קולות הקמפוסים: הסטודנטים היהודים מתרחקים מישראל
הם עדיין מסתייגים מתנועת ה-BDS, אבל מתרחקים מישראל ואינם סבורים שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם. סטודנטים יהודים בארצות הברית מציגים תמונה מטרידה באשר לדור העתיד של יהדות אמריקה
ארבעה ימים לאחר הטבח באורלנדו התקיימה השבוע בלב אוניברסיטת ניו-יורק (NYU) עצרת זיכרון משותפת לסטודנטים היהודים והמוסלמים. את האירוע הובילו יחדיו הרב יהודה סרנה, המשמש בתפקיד "המנהיג הרוחני של הסטודנטים היהודים", והאימאם לטיף, מנהיגם של המוסלמים. "האירועים המחרידים הללו זעזעו את העולם", כתבו השניים בקריאתם לסטודנטים, "קהילת NYU תתכנס כדי להביע את צערה ולהקדיש את מחשבותיה ותפילותיה למען מי שהושפעו מאובדן החיים הטראגי הזה".
עוד כותרות ב-nrg:
- "המחבל היה שורד בלי טיפול לולא נורה בראשו"
- הישג לרפורמים: רב הכותל לא יוכל למנוע תפילה מעורבת
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
פעילות יהודית-מוסלמית מתקיימת באוניברסיטה דרך קבע. בקומה העליונה בבניין ברונפמן באוניברסיטה, הנקראת 'הקומה הרוחנית', ישנו חדר המשמש בית כנסת לאלפי הסטודנטים היהודים, ובמקביל חדר מסגד מוסלמי שרצפתו מכוסה בשטיחים. מדי יום שישי בבוקר מתאספים כמה עשרות סטודנטים יהודים ומוסלמים לתפילת הג'ומעה המסורתית ולאמירה משותפת של "אללה הוא אכבר". כמה שעות לאחר מכן, בערב, הם מתכנסים שוב, הפעם לתפילת קבלת השבת היהודית ולסעודת שבת משותפת.
בעקבות העוינות הנוכחית בין שתי הדתות הגו הרב סרנה והאימאם לטיף את פרויקט 'גשרים', במטרה לבנות קשרים של הבנה ורעות בין הסטודנטים היהודים למוסלמים. מתקפת הטרור הרצחנית מאתגרת את מערכת היחסים השבירה. יאנה, סטודנטית יהודייה שעוד נפגוש בהמשך הכתבה, אומרת לנו כי יחד עם הזעזוע ממתקפת הטרור הרצחנית היא לא צופה שינוי במערכת היחסים השוררת בקמפוס.
"מדוע שמשהו ישתנה?" היא תוהה, "אנחנו לומדים יחד, ותמיד הייתה סולידריות בינינו. אני בטוחה שהמוסלמים מזועזעים כמוני ומסתייגים מהרצח. אדרבה, אם משהו ישתנה זה יהיה בדיוק מה שאותן קבוצות קיצוניות רוצות. כניעה לפחד או לשנאה היא הדבר המסוכן ביותר שאפשר לעשות".
הרב יהודה סרנה
בחודשים האחרונים התמודדו הסטודנטים היהודים עם אתגר חדירתה לקמפוס של תנועת ה-BDS, הקוראת לחרם והטלת סנקציות על ישראל. הדבר נעשה בדלת האחורית, באמצעות האיגוד המקצועי של עובדי האוניברסיטה שפתח את שעריו לכל הסטודנטים והכריז על הצבעה בעניין הטלת חרם על מדינת ישראל. ההחלטה לתמוך בחרם עברה לפני כחודשיים, ברוב של שני שליש מהמצביעים.
אוניברסיטת ניו-יורק היא מעוז הליברליזם בתפוח הגדול, אך איננה מהמובילות בין הקמפוסים האקדמיים בשנאת ישראל. "יש מקומות גרועים בהרבה", 'מנחמת' אותנו רבקה פלדמן, סטודנטית לתואר שני במנהל ציבורי הפעילה נגד ה-BDS.
"כאן לא שמענו התבטאויות אנטישמיות כמו באוניברסיטאות אחרות, ולא הגענו למעשי אלימות. לכל היותר שמענו הערות אנטי-ציוניות. ה-BDS מייצר הרבה יותר רעש מאשר תוצאות מעשיות. לאיגוד המקצועי נרשמו 1,200 סטודנטים בלבד, והצביעו 625. כלומר, ההחלטה התקבלה על ידי כ-400 סטודנטים מתוך 20 אלף. זו טיפה בים".
לפני שלושה שבועות הגיעה לניו-יורק משלחת ישראלית, ביוזמת משרד התפוצות ומכון 'גשר' למנהיגות. המשלחת המגוונת כללה אנשי ציבור ותקשורת, קציני צה"ל וראשי רשויות, סופרים ואמנים. במהלך ימי הביקור הם פגשו סטודנטים יהודים, רבנים מכל הזרמים ומנהיגי קהילות, במטרה ליצור גשר בין ישראל ליהדות התפוצות על רקע מה שהוגדר "חוסר ההבנה ומשברים ביחסים".
בשיחות רקע מעמיקות עם כמה מהצעירים התרשמתי שאנחנו בישראל איננו מודעים כלל לתהפוכות העוברות על הדור היהודי-אמריקאי הצעיר, מי שיעצבו בעתיד את יחסי ארה"ב-ישראל. הדור הזה אוהב את ישראל ועדיין רואה בה אתגר ומשאת נפש, אבל ברובו אינו מזדהה עם מאבקה ומעדיף לדבר בשפה של רב-תרבותיות ותמיכה בחלש ובסובל, שבמקרה זה אינו העם היהודי. הצעיר האמריקאי היהודי מתנגד ל-BDS אבל מגלה הבנה לצעירים פלסטינים בני גילו היוצאים לדקור ישראלים ברחובות. הוא אוהב את צה"ל, אך אינו קונה את המסר כי מדובר ב"צבא המוסרי ביותר בעולם".
רבקה פלדמן מודה שגם בפעילותה נגד ה-BDS התקשתה להגן על ישראל. "אני משוחחת לעתים קרובות עם המוסלמים כאן בקמפוס. מעולם לא ניסיתי לשכנע אותם שישראל צודקת והם טועים. ויכוחים כאלה הופכים להיות מאוד לא נעימים, ואני לא מעוניינת בכך.
העדפתי לדבר על העולם הדתי, והם סיפרו לי עד כמה המשפחות שלהם מתגעגעות לירושלים. אני לא רואה את עצמי כ'אשת הסברה'. אני לגמרי בעד ישראל. הייתי בה אולי חמישים פעם ויש לי משפחה שם, ואני חושבת שהקמתה היא נס גלוי, אבל המדינה כפי שהיא היום היא בעייתית, ואני לגמרי לא שלמה עם מה שקורה בה. אני חושבת שצריכה לקום מדינה פלסטינית, כפי שגם ממשלת ישראל החליטה".
אף ממשלה בישראל לא קיבלה החלטה כזו, אני מעיר. "אבל נתניהו הצהיר כך ברבים. לא שאני מאמינה לו", היא משיבה.
יאנה יאסביץ, סטודנטית צעירה ליחסים בינלאומיים, נולדה במוסקבה לאם יהודייה ואב נוצרי, והתחנכה בבתי ספר קתוליים גם לאחר שהיגרה עם משפחתה לסן-פרנסיסקו. "ידעתי שיש לי דם יהודי, אך מעולם לא חיטטתי בזה יותר מדי", היא מספרת. "בגיל 17 הלכתי בפעם הראשונה לבית כנסת יהודי רפורמי, מסקרנות, וזה כבש אותי. אין לי הסבר רציונלי, משהו פשוט זז בי. זה היה כל כך שונה ממה שהכרתי ושמעתי. התחברתי למוזיקה, למנגינות, לתפילות".
אחת התוכניות שאליהן התחברה יאנה באוניברסיטה הייתה מיועדת ליהודים מכל הזרמים, ובמסגרתה הם התבקשו להגדיר את "השאלות הגדולות של החיים". "שאלתי את עצמי מה עושה אותי יהודייה, וכתבתי שיהודים מתאפיינים בשאיפה לידע ובאחריות שהם חשים איש לרעהו. יש לי חברים ישראלים רבים. יהודים תמיד רוצים לשבת ולדבר, לדון ביהדותם ולחפש את זהותם. אולי בגלל שבהתבגרותך אתה רואה שהיהדות שונה משאר הדתות. היא דת שמחה, מסבירת פנים, ולא אומרת לך כל הזמן שאתה חוטא".
לדעת יאנה, "התקשורת מנפחת את נושא ה-BDS. הליברלים תמיד מתייחסים לישראל בביקורת, וברור שאם אתה ליברלי תתמוך בפלסטינים. לא הלכתי לפעילות של ארגוני החרם מכיוון שאני לא מעוניינת לקדם דיאלוג שלילי. זה לא תורם ליחסים הטובים בקמפוס. הם מפיצים שקרים רבים, אבל בכל שקר יש גרעין של אמת ואני חושבת שצריך להקשיב גם למתנגדים לישראל. מסוכן מאוד לפתח דעה על סמך שמיעת צד אחד בלבד. תמיד צריך שיהיה לך בדל של ספק, ולהכיר גם את הפרספקטיבה של הצד השני. בקיצור, צריך ראש פתוח".
למשמע הטיעון הזה אני לא מתאפק ושואל את יאנה אם הייתה מזמינה לדיון את היטלר, או מבקשת לשמוע מה יש לניאו-נאצים לומר היום באמריקה. רבקה מתקוממת על ההשוואה. "הפלסטינים אינם נאצים", היא קובעת. נכון, אני אומר, אבל הם הורגים יהודים כבר מאה שנה, עוד לפני שהייתה מדינת ישראל ולפני שהשטחים נכבשו ב-67'. רבקה כמעט נעלבת ומעירה שהשיחה אינה לרוחה. היא מעדיפה לראות את הסכסוך במונחים של צפון-אירלנד. גם שם היה טרור שהסתיים בשנות השמונים בפשרה, היא אומרת.
האם אין משהו מטריד בכך שמקורות המידע היחידים שהצעיר האמריקאי ניזון מהם הם ערוצי התקשורת, על כל ההטיות שבהם?
"אני לא מסתמכת רק על התקשורת", משיבה רבקה. "יש רשתות חברתיות כמו טוויטר ופייסבוק עם מגוון רחב של דעות, ויש גם סקרי דעת קהל. הנה, למשל, סקר מכון 'פיו' גילה ש-48 אחוז מהישראלים רוצים לגרש את הערבים מהארץ. זה מחריד".
מה הסיבה לכך, לדעתך? האם המסקנה היא שהישראלים גזענים? או שאולי אם לא היה טרור שמכה בישראלים בכל פינה התוצאה הייתה שונה?
"זו שאלה היפותטית. ואם לא היה סכסוך ישראלי-פלסטיני? אנחנו לא יכולים לחיות בדמיון. מה שקורה הוא שהסכסוך מנציח את האלימות בין שני עמים שיכולים לחיות יחד, ושהחופש נלקח מאחד מהם. הוא מגיב באלימות, ישראל מגיבה באלימות מצדה, והמעגל חוזר על עצמו".
אז אולי צודקים אנשי ה-BDS הטוענים שרק באמצעות חרם כלכלי יצליחו להכניע את ישראל, שימשתי לרגע פרקליטו של השטן. רבקה מתנגדת. "חלק גדול מהמעורבים ב-BDS הם אנטישמים, והתנועה הגלובלית של החרם אומרת דברים מכוערים ביותר. אבל הרעיון הכללי של החרם אינו אנטישמי, והוא יכול לנבוע גם מכוונות טובות ולא משנאה".
לשיחה מצטרף דניאל סויסה מתל-אביב, סטודנט למדעי המחשב, שנה ראשונה ב-NYU. "אנשים אינם מכירים, ברגע שאני מספר להם הם מבינים יותר", הוא אומר. "צריך להניח את העובדות על השולחן. אבל עדיין תמיד ישאלו אותי איך אני מסביר את העובדה שישראל ממשיכה לבנות בשטחים. רבים חושבים שהעם היהודי נכנס לישראל, לקח כברת ארץ שאינה שלו, התחיל להרוג פלסטינים ולבנות התנחלויות. הם חושבים כך כי הם רואים שלפלסטינים אין מדינה, ומגיעים למתן הצדקות לטרור".
מתברר שגם תוכנית הגשר בין יהודים ומוסלמים לא תמיד מתנהלת על מי מנוחות. שרה פרדמן, גם היא סטודנטית לתואר שני, מספרת לנו שהאימאם לא ראה בעין יפה את נאומו של הרב סרנה בכינוס של ארגון יהודי כלשהו, וקרא לבני קהילתו להתמקד בבניית הזהות המוסלמית ולא לנהות אחרי ארגונים שתומכים בכספם גם במוסדות ציוניים ופרו-ישראליים. האם שמעת את האימאם מגנה פעם את הטרור כלפי היהודים? שאלתי את שרה. "זה לא תפקידו, אבל אני בטוחה שהוא מתנגד לטרור", היא משיבה.
מבולבל ומתוסכל הלכתי למצוא מזור אצל הרב סרנה. הרב הצעיר גדל במונטריאול ולמד בארץ בישיבות 'נתיב מאיר' ו'הר עציון'. "אצל הרב עמיטל זצ"ל, בתקופת רצח רבין", הוא מדגיש. ב-2002 הגיע ל-NYU והוא משמש בה 'מנהיג דתי' כפי שהאוניברסיטה מכנה את תפקידו. הוא מסתובב בקמפוס כשציציותיו מתבדרות ברוח. "האתגר הגדול שלי הוא לחזק את הזהות היהודית בקרב הסטודנטים", אומר הרב סרנה. "הן רמת הידע והן הרמה הפרקטית נמוכות מאוד. הם מכירים מה שלמדו בבית הספר, ואנחנו רוצים להראות להם שליהדות יש מה להציע להם גם כשהם מבוגרים".
את מעורבות הסטודנטים היהודים ב-BDS רואה הרב סרנה כבעיה כללית של השמאל הקיצוני באמריקה. "הסטודנטים מגלים מעורבות רבה יותר בנושאים כמו איכות הסביבה. ישראל הופכת בעיניהם ליותר ויותר קפיטליסטית, המתכחשת לרעיונות הסוציאליסטיים שעל בסיסם הוקמה".
גם בישראל יש שמאל, אבל ברובו הגדול הוא מתנגד לחרם, חוץ משוליים סהרוריים וקיצוניים.
"העמדות של השמאל הישראלי אינן נשמעות בשמאל האמריקאי. בשמאל הישראלי, למשל, הייתה תמיכה רבה במבצע 'צוק איתן' בגלל עניין המנהרות, אבל בשמאל היהודי האמריקאי ממש לא. בעקבות פעולות צה"ל במבצע רבים החלו לתמוך ברעיון החרם".
נראה שהסכנה הגדולה ביותר היא לא הביקורת על ישראל, אלא האדישות וחוסר הידע.
"העובדה המצערת היא שחלק גדול והולך של הצעירים היהודים מתרחק מישראל. יש יותר ויותר אדישות ואנטגוניזם. הצעירים האמריקאים גדלים בסביבה מלטפת ובטוחה, נעדרת אנטישמיות. הם לא מכירים מצב שבו ישראל נאבקת על קיומה כמו במלחמת יום הכיפורים. עבורם ישראל היא ארץ חזקה ומצליחה.
"לכן הם גם לא מבינים את הדרך שבה ישראל מגיבה לאיומים הביטחוניים עליה. הם אינם מבינים מה פירוש הדבר להיות מאוים על ידי טרוריסטים, ולא מכירים את החשש להסתובב עם סמלים יהודיים ככיפה וציצית, כמו בפריז. חלק גדול מהנרטיב היהודי היה מבוסס על שואה ופוגרומים אבל זה נעלם, וקשה מאוד לדבר על זה היום".
הרב סרנה משוכנע שעד שלא יימצא פתרון לסוגיות שהוא מפרט, הבעיה תלך ותחריף. "ישראל צריכה לדאוג לכך שהיא תזכה לתמיכת שתי המפלגות בארה"ב. אם אתה רוצה את תמיכת יהודי ארה"ב, אסור לך לאבד את המפלגה הדמוקרטית שרובם מזדהים עמה. בנוסף, ישראל חייבת להתקדם בנושא הפלסטיני. או לתת להם מדינה, או להעניק להם זכות בחירה. כך אי אפשר להמשיך.
הנושא הבא הוא לכאורה ישראלי פנימי, אך בעיני הרב סרנה הוא חשוב לאין ערוך. "צריך למצוא דרך לשנות את תפיסת הרבנות הראשית בנושא מעמד אישי וגיורים", הוא אומר. "הנוער שואל אותי על כך ללא הרף. לקבל את הגיורים של הזרמים האחרים, אחרת ישראל תאבד לחלוטין את תמיכת יהודי אמריקה. אתה לא יכול לצפות מהם לתמוך בך בנושאים הביטחוניים בצורה עיוורת, בזמן שאתה פוסל אותם, את מנהיגיהם ואת רבניהם. ואני אומר לך את זה כרב אורתודוקסי למהדרין".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם