירושלים מעולם לא הפכה עיר חשובה בגבולות ממלכת האסלאם. "היא מעולם לא הייתה עם חשיבות מדינית ודתית כמו קהיר, דמשק או איסטנבול", כתב בוקעי, "היא המשיכה לשמור על צביונה הנוצרי והיהודי לאורך מרבית התקופות בהיסטוריה, עד למאה העשרים".

לבסוף, ציין החוקר, ירושלים נזנחה במשך כל השנים שבהן הייתה נתונה לשלטון מוסלמי, ולא נבנתה מחדש גם במהלך תקופות של הרס נרחב. "כאשר מבנה כיפת הסלע התמוטט בשנת 1033 וכמותו גם חומות העיר, לא נעשתה כל פעולה מוסלמית לשקם אותם – אלא לאחר שנים רבות.

גם כיבוש ירושלים בידי הצלבנים (1099) לא עורר זעזוע או תחושת השפלה דתית ותרבותית בעולם המוסלמי. אל-איובי כבש את ירושלים מידי הצלבנים, אך קרא ליהודים לחזור לירושלים ועזב את העיר. העיר הוזנחה בכל התקופה הממלוכית ובתקופה העות'מנית", הוא מסכם.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg