ראשי » חדשות » צבא וביטחון

משפחת החייל הפצוע: "עדיין מחכים לתשובות ממי ששלח אותו"

גיוס התרומות למען בנם שנפצע ב'צוק איתן' נגע ללבם, אך התנהלות משרד הביטחון השאירה טעם מר. הוריו של יהודה הישראלי מספרים על ההתמודדויות ומחכים שהמדינה תיקח אחריות ותמלא את חובתה

מיליון ו-200 אלף ש"ח בפחות מ-24 שעות: מאחורי המספר המרשים הזה עומדים כ-7,000 איש, שנענו לקריאתה של עמותת 'ישראל שלי' לאפשר לפצוע 'צוק איתן' יהודה הישראלי לחזור לשיקום בבית הוריו בעפרה.

עוד כותרות ב-nrg:
• מומחים: על ישראל והרשות לנתק את החיבור בין כלכלותיהם
• למה לא פרסמנו את הסרטון משרונה? כי זה סנאף
• אדלשטיין: "כבוד עצום להצטרף למכבי"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

 

היעד הראשוני שהציבו ב'ישראל שלי' היה 600 אלף ש"ח, מחצית מהסכום הנדרש כדי להתאים את בית המשפחה לצרכיו של יהודה. לאחר שהיעד הזה הושג בתוך שמונה שעות, הכפיל הציבור את הסכום כעבור פחות מיממה. נכון למועד כתיבת שורות אלה מדובר בלמעלה מ-8,000 תורמים ובסכום שעבר את המיליון שקלים וחצי, ועוד היד נטויה.

(צילום: תושב עפרה)

"זו ממש לא הייתה יוזמה שלנו, זה היה רעיון של 'ישראל שלי'", אומרת בהתרגשות גדולה איריס הישראלי, אמו של יהודה. "נפעמנו ונדהמנו מהחיבוק שהגיע מכל עם ישראל וחצה את כל המגזרים. היינו המומים, לא חשבנו שזה יהיה כל כך מהיר. אף אחד לא דמיין שתוך 24 שעות אפשר לגייס סכום כזה, עם כזה חיבוק ובכזו אהבה.

"זה נתן תחושה של אחדות גדולה ושל אהבה ליהודה החייל והלוחם. התרגשנו עד דמעות וזו לא קלישאה, ממש עד דמעות. זה ממלא אותנו כוח לדעת שאנחנו לא לבד, ושגם אם המדינה מתעכבת יש לנו היכולת להחזיר את יהודה הביתה בתנאים שהוא צריך".

מבצע הגיוס יצא לדרכו ביום חמישי שעבר, בעקבות סירובו של משרד הביטחון להעביר למשפחה תקציב להנגשת הבית. התשובה השלילית נומקה בכך שלבית הוריו של יהודה ביישוב עפרה אין תב"ע, ולפיכך מנוע המשרד מלהעניק למשפחה את הסכום.

לצד ההתרגשות מגלי התמיכה העממית ומהחיבוק הלאומי החם שקיבלו, מבקשים דודי ואיריס, הוריו של יהודה, להזכיר כי החובה להחזיר את בנם הביתה מוטלת על המדינה. אין להם טענות לנציגי משרד הביטחון שלדבריהם ליוו אותם במסירות, אך הם עדיין מצפים משר הביטחון ומראש הממשלה לקחת אחריות על העניין ולפתור את הבעיה.
 
"גיוס ההמונים למען יהודה היה מדהים ומרגש, והעם שלנו אמר את דברו שיהודה הלוחם צריך לחזור הביתה, אבל זה לא אמור להיות ככה", אומרים ההורים. "אנחנו עדיין מחכים לתשובות ממי ששלח אותו, ואנחנו עדיין מצפים ומאמינים שהמדינה היא זו שצריכה להוביל את המהלך הזה, כי זו האחריות שלה. חשבנו ששר הביטחון היה צריך לקום ולומר: 'חבר'ה תעצרו הכול, אנחנו דואגים לזה'. אבל זה לא קרה".

"אנחנו מחנכים את הילדים שלנו לא להירתע מקשיים. לימדנו אותם שכשאתה נקרא למשימה - תתייצב", אומר האב דודי. "ככה גם יהודה ראה את השירות הצבאי שלו. לפני שהוא יצא ללחימה לא אמרתי לו 'תשמור על עצמך', כי זו לא המשימה. מי שרוצה לשמור על עצמו, שיישאר בבית. אמרתי לו 'תשלים את המשימה למען עם ישראל ותעשה אותה עד הסוף'.

"מצד שני, אתה צריך להיות בטוח שגם המערכת תהיה מאחוריך ותגבה אותך עד הסוף. כמו שיהודה כלוחם יצא למלחמה בידיעה שהוא נותן את הכול, כך המדינה צריכה להחזיר ולתת לו הכול כי מגיע לו הכול. כמו שהוא הלך עד הסוף, המדינה צריכה ללכת בשבילו עד הסוף ולפרוש לו שטיח אדום".

איריס ודודי חולקים את זמנם בין מחלקת שיקום ראש בבית החולים 'שיבא' בתל-השומר, לביתם בעפרה. בקרוב יימלאו שנתיים לפציעתו הקשה של בנם הבכור ומאחוריהם ימים לא קלים, אך הם נחושים להסתכל קדימה. לאורך השיחה הם משדרים כמויות בלתי נגמרות של אופטימיות ואמונה. הם מאמינים כי מבחינת בנם יהודה, או יהודה-יצחק בשמו המלא, השמים הם הגבול.

שניהם מורים שלקחו הפסקה מעבודתם לצורך הטיפול בבנם, והם מציינים את התמיכה יוצאת הדופן שקיבלו גם ממקומות העבודה שלהם. דודי לימד בתלמוד-תורה 'מורשה' בירושלים, ואיריס באולפנת עפרה. לאחר הפציעה המשיך דודי לעבוד לסירוגין, אבל לפני חמישה חודשים עזב את עבודתו כדי להקדיש זמן רב יותר לבנו יהודה.
 

התקשורת עם יהודה לאחר הפציעה, מספר האב דודי, התחילה בחיוכים ובמבטים: "זו דרך תקשורת שאתה לא רגיל אליה. בהמשך ראיתי שהוא שומע אותי, מבין אותי ושמח בקשר. מאז הקשר בינינו הפך לחזק מאוד. זה קשר שאי אפשר להסביר במילים".

"גם כשהמצב היה קשה יותר הסתכלנו קדימה, והיה ברור לנו שלא נוציא אותו למוסד או משהו מהסוג הזה", אומרת האם איריס. "היה ברור לנו שהוא בא הביתה, למקום שבו הוא יקבל הכי הרבה אהבה ותמיכה.

"אנחנו מאמינים שזו תקופת ביניים, שבסופה יהודה-יצחק חוזר הביתה, לחיים עצמאיים ורגילים, אבל כרגע הדבר הכי טוב ונכון לשיקום זה להביא אותו לעפרה. זה לא משהו שאנחנו החלטנו עליו. זו החלטה ששותפים לה הצוות הרפואי שלו וגם משרד הביטחון, ואנחנו מאמינים שכרגע זה מה שנחוץ כדי לקדם את השיקום.

"יהודה צריך לחזור למקום שמעניק לו ביטחון, לסביבה מוכרת ותומכת, למשפחה, לחברים ולנופי הילדות שלו. חשוב לחבר אותו לדברים שהוא זוכר ושמוכרים לו, ולא למקומות זרים שיעמיסו עליו ושיגרמו לו לשאול איך הגעתי לכאן ומה אני עושה כאן".
 
יציאותיו של יהודה מבית החולים נעשו בהדרגה ובהתאם למצבו הרפואי. את ראש השנה האחרון החליטו בני המשפחה לעשות במלון בתל-אביב, סמוך לביתו של יהודה ולישיבה שבה למד ושנשאר מחובר אליה גם לאחר הגיוס. איריס מספרת כי התפילות בישיבה הלהיבו את יהודה. "ראינו את האור בעיניים שלו, הוא לא הפסיק לחייך. הוא שמח בצורה בלתי רגילה".

לפני כחצי שנה יצא יהודה בפעם הראשונה לשבת בבית הוריו בעפרה. מבחינת בני המשפחה, תגובתו החיוביות לא הותירה ספק: יהודה חייב לחזור הביתה בהקדם. "בחודשים הראשונים לאחר הפציעה לא הייתה ממש תקשורת", מתאר דודי.

"הרופאים הגדירו את זה הכרה מינימלית. בהמשך הייתה התקדמות מסוימת, והגענו לתקשורת באמצעות הידיים. אבל קפיצת הדרך הייתה אחרי הביקור הראשון בבית. מיד לאחר הביקור ראינו שינוי גדול. יהודה התחיל לענות 'כן' ו'לא' עם הראש. זה משהו שלא היה לפני כן, וזה הביא אותנו להחלטה שאנחנו מחזירים את יהודה הביתה בכל מחיר".

הצוות הרפואי המטפל ביהודה מביע התפעלות רבה מהצעדים שעשה מאז הפציעה ומקצב ההתקדמות שלו. "הוא מבין כל מה שאומרים לו", מספר האב דודי. "הוא מחייך וצוחק ומביע את עצמו בצורה ברורה. בשיחה שוטפת הוא עדיין מתקשה מעט בשליפת מילים, אבל דברים כמו תפילה ושירים יוצאים ממנו בלי קושי. מבחינתנו זו תחילת הדרך, וככה אנחנו מסתכלים על זה. זה ממש נס".

ועדיין, מול נחישותם העזה של ההורים לעשות הכול למען בנם, עמד הקושי של היעדר תשתית ראויה שתאפשר ליהודה לחזור הביתה. "הבית לא במצב שמאפשר ליהודה חיים והתנהלות של שגרה", אומרת האם איריס.
 

"אין לו פרטיות, אין מקום מסודר לטיפולים, אין תנאים מתאימים. אנשים חושבים שהנגשת הבית מסתכמת בלבנות רמפה בכניסה לבית, ומציעים עזרה בבניית רמפה. אבל במקרה שלנו זה לא מעשי, כי כדי שהרמפה תהיה בשיפוע תקני נצטרך לבנות אותה מתחילת הרחוב. זה לא פשוט.

"הנגשה זה לא רק רמפה. יש עוד כמה דברים שצריך לעשות כדי להתאים את הבית ליהודה - צריך לבנות מעלון, צריך חדר שאפשר יהיה לעשות בו טיפולים בצורה מכובדת, צריך להוסיף חדר למטפל של יהודה. אנחנו גרים בבית שאין בו ממ"ד, ומחייבים אותנו להוסיף ממ"ד".

במשרד הביטחון ליוו והדריכו את המשפחה כיצד לתכנן מחדש את הבית. בהכנת התוכניות השתתפו יועץ נגישות ומהנדסים, ועלות הפרויקט כולו הוערכה במיליון ומאתיים אלף ש"ח. "החלטנו שגם אם לא נקבל את כל הסכום לא נצא למלחמות, אלא נעשה מאמץ להשלים אותו בכוחות עצמנו. אבל ברגע האחרון אמרו לנו שאי אפשר לדון בבקשה כי אין לבית תב"ע. היה לנו קשה מאוד לקבל את זה כי רצינו להחזיר את יהודה הביתה. אנחנו מאמינים במדינה, וככה גם גידלנו את הילדים שלנו".

מנכ"ל משרד הביטחון, אלוף (במיל') אודי אדם, יצר קשר עם בני המשפחה ביום רביעי השבוע, הזמין אותם לפגישה ואמר כי משרד הביטחון יפעל לגייס תרומות כדי לממן את הנגשת הבית. הוריו של יהודה דחו את ההצעה בטענה כי הם לא רואים סיבה להחליף תרומה בתרומה, וכי הציפיה שלהם היא שהחזרתו של יהודה לא תיעשה באמצעות תרומות אלא בחסות מדינת ישראל.

בעמותת 'ישראל שלי' לא המתינו כידוע למשרד הביטחון והצליחו לגייס עבור המשפחה את כל הסכום. ביום ראשון השבוע כבר החלו העבודות להכשרת הבית ולהנגשתו, וההערכה היא כי העבודות יימשכו כחצי שנה ובסיומן יוכל יהודה להתגורר בבית הוריו.

ב'ישראל שלי' הבהירו השבוע כי אם משרד הביטחון יעביר את הסכום מתקציבו ולא מגיוס תרומות, מי שיבקש זאת יוכל לקבל בחזרה את הכסף שתרם ב'הדסטארט', ויתרת הסכום תעמוד לרשות המשפחה ולצורכי שיקומו של יהודה, בפיקוח ועדה בלתי-תלויה.

משפחת הישראלי עברה להתגורר בעפרה לפני 23 שנים. יהודה, הבכור מבין ששת ילדיהם, היה אז בן שנה. את שנות התיכון עשה בישיבה לצעירים שעל יד ישיבת 'מרכז הרב' בירושלים, ובהמשך למד בישיבת 'מעלה אליהו' בתל-אביב. הוא נישא לרעייתו רבקי בהיותו בן עשרים, והשניים קבעו את ביתם סמוך לישיבה בתל-אביב. לאחר שנה התגייס לסיירת רימון של חטיבת גבעתי, סיים את המסלול ואף יצא לקורס מ"כים.

מבצע 'צוק איתן' תפס אותו בעיצומה של ההכנה לקורס קצינים. יהודה חש החמצה בכך שאינו נמצא עם חבריו בתוך רצועת עזה ולוחם עמם כתף אל כתף. בשבוע האחרון של ההכנה לקורס קצינים ניתנה ליהודה ולחבריו חופשת 'רגילה' (חופשה בת שבוע ימים), אך הוא לא התלבט והעדיף לנצל את החופשה כדי להשתתף בלחימה, במקום לשהות עם אשתו שהייתה אז בחודש התשיעי להריונה ועם בתו צוריה שהייתה אז בת שנה וחצי.

"חבר שלו סיפר לנו שכשהוא ראה אותו מתכונן לכניסה לרצועת עזה הוא שאל אותו: 'מה אתה עושה פה, יש לך כל כך הרבה מה להפסיד, למה באת?' יהודה ענה לו: 'עכשיו אין משפחה ואין ילדים, עכשיו יש לנו רק מטרה אחת וזה עם ישראל'. התשובה הזאת אולי נשמעת קלישאתית, אבל זה יהודה", מספרת איריס.

באותו יום שישי שבו נחטף הדר גולדין ז"ל ובמסגרת הניסיונות לחלצו, נפצע יהודה מרסיס גדול שחדר לראשו. הגעתו של קצין העיר לבשר לבני משפחתו של יהודה על פציעתו הותירה באיריס צלקת: "אני חושבת שהצבא צריך לעשות הבחנה בין הודעה למשפחה שהילד שלה נהרג, למשפחה שהילד שלה נפצע. בשני המקרים זה אותו מעמד. מגיע קצין ודופק בדלת, אתה פותח את הדלת, רואה מולך קצין במדים ואומר לעצמך 'זהו, זה בדיוק כמו בכל הסיפורים'.
 

 
"זו הייתה טראומה בשבילי. צעקתי, הייתי בטוחה שזהו זה ושאומרים לי שהוא פצוע רק כדי שלא אכנס להיסטריה. כל הנסיעה רק בכיתי, והייתי בטוחה שאני נוסעת רק כדי להיפרד ממנו. עד שלא ראיתי את יהודה ממש, שהיה אמנם מחוסר הכרה, מורדם ומונשם, הייתי בטוחה שעובדים עליי. רק כשהגענו הבנו שזו באמת פציעה קשה, אבל אפשר לשמור על אופטימיות".

האם איריס מספרת כי יהודה היה מסור מאוד לאשתו ולבתו צוריה: "למרות השירות הצבאי האינטנסיבי שלו, כשהוא היה חוזר הביתה הוא היה נותן את כל כולו לרבקי ולילדה. הוא היה מעורב מאוד. ביום שישי כשהוא נכנס הביתה, במקום ללכת לישון הוא היה שם את התיק בצד ומתחיל לשטוף".

דברים דומים כתבה גם רבקי, אשתו של יהודה, בפוסט שהעלתה ביום הזיכרון וששותף אלפי פעמים: "אני נזכרת איך הופעת בדלת כל יום שישי עם התיק הגדול, והחיוך עוד יותר, איך נכנסת הביתה, זרקת את התיק, הורדת את הנעליים והתחלת לנקות את הבית לכבוד שבת. אני נזכרת איך בשבת קמת בחמש בבוקר, אמרת שזהו, ישנת מספיק. רצת לותיקין, ללמוד עם חבר כדי להספיק לחזור הביתה עד שצוריה ואני קמות.

"נזכרת איך כל יום בערב היית מתקשר והיינו מדברים שעה בערך. אמרת שזאת השעה שלי, וידעתי שלא משנה כמה זמן לא נפגשנו, עכשיו אתה איתי. רק איתי. ואני נזכרת איך זחלת עם צוריה כשהיא זחלה ואיך נתת לה יד כשהיא התחילה ללכת, איך רצית להיות שותף בגידול שלה גם כשלא היית הרבה בבית. נזכרת איך בכל רגילה יצאנו לטייל, ניצלנו את הביחד, כאילו רצינו להספיק הרבה.

"נזכרת איך רצית להיות טוב בהכול, ואיך רצית להשקיע בצבא, בחברים, אבל ששום דבר לא יבוא על חשבון הבית, ואיך רצית להיות גדול אבל אף פעם לא הבנת שאתה כזה. נזכרת בפשטות החיים שהייתה, בשאיפות ובחלומות שלנו. נזכרת, ומתגעגעת.

רוצה לאחוז עוד קצת במה שהיה לנו. ומרשה לעצמי להגיד, שכן, גם אני איבדתי. שאולי יש פה בן אדם אחר שמתחיל את חייו, אבל את יהודה שלי אני איבדתי. ואת יהודה ההוא הילדים שלנו לא מכירים. ואולי, אולי כבר לא יכירו. זה יום הזיכרון הפרטי שלי".

שלושה שבועות לאחר הפציעה נולד ליהודה בנו השני, ארז. ברית המילה נערכה בבית החולים 'סורוקה' שבו היה מאושפז יהודה במצב קשה. צוריה כיום בת שלוש, וארז בן שנה וחצי. יהודה פוגש את אשתו וילדיו באופן קבוע. המפגשים מתקיימים בבית החולים, וגם בתל-אביב שבה נשארה רבקי להתגורר.

 
קפיצות הדרך בשיקומו של יהודה מעודדות את בני המשפחה ונותנות להם כוח, וכמובן הם שאבו זריקת עידוד גדולה מהחיבוק שקיבלו מעם ישראל בדמות התרומה שמקרבת את חזרתו של בנם הביתה.

בחודש הבא תתקיים חתונתה של תהילה, אחותו של יהודה, ובמשפחה מאמינים כי האירוע המשמח ישפיע גם על יהודה בצורה חיובית. "החתונה המתקרבת נותנת לנו אנרגיות של שמחה וברכה, ואנחנו מאמינים שזה ישפיע על כולם, גם על יהודה".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg