ראשי » חדשות » צבא וביטחון

מסמכי "עסק הביש": הקרב של ראש אמ"ן לטיהור שמו

אל"מ בנימין גיבלי, ראש אמ"ן שהיה אחראי על "עסק הביש" שבו נתפסה חוליית טרור יהודית במצרים ב-1954, נלחם על חפותו עד מותו. במסמכים שנחשפים כעת, 62 שנה אחרי המבצע הכושל, הוא תוקף את שר הביטחון פנחס לבון: "הוא נתן את ההוראה למרות שהכחיש"

תעלומה אחת כנראה לא תיפתר לעולם בפרשת 'עסק הביש' (פרשת לבון) - גרסתו של אלוף משנה בנימין גיבלי, מי שעמד בראש אגף המודיעין של הצבא ב-1954. בקיץ 2008 הוא נפטר, ואת מה שאירע מאחורי הקלעים הוא לקח איתו אל הקבר, ולעולם כנראה ולא נשמע את עמדתו בפרשה שהסעירה את מדינת ישראל הצעירה. במכתב ההתפטרות שלו מצה"ל, בינואר 1961, הוא כתב לרמטכ"ל חיים לסקוב כי הודלפו נגדו חומרים בשיטתיות, כדי ליצור דעת קהל עוינת כלפיו ולפגוע בו במכוון.

עוד כותרות ב-nrg:
• המגעים נכשלו: אבו מאזן סירב לפגוש את הנשיא ריבלין
• חשד לרצח: בן 28 נדקר למוות בקריית מלאכי
כל התכנים הכי מעניינים -­בעמוד הפייסבוק שלנו
 
62 שנה אחרי, חומרים נדירים אותם מתיר לפרסום ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון מלמדים מעט על הקרב שניהל קצין המודיעין הבכיר בתוך מערכת הביטחון בניסיון לנקות את שמו. "אהיה נכון בכל מאודי להוכחת האמת", כתב גיבלי לשר הביטחון דוד בן גוריון במכתב בו ביקש להתפטר משירותו הצבאי. גיבלי הוסיף כי מכיוון שלא ברור לו אם יצליח לנקות את שמו, וכיוון שהוא ומשפחתו נפגעים מהפרסומים נגדו, אזי הוא מבקש להסיק מסקנות לגבי עתידו.

צפו: דקה על "עסק הביש"
 

"כדי לא להעמיד אותך ואת הרמטכ"ל בפני השאלה הקשה בקשר לשירותי בצה"ל, החלטתי לבקשך לאפשר לי לפרוש מצה"ל", הוא כותב. "אני מצטער כי הסקת וכי אתה עוד עלול להסיק מסקנות שליליות נגדי מן המערבולות בה נמצאים הדברים... בכל ענייני ומאמצי בעתיד לטיהור שמי אשאר נאמן בכל נימי נפשי למערכת הביטחון ולא אפגע בשמה הטוב ובשמם של האישים שנתנו אמונם בי בעת שירותי במחיצתם".
 
גיבלי הוא אחד השמות הבולטים ביותר המזוהים עם הפרשה שהתרחשה בשנות ה-50, בימיה הראשונים של מדינת ישראל. כמי שעמד בראש אגף המודיעין הוא הפעיל חוליות ריגול במצרים שפעלו לביצוע פעולות טרור ישראליות במסווה לכנופיות טרור מצריות, במטרה לשבש ולפגוע בין היתר ביחסי מצרים ובריטניה.

הכישלון המבצעי: מעצר אחד מהחברים הביא לנפילת החוליה כולה

אחרי שורת פעולות מוצלחות, נתפסו בקיץ 1954 חברי החוליה אחרי כישלון מבצעי: בעקבות מעצרו של אחד מחבריה, נחשפה החוליה כולה. שניים מחבריה נדונו למוות והוצאו להורג בתלייה, ועל היתר הוטלו מאסרים, כולל מאסרי עולם. במסגרת עסקת חילופי שבויים הוחזרו לישראל חברי החוליה שנכלאו במצרים, וגופות החללים הובאו לקבורה בבית עלמין הצבאי בהר הרצל.
 
מפעיל החוליה במצרים, אברי אלעד, הצליח להימלט אחרי חשיפת החוליה לאירופה. ב-1957 הגיע מידע לפיו אלעד הוא זה שבגד בחברי החוליה במצרים. הוא הובא לישראל ונשפט למאסר של 12 שנים, שהופחתו ל-10 שנים לאחר ערעור.

שר הביטחון פנחס לבון התפטר אז מתפקידו, ודוד בן גוריון החליף אותו, אחרי שוועדה אותה הקים ראש הממשלה משה שרת ייחסה לו בצורה מסוייגת אחריות למעשים. "לא שוכנענו למעלה מכל ספק המתקבל על הדעת כי ראש אמ"ן לא קיבל את ההוראה משר הביטחון פנחס לבון", קבעו חברי ועדת השניים, הרמטכ"ל לשעבר, יעקב דורי; ונשיא בית המשפט העליון, יצחק אולשן. "עם זאת איננו בטוחים שלבון אמנם נתן את ההוראות המיוחסות לו".

ועדות החקירה: שר הביטחון נתן או לא את ההוראה לפעול במצרים?

איפול מוחלט של הצנזורה הוטל על הפרשה במשך שנים ארוכות, וועדות נוספות הוקמו, בהן ועדה של שבעה שרים מכלל מפלגות הקואליציה שהגיעה למסקנה הפוכה, וקבעה כי שר הביטחון לבון לא נתן את ההוראה לביצוע פעולות הטרור. הוועדה הוסיפה כי אף אחד לא ידע על הפעולות הללו עד הכישלון וחשיפת חברי החוליה, ובפועל ניקתה את שמו של הביטחון.

מתח רב התגלה אז בתוך המערכת הפוליטית, וגיבלי פעל בכל מאודו לטהר את שמו וטען כי קיבל הוראה לביצוע הפעולות משר הביטחון. בדיון פורום מטכ"ל שנערך בנובמבר 1954 ונחשף לפני כשנה, הוא טען כי החוליות הופעלו על פי הוראת לבון: "ההוראות היו ברורות, לפעול נגד גורמים בריטיים".  

מסמך מחודש יוני 1958 מתעד מפגש של גיבלי עם הרמטכ"ל לסקוב, שבו הוא טוען כי שר הביטחון הורה למנוע את קידומו לתפקיד אלוף פיקוד מרכז, ואילו לסקוב משיב ואומר לו כי על רקע החקירה של הפרשה בה נקשר שמו, נמנע בן גוריון לעשות כן. "לאל"מ גיבלי שם רע בצה"ל וכל עוד לא ינוקה שמו על ידי עובדות ועבודה, יעמוד הדבר כמכשול בדרכו בעלייה בדרגה", כתב הרמטכ"ל לשר הביטחון. "לא אוכל להמליץ על עלייתו בדרגה כל עוד לא ודאי הדבר שאל"מ גיבלי נקי מכל מה שמייחסים לו".

באוקטובר 1960, בשעה שהיה נספח צבאי, הוא חזר לישראל לטובת מסירת עדות בפני אחת מוועדות החקירה של הפרשה, וכתב אל הרמטכ"ל כי לא הדיח לעדות שקר קצין אחר, כפי שנטען נגדו. "מאז בואי ארצה נגזר עליי למעשה לא לומר כל דבר שהוא להגנתי, בכל הכרוך בפרשת מצרים, למרות הפרסומים שניתן על ידי אחרים ובעיקר על ידי מר פנחס לבון, שר הביטחון דאז, בכל הדרכים האפשריות".

למעשה, גיבלי טען כי לא יכול היה להגן על שמו, למרות השמצות והכפשות שנשמעו נגדו. "מחוץ לדברים שנאמרו או נרמזו לגבי זיופים וכדומה הכרוכים כביכול בפרשת מצרים, נאמר על ידי מר פנחס לבון כי לא נתן לי הפקודה לביצוע הפעולות במצרים. אמרתי והנני חוזר ואומר, כי ההוראות לביצוע הפעולות ניתנו על ידי לפי הוראה לכך מאת שר הביטחון דאז". קצין המודיעין הבכיר, שהרגיש מושמץ, דרש ממפקדו שיפעל להקמת ועדת חקירה שתוכיח את טענתו, וכדי שיוכל לטהר את שמו, וכן ביקש שלא ייפגע מעמדו בצבא עד לאחר בירור הדברים.          

האדם השלישי – העבריין הסדרתי שמונה לראש החוליה במצרים

בעוד הדרג הפוליטי דן שנים ארוכות בשאלה "מי נתן את ההוראה" - האם שר הביטחון לבון נתן את הפקודה לבצע פעילויות טרור במצרים או לא, בכל הקשור לדרג המקצועי נראה כי מינויו של אברי אלעד, קצין צה"ל שבעברו פרשות פליליות לא מעטות, לראש החוליה בקהיר – חתם את גורלם של אנשי החוליה עוד לפני שהחלה לפעול.

אלעד נולד בווינה ב-1925 כאברהם זיידנברג. הוא עלה לארץ ישראל בשנת 1938 ולמד בכפר הנוער בן שמן. במלחמת העולם השנייה, הוא התגייס למחלקה הגרמנית של הפלמ"ח, אך גורש ממנה לאחר שירות קצר לאחר שנתפס גונב מחבריו ליחידה.
 

במלחמת השחרור, הצטרף לחטיבת הראל כקצין מנהלה. הוא נתפס כשמכר מזון ודלק ממחסני החטיבה בשוק השחור בירושלים, והבריח אזרחים מהעיר הנצורה בכלי רכב צבאיים - והודח מן החטיבה. לאחר מכן הצטרף ליחידת הצנחנים ושימש כמפקד פלוגה בבית הספר לצניחה בחיפה, אך הודח גם משם לאחר שנתגלה כי עסק בהדרכת צניחה בלי שצנח בעצמו ולו פעם אחת.

למרות זאת, הצליח אלעד להתקבל לקורס מפקדי גדודים בצריפין ובסיומו התמנה לסגן מפקד גדוד. ב-1951 גנב מיחידתו מקרר חשמלי גדול והעבירו לביתו. הדבר התגלה ואלעד הורד לדרגת טוראי וסולק מן הצבא.

בראשית שנות החמישים, בתקופת התגבשותה של קהילת המודיעין, דגלו ראשי אמ"ן בגישה שלפיה ניתן לנצל בעלי עבר פלילי שרצו לטהר את שמם, לגיוסם למשימות מסוכנות. שני המקרים היחידים שבהם נעשה ניסיון כזה הסתיימו בכישלונות: פרשת מרדכי קידר ("האסיר X") שהורשע בשוד ורצח של סייען יהודי מקומי בארץ היעד, ומינויו של אברי אלעד לראש החוליה במצרים.
 
אלעד נשלח על ידי אמ"ן לאירופה בכיסוי של גרמני נוצרי בשם פאול פרנק, הפועל במצרים כנציג חברה מסחרית גרמנית. בגרמניה, סיגל לעצמו אלעד אורח חיים בזבזני ומפואר, רכש מכונית מפוארת והתפאר כי הוא איש מודיעין ישראלי. בעקבות התנהגותו יצא נציג אמ"ן להעריך את כשירותו לתפקיד, ולמרבה הפלא החליט כי הוא כשיר.

"הייתי קורבן של מפקדי" - גרסת אלעד

בדצמבר 1953 הגיע אלעד למצרים וגם שם ניהל אורח חיים מפואר ובזבזני. במאי 1954 הוטלה עליו הפעלת רשת שליחי היחידה במצרים שהורכבה מיהודים מקומיים (שנודעו לאחר מכן כ"נדוני קהיר"). בקיץ 1954, הגיעה מישראל ההוראה להפעיל את הרשת. המטרה הייתה לבצע פיגועים באתרים בריטיים ואמריקאים בקהיר ובאלכסנדריה. הפיגועים נועדו לעורר את הרושם כי הם מעשי ידיהם של לאומנים מצריים, ועל ידי כך להביא לערעור היחסים בין מצרים לבין מעצמות המערב, ובזאת למנוע את פינוי הצבא הבריטי מאזור תעלת סואץ.
התוכנית נכשלה. מעשי החבלה היו חובבניים ו-13 חברי הרשת נתפסו ביולי 1954 והועמדו לדין. שניים מהם נדונו למוות והוצאו להורג, והאחרים נידונו לתקופות מאסר שבין 7 שנים למאסר עולם. שניים מחברי הרשת זוכו.

בחלוף השנים מאז "עסק הביש" מתברר כי אחד הגורמים המכריעים בחובבנות ולבסוף בכישלון של היחידה במצרים, היה אלעד. עם השנים, התגלו הכשלים ששמו שוב ושוב את אלעד, עבריין מועד שנתפס על חם לא פעם ולא פעמיים, בעמדות כוח רגישות.

אלעד הואשם בסופו של יום בבגידה, וישב 10 שנים בכלא. לאחר שחרורו עזב לקליפורניה, שם פרסם את גרסתו ל"עסק הביש" בספר בשם "האדם השלישי"  (בשל אילוצי צנזורה כונו גיבורי הפרשה בעיתונות בשמות קוד: "הקצין הבכיר", "קצין המילואים", "הגבר", ולאלעד הוענק הכינוי "האדם השלישי", כשם סרט הקולנוע הידוע בהשתתפותו של אורסון ולס). בספרו, מביא אלעד את גרסתו לאירועים, שלפיה הוא היה הקורבן של מזימות מפקדיו. הספר הוגדר על ידי איסר הראל, ראש שירותי הביטחון דאז, כ"ביוגרפיה כוזבת".

באפריל 1981 פורסמה ב"ניו יורק טיימס" ידיעה שעסקה בפשיטה על מפעל טקסטיל בלוס אנג'לס, שייצר ג'ינסים מזויפים של המותג "ג'ורדש". בעלי המפעל? אברי אלעד. אלעד נפטר ב-18 ביולי 1993 בלוס אנג'לס.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg