ראשי » חדשות » בארץ

דליה רבין: מעולם לא האשמנו ציבור שלם

בתו של יצחק רבין רוצה מאוד לראות את צעירי הציונות הדתית מגיעים לבקר במרכז על שם אביה. למרות שהיא מודעת היטב לחוסר החיבה כלפיו, בכל זאת ברור לה: מי שיגיע בלב פתוח יופתע לגלות שאפשר ליצור דיאלוג

אם עוצמים לרגע את העיניים, אפשר ממש לשמוע את יצחק רבין מדבר. הרי"ש המתערבלת, שינויי הטון, ההפסקות המתודיות בין מילה למילה. אבל רבין לא נמצא איתנו כבר למעלה מעשרים שנה, ומי שנשארה לשאת את זכרו, ואולי גם לדאוג לסוג של תיקון, היא בתו דליה. והיא דווקא מבקשת לתת זווית אחרת. ייאמר מיד: היא לא מתכחשת למציאות שיצר אביה, וזה כולל את החתימה על הסכמי אוסלו. אבל דליה רבין מצפה להקשבה. מקווה שאחרי שני עשורים ויותר, יוסר השריון העבה שבו הקיף עצמו מחנה הימין בכל הקשור ליצחק רבין. "אני פותחת דלת, בואו לדבר איתנו", היא מבקשת.

עוד כותרות ב-nrg:
טראמפ מצהיר: "אזמין את קים ג'ונג-און לארה"ב"
"שמנה מדי בשבילכם?": מחאת רשת נגד H&M
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

אנחנו נפגשים ב"מרכז יצחק רבין" בתל-אביב, שאותו היא מנהלת מאז שנת 2002. לא "מרכז מורשת רבין" ולא "מרכז רבין לשלום". מרכז יצחק רבין. פעילותו העיקרית מתמקדת ב"מוזיאון הישראלי" שבו. לא "מוזיאון רבין", לא "מוזיאון השלום". הישראלי.
 
לבחירת השמות הללו יש כמובן משמעות רבה. הוגי המרכז, מנהליו והמדריכים העובדים בו מודעים היטב לקונפליקט שמעורר שמו של ראש הממשלה המנוח בקרב חלקים לא קטנים בעם, והם מנסים ככל יכולתם ללכת בין הטיפות - לשמר את זכרו של האיש, אבל לעורר כמה שפחות אנטגוניזם. כך הם מקווים לחשוף בפני אוכלוסיות רחבות את מפעלותיו של רבין, מקום המדינה ועד יום הלווייתו, כולל כל החבילה.

"אין עוד דוגמה למוזיאון שמגולל את סיפור המדינה כמו כאן", פוסקת דליה רבין. "כל המוזיאונים האחרים נישתיים ומצומצמים לנושא שלהם, אף אחד לא מגיש את הסיפור הציוני כולו מהקמת המדינה ועד 1995. זה לא שאני חושבת שצריך להגיע רק לכאן; בית העצמאות חשוב, מוזיאון האצ"ל, מרכז מורשת בגין, מוזיאון הרצל - הכול חשוב. אבל אנחנו נותנים את המבט הכולל ביותר על מרכיבי ההיסטוריה של המדינה בפוקוס על החברה הישראלית, ולכן חשוב לי שכולם יבואו הנה".

אלא שלא כולם באים. מנתוני שנת 2015 שפרסם המרכז באתר האינטרנט שלו, עולה כי במהלך השנה החולפת ביקרו בו מעט למעלה מ-80 אלף אנשים - מתוכם כ-50 אלף מבקרים "עצמאיים", והשאר במסגרת סיורים של חיילים ותלמידים.
 
המספרים נחשבים מכובדים, אבל באותו סיכום ניתן גם למצוא כמה מילים שמשלימות את הסיפור: מדובר שם על הצורך "להרחיב את הפנייה למגזר הערבי ולמגזר הדתי, במאמץ להביא למוזיאון גם אוכלוסיות אלה". ובמילים אחרות, מי שמגיע למוזיאון הם בני "השבט הלבן". שמאל תל-אביבי, אם נגדיר זאת בצורה גסה, המשוכנע גם כך בצדקת דרך השלום כפי ששרטט אותה רבין. איפה הדתיים, איפה הפריפריה החברתית. את המציאות הזו, בתו של ראש הממשלה המנוח נחושה לשנות.

אנחנו נמצאים בצפון תל-אביב. תכניו של המרכז נהגו ונכתבו על ידי פרופסורים ממיליה מסוים. גם צוות ההדרכה שראיתי כאן לא בדיוק משדר מגוון חברתי. יכול להיות שזה חלק מהבעיה שמדירה מכאן ציבורים גדולים?
"עכשיו כשאתה אומר, אני רואה שזה נכון. אבל זה היה כורח המציאות. אלו היו האנשים שהסכימו לתת מכספם, מזמנם וממרצם כדי להיות מרצים ולשבת בוועדה האקדמית. את התשתית הקימה פרופ' אניטה שפירא מאוניברסיטת תל-אביב. זה נכון ואי אפשר להתכחש לכך".

וכל זה עלול ליצור בקרב ציבורים אחרים גם תחושה של פטרנליזם.

"כל הרעיון שלנו הוא לשדר משהו שונה. בנינו פה את הסיפור הישראלי כולו, ללא הדרה. תמצא פה את אנשי המעברות ואת הפנתרים. נכון שהרבה חומרי ארכיון לקוחים מהטלוויזיה הישראלית, והיא הייתה אז של האשכנזים, אבל בסוף יש היסטוריה למקום הזה, והיא מכתיבה בין השאר גם את העזרים שבאמצעותם אתה מעביר את ההיסטוריה".

 

תקיימי כאן יום עיון שכותרתו "חמישים שנה לשחרור יהודה ושומרון"?

"אני לא יכולה לעשות דבר כזה במרכז רבין. בהחלט נוכל לתת כותרת 'חמישים שנה לששת הימים' או 'לשחרור ירושלים', ובתוך זה יכול להיכנס גם שחרור יהודה ושומרון - אבל לא ככותרת ראשית, כי זו הצהרה פוליטית שאני לא בטוחה שהיא מאבני התווך בחזונו של יצחק רבין. אני באמת לא יודעת מה הוא היה עושה עם יהודה ושומרון. לא יודעת איך הוא היה מתמודד עם המציאות של היום".

לדברי דליה רבין, אין קושי מיוחד להביא לכאן אוכלוסייה מהפריפריה. "החסם העיקרי בכל הנוגע לביקורים מהפריפריה הוא סבסוד ההסעות, שזה עסק יקר מאוד. כשיש גורם מממן, אין שום בעיה. הייתה לנו תרומה של דנקנר לילדי הצפון ושל חברת קצא"א לילדי הדרום, ולא נתקלנו בסירובים להגיע לכאן. כעת נגמר המימון ואנחנו מחפשים אפיקים חדשים. כשהילדים כבר מגיעים לכאן יכולות להיות התבטאויות קשות מאוד נגד רבין, אבל אלה יכולות לבוא גם מתושבי נתניה או תל-אביב".

מהתכנים, דרך שמו של המרכז ועד לתצוגת המוזיאון - ישנה תחושה שאתם קצת בורחים מהמותג רבין, או לפחות מצניעים אותו.

"רבין היה איש מאוד צנוע. לא נראה לי שהוא אי פעם חשב שיונצח במוזיאון או בבניין כלשהו. הוא גם לא דאג להנציח את החזון שלו. מה שנשאר זו הביוגרפיה, שמי שקורא אותה רואה שהיא ממוקדת בעשייה. ואת העשייה הזו אנחנו מראים כאן.
 

"כל הרעיון של המרכז נבע מאמא שלי. היא אמרה שמאוד חשוב להקים מקום שבו ישמרו על הזיכרון הנכון שלו ושל מי שהוא באמת היה. אנחנו לא בורחים מהמותג רבין, ממש לא. אנחנו מכבדים את אישיותו כאדם צנוע, ולכן לא קראנו לזה 'מוזיאון רבין', אלא 'המוזיאון הישראלי'. ומבחינתי, יצחק רבין זה הסיפור הישראלי. יש פה גם רבין, הוא בבירור כאן, ובמידה מספקת מבחינתי. זה לא מאוזוליאום. וזה נעשה כך בכוונה, כי אתה בהחלט יכול להיות פה ולומר שלא הסכמת איתו ולא חשבת שאוסלו היה מהלך נכון. וזה בסדר מבחינתי".

אז אולי לא בורחים מרבין, אבל בהחלט בורחים מהשלום.

"מה שעניין את אבא שלי זו החברה הישראלית. כולם אומרים 'שלום שלום שלום' – אבל הוא ראה בשלום פלטפורמה שתאפשר לו להשקיע את המשאבים הפיזיים והאנושיים בחברה נורמלית וצודקת".

  

כלומר, השלום היה בעיניו אמצעי ולא מטרה.

"כן. לפי איך שאני קוראת את המפה, הוא זיהה הזדמנות להשיג שלום באזור, ובכך לאפשר לנו להתרכז במה שקורה בפנים, בתוכנו. גם מהשלום אנחנו לא בורחים. כל החלק האחרון של המוזיאון - שמתחיל בשינוי סדרי העדיפויות שאבי חולל – קשור לתהליך השלום. וזה בעיניי אחד המסרים החשובים של המקום הזה ושל רבין: שאם רוצים לעשות טוב בחברה הישראלית, צריך תהליך שלום. כי צריך לפנות משאבים, וצריך להתמקד בחינוך, במחקר ובשיפור התנאים, כדי שתהיה פה איכות חיים כזו שילדינו ונכדינו לא ירצו ללכת למקומות אחרים. רבין לא היה 'שלום עכשיו'. לא היה איש של שלום בכל מחיר. השלום היה אמצעי, אבל אמצעי קרדינלי להשגת המטרות".

דליה רבין, כיום בת 66, הגיעה למרכז הקרוי על שם אביה לאחר ניסיון קצר ימים בשלולית הפוליטיקה הישראלית. ב-1999 היא נבחרה לכנסת מטעם מפלגת המרכז, אך בתוך זמן קצר התפרקה המפלגה, ורבין הפכה לסיעת יחיד שהתמזגה עם מפלגת העבודה. בשנת 2001, לאחר הקמתה של ממשלת שרון, מונתה רבין לסגנית שר הביטחון תחת בנימין בן-אליעזר. שנתיים לאחר מכן פרשה מהפוליטיקה. "הבנתי שאני צריכה להיות פה", היא אומרת.

והיא מאוד מאמינה במה שיש לה ביד. סיור במוזיאון אכן מגלה שגם אנשי ימין יכולים להרגיש כאן בנוח, בלי לחוש כי הם מואשמים ברצח או נתונים לשטיפת מוח פוליטית כזו או אחרת. התצוגות מרשימות ומקצועיות, כל פרק בתולדות מדינת ישראל מסופר באופן מאוזן ושקול, וקונפליקטים חברתיים ומדיניים מומחשים באמצעות עמודי ברזל אדומים, שמציגים את שני הצדדים.
 

דווקא בשל כך, חסרים מאוד לדליה רבין בני הציונות הדתית, שלא פוקדים את המקום. היא מודה שהיחסים שלה עם חלק מהמגזר הזה מורכבים: "אחרי הרצח היינו עדים למראות של אנשים שמחים. ראינו בטלוויזיה, במהלך השבעה, ריקודים בבית-אל. הרב ישראל לאו לקח את אמי ואותי הצדה ואמר שבחוץ מתחוללת סערה בחברה הישראלית, ושאנחנו צריכות לצאת ולקרוא לאחדות.

אבל אנחנו לא היינו במצב שמאפשר זאת. אמא שלי בכלל לא ידעה מה קורה איתה, הייתה כל כך שבורה. ולגביי - אני חייבת לומר שלא קלטתי את המשמעות של מה שהוא אמר לי. מי אני שאצא ואקרא לאחדות? לא גידלו אותי כמבשרת בשורה או איזו הרצלית.

"ואז התחילה הסאגה שנמשכת עד היום עם הסיסמה 'אתם האשמתם ציבור שלם'. ואני שואלת, מי זה 'אתם'? ממני או מבני משפחתי לא שמעתם מעולם האשמה לגבי ציבור. דיברנו נגד הרבנים שנתנו ליגאל עמיר גיבוי. יש עדות כזו של עמיר. הוא אמנם מיעט להסגיר שמות, אבל נתן להבין שהוא לא היה לבד. אף פעם לא נחקר עד הסוף כל הנושא של הרבנים".

וחוץ מכמה רבנים בודדים?

"יש לרוצח תמיכה. יש ציבור שעונה עד היום במשאלי דעת קהל שהרצח היה נכון. ישבו פה מולי אנשים מובילי דעת קהל במגזר, שאמרו 'בלילה שרצחו את אבא שלך, שמחתי'. ואני זוכרת גם את השמחה עם שחרורה של מרגלית הר-שפי. אבל זה אף פעם לא היה כל הציבור.
 
לכן מיום שהקמנו את המרכז, אמרנו שאנחנו מעוניינים בדיאלוג. הלכנו כל שנה לאוהלי ההידברות שהקים ארז אשל. אף פעם לא יצא מקרבתנו שדר של פסילה כללית. ובכל זאת, בכל פעם ששאלתי 'למה אתם לא באים אלינו', אמרו לי 'אתם האשמתם ציבור שלם'. ועכשיו לך תתמודד עם תחושה. התחושה קיימת, ואני לא יודעת איך אוכל עוד לשכנע שהיא לא מוצדקת".

מי לדעתך אשם בניכור הזה?

"לא אצביע על שמות. שנים של טיפוח התזה 'מאשימים ציבור שלם' יצרו בציונות הדתית את התחושה שאסור להתקרב הנה".

כלומר, זה לא ניכור מצד השמאל, אלא תזה לא נכונה שיצר הימין.

"תציג את זה איך שאתה רוצה, אני לא יודעת להגיד לך. ישנה עובדה בשטח והיא שהציונות הדתית משננת את המשפט הזה ולא רוצה להגיע לכאן. זו תפיסה לא נכונה בעיניי, ואני מנסה בכל כוחותיי הדלים לשבור את החומה הזו. וכשאני מצליחה להביא לכאן קבוצה, החומה באמת נשברת, או לפחות נסדקת.

"הייתי בישיבת 'מקור חיים' חצי שנה אחרי חטיפת הנערים. ישבתי עם חמישים שמיניסטים ששאלו את כל השאלות הקשות, ועניתי על הכול. לאחר מכן הם באו לבקר פה. בסוף הסיור דיברתי איתם, ואז קם אחד ואמר – 'אני רוצה להגיד לך משהו, בכלל לא חשתי מאוים במהלך הביקור'. וזה המסר של המקום - לכל אחד מותר להיות בעד או נגד מה שהוא רוצה. אבל בוא ותדבר איתי. תשמע אותי, אני אשמע אותך, ונציב גבולות של שיח. וקודם כול להוריד את האלימות מהשולחן. לא הורגים בשביל זה".

באמצע השיחה מצלצל הטלפון בלשכתה של רבין. תוך כדי הרמת השפופרת היא מחייכת ואומרת ש"יש רק אחת שיכולה להתקשר לכאן באופן ישיר". האחת הזו היא בתה נועה רוטמן, תסריטאית הסדרה "ילדי ראש הממשלה", ומי שזכורה מההספד המרגש שנשאה בהלווייתו של יצחק רבין. נועה (39), אחיה יונתן (42) ואמם דליה, מהווים משפחה קטנה ומלוכדת. "הנסיבות המשפחתיות הובילו לכך שהם גדלו הרבה בביתם של סבא וסבתא", מספרת דליה, הגרושה בפעם השנייה. "היה ביניהם קשר חזק, והיום הילדים שלי איתנו בכל הפעילויות. נועה מהווה השראה לחלק גדול ממה שאני עושה כאן".

 

את רואה את יצחק רבין קודם כול כאבא אוהב וכסבא דואג. לא מתסכל אותך לדעת שבקרב ציבורים נרחבים רבין שווה אוסלו, ואוסלו מהווה מילת גנאי?

"הוא אכן האמין בתהליך אוסלו, אבל לצערי אנשים פשוט לא יודעים מה זה אוסלו. ההסכם הזה היה בנוי על שלבים בני חמש שנים, שבסוף כל אחד מהם מסתכלים אחורה ובוחנים. לא דובר שם על עקירת יישובי גוש קטיף, למשל. אוסלו לקח את הטרמינולוגיה של מנחם בגין מקמפ-דיוויד, והלך איתה כהמשך ישיר. אבא שלי באמת חשב שזה יעזור לבנות פה מדינה טובה, והעובדה שלקחו את המושג הזה למקום של 'פושעי אוסלו לדין', בהחלט מעצבנת ומתסכלת.

"בעת כהונתי כסגנית שר הביטחון ישבתי כמשקיפה בקבינט, ונאמר שם הביטוי 'פושעי אוסלו'. ביקשתי מאריק שרון שהמילים הללו לא יישמעו סביב שולחן הממשלה, והוא אישר את זה. הדבר לא מנע מגדעון סער, כמזכיר הממשלה, להוריד את התמונות של טקסי אוסלו שהיו תלויות במשרד ראש הממשלה. בשיחת ההתפטרות שהייתה לי עם שרון, אמרתי לו שלהסיר את התמונות זה לתת לגיטימציה לרוצח. שרון ענה לי 'את צודקת'".
 
מכל בני משפחת רבין, דומה שדליה תמיד נתפסה בימין כפנים היותר הגונות, הפחות מאשימות. אולי כתמונת מראה לאמה, לאה ז"ל. היא מודעת היטב להבדלים ביניהן: "משפחתי ואני קיבלנו החלטה שלא לכעוס. מכעס נהיים חולים ומתים, ואנחנו רוצים לחיות. זה מה שקרה לאמא שלי: היא לא יכלה להתמודד עם גודל הדבר הזה, ובאמת די מהר חלתה ונפטרה. מכעס, וגם כי כבר לא רצתה יותר לחיות בלעדיו. אני, ילדיי ואחי יובל בחרנו בחיים, בהתמודדות עם התוצאות של הרצח הנורא, ובניסיון לעשות טוב. אני לא באה לעשות חשבונות עם אף אחד, ומוכנה לדבר עם כל אחד. אני מרגישה שיש לי שליחות, ושהצלחתי לבנות תדמית שלא פוסלת אף אחד".

אבל יש אולי עוד סיבה למעמד המיוחד ששמור לה בימין. לאורך השנים השמיעה דליה רבין כמה התבטאויות שעוררו סערה – כמו העלאת האפשרות שאביה לא היה חותם שוב על אותו הסכם עם ערפאת, או תהיות על הגרסה הרשמית לגבי ליל הרצח. היום רבין נזהרת מלחזור על הדברים שאמרה, ושוקלת היטב את מילותיה: "מסוכן מאוד לענות על שאלות בדיעבד. אני לא יודעת מה יצחק רבין היה עושה אל מול גלי הטרור. אני מאמינה שהוא היה מקיים איזשהו תהליך של חשיבה, ואם הטרור לא היה נפסק – הוא היה קורא את ערפאת לסדר, או שהיה מבצע שינוי. אני לא חושבת שהוא היה עוצר את תהליך השלום או לוקח רברס מאוסלו. הוא היה עושה התאמות מול הפלסטינים, ובכל מקרה לא היה נותן לטרור להשתולל".
  
לגבי ליל הרצח, היא מנסחת את דבריה בקפדנות רבה עוד יותר: "זו הייתה טראומה גדולה ובלתי צפויה, שוק גדול מאוד, ואין ספק שהיו המון דברים תמוהים מבחינת ההתנהלות של השב"כ. אני מתרחקת מכל תיאוריות הקונספירציה ולא נוגעת בהן במקל, לא נותנת להן להתקרב אליי. אני נגדן. ועדיין, יש לי תהיות ושאלות".

שהמרכזית שבהן היא?

"אני לא רוצה להיכנס לזה, כי אז באמת נטפלים למשפט שלי ובונים תיאוריות. היו שם דברים מאוד מוזרים שהם מגה-רשלנות. מאוד האמנו בגופים שהיו אמורים להגן על אבא שלי, ושאומנו במיוחד לשם כך. סמכנו על האנשים האלה עם המדים והאוזניות, ופתאום רשלנות כזו. זה קשה".

יש סביב הרצח דברים הקשורים למערכת הביטחון שעדיין לא נחקרו?

"אני לא יודעת להגיד. נשארו לי סימני שאלה, תמיהות לגבי הלילה ההוא. היו שם דברים בלתי ברורים ובלתי סגורים. אבל זה די נורמלי; כמה פעמים נרצח פה ראש ממשלה?"

עבודתה של דליה רבין במרכז נראית נינוחה ושלווה, אלא שמבחינתה היא יוצאת יום-יום למלחמה על זכרו של אביה. כאמור, בני נוער המבקרים כאן משמיעים לא פעם ביטויים קשים כנגד האיש שעל שמו קרוי המקום. כשאני שואל איך היא מתמודדת עם הפגיעה האישית הכמעט יומיומית הזו, רבין משיבה: "אבא שלי לא היה מפונק בפופולריות, כולל בזמן שירותו בצבא.
 

הדרך שלו למעלה הייתה קשה: המריבות עם בן-גוריון סביב פירוק הפלמ"ח, הסו-קולד-התמוטטות לפני מלחמת ששת הימים. כל הזמן בנו עליו סיפורים, ולאורך כל הדרך הוא התמודד עם חוסר קבלה מצד התקשורת. התקשורת לא אהבה אותו גם באוסלו. עיתונאים מהשמאל הרי ירדו עליו שהוויתורים לא מספיקים. השמאלנים הקיצונים אף פעם לא אהבו אותו, כי הוא היה ביטחוניסט שהאמין בממשל צבאי, וגירש את הפלסטינים ברמלה, לוד ורמת הגולן. יוסי שריד קרא לו 'השיכור'.

"אף פעם לא הייתי מפונקת ומעורסלת באהדה. תמיד התמודדנו עם היותו לא פופולרי. רק אחרי הרצח הוא נהיה קדוש בעיני חלק מהאנשים. אני חושבת שמה שאנחנו עושים פה מספיק חשוב כדי שאני אבלע את הקללות, הגידופים ותחושת האנטי, שמבוססת על בורות ועל שקרים. אני מאמינה שככל שנביא הנה יותר אנשים ונראה להם את הסיפור האמיתי, הדבר ישתנה".

אפשר לשנות נרטיב בארבע שעות של סיור ושיחה מסכמת?

"אפשר לטמון זרעים קטנים. אני רוצה שילדים ייצאו מפה, ילכו הביתה וישאלו את השאלות. אולי זה יגרה אותם לקרוא ולדעת יותר, להבין מה הייתה התרומה שלו. אני חושבת שמי שמסתכל לעומק, גם במקומות שבהם לא כתוב שרבין עשה דבר ספציפי, מבין שהוא נמצא ברקע. זה עדיין המוזיאון במרכז רבין, ועדיין טביעת ידיו קיימת בהמון דברים במדינה. להגיד את זה ישר בפרצוף - לא רצינו. לא מדובר במהפכה חינוכית, כי אין דבר כזה. חינוך הוא מלאכה סיזיפית ומאומצת. אם אני קצת תורמת וקצת משנה פה ושם, די לי בכך".
 
מי שיכול להעלות באבחת החלטה את מספר המבקרים במרכז ובמוזיאון, הוא שר החינוך. על השר הנוכחי, נפתלי בנט, דווקא יש לרבין רק מילים חמות: "הוא הגיע הנה לאירוע של קרן רש"י, שמימנה הכשרה של בנות דתיות ליחידה 8200. היה טקס מאוד מרגש בסיום הקורס, ובנט בא לדבר. עשינו לו 'אמבוש': הגעתי בתשע בערב ולקחתי אותו לסיור במוזיאון. הוא היה בהלם ומאוד התרשם - כי כאמור יש סטיגמה, אבל המציאות אחרת.

באמצע הסיור אמרתי לו: אתה יודע, שלוש בנות מהקורס שזה עתה השתתפת בטקס הסיום שלו, עמדו קודם ממש כאן ואמרו 'איזה מזל שרצחו את יצחק רבין'. הוא היה מזועזע עד עמקי נשמתו וביקש לדבר עם המדריך שהיה עד לשיחה הזו. נכון שגם בנט לא הכניס את מרכז רבין כאתר חובה לביקור של תלמידי בתי ספר - כרגע רק 'יד ושם' נמצא ברשימה היוקרתית - אבל אני לא מקבלת ממנו מסר שלילי".

גם גדעון סער, בזמן כהונתו כשר חינוך, הגיע למרכז רבין. "הוא אמר לי 'תדעי לך שרבין מהווה סמל עבור ילדותיי הגדולות'. בפועל הוא עסק יותר בלשלוח תלמידים לחברון, אבל הוא לא הפגין אנטי. שי פירון היה מדהים. הוא ביקר פה, אנחנו היינו אצלו, ויחד רקמנו תוכניות משותפות של הידברות. כל התוכניות האלה נעצרו. אברהם ליפשיץ (ראש מנהל החמ"ד - א"ש) הבטיח לנו המון, ובינתיים לא קיים".

לא עם כל שרי החינוך של העשור האחרון היא מצאה שפה משותפת. "לימור לבנת סירבה לדרוך פה. דחתה כל פנייה שלנו. פניתי אליה עכשיו ואמרתי 'את כבר לא שרת חינוך, בואי תראי מה אנחנו עושים'. לא הסכימה" (לימור לבנת מסרה לנו בתגובה: "לפני למעלה משנה פרשתי מפעילות פוליטית, ולכן אין לי עניין להגיב").
 

אני שואל את דליה רבין מהי בעצם מורשתו של אביה, שלא השאיר אחריו חזון כתוב ומסודר. "לדעתי החזון שלו הוא שתהיה כאן מדינה יהודית ודמוקרטית שמכבדת את כל חלקיה, ושלום מסביב שייתן לנו את השקט לבניית חברה טובה יותר. לצערי, אנחנו מאוד רחוקים משם. אני חושבת שמאז ימיו, לא היה ראש ממשלה שהשקיע באיכות החברה כמותו".

את חושבת שיגאל עמיר מרוצה מאיך שנראית כיום מדינת ישראל?

"מרוצה זה עניין סובייקטיבי. אני מניחה שהוא מרגיש מרוצה אידיאולוגית. אין ספק שהיום אנחנו מרוחקים ת"ק פרסה מהיכן שהיינו ערב הרצח, עם כל ההשפעות הנלוות. אני מדואגת במיוחד מהעלייה ברמת האלימות, השנאה וחוסר הסובלנות בחברה הישראלית. זה כואב לי פיזית ומצער אותי. לדעתי היינו על מסלול אחר לפני עשרים שנה, אבל אולי אני חיה בבועה. הרצח היה שבר גדול, ירייה מאוד משמעותית בחברה הישראלית, ולא התמודדו איתו בצורה נכונה. בסופו של דבר אנחנו דמוקרטיה, והכרעה דמוקרטית היא שקובעת את פרצוף ההנהגה. ואני מודאגת".

ישנה גם הסתה משמאל כנגד נתניהו. איך את מתייחסת אליה?

"אני נגד הדברים האלה. מי שזה לא יהיה ומה שזה לא יהיה - זו סטייה מקווים אדומים של שיח לגיטימי".

מה את אומרת לדור הבא של הימין?

"בואו נדבר. בואו בראש פתוח ובלב פתוח, ונדבר על הכול. תגידו מה אתם חושבים, תראו מה אנחנו עושים, ונראה לאן אנחנו הולכים יחד. גם לכם וגם לנו יש אותה המטרה: מדינה יהודית ודמוקרטית. אתם רוצים קצת יותר יהודית, אני רוצה קצת יותר דמוקרטית - אבל המקום הזה יקר לנו. כולנו שפכנו פה דם".

אם כבר דיברנו על "הדור הבא", מה תרגישי אם תראי ברחוב ילד חובש כיפה, ויתברר לך שמדובר בבנו של הרוצח?

רבין מנמיכה את קולה ואומרת בעיניים נוגות: "הוא לא אשם. כל סיפור הנישואין של יגאל עמיר מוזר בעיניי, ואם אראה את אשתו, לא אשמח. אבל ילד לא אשם".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg