מול הטרור האיראני: ישראל מהדקת קשרים עם מדינות האזור
יש סיבות טובות לחשוב שגם מאחורי הפיגוע בת"א עומדים האיראנים, שנותרו ראש הנחש, ומאז הסכם הגרעין מגדילים את תמיכתם בטרור. החשש מטהרן הוא שהביא להידוק היחסים הביטחוניים חסר התקדים בין ישראל למצרים, ירדן וסעודיה
נתחיל בעובדות, נעבור להצהרות, נסיים בתובנות. העובדות הן שמאז נחתם הסכם הגרעין איתה, טהרן חידשה והעצימה את המימון לטרור העולמי בכלל והפלסטיני בפרט. הקשרים עם חמאס מתחממים, ולג'יהאד האסלאמי העבירה איראן לא פחות מ-70 מיליון דולר – כך דווח לאחרונה בעיתונות הערבית.עוד כותרות ב-nrg:
- קם משבעה על אמו - ונפצע בפיגוע בתל אביב
- אביו של המחבל: "הופתעתי, לא ציפיתי לזה"
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בדו"ח השנתי של מחלקת המדינה האמריקאית על 2015 נכתב כי "גם בשנה זו המשיכה איראן להיות המדינה המובילה בעולם בייצוא טרור, כשהיא מגדילה את תמיכתה בארגוני טרור שיעים". כלומר, האזהרה הישראלית כי הסכם הגרעין יגדיל את התיאבון האיראני ואת הסכנה הנשקפת ממנו, הולכת ומתממשת. אמנם בעת כתיבת שורות אלה עדיין אין ודאות מיהו הארגון העומד מאחורי המתקפה בתל אביב ביום רביעי, אך יש סיבות טובות לחשוב שאיראן נמצאת ברקע. היא הייתה ונשארה ראש הנחש.

החשש מפני איראן הוא רק אחת הסיבות להתפתחות קשרים ביטחוניים מצוינים בין ישראל למצרים וירדן. פיקוד הדרום בקשרים עם עמיתים בסיני לצורך הגנת הגבול. קצינים מצריים מכירים בשמות החיבה את עמיתיהם הישראלים. במישור המדיני, ישראל היא הסניגורית הגדולה של ממשל א-סיסי בוושינגטון.
אלמלא המסרים מירושלים, ייתכן שהאמריקאים היו חותכים את הסיוע הצבאי שקהיר מקבלת. לאובמה נדרש זמן רב להשלים עם נשיאותו של א-סיסי, שכן לדעתו מורסי ייצג את הבחירה הלגיטימית של העם המצרי. בנוסף לכך, מצרים היא הצלע הרביעית ב'ברית הים התיכון'.

כמה ימים אחרי שנתניהו השתתף בפסגה משולשת עם מנהיגי יוון וקפריסין, קיים א-סיסי פגישה זהה עם השניים. נכון שעד היום הוא מסתפק בשיחות טלפון עם נתניהו, ולמעט מפגש קצרצר וצדדי בוועידת האקלים בפריז לפני חצי שנה הוא נמנע מלשבת איתו. אבל ברור שבסיכום הכללי יחסי ישראל-מצרים במצב הטוב ביותר מאז ומעולם.
גם ירדן מקיימת ברית ביטחונית עם ישראל. עוד בטרם טלטל 'האביב הערבי' את האזור, ירדן הייתה זו ששמרה על השקט בגבולנו המזרחי. בשנים האחרונות הקשר התחזק. על פי פרסומים בעיתונות הערבית, ישראל מסייעת לעמאן לשמור על גבולה המזרחי מפני חדירה של דעאש ושאר מוטציות אלימות, בראשן איראן.
לא ברור אם הסיוע מודיעיני או יותר מזה. כן ברור, כפי שכבר דווח בתקשורת הזרה, שישראל מסרה או מכרה לירדנים מסוקי קרב מדגם 'קוברה'. מה שעוד גלוי וידוע הוא שהפרלמנט הירדני אישר לאחרונה החלטה חסרת תקדים המאפשרת לחברות ישראליות ליהנות מכספי קרנות השקעה של הממלכה וכן שהמלך עבדאללה מינה לראש הממשלה את האני אל-מלקי, הידוע בקשריו הטובים בישראל (ראו כתבתו של אסף גבור בעמ' 14).
אגב, גם שדרת המלוכה החדשה בסעודיה נחשבת לצעירה, פרגמטית ופתוחה יותר, לפחות בנוגע לישראל. התולדה של כל אלה היא יכולתם של ישראל ושל נתניהו להעביר מסרים למדינות הסוניות באזור. האם העברת המסרים נעשית באופן ישיר, או בתיווך של המצרים והירדנים? לשאלה הזו מסרבים בישראל להשיב.

בשעה שהמדינאות המערבית משתעשעת בתיאוריות על קדמה ודמוקרטיה, השליטים הערבים מחפשים קודם כול שרידות ויציבות. האויבים המשותפים איראן ודעאש מחברים את מנהיגי האזור לישראל, לצד האכזבה הקולוסאלית מארה"ב. שלא כמו אובמה, נתניהו לא מנפח להם את הראש בדרישות לרפורמות וליברליזציה. העובדה שהוא כאן כבר שבע שנים - שורד את כל הצרות מבית, נראה בלתי מאוים פוליטית, מפעיל יד קשה נגד אויבי ישראל ומדבר על מה שבאמת מדאיג אותם, כלומר האסלאם הקיצוני - גורמת להם לכבד אותו.
בכל שכונה, ובטח בשכונה קשה כמו המזרח התיכון, נותנים ריספקט לבריון. ההנחה שנתניהו כאן כדי להישאר, כלומר שהישראלים לא יתהפכו מחר או מחרתיים נגדו, היא עוד סיבה להסתכן ולהתקרב אליהם.
התהליכים הללו הם התפאורה למה שנראה כמו נבטים זעירים של לבלוב אזורי. רצף ההצהרות של השבועות האחרונים מלמד שמשהו קורה. נתניהו מדבר כבר חודשים ארוכים על הפיכת היוצרות בסדר ההסכמים שישראל שואפת אליהם.
"פעם חשבנו שהפלסטינים יביאו לנו את העולם הערבי, היום נראה שהעולם הערבי יכול להביא לנו את הפלסטינים" - זוהי תפיסתו העדכנית. את האיתות הראשון הוא נתן כבר לפני שנה לתא הכתבים המדיניים, כשאמר בתשובה לשאלה: "אם אנחנו יכולים לרתום חלק ממדינות ערב לפתור את הסכסוך, זה רצוי. יש מגעים בנושאים האלה כל הזמן. ביוזמה הסעודית יש דברים שאבד עליהם הכלח, כגון נסיגה ישראלית מרמת הגולן. לא תרצה שניסוג משם. קרו כמה דברים מאז שהיוזמה עלתה".

מה שהיה אז סנונית ראשונה, הפך בשבועות האחרונים למבול. נשיא מצרים הצהיר בעיצומו של המשבר הפוליטי בישראל כי "זה הזמן לעשות שלום בין ישראל לפלסטינים, ממש כשם שישראל ומצרים עשו. אני פונה למנהיגי המפלגות ולעם בישראל, לנצל את ההזדמנות לשלום".
ימים ספורים אחר כך נענה א-סיסי בתשובה חסרת תקדים של נתניהו, שלפיה "יוזמת השלום הערבית כוללת מרכיבים חיוביים שיכולים לסייע לשקם משא ומתן קונסטרוקטיבי עם הפלסטינים. אנחנו מוכנים לנהל משא ומתן עם מדינות ערב על עדכון היוזמה, באופן שהיא תשקף את השינויים הדרמטיים שהתחוללו באזורנו מאז 2002, אבל תשמור על היעד המוסכם של שתי מדינות לשני עמים".
בעבר נתניהו דחה על הסף את היוזמה הסעודית, הגדיר אותה מסוכנת לישראל וטען שהסעודים הם מממני טרור ולכן פסולים לשיח. אלא שדברים השתנו, ונתניהו הוא ראש הממשלה הישראלי הראשון שמוכן לפתוח במשא ומתן על בסיס היוזמה.
בריאיון מעניין שהעניק בשבוע שעבר ל'ידיעות אחרונות' ד"ר אנואר עשקי, מי שמכונה במעגלים הישראליים "הסעודי של דורי גולד", הוא הסביר כי שיחותיו עם גולד ועם ישראלים אחרים גרמו לכך שישראל חדלה לראות בסעודיה ספונסרית של טרור.

ואכן, נתניהו שינה את יחסו לסעודים. "המדיניות צריכה להתאים את עצמה למצב משתנה. העולם והמזרח התיכון עוברים זעזוע. המזרח התיכון איננו מה שהיה במשך מאה שנים, ואינני צופה שיהיה מה שהוא היום. הסדר הישן קרס". התוכנית הסעודית או הערבית, תיקרא איך שתיקרא אך בתוספת שינויים, היא דבר שנתניהו מוכן לדון בו.
ד"ר גולד, היום מנכ"ל משרד החוץ, איננו היחיד ממקורבי ראש הממשלה שלוחץ ידיים בפומבי לבכירים סעודים. לפני כחודש הופיע אלוף במיל' יעקב עמידרור, לשעבר ראש המטה לביטחון לאומי, על בימת דיונים אחת עם הנסיך הסעודי תורכי אל-פייסל, לשעבר ראש המודיעין של הממלכה.
אמנם המפגשים של גולד ושל עמידרור התקיימו בוושינגטון ולא במזרח התיכון, אך בהתחשב בקרחונים העצומים המפרידים בין העולם הערבי לישראל, המחוות הקטנות הללו אינן דבר של מה בכך. להן יש להוסיף את מפגש ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים עם נשיא מצרים לפני מספר חודשים בקהיר. את הוועידה מנהל מלקולם הונליין, איש סודו של ראש הממשלה נתניהו.
בעוד השחקנים עצמם מאופקים, הניצבים ברקע נותנים דרור ללשונם. האופטימי שבכולם הוא ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר, כיום שליח למזרח התיכון מטעם עצמו. "זה יישמע מוזר, אך אני עובד על ברית אזורית בין ישראל לשכנותיה הערביות", אמר בלייר לפני חצי שנה בוועידת רבני אירופה. "ברור שהמפתח לברית כזו היא הסוגיה הפלסטינית וזה קשה, אך אני רואה הזדמנות. יש תהליך של שינוי במזרח התיכון ויש אפשרות לשנות את הדרך שבה אנשים חושבים, כך שישראל תהיה מוכרת ומקובלת באזור כפי שצריך להיות".
באירוע לפני שבועיים הוסיף כי "נדרשים צעדי נורמליזציה (מצד העולם הערבי, א"כ) במקביל לתהליך שלום מול הפלסטינים. הישראלים חושבים שיוכלו להתקדם מול הערבים תוך זניחת הסוגיה הפלסטינית, זה לא יקרה".
בלייר אינו היחיד שמאמין בהזדמנות אזורית. נתניהו מדבר על זה, אבל כרגיל מואשם בכך שלדבריו אין כיסוי. אבל מה תגידו על יו"ר האופוזיציה הרצוג, שממשיך להשתמש במינוח הזה גם לאחר ששרידי יוקרתו הפוליטית נרמסו. השבוע הוא אמר בכינוס הוועד היהודי-אמריקאי בוושינגטון כי "הקריב את יוקרתו הפוליטית" על ההזדמנות הזן. גם משה כחלון לא חשוד בהשתייכות לתיאטרון של נתניהו. אם לא היה חושב שיש דברים בגו, לא היה מדבר על "חלון הזדמנויות היסטורי".

האחרון ברשימה הוא נתן אשל המקורב לראש הממשלה, שבמאמר חריג ב'הארץ' בשבוע שעבר האשים את השמאל בטרפוד ההזדמנות הנדירה. "ישראל ביתנו הצטרפה לקואליציה בעיקר כדי לקדם את רעיון שתי המדינות... ראש הממשלה לקח על עצמו סיכון שעלול לפגוע בהישרדותו הפוליטית, והחליט לצאת לדרך, ולצורך זה ביקש לצרף את המחנה הציוני לקואליציה... וכאן הגענו לשברו של החלום, לטרגדיה.
"מחנה השלום הוא זה שנלחם במי שמנסים להגשים את חלומו. אם מחנה השמאל לא יכיר בגודל השעה ולא יצטרף לקואליציה, ההיסטוריה לא תשכח ולא תסלח", חתם אשל. אז אני יודע שגם לאשל מייחסים ערמומיות פוליטית ותו לא, ובכל זאת, לשם מה נזקק לפנות ל'הארץ', ועוד עם כאלה טיעונים היסטוריים, אם לא היה בהם ולו קמצוץ של אמת?
כל הסימנים האלה, כמו הדיווחים על מטוסים סעודיים שמטופלים בישראל ושמועות נוספות, מוליכים למסקנה שמשהו קורה. האם זהו המתווך הנצחי יצחק מולכו שמבשל משהו? האם באפיק אחר מועברים מסרים? נכון לעכשיו יש יותר שאלות מתשובות, ובכל זאת נראה שלפחות חלק מהפאזל אפשר להרכיב. בסיס הדיונים תהיה היוזמה הערבית/סעודית, עם הסכמה מוקדמת שיוכנסו בה שינויים ועדכונים.
סדר הדברים יהיה כזה שקודם יטפלו בהיבטים הכלל-ערביים, ורק אחר כך בסוגיה הפלסטינית. במסרים שעוברים בין ישראל לשכנותיה הערביות הסוגיה הפלסטינית מוזכרת בסוף, אם בכלל. השליטים הערבים לא משתגעים על הפלסטינים, ורואים בהם בעיקר כאב ראש שצריך לפתור מחשש מה יגיד הרחוב.
בשיחות סגורות יש נכונות לא להפוך את העניין הפלסטיני לתנאי הבלעדי להתקדמות. הנוסחה יכולה להיות דומה לזו שנקבעה בשעתה מול המצרים בקמפ-דיוויד. קודם מסדירים את היחסים הבילטרליים, ורק אחר כך מתחילים דיבורים על העניין הפלסטיני - דיבורים שהכול יודעים כי לא יצא מהם כלום. אם זה הכיוון, מדובר במהלך לגמרי לא רע.
אלא שכל אלה חלומות לטווח הרחוק. לאחר המתקפה בתל-אביב, החשש הוא מהתחדשות הפיגועים. שר הביטחון החדש אביגדור ליברמן, שקרא תיגר מהאופוזיציה על המערכת הביטחונית ותפקודה, צריך עכשיו להראות שיש באמתחתו רעיונות טובים יותר לחנוק את הטרור. ההתקפה במתחם שרונה בתל-אביב, לא רחוק מלשכתו החדשה, היא מבחן ראשון ליכולתו לא רק לדבר אלא גם לבצע.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg