ראשי » חדשות » בארץ

סודותיהן של כתובות בנות אלפיים שנה ממערת המכפלה

ד"ר גרשון בר־כוכבא מגיש לציבור בספרו החדש את הסיפורים ההיסטוריים שמאחורי שבעים הכתובות המעטרות את האתר הקדום. חלקן נרשמו כנראה בידי פועלים שעבדו במערה לפני 1,100 שנה

עשרות כתובות יש במערת המכפלה, והן מעטרות קירות, עמודים, דלתות עץ, שערים ומשקופים באתר הקדום. אילו סודות הן מסתירות? עד עתה היה המידע שחבוי בכתובות אלה "קבור" בספרי מחקר שאינם נגישים לציבור הרחב. ספר שפרסם לאחרונה ההיסטוריון ד"ר גרשון בר־כוכבא הסיר את הלוט מעל התעלומה.

עוד כותרות ב-nrg:
בג"ץ קבע: גופת הנרצחת בפיגוע לא תנותח
"נתניהו רצה להוציא את בנט - וחזר בו"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

בר־כוכבא הסביר כי הכתובות, ששבעים מהן גלויות, הן הרישומים שהותירו במערה מעצמות ודתות ששלטו בחברון לאורך אלפיים שנה. הכתובות מכילות מידע על השליטים ופועלם, ועל הווי החיים של האוכלוסייה שחיה במקום.

בר־כוכבא חקר את הכתובות במשך שנה, וסיכם את ממצאיו בספר 'כתובות אבן, עץ ונחושת במערת המכפלה'. הספר והמחקר העומד בבסיסו יוצגו לראשונה לציבור באסרו חג שבועות, יום שני (13.6), בכנס השישי למחקרי חברון ויהודה, שבו צפויים להשתתף מאות חוקרים וחובבי ההיסטוריה של האזור.

ספרו של בר־כוכבא מבוסס על מחקר מקיף שערך פרופ' משה שרון מהאוניברסיטה העברית, יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים בתקופת מנחם בגין, בנושא כתובות בארץ ישראל. הספר פורסם באנגלית, במתכונת מחקרית־בלשנית המיועדת לחוקרי ערבית עתיקה בעיקר. "רציתי לערוך ספר בעברית, שיהיה נגיש ונהיר למטיילים, ובו תמונות צבעוניות ותרשים של מערת המכפלה המבאר את מיקום כל הכתובות", סיפר ההיסטוריון.

ד"ר בר־כוכבא רכש את זכויות היוצרים על ספרו של פרופ' שרון, ובעידודו החל לערוך את הספר המיועד לקהל הרחב. החוקר מיפה במערה שלושים נקודות שיש בהן כשבעים כתובות, וצילם אותן בעצמו. "היה חשוב לי שאדם יוכל לזהות בקלות כל כתובת, באמצעות חץ שמצביע על המרחב שבו הוא נמצא, יחד עם תקריב של הכתובת. מתחת לתקריב יש תרגום מילולי מדויק של הכתובת, ואז הסבר היסטורי קצר עליה, מי כתב אותה וכך הלאה".

בר־כוכבא, תושב שכונת אברהם אבינו בחברון, למד בישיבת ההסדר 'ניר קריית־ארבע', ונשוי לבתו של גואל הקרקעות משה זר. הוא סגן־אלוף במילואים, דוקטור מטעם האוניברסיטה העברית, מרצה על ההיסטוריה בתקופה הקלאסית במכללת 'אפרתה' ומדריך ומרצה בכיר במדרשת חברון.

לחקר הכתובות במערה הוא התגלגל כאשר עקב אחרי קורות הגטו היהודי בחברון. "זה המקום היחיד בארץ שזכה לכינוי 'גטו'", הסביר בר־כוכבא, "במסמכי המנדט הבריטי, לפני 150 שנה, הם כינו אותו 'The Jewish getto' - וזה עוד היה לפני השואה. רחל ינאית בן־צבי ביקרה במקום בשנת 1907, וסיפרה שהוא 'דומה לכל הגטאות באירופה'". בר־כוכבא, עם זאת, התקשה לחקור את הגטו, שנהרס ביסודיות בידי הירדנים. "בשנות החמישים הם הגיעו לחברון במשאיות ובטרקטורים, ופשוט מחקו את הגטו. אני התעסקתי בשרידים".

במהלך מחקר הגטו הגיע בר־כוכבא לבית המרחץ של חברון. האשכנזים בעיר, שהיו עשירים יותר, בנו לעצמם בית מרחץ בתוך הגטו, וגם מקווה לגברים ולנשים. הקהילה הספרדית, לעומת זאת, בנתה בית טבילה בבית המרחץ הגדול של העיר: חמאם אל־ח'ליל. "השכנים הערבים הסכימו לזה, ויותר מכך, גם לתנאים הלכתיים שיאפשרו את הכשרות של מקווה. בין השאר, מפתח בית המרחץ חויב להיות בידי היהודים - ואכן, המפתח היה בידי אשת גבאי הקהילה".

בר־כוכבא החל לחקור מי בנה את החמאם ומתי. "מדובר במבנה ממלוכי, אבל הממלוכים שלטו במקום לאורך תקופה רחבה, בשנים 1260־1517. גיליתי שמאפיינים אדריכליים בחמאם תואמים להפליא מאפיינים במערת המכפלה, כאילו אותו אומן יצר אותם. כך הגעתי לכתובות של מערת המכפלה, וגיליתי שאף אחד לא יודע מה הן אומרות, מה גם שחלקן משובשות".

הוא החל להתמסר למחקר, שמקיף כתובות בנות 1,500־2,000 שנים - מהתקופה ההרודיאנית־ביזנטית ועד ימינו אלה. במהלך המחקר נחשפו כתובות חדשות בעקבות שיפוצים שערכו שם הערבים לפני חודשים אחדים, שבמהלכם הוסר טיח מהתקופה הממלוכית. כך נחשפו כתובות שלא היו ידועות, שתיים מהן בעברית – "תנחום" ו"רבי יעקב". ייתכן שמדובר בפועלים יהודים שעבדו במערת המכפלה בתקופת הכיבוש הצלבני, בשנת 1100, וחתמו את שמותיהם במכושים.

כתובת ממלוכית אחרת היא מימי הסולטן ברקוק, שנחשב הגון, אך גם קנאי מאוד לדת האסלאם. בשנת 1394 ביטל הסולטן את המסים ה"מושחתים" שהוטלו על בני החסות היהודים והנוצרים שהיו בחברון, אך מאידך גיסא אסר עליהם לייצר יין. מתוך כך הסיק בר־כוכבא שיהודי חברון החזיקו בתי מלאכה ויקב, שכן פעילות ייצורו - שקודם לכן הייתה מותרת - נאסרה.

אחת הכתובות במערה תומכת באגדה על מושל דמשק שבא לבקר בחברון, וחרבו נפלה למעבה האדמה. הוא ציווה על משרתיו להוציאה משם, אך כל מי שנכנס למערה מצא בה את מותו. לבסוף ציווה על הקהילה היהודית להביא לו את החרב "עד למחרת בבוקר", שאם לא כן יאונה להם רע. בלב שקט נכנס רב הקהילה למערה, ולעיני הקהל המשתאה יצא ממנה בריא ושלם, עם החרב.

לדברי ההיסטוריון, "במערת המכפלה מצויות שלוש כתובות משנת 1758 של מושל דמשק שבא לבקר בחברון. הכתובות מספרות על שלושה ממפעליו - הוא בנה ספרייה, קירה מסדרונות לטובת המבקרים כדי שלא יהיו חשופים לשמש ולגשם מתחת לגשר, ופער למענם פתח כדי שיוכלו להגיע להתפלל במקום קבורת ראשו של עשו, שלפי המסורת השגויה שהייתה אז בידי המוסלמים הוא קבר יוסף. הנה אנחנו רואים שהאגדה מקבלת רגליים", הסביר בר־כוכבא, "יש שם שמו של המושל, תאריך שלטונו ופעולות חשובות שלו".

בנימין זאב הרצל רצה לבנות מדינה יהודית, ולשם כך ביקש להיפגש עם הסולטן עבדול חמיד, שליט האימפריה העות'מנית, שב־1985 הותיר אף הוא את רישומו במערה בדמות כתובת מפוארת. הנכנסים לאולם יצחק מתרשמים מכתובת מוזהבת ענקית בקליגרפיה ערבית יפה המקיפה את כל האולם, שאורכה מאה מטרים. לצורך התקנתה שכר הסולטן אומן מכפר סלפית שבשומרון. "הכתובת עוסקת בפרק פרק ל"ו בקוראן", הסביר בר־כוכבא, "הנביא מוחמד אמר שלכל דבר יש לב, והלב של הקוראן הוא פרק ל"ו. מי שקורא את הפרק הזה, שבו 83 פסוקים, כאילו קרא את הקוראן עשר פעמים. זו הכתובת המרהיבה במערה".

במערת המכפלה נמצא מנבר עתיק – במת הדרשן המוסלמי. המנבר עשוי מעץ הארז הקדום ביותר שנמצא בישראל, וחרות עליו ציון השנה 1091, ימי הח'ליף אל־מוסתנסיר. המנבר היה במקור במסגד באשקלון, שבו על פי המסורת השיעית קבור ראשו של עלי, חתנו של מוחמד. סלאח א־דין חשש שהצלבנים יכבשו את אשקלון ויהרסו את המסגד, ועל כן הציב את המנבר במערת המכפלה. מי שהרס לבסוף את המסגד היה משה דיין, ובמקומו עומד בית החולים 'ברזילי', שאליו מגיעים מדי שנה מאמינים מוסלמים רבים ביום מותו של עלי.

חלק מהכתובות ממלכתיות, ומתעדות את פועלם של השליטים ששררו על האזור בכל תקופה. כך למשל היא כתובתו של סולטן שמופיעה בהקשר להפעלת ה'סימאט' – המטבח הציבורי במקום. הסימאט היה מטבח ענק אשר הזין חינם אין כסף את אלפי עולי הרגל שעברו מירושלים דרך חברון לכיוון מכה ומדינה. המטבח אפה 15 אלף כיכרות לחם מדי יום, וכשהן היו מוכנות נעמד מתופף בפתחו והרעים בכלי כדי לקרוא למאמינים. נוהג זה תואם את אמונת המוסלמים, שלפיה אברהם אבינו תופף כאשר האוכל שהכין לאורחיו היה מוכן.

אחיו של סלאח א־דין, עידל, ציווה על שמונים כפרים לתרום ממון לטובת הסימאט בחברון, שפעל לאורך מאות בשנים ולשם הפעלתו היה צורך בכסף רב. במערת המכפלה מצויות כתובות המציינות את שמות הכפרים הללו. בנו של עידל, הסולטן עיסא, היה קצין המודיעין של סלאח א־דין. הוא עסק בבנייה רבה, והכתובות מעידות גם על כך.

אך גם לאחר שחקר את כל הכתובות, לא מצא בר־כוכבא תשובה לשאלתו מי בנה את החמאם בחברון, "עד שגיליתי ממצא ספרותי של ביוגרף ערבי בשם ספאדי, שכתב על מושל ירושלים וחברון עיוור מימיו של מייסד השושלת הממלוכית, ביברס", סיפר בר־כוכבא, והוסיף כי הברדלסים בשער האריות בירושלים הם סמלו של המושל ביברס.

ביברס כבש את חברון ב־1260, וכך החלו 250 שנות התקופה הממלוכית. "המושל העיוור הוא עלא א־דין, והביוגרף ספאדי ציין שהוא שבנה את החמאם. כך גיליתי את השנה שבה נבנה החמאם שבו רחצה הקהילה הספרדית, ובליל בדיקת חמץ רחצו בו גם האשכנזים", סיכם בר־כוכבא, שבאסרו חג שבועות גם יערוך סיור במערה בעקבות הכתובות.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg