יבשת סדוקה

הפיגועים האחרונים בצרפת ובבלגיה חשפו את הדאגה העמוקה באירופה לגבי יחסי נוצרים-מוסלמים. חיים תומר, בכיר לשעבר במוסד, על המלחמה הגלובלית בטרור האיסלאמיסטי, המאיים על אחדות היבשת וביטחון אזרחיה 

צילום: AP IsraelDefense

"אירופה נבוכה, מודאגת ואולי אף מפוחדת. הפיגועים בתחנת המטרו ובמתחם הנוסעים בשדה התעופה בבריסל, מספר ימים לאחר מעצרו של מי שהוגדר כמוח מאחורי הפיגוע המשולש בפריז (נובמבר 2015), היכו בתודעת אזרחי היבשת, והעלו במלוא החריפות את השאלה: האם מעתה ואילך הם יהפכו למטרותיו האקראיות של הטרור כדרך שגרה. 

בכל היבשת מתקיימים דיונים אינטנסיביים ברמת פקידי הממשלה, אך במקביל אליהם מתקיימים כנסים אקדמיים הפתוחים לציבור, בהם משתקפת הדאגה העמוקה לגבי יחסי נוצרים-מוסלמים הרווחת במרבית מדינות היבשת, בה חיים כיום 53-51 מיליון מוסלמים. 

כדי לנסות לענות על שאלה זו, יש להעמיק בהבנת הרקע וסביבת הפעולה של הפיגועים האחרונים במרחב הצרפתי-בלגי, וכן לנסות - ככל שניתן - להעריך אילו צעדי נגד צפויים מצד הרשויות האירופיות. שכן, נהיר לחלוטין כי כל הערכה לגבי סבירות ביצועם של פיגועים נוספים צריכה להתבסס על שקלול של כוונות הטרוריסטים מחד גיסא וצעדי הנגד הצפויים מאידך. הדברים המובאים בהמשך מתייחסים לשלוש נקודות עיקריות בתמונת המצב הנוכחית, שיש בהן כדי להשפיע על הערכה זו.

אירופה מתמודדת כיום עם שני ארגונים בעלי ניסיון ועניין מתמשך בטרור בינלאומי: מצד אחד אל-קאעידה הוותיק, שנראה כאילו פינה את הזירה הזו ומעדיף להתמקד בחצי האי ערב וצפון אפריקה, ומצד שני דאעש, שנראה בשנתיים האחרונות כקבלן הביצוע העיקרי של הטרור האיסלאמיסטי.

כאן יש לחדד כי גם אל-קאעידה וגם דאעש השכילו לפתח או לאמץ די מהר את תפיסת ה"ג'יהאד מקומי": להשתמש בתשתיות מקומיות, בעלות נגישות טובה לזירות הפיגוע המיועדות, ולהפעילן, או לחילופין: לסייע להן להוציא לפועל פיגועים במדינותיהן. התופעה של "מיקור חוץ" ושאלת הזיקה בין הוצאת פיגוע אל הפועל - בין אם בבריסל על ידי תא מקומי ובין אם ע"י בוקו-חראם במערב אפריקה - איננה פתורה לחלוטין. נראה כי לארגון אל-קאעידה, כל עוד משל בכיפת הטרור הבינלאומי, הייתה מעורבות תכנונית ופיקודית הדוקה יותר מזו שמתגלה בחלק מפיגועי דאעש האחרונים. 

בהנחה שקביעה זו נכונה, הרי שברורות שתי תובנות: ראשית - פיגועים ביוזמה ובביצוע מקומיים הינם מסובכים יותר לגילוי מוקדם, שכן הם אינם כרוכים ב"דיווחים לאחור" ובקבלת אישורים מגורמי טרור בינלאומיים, המנוטרים הדוקות. שנית - תשתיות מקומיות מציבות אתגר מסובך בפני שירותי הביטחון המסכלים, שכן חבריהן מכירים היטב את זירת הפעולה ואינם זקוקים לפעולות הכנה מורכבות, כגון מעבר גבול עם דרכונים זרים או העברת ציוד ממרכזים לוגיסטיים רחוקים. 

לכך יש להוסיף שתי מורכבויות נוספות: האחד, דפוס המשטר במערב ותפיסת עולמו הממשלית, והשני, המודעות המבצעית העמוקה של חלק מהמפגעים לשיטות הפעולה של ארגוני המודיעין המסכל המקומיים, והניסיון המבצעי הרב שרכשו בזירות הלחימה של דאעש בסוריה, עיראק ואצל אל-קאעידה בתימן. 

הפיגועים בלב אירופה מחדדים יותר מאי-פעם את ההתנגשות בין ערך חיי האדם לבין ערך חירות האדם במשמעותו המערבית הכמעט מקודשת. התמודדות מוצלחת עם טרור, שמטרתה איננה מודיעינית אלא סיכולית, קרי השגת מידע שיאפשר עצירת המחבלים ואו נטרול כוונותיהם מבעוד מועד, מחייבת חדירה עמוקה לתוך תאי הטרור, אם באמצעות הפעלת סוכנים חיים ומודיעין אלקטרוני ואם על ידי ביצוע חקירות מקדמיות של חשודים, העולים במסגרת הכיסוי הבסיסי שמקיים כל שירות ביטחון באשר הוא. 

יש להקדים ולומר: קברניטי הביטחון באירופה מודעים היטב לעניין הטרור האיסלאמי ואין כל צורך להטיף להם בדבר מרכזיות הבעיה ופוטנציאל הנפץ - תרתי משמע - הטמון בה. הסוגיה איננה המודעות. היא אפילו איננה תהליכי החקיקה והרגולציה, שכבר החלו להתקדם בחלק מן המדינות. הבעיה נעוצה באמת הפנימית שעל פיה פועלים הלכה למעשה הפוליטיקאים, קברניטי הביטחון וגם אחרון השוטרים ואנשי המבצעים באירופה. התפיסה האירופית גורסת - ובדין - כי יש לפעול להטמעת האזרחים המוסלמים במרקם החברתי-פוליטי של היבשת. פעולות חודרניות רחבות היקף נגד חלק מאוכלוסיית המהגרים המוסלמים ופיתוח יכולת ממשית של כיסוי בסיסי עומדת בסתירה מהותית לתפיסה זו. ברור, למשל, שזימון שלושה בני משפחת אל-סלאם לחקירה מבעוד מועד, באשר למהלכיהם של בני המשפחה האחרים, עשוי ליצור תסיסה, שתקיף במהרה שכונה שלמה אם לא קהילה עירונית שלמה, במיוחד אם תהפוך, כפי שפועל השב"כ הישראלי בשטחים, לדפוס פעולה שגור. 

קשה להניח כי מפגעים כבדים יסגירו כוונות בתקשורת הסלולר ו/או בתעבורת האינטרנט שלהם, ולפיכך גם אם יעלו בתווך האלקטרוני ממצאים מעניינים לגבי חשוד זה או אחר, וגם אם אלמוני-פלמוני יעלה כמעניין בדיווחי המקורות החיים שמפעיל הביטחון המסכל, יש עדיין צורך באמצעים חודרניים נוספים - בין אם עיקוב צמוד על מהלכי החשוד ונכסיו (דירה, בית, מחסן), ובין אם זימונו ו/או זימון מקורביו לחקירה מקדמית. 

נראה אפוא שכאן נעוצה הבעיה המרכזית של תפיסת הסיכול האירופית הנוכחית: הנכונות להחיל את כלי החקירות המקדמיות באורח שיאפשר סגירות מעגל מודיעיניות ועשוי להוות רכיב משמעותי בהרתעה כלפי תשתיות הג'יהאד המקומי הבאות בתור. 

רבים מטילים גם כיום ספק אם בכוונת אירופה להחיל תפיסה מסכלת מחמירה, שעומדת, כאמור, בסתירה גמורה לאסטרטגיית ההטמעה של מהגרים, ויש אף הטוענים כי אפשר שבראייה אסטרטגית ארוכת טווח "כדאי" לאירופה לספוג פיגוע גדול בשנה ("עדיין פחות נפגעים ממוצע תאונות הדרכים השנתי"), ולא להיגרר למדיניות סיכולית שעלולה להקצין עמדות בקרב המהגרים המוסלמים ולהחריף את תחושת הזרות, המאפיינת את חלקם גם אחרי שני דורות של חיים ביבשת. בעניין הטמעתו של שינוי אסטרטגי יש להזכיר גם כי בין 1968 ל-1982 ביצעו הארגונים הפלסטיניים (פתח, החזית העממית ו"ספטמבר השחור") עשרות פיגועים קשים על אדמת אירופה, בעיקר מול יעדי תעופה אווירית (מטוסים ומשרדים של אל-על וחברות אמריקאיות ואירופיות), עד כדי כך ששינו למעשה את תרבות התעופה בעולם, ולמרות זאת נמנעו השלטונות האירופיים מלפעול בנחרצות על מנת לסכלם באופן מהותי.

"בת דודה" מקרבה ראשונה של סוגיה זו הינה סוגיית המוסלמים האירופים היוצאים לחזיתות הלחימה (מוג'הידין) של דאעש ואל-קאעידה, וחוזרים אחרי היעדרות של חודשים או יותר, שיכורים ומסוממים מתחושות העוצמה והסולידריות המוערות לתוכם שם. מומחים רבים גורסים כי תשעה מעשרה מפגעים עתידיים באירופה יבואו מקרבם של אלה, ולכל הפחות הפיקוד והיוזמה של פעולות נוספות יצמחו מקרבם. כאן המגרש מצומצם יותר, שכן מדובר בכמה אלפי מוג'הידין בכל היבשת ובמאות או אלפים בודדים בכל מדינה. 

קבוצה זו הייתה צריכה לכאורה להיכנס לתוכנית כיסוי בסיסי כבר אחרי הפיגוע הראשון, במוזיאון בבריסל (מאי 2014), ובוודאי לאחר הפיגוע ב"שארלי הבדו" ובמרכול הכשר (ינואר 2015). גם כאן הבעיה איננה מודעות וידע, אלא הנכונות להחיל מערכת כלים משולבת, שתאפשר לסמן את פוטנציאל המסוכנות של אותם מוג'הידין. הבעיה היא, שסימון כזה עומד בסתירה לתפיסת הפעולה המקדשת חירות וזכויות אדם. 

ניתן היה לסמן כל אזרח אירופי שיצא לטורקיה (משם עוברים מרבית המוג'הידין לסוריה), תימן או עיראק למשך יותר משלושה חודשים. קל אפילו יותר לסמן רק את המוסלמים החוזרים, במיוחד אילו ניתן היה לתחקרם במשך כשלושים דקות במעבר הגבול. שאלות פשוטות יחסית, כגון: מה עשית בטורקיה תשעה חודשים, יכלו לתת למתשאלים מושג מי האיש הניצב לפניהם. אבל כאמור, פעולות מסוג זה עומדות בסתירה לרוח ה"ליברטה", ולפיכך ספק אם בכוונת האירופים לנקוט אותם. 

ומילה אחרונה בעניין זה: אילו הצליחו מדינות אירופה לקבל שת"פ אמיתי מממשלת טורקיה, משירותי הביטחון שלה לגבי חוצי הגבול לסוריה, היה בכך בבחינת שיפור משמעותי של כושר הסיכול שלהן. 

במדינות המערב קיימים כיום אמצעי איסוף מתקדמים, שבהינתן הרגולציה המתאימה מאפשרים רמה גבוהה יחסית של מעקב פיזי מרחוק אחרי אובייקט, והבנת דפוס פעילותו היומיומית. שימוש או אי-שימוש באמצעים אלה הינו עניין של החלטה, הנגזרת כמובן מנכונות השלטונות לחדור לפרטיותו של הפרט - ובכך כבר עסקנו. הבעיה אשר עדיין אין לה את הפתרון הטכנולוגי הנדרש, והיא שאמורה להביא את השינוי בהתמודדות עם הטרור בעידן הנוכחי, הינה סוגיית "החתיכה החסרה". קרי, כיצד בונים מכונת עיבוד מידע, שתשפר משמעותית את יכולתם של שירותי המודיעין במערב לראות את פיסות המידע המגיעות לידיהן בקונטקסט המודיעיני הנכון. כאן יש להזכיר, כי דיווח על הגעת האחים קוואשי מאלג'יריה לצרפת הגיע לשירותי הביטחון מספר ימים לפני שהם ביצעו את הפיגוע בפריז. 

מרבית מדינות המערב השקיעו שנים רבות את עיקר כספן ומרצן במערכות איסוף מתוחכמות ויקרות, אך נראה כי המערכות הללו, בהנחה שהן מופעלות, אינן מספיקות כיום. 

בעת הזאת נראה כי נכון יותר להשקיע במערכות להיתוך מידע (BIG DATA FUSSION), באמצעים לזיהוי קול ובעיקר פנים לשם התקנתם במעברי גבול, במערכות לייצור התרעה מודיעינית אוטומטית על פי סימנים מעידים, ובכלל לחזק את יכולות מחקר הפח"ע במדינות הנתונות לאיום. במעקב אחר טרור אין כל סיכוי ש"ידיעת זהב" אחת תאפשר התרעה וסיכול. יש הכרח לבנות פאזל, לאתר באמצעותו את החוליה החסרה, ולכוון אליה את מאמצי האיסוף הממוקדים. 

ובשורה תחתונה - היה וממשלות אירופה השונות, והאיחוד האירופי כמכלול, יחליטו לאמץ תורת לחימה שונה, ובמיוחד את כלי החקירות המקדמיות, ובה בשעה ישכילו לפתח ולהפעיל מערכות עיבוד מידע מתקדמות, נראה שישתפרו סיכוייהם לסכל טרור. האם זה יקרה בטווח הנראה לעין, נוכח הסתירה בין גישה זו לבין קידוש ערך חירות האדם, גם אם על חשבון חיי אדם, ימים יגידו. ?

חיים תומר, לשעבר בכיר במוסד, עמד בראש שני אגפים מרכזיים בארגון בשנים האחרונות עד לפרישתו, בינואר 2014