ראשי » חדשות » צבא וביטחון

אחות הנעדר מסולטן יעקוב: "אנחנו 34 שנה באותו מקום"

משפחתו של זכריה באומל בירכה על החזרת הטנק מרוסיה והעלאת הנושא מחדש לסדר היום, גם אם לא מדובר בטנק של בנם. אחותו אסנה עדיין חושבת שיש סיכוי שישוב, אבל תוקפת את אהוד ברק, שפיקד על האירוע: "תהיה פתוח עם הציבור לגבי מה שקרה שם"

בכניסה לדירתה הצנועה והמטופחת של אֹסנה הברמן בירושלים, העיניים נמשכות מיד לקירות ומחפשות את זכריה, האח הצעיר שמוגדר כנעדר כבר 34 שנים, מאז שנדמו מנועי הטנקים בקרב סולטן יעקוב שהתרחש ב-11 ביוני 1982, במהלך מלחמת לבנון הראשונה. אבל לשווא. שום תמונה שלו לא תלויה על הקיר או עומדת על הספריות העמוסות בסלון.

עוד כותרות ב-nrg:
• "שולה במקום פריפריה? הנצחת הקיפוח והריחוק"
• איסלנד הצילה את הכבוד היהודי
• כך תעשו זאת: 4 פירות שאתם מקלפים לא נכון
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

"רוב התמונות אצל אמא", אומרת אסנה, "החלטתי לדבוק בחיים, וידעתי שתמונות שלו בכל מקום יקשו עליי את המשימה הזו". כשאנחנו מבקשים בכל זאת לראות תמונה, היא נכנסת לחיפוש של כמה דקות טובות באחד החדרים וחוזרת עם שתי תמונות מאלבום ישן. הנה כאן זכריה רגע לפני העלייה ארצה, והנה פה כמה חודשים אחרי. תלמיד בכיתה ד', מחייך ומאושר, איך אפשר שלא.

ראש הממשלה בטקס ברוסיה (צילום: שלמה צזנה, ישראל היום)


אסנה לא מרבה להתראיין, אבל גם היא יודעת שכדי לשמור את הגחלת של אחיה לוחשת גם אחרי 34 שנים, צריך לנצל את ההזדמנות. הטנק שהובא מרוסיה לישראל בשבוע שעבר, שהיה אחד הטנקים הישראליים שהשתתפו באותו קרב עקוב מדם, הוא עוד אחד מהסימנים הבודדים, בודדים מדי, שקיבלה המשפחה במשך השנים הארוכות.

הברמן מודעת לסערה שעוררה חזרתו של הטנק, בין היתר בשל טענות שעלו על כך שלמעשה לא מדובר בטנק של אחד משלושת הנעדרים. אבל היא לא מתייצבת בצד המבקר: "אני מאוד מעריכה את בנימין נתניהו על מה שעשה עבור המשפחות", היא אומרת. "למרות שחלק מהציבור אולי ראה כאן מחדל כלשהו, אני חושבת את ההפך הגמור. אני רוצה להגיד לו תודה. הוא לקח הון פוליטי והשתמש בו לטובתנו. עשה מעשה".

למה את מתכוונת?
"כעומדת מהצד רוב השנים, ראיתי את ההורים הולכים ומנסים לברר פרטים על הנעדרים בכל העולם. הרי איך מקבלים משהו ממדינה אחרת? אם רוצים מידע, צריך לתת משהו, ולא תמיד היה מישהו שייתן אותו. ב-1994 קיבלנו את הדיסקית של זכריה דרך רבין. הוא עשה מעשה, ואבא מאוד העריך אותו. גם נתניהו עשה מעשה, וכנראה היה לו חשוב להביא לכאן את הטנק. ברור לי שככה זה עובד. כשמנהיג עומד ברוסיה מול פוטין ורואה את סולטן יעקוב לנגד עיניו, צריך להגיד תודה. לא כולם רואים".

וכשהטנק הגיע לארץ, איך הרגשת?
"היה לי מספיק מידע מוקדם, כך שלא פיתחתי ציפיות. מלכתחילה אמרו לנו שלא מדובר בטנק 'שלנו'. התקשרו מאגף איתור נעדרים ואמרו שעומד להתפרסם סיפור עם טנק מהקרב, אבל שנדע שזה לא הטנק של זכריה. כך שלא הייתי במקום של להתרסק מזה.

"אני לא יודעת מה אמרו למשפחת כץ, כי זכריה ויהודה היו בטנקים שונים, רחוקים שני קילומטרים האחד מהשני. אולי במערכת הרוסית מישהו הטעה ואמר שמדובר בטנק של כץ ולאחר מכן התברר שלא. פשלות קורות, מי שלא עושה לא טועה".
  
העובדה שמשפחת באומל ידעה מראש שלא מדובר בטנק של זכריה, נתנה לה את היכולת להסתכל על הפרשה האחרונה קצת מהצד. "לא ראיתי את הטנק בעיניי עד היום, גם לא הזמינו אותי לראות", אומרת אסנה.

"זה בסדר מבחינתי. כבר כשנתניהו התקשר למשפחה אמרנו לו שהנקודה מבחינתנו היא לא הטנק. כשטנק מקבל פגיעה ישירה, החיילים יוצאים כי הוא יכול להתלקח. הם יצאו. הדבר ודאי כי יש עדויות של חזי שי שחזר משם. אז מה לי ולטנק, ימצאו את התפילין שלו בפנים?"

אסנה נזכרת ברגע שבו קיבלו את הבשורה על היעדרותו של זכריה. "הייתי בת 24. יום שישי אחר הצהריים. אחי הבכור שמעון כבר היה נשוי וגר עם משפחתו. צלצול בדלת. ניגשתי לפתוח, ועמדו שם שלושה אנשים. לא שוכחים לעולם את את הפרצופים. שאלו אם ההורים בבית ואם אפשר להיכנס. אני זוכרת במדויק איפה בסלון ישבו אבא ואמא. הם אמרו את שלהם, והחיים התרסקו. כמו מטוס שמתרסק לתוך בית".

אין איזו הקלה כשאומרים שאחיך נעדר ולא הרוג?
"עברנו כאן את מלחמת יום כיפור. חברות שלי איבדו אחים שהיו נעדרים במשך כמה שבועות, ואז הוכרזו כחללים. הסיכוי שמישהו נעדר חוזר הוא מאוד קטן, וידענו זאת. ההורים התפרקו, ואני תפסתי פיקוד. אני תמיד בגישה שהמשפחה צריכה להיות יחידה מגובשת אחת במקרים כאלה, ופחות להסתכל על מה שקורה בחוץ.

"ישבתי עם ההורים בסלון, ומאז זו אותה תמונה - אני יושבת עם ההורים ועוזרת להתמודד. חשבתי שזה יעבור די מהר, אבל אחרי 34 שנים אנחנו בדיוק באותו מקום. עדיין יושבת ליד אמא ותומכת בה. יש אנשים טובים שעוזרים ונותנים כוח, אבל בסופו של יום כולם הולכים הביתה ואנחנו נשארים".
 

יונה ומרים באומל היו זוג צעיר וציוני נלהב שגר בברוקלין. עוד בתקופת טרום הקמת המדינה הם עסקו בפעילות ציונית. יונה היה חניך ומדריך בבני עקיבא, ובשנים 47'-48' עסק יחד עם מרים בארגון משלוחי נשק למדינה שבדרך. ב-1970, כשהם בשיא פריחתם הכלכלית בעקבות מכירה מוצלחת של מפעל סריגת הכובעים המשפחתי, החליטו בני הזוג באומל לעלות ארצה עם שלושת ילדיהם.
 

הבן שמעון הגיע כבר באוגוסט כדי להתחיל את שנת הלימודים במדרשיית נעם בפרדס-חנה, ואילו אסנה וזכריה, בני ה-11 וה-9 בהתאמה, הגיעו עם ההורים מיד אחרי פורים. "העלייה הייתה בעקבות מלחמת ששת הימים. היא גרמה להתעוררות רוחנית אצל ההורים, שגם ככה רצו לעלות במשך שנים על רקע חינוכי ואידיאולוגי", מספרת אסנה.

הקליטה לא הייתה פשוטה עבור בני המשפחה. "כולנו עברנו משבר תרבותי עמוק", היא מודה, "חוץ מזכריה. גם כי הוא הגיע לארץ צעיר יותר, וגם כי מיד התגלה כספורטאי והדבר הפך אותו למקובל חברתית".

לאחר סיום התיכון פנתה אסנה לשירות לאומי, וזכריה לישיבת ההסדר הר עציון. ימים ספורים לפני שעזב את הישיבה עם סיום מטלותיו השונות, נקרא למילואים שמהם עדיין לא חזר. "זה היה בתקופת החילוף בין הסדיר למילואים", היא מספרת. "הוא קיבל את הצו בישיבה ומיד נסע צפונה. לא ראינו אותו לפני כן. הוא הספיק רק לשלוח גלויה: 'אל תדאגו, הכול בסדר, כנראה שלא אבוא הביתה בקרוב'. שלושה-ארבעה ימים לאחר גיוסו כמפקד טנק, התרחש קרב סולטן יעקוב".

חלפו המון שנים, ובדרך היו כמה נקודות של תקווה: חצי הדיסקית, פרשת האסיר בן זיגייר ותחקיר הטלוויזיה האוסטרלית בעניין שבויי הקרב, התמונה של טנק מהקרב עם גופת חייל עליו. היה רגע אחד שבו חשתם הכי קרוב לגילוי האמת על גורלו של זכריה?

"הרגע שעורר הכי הרבה תקווה היה החזרת הדיסקית על ידי ערפאת. זה היה הכי משמעותי. לאחר מכן התגלה הרגע הזה כנחל אכזב. חשבנו שנוכל למשוך את החוט של הדיסקית ודרכו את האמת החוצה, אבל התברר שלא. הדיסקית לא הגיעה אלינו, היא התגלגלה. והחוליות שדרכן גולגלה התבררו כבלתי ניתנות לשחזור".

משפחת כץ טענה לפני כמה שנים שהיא משוכנעת כי יהודה חי. האם לדעתך זכריה בחיים?
"יש סיכוי שהם בחיים. אי אפשר לסגור את הדלת על הקרב, ואני אומרת זאת באופן חד-משמעי. במשך התקופה הארוכה הזו עמדתי במקומות שונים ביחס לעובדות. בהתחלה הייתי בפנים: לחצתי יד לבגין ולשמיר, עברתי במשרדים, שותפה לישיבות ולתחקירים. אחר כך עשיתי כמה צעדים אחורה כדי לבנות את משפחתי. הסתכלתי על העניין קצת מרחוק. ומתוך המבט הכפול הזה, אני אומרת שיש סיכוי שאחי חי, יושב באיזה בית סוהר עמוק בסוריה ואיש לא יודע מזה כאן בארץ.

"לפני חודש פורסם בחדשות על סטודנט דרוזי שישב שבע שנים בכלא סורי על חשד לריגול שלא היה ולא נברא. אז מה הבעיה לקחת חייל ישראלי ולהשתמש בו כקלף מיקוח ביום שהדבר יהיה רלוונטי? זה לא הזוי כשמדובר בסורים. הם הרי לא מתייחסים לאנשים טוב יותר מאשר לבעלי חיים".

אלא שהיו מגעים עם הסורים לאורך השנים. אם היו מחזיקים בזכריה כקלף מיקוח, הדבר היה אמור לצוץ.
"נכון, ולכן הצד האובייקטיבי שבי אומר שככל שחולפות השנים, הסיכוי פוחת. אבל להגיד שהוא נגמר - לא. אלה דברים עדינים ביותר. איך אפשר לומר שאין סיכוי בכלל? זה לא נכון. יש ארבעה כיוונים שאליהם זכריה היה יכול להילקח: האחת היא אופציה מקומית לבנונית. השנייה, מחבלים ששלטו אז בלבנון. השלישית והרביעית הם שני ערוצי דמשק - עם טנק, בלי טנק. כל האופציות הללו פתוחות. ובגלל המורכבות הזו, אנחנו כל הזמן צריכים לבדוק לכל הכיוונים.

"תוסיף לזה את דמשק שעברה מסע היסטורי בשנים האלה - סוריה על סף התפרקות ובעיצומה של מלחמת אזרחים. יש מאבקים בין חמולות, אולי הוא נמכר לאיזו חמולה. אני לא מוכנה שיגידו בוודאות מה קרה לזכריה, עד שלא יראו לי משהו רציונלי. DNA, או שני עדים נאמנים - תביאו משהו רציונלי. עד אז, אתם לא סוגרים את הדלת. אני לא מוכנה".

קרב סולטן יעקוב נחשב אחד הקשים בתולדות צה"ל. מעבר לתוצאותיו הקשות מבחינת כוח אדם - עשרים הרוגים ו-30 פצועים, שני שבויים ושלושה נעדרים - היסטוריונים צבאיים מדברים גם על כישלון מבצעי חמור, מהחמורים שידע צה"ל. המטרה הייתה להגיע לכביש ביירות-דמשק. כוח גדול מאוד של צה"ל, שההערכות מדברות על כך שעלה על הכוחות הסוריים בשטח ביחס של 10 ל-1, היה אמור לצלוח את הבקעא הלבנונית.

מפקדי המבצע החליטו להכניס את הכוח הצה"לי דרך הציר המרכזי, ולא דרך שני צירים אלטרנטיביים. מהר מאוד התברר כי בציר המרכזי התמקם מארב סורי אימתני, והכוח הצה"לי מצא את עצמו מכותר.
 

 
בנקודה זו איבדו הכוחות בשטח קשר זה עם זה, וכל צוות טנק נשאר בודד לנפשו וניסה לעשות כמיטב יכולתו. לאחר חילוץ ארוך ומתיש התבררו התוצאות הקשות, והסורים הכריזו על ניצחון. שני השבויים מהקרב, חזי שי ואריק ליברמן, הוחזרו מאוחר יותר בעסקאות חילופי שבויים. צבי פלדמן, יהודה כץ וזכריה באומל נותרו נעדרים.

מפקדי הכוחות הרלוונטיים של צה"ל בקרב סולטן יעקוב היו האלוף יאנוש בן-גל, אהוד ברק ועמרם מצנע. בן-גל המריא כמה שעות לפני תחילת הקרב לתדריך בפיקוד הצפון, וכך מצנע וברק נשארו לנהל את הקרב בשטח.

ההיסטוריון אריה יצחקי טען בריאיון לערוץ 7 לפני כארבע שנים כי ברק ומצנע האטו בכוונה את התקדמות כוח צה"ל, וזאת עקב עמדותיהם הפוליטיות של השניים, שלא הסכימו עם התרחבות מבצע שלום הגליל לעומק שטח לבנון.

גם ההיסטוריון הצבאי ד"ר אורי מילשטיין כתב דו"ח חמור שמטיל על אהוד ברק את רוב האחריות לכישלון הקרב. במחלקת ההיסטוריה של צה"ל נכתב דו"ח ארוך ומפורט על הקרב, אך זה לא פורסם עד היום ונחשב סודי ביותר. אני שואל את אסנה מה דעתה ודעת המשפחה על דרך ניהול הקרב, ולא פחות מכך על דרך הפקת הלקחים ממנו.
   
"הגדלות של דוד המלך התבטאה בכך שהוא ידע להגיד 'חטאתי'. בשל כך הוא נבחר להיות מלך ומנהיג צבאי. הגדלות של אדם טמונה בשאלה איך הוא מגיב לא כשהכול יפה ונחמד. היכולת לסגת, להסתכל על אירוע, לנתח עם ריחוק, לקחת אחריות ולהגיד 'פה לא היה בסדר, פה יכולנו לעשות שונה'. קבלת אחריות אישית. והתחושה שלנו היא שלא לקחו אחריות אישית על הקרב הזה. אני זוכרת את אבא לפעמים לא יודע איפה לשים את עצמו מרוב שאנשים שהיו אמורים לקחת אחריות לא עשו את הדבר הנכון".

היחיד הרלוונטי לחיינו מקרב סולטן יעקוב הוא ברק.
"הייתי קוראת לברק באופן ישיר ואומרת לו: 'אדוני הנכבד, אתה רוצה לעמוד ולתפקד במדינה שלנו בתפקידים שקשורים לביטחון המדינה? אתה חייב לנו. תהיה פתוח עם הציבור לגבי מה שקרה שם. והעובדה שיש דו"ח סודי שלא מפורסם, זה גרוע מאוד. אני קוראת לפרסם אותו לציבור לא כאחותו של זכריה, אלא כאזרחית מדינת ישראל".

יש לאסנה ביקורת, אבל היא מדודה. אין בה כעס כללי על המערכת, על הצבא או המדינה. כשאני שואל אותה איך חיים עם התחושה שהמדינה לא קיימה את הצד שלה בחוזה עם המשפחה, להחזיר את אחיה מהקרב הביתה, היא עונה מיד: "אנחנו לא שוברי כלים. גדלתי בבית מאוד רוחני, שורשי ומחובר למציאות. אבא לימד את כולנו לחיות את התנ"ך לא כמשהו חיצוני אלא כדבר שמשפיע על כל הדורות. חזון הנביאים מהדהד בין כותלי הבתים שלנו. וכשאתה לוקח משהו נצחי ומעמיד לידו משהו זמני, הנצחי נותן פרופורציה. וכן, 34 שנה זה כלום לעומת אלפיים שנות גלות.
 

 
"קיבלתי מהוריי עוצמות שנותנות אפשרות להכיל. זה הכוח של החינוך הדתי ושל הציונות הדתית. יש לה כוח להעביר את הדברים הללו, וזו עוצמה אדירה. הסיפור שלנו, מעבר לצער הפרטי של המשפחה, לא לגמרי חריג בהיסטוריה של עם ישראל. זה נותן לי הרבה כוח. אני חושבת בכל יום על השואה, על פרעות ת"ח ות"ט וגם על חורבן בית שני. אני חלק מהשרשרת של עם ישראל, לא איזה גרגר בודד".

שיני הזמן נוגסות. יונה באומל, אביהם של אסנה, שמעון וזכריה, נפטר לפני שבע שנים. הוא היה סמל המאבק של הנעדרים מסולטן יעקוב, ואסנה מכריזה שהיא נכנסת כעת לנעליו. אמה מרים, בת 84, גרה בסמיכות אליה וכבר מתברכת בנינים. "ההחלטה להשקיע את מרב המאמץ בדורות הבאים הוכיחה את עצמה", היא אומרת, "כשנכדיי, ניניה, באים לכאן לשבת, אחר הצהריים הם הולכים לטיול ומבקרים את סבתא-רבתא. הרגעים המתוקים הללו, שבהם יש לה חיוך ענק, הם ההוכחה עבורי שצדקתי".

כשאת מדמיינת את זכריה, הוא בן 22 כפי שראית אותו לאחרונה, או בן 55, גילו הנוכחי?
"הדמיון עף לכל הכיוונים ולכל הגילאים, אבל ככל שאני מתבגרת, הוא תמיד מתבגר איתי. האמת היא שזכריה אף פעם לא היה בן עשרים. הייתה לו חכמת חיים של אדם מבוגר, ולכן המלאכה לדמיין אותו כבן 55 קלה למדי. אני כל הזמן לוקחת אותו איתי. זה היה גם נכון במציאות, שני אחים עולים חדשים, קרובים מאוד בגיל, לקחתי אותו איתי גם אז".

מהו הזיכרון האחרון שלך מזכריה?
"עשינו ביחד שבת. ישבנו בחדר ודיברנו על אמונה. אני הרציונליסטית שאלתי אותו איך הוא רואה את האמונה והקשר שלו עם א-לוהים. הוא אמר לי: 'כשזבוב יושב על אף של בן אדם, יש לו תפיסה מהו האדם? לא. כי הוא כזה קטן והאדם ענק. אנחנו יחסית לקב"ה, כמו זבוב על אף של בן אדם. אין לנו תפיסה כלל'. ועם הדברים האלה שלו, האחרונים נכון לעכשיו, אני הולכת עד היום".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg