אחרי מות: משאלת הלב האחרונה של מוטי זיסר
פעמיים הצליח מוטי זיסר לנצח את מחלת הסרטן, עד שבגיל 60 נכנע לה. ימים אחדים לאחר פטירתו החליטה אלמנתו, ד"ר ברכה זיסר, לספר על שנות ההצלחה, על הקריסה הגדולה והנחמה שמשאלתו הגדולה התגשמה
אלפי אנשים הגיעו השבוע לבית משפחת זיסר בפתח-תקווה, לנחם את ברכה וחמשת הילדים לאחר פטירתו של מוטי, האב והבעל. היו שם הרבה מאוד ידידים שנאספו לאורך השנים, רבנים חשובים מכל גוני הקשת הדתית, אנשי עסקים בכירים שליוו אותו ברגעיו היפים והיפים פחות, אישי ציבור, שרים ופוליטיקאים.עוד כותרות ב-nrg:
- נדחה פרסום דו"ח עוין לישראל באו"ם
- ארדואן נגד מארגני המרמרה: לא ביקשו רשות
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
את כולם קיבלה ד"ר ברכה זיסר במאור פנים, אך סוג אחד של מבקרים זכה אצלה ליחס מיוחד. היא קמה לקראתם, קיבלה אותם בחיבוקים חמים, התעניינה ארוכות בשלומם והתקשתה להיפרד מהם. בין אלה היו צעירים ומבוגרים, דתיים וחילונים, תושבי המרכז והפריפריה - כשהמשותף לכולם הוא נוכחותה של מחלת הסרטן בחייהם. חלקם חולים, חולים לשעבר או הורים לחולים שקיבלו תמיכה במסגרת "בית אורנית" שהקימו הזיסרים.
אחרים עברו השתלת מח עצם בזכות המאגר הלאומי שברכה עומדת בראשו. "אני חייב לבני הזוג זיסר את חיי, פשוטו כמשמעו", יאמר לי אחד מהם, ועוד אחד, ועוד. בין המנחמים היו גם כאלה שאיבדו בעצמם בן משפחה לסרטן, אבל זה לא מנע מהם לבוא ולחזק את מי שהייתה שם עבורם ברגעים הקשים ביותר. והיא זכרה את כולם ללא יוצא מן הכלל, כאילו רק אתמול נפרדו.
העובדה שרוב חייך הבוגרים את עוסקת בסיוע לחולי סרטן, לפעמים גם ברגעיהם האחרונים, מסייעת עכשיו כשהמחלה הזו גבתה ממך מחיר אישי?
"נכון שהמוות הוא חלק מחיי במסגרת עבודתי, אבל לצד זאת יש בה הרבה חיים. המון אנשים שחייהם נצלו הודות להשתלת מח עצם שעברו, המון אנשים שהבריאו מהמחלה. כבר בשעה הראשונה ל'שבעה' הגיעו שתי משפחות שילדיהן עברו השתלה. זה מרומם את הנפש, לראות שהמפעל שהקמנו מציל חיים. אבל אי אפשר להתחסן בפני המוות, והעיסוק בחולי לא גרם לי להיות מוכנה כשזה נוגע ליקר לי מכול".
מותו של בעלה לא הגיע בחטף. "הסוף היה מאוד קשה ועצוב. השבועות האחרונים, שבהם מוטי כל כך סבל, נתנו לי זמן לעכל את הידיעה שהוא הולך למות. הדבר היחיד שאיכשהו מנחם אותי זו העובדה שעכשיו הוא נגאל מהסבל הזה".
שוחחת איתו על מה שעומד לקרות?
"הוא היה מודע לעובדה שהמצב מידרדר, היה לו מאוד קשה לנשום, אבל הוא לא דיבר על המוות ולא על הסוף. ניסיתי כמה פעמים להוביל את השיחה לשם, אבל ראיתי שהוא לא בכיוון של לדבר על זה, ולא רציתי לכפות עליו. זה נבע מהאישיות האופטימיות שלו".
בשנה האחרונה, בעוד בעלה סובל מהסרטן, המשיכה ברכה לנהל במלוא המרץ את בית אורנית ולייצג את ארגון "עזר מציון". בין השאר השתתפה באירועים להעלאת המודעות לתרומת מח עצם - הליך שהעניק לבעלה שלוש שנים של חיים. בכל האירועים הללו דיברה על אלפי החולים שנצלו בזכות המאגר, אך לא הזכירה במילה את הכאב הפרטי שלה. "ידעתי שאם אעשה זאת, אני אשבר. שידרתי את כל האופטימיות האפשרית, המשכתי לבקר חולים במחלקות ולעודד אותם, אבל לא שיתפתי, זה הכאב הפרטי שלי, ואני לא חושבת שאני צריכה להתחלק בו".
38 שנים היו השניים נשואים, הביאו לעולם חמישה ילדים - רחלי, דוד, הילה, נעמה ויהונתן - וצעדו ביחד בכל תחנות החיים. ופתאום הכול נקטע. "אין לי חשבונות עם אלוקים", אומרת זיסר, "אבל אני לא יכולה להגיד שאני מקבלת את הדין באהבה. כנראה ככה נגזר, וזה מעלה לי הרבה שאלות ותהיות, למה זה מגיע לנו.
ומצד שני כבר ב-1993, כשמוטי חלה לראשונה, דיברו איתנו על המוות. הרופאים לא נתנו לו סיכוי, והנה הוא קיבל בונוס של יותר מעשרים שנה, שבהן הוא זכה לחתן ילדים ולראות בהולדת ששת הנכדים. חיינו בשנים הללו את החיים במלוא מובן המילה. עשינו ויצרנו, עסקנו בעשייה ובתרומה לחברה, טיילנו וצברנו חוויות".
זה בא מתוך תחושה שאתם שחיים על זמן שאול?
"תמיד הייתה לי הרגשה שמשהו מחכה לנו מעבר לפינה".
עד כמה מוטי היה מעורב בעשייה שלך למען החולים?
"הוא היה מאוד מעורב. נכון שהוא לא היה צמוד אליי ביומיום, אבל בכל ערב כשהיינו יושבים הוא היה מתחקר אותי מה היה ואיך היה. את הקשרים שלו הוא העמיד לחלוטין לטובת עזר מציון, בכל דבר שהיינו צריכים. אף פעם לא היה אומר לא, ותמיד הסכים להתקשר לאנשים חולים, לשתף אותם בסיפור שלו ולעודד אותם. חד-משמעית אני אומרת שהדברים הגדולים שאני עשיתי, לא היו קורים בלעדיו, בלי הגב הרחב שהוא העניק לי".
כשתקומו מהשבעה, יהיו לך הכוחות להמשיך בעשייה הזאת בלעדיו?
"אני אמשיך במלוא המרץ לסייע בהצלת חיים. היו לנו מלונות, קרקעות, בניינים, אבל בסופו של דבר מה שנשאר מבנאדם אחרי 120 זה רק החסד שהספיק לצבור במהלך ימי חייו".
הם הכירו בשידוך. היא הייתה בת 19, ילדה טובה בני-ברק, בת למשפחה מיוחסת ומבוססת. סבה, יצחק גרשטנקורן, היה מייסד העיר בני-ברק, ואביה, עקיבא גור, כיהן כסגן ראש העיר. מוטי היה בן למשפחה דלת אמצעים, שגדל בשכונת התקווה ואחר כך בבני-ברק. הוריו, משה ומלה, איבדו את משפחותיהם בשואה אך בחרו בחיים, נישאו והקימו לעצמם משפחה שנייה.
כשפגשה את מוטי, הייתה ברכה בת שירות לאומי בלשכת הסעד ברמלה, שם בין היתר טיפלה במשפחות אסירים. "תקופה קשה ומחשלת", היא נזכרת. הדייט הראשון שלהם היה ברחוב רבי עקיבא, וכעבור שלושה חודשים הם החליטו להינשא. מוטי, שהיה בן 22 כשהתחתנו, יצא לקורס קצינים ואחר כך לקורס מפקדי פלוגות. הוא שירת בסיני, ובשנתיים הראשונות לנישואיהם כמעט לא הגיע הביתה, ואפילו לא נכח בלידת בתו הבכורה. את הבשורה המשמחת קיבל דרך קצין העיר.
כשהשתחרר הלך ללמוד כלכלה, בעוד ברכה למדה מדעי החיים ובמקביל פרנסה את המשפחה כמנהלת חשבונות. "מוטי היה מסיע אותי ממקום למקום כדי שאספיק הכול", היא מספרת בחיוך. הוא, במקביל ללימודיו, עבד כמורה במכינה בגבעת-שמואל. על אף שעברו מאז כמעט ארבעים שנה, תלמידיו לשעבר הגיעו גם הם השבוע לביקור תנחומים. הם סיפרו על מורה שהיה אהוב בגלל הצחוק ומצב הרוח הטוב שהביא אל השיעור, ובעיקר בגלל השתתפותו במשחקי הכדורסל בהפסקה.
זיסר אהב את ההוראה, ואילולא היה מפוטר מדי סוף שנה – כנהוג במוסדות חינוך רבים, כדי למנוע מהמורים קבלת קביעות - יש סיכוי שהיה נשאר בתחום עד סוף ימיו. אך החיים גלגלו אחרת. לאחר שפוטר בפעם השלישית, הקים יחד עם שותפים חברה שעסקה בבניית היישוב עמנואל. את הכסף להשקעה הראשונה השיג זיסר כשמִשכן את הדירה שהוריה של ברכה קנו להם בבני-ברק. "הוא היה אז ילד צעיר שהתחיל להתרוצץ בין משרדי ממשלה כדי להשיג אישורים. טרטרו אותו בלי סוף, אבל התכנון של עמנואל הלהיב אותו", מספרת ברכה.
הפרויקט נתקל בקשיים ועיכובים, בין השותפים התגלעו חיכוכים, וזיסר מכר את חלקו ויצא מהעסק כשבכיסו סכום הכסף שהיווה בסיס להתפתחות עסקי הנדל"ן שלו בהמשך. אחר כך התחילה התקופה הדרום-אפריקנית של חייו: יחד עם עו"ד אליהו מירון הוא נסע אל היבשת השחורה והחל לבנות שם. במשך תקופה טס על הקו ושהה בחו"ל פרקי זמן ארוכים, עד שבני הזוג החליטו להעביר את המשפחה כולה באופן זמני לדרום-אפריקה. אלא שברכה הצליחה לשרוד שם רק שבעה חודשים. "היה לי קשה עם האפרטהייד", היא מספרת. "היחס לשחורים שם הזכיר לי את השואה. החלטנו שאני אחזור לארץ עם הילדים, ומוטי נשאר שם עוד שנתיים".
בעוד בעלה מתקדם בעסקיו, ברכה עבדה כאחות בבית החולים בילינסון. היא השלימה תואר ראשון ושני, ולימים גם דוקטורט שעסק בנושא התמודדות מתבגרים עם מחלת הסרטן. בראשית שנות התשעים, כשהוא בן 34 וכבר איש עסקים מצליח, זכה מוטי זיסר במכרז להקמת המרינה בהרצליה.
יחד עם כמה מאנשיו יצא למסע בעולם כדי ללמוד על מרינות. הם ביקרו בדרום אמריקה ובצפונה ואחר כך המשיכו לאירופה, כשפתאום החל מוטי להרגיש לא טוב. הסובבים אותו, שהיו רגילים לאנרגיות הבלתי נגמרות שלו, הופתעו כשהלך לישון בעשר. כשברכה התקשרה מודאגת, הוא פטר אותה ב"אני חושב שזו שפעת".
שלושה חודשים חלפו עד שהגיעה האבחנה - לימפומה. "מוטי התייחס למחלה כאל עוד מטלה בסדר היום העמוס שלו", נזכרת ברכה. "תל-השומר היה עוד פגישה ביומן, הוא עשה את הבדיקות והטיפולים ומשם המשיך למשרד. הפציצו אותו בכמויות אדירות של הקרנות וכימותרפיה, כך היה מקובל אז. באותו זמן התחילה הבנייה של המרינה, ומוטי הסתובב בשטח כשהוא חולה וקירח, אבל מאושר לראות את חלומו קורם עור וגידים".
בעלה החלים מהסרטן, וזמן קצר לאחר מכן אף נולד לבני הזוג בנם הצעיר. "נדיר שנולד תינוק אחרי כאלו טיפולים, לכן קראנו לו יהונתן", מספרת ברכה. אבל השמחה הייתה מוקדמת מדי. כעבור שנה וחצי המחלה חזרה, והפעם פסקו הרופאים שיש צורך בהשתלת מח עצם. חיפוש במאגרי מח עצם בעולם – שליהודים, כקבוצה בעל מאפיינים גנטיים משותפים, היה בהם ייצוג מזערי – לא הניב תוצאות. מכיוון שכך, הציעו הרופאים השתלה עצמית – תהליך שבו מוציאים מהחולה את מח העצם שלו, "מנקים" אותו, ומחדירים אותו בחזרה.
בעצתו של הרב אלימלך פירר טסו בני הזוג לבוסטון, למומחה בעל שם עולמי בתחום השתלות מח העצם. הוא הביט בפניהם המיוסרות ופסק שלא יוכל לטפל במקרה הזה. "הרופא אמר שלמוטי אין סיכוי. אבל מוטי האופטימיסט סירב לקבל את גזר הדין, הוא אמר לי 'תראי שיהיה בסדר'".
תקופה קצרה קודם לכן, כשעברו מדירתם הקטנה לבית מרווח ברחוב אנילביץ' בבני-ברק, הציע משה זיסר לבנו לעשות איזשהו מעשה חסד גדול, כדי להודות על מה שיש. הרעיון של האב היה לחתן יתומים, והוא אף איתר צעירה ירושלמית בשם רבקה, יתומה משני הוריה, שעמדה להינשא ללייזר, יתום מאם שעלה מארצות הברית. בני הזוג זיסר אכן לקחו על עצמם את הוצאות החתונה, וברכה אף הובילה את הכלה לחופה.
כעת, כשישבו בלובי המלון בבוסטון, שבורים מכך שלא ניתן לבצע השתלה, הם החלו לשוחח עם בחור חרדי שהרב פירר שידך להם כדי שיסייע בבירור הרפואי. "ואז הוא מספר לנו שאחיו גר בירושלים, והוא התחתן עם יתומה. מהר מאוד גילנו שמדובר בזוג שאנחנו חיתנו. מוטי אמר: 'את רואה, אנחנו שלחנו לחמנו על פני המים ואלוקים שלח לנו את הבחור הזה כאות משמיים שיהיה בסדר'. לרגע הוא לא איבד את האופטימיות".
מוטי חזר לישראל ועבר כאן השתלת מח עצם עצמית. באותו זמן לא היה בארץ הרבה ידע על התהליך הזה. "מרבית החולים שעברו באותה תקופה השתלה נפטרו. רק מוטי ועוד חולה הבריאו".
על דלתות ביתם בבני-ברק התדפקו כל העת אנשים שביקשו צדקה. מי לחתונת ילדיו, מי עבור אוכל למשפחתו, ומי בשל צרות מצרות שונות. הזיסרים השתדלו לא להשיב ריקם את פניו של איש. תרומה אחרת של מוטי הייתה ייסודו של מפעל "מאורות הדף היומי", יחד עם הרב חיים קובלסקי. המיזם הזה, ששם לו למטרה להנגיש את הגמרא לכמה שיותר לומדים, היווה פריצת דרך בתחום לימוד התורה.
אך בני הזוג לא הסתפקו בכל אלה, והחליטו כי כקורבן תודה על ההחלמה עליהם למצוא עוד אפיק תרומה משמעותי. חבר משותף חיבר אותם לרב חנניה צ'ולק, מייסד עמותת הסיוע הרפואי "עזר מציון". צ'ולק סיפר להם על צורך שעלה מן השטח – הקמת בית זמני לחולי סרטן, שמגיעים מרחוק לבתי החולים בילינסון ושניידר, ואין להם היכן לשהות בין הטיפולים כדי לנוח ולאגור כוחות. בני הזוג נרתמו מיד לרעיון והעבירו תרומה על סך 1.5 מיליון דולר, שאפשרה את הקמת "בית אורנית".
מלבד 22 סוויטות המיועדות ללינת החולים, כולל כיום "מרכז אורנית" גן ילדים, אודיטוריום להרצאות, חדר מחשבים, חדר מוזיקה, פינת חי טיפולית ואמצעים רבים אחרים שמטרתם להקל על החולים ולשמח אותם. זוהי הממלכה של ברכה זיסר, שהחלה לנהל את המקום שנים אחדות לאחר ייסודו. היא מכירה שם כל חולה בשמו, מחבקת, מתעניינת, דואגת.
בשעה שחברותיה לעשירון העליון העבירו את זמנן הפנוי בבתי קפה ובשופינג, זיסר נגעה בתהומות הייאוש והחולי. "בכל בוקר כשאני מגיעה לאורנית, אני רואה את אפסותו של האדם, ויודעת שמה שחשוב בסופו של דבר זה רק הבריאות. לא הכול אפשר להשיג בכסף. המון דברים שמעצבנים אנשים אחרים, לא מזיזים לי בכלל. אני יודעת לקחת דברים בפרופורציה".
בית עוטף לחולי סרטן הוא אמנם תרומה חשובה לרווחתם, אך גם הוא מתגמד נוכח הפרויקט השאפתני שהקימו בני הזוג זיסר בהמשך. בשנת 98' התארח בבית אורנית נער בשם משה סחייק, שהרופאים פסקו כי הדרך היחידה להציל את חייו היא השתלת מח עצם מתורם. ברכה יזמה מבצע איסוף דגימות מהקהל הרחב, במטרה למצוא תורם מתאים.
למרבה הצער לא נמצא אחד כזה, וסחייק נפטר. מותו היווה זרז להקמת מאגר מח העצם של עזר מציון. הדגימות שנאספו למען הנער, 5,000 במספר, היוו את הבסיס הראשוני לבנק מח עצם לאומי - פרויקט שבגינו הוענק לברכה זיסר ולעזר מציון פרס ישראל.
השחקן מייק בורשטיין נפרד מחברו, מוטי זיסר
לכאורה זהו מאגר שהמדינה עצמה הייתה צריכה להקים.
"האמת היא שבעזר מציון לא אהבו בהתחלה את הרעיון. זה באמת היה נראה להם גדול מדי, להרים משימה לאומית כזו. אבל ברגע שהסברתי את החשיבות של הדבר, הארגון כולו נרתם, ועד היום כל הצוות בסוג של אטרף כי זה באמת מציל חיים, פשוטו כמשמעו. מה שהקל על ההקמה הייתה העובדה שלא הייתי צריכה לגייס כסף. מוטי אמר מהרגע הראשון שיתמוך במה שצריך".
כיום מונה מאגר מח העצם למעלה מ-800 אלף דגימות. חלקן נאספות דרך קבע בשרשרת החיול שעובר כל מתגייס טרי לצה"ל. 2,153 השתלות מצילות חיים כבר התקיימו בארץ ובעולם בזכות המאגר הזה. לימים יגלו בני הזוג כי יצרו במו ידיהם את התרופה שמוטי הזדקק לה.
שנות התשעים האירו פנים לזיסרים, מוטי רכש את חברת "אלביט הדמיה" וביסס את מעמדו בין אנשי העסקים הבכירים במשק. הוא הרבה לבנות במזרח אירופה, והתרגש בכל פעם מחדש כשעוד מלון או קניון נחנך על האדמה העקובה מדם שבה נרדפו הוריו. במקביל לפועלם בעולם העסקים ובעולם הפילנתרופי, נודעו בני הזוג זיסר גם בקבוצה שגיבשו סביבם - "חבורת הטיש" שאיגדה אנשי עסקים ומוזיקה מן המגזר הדתי-לאומי, חלקם חברי ילדות של הזיסרים. והיו גם האירועים שכולם רצו ליטול בהם חלק, כמו מסיבות פורים מושקעות או טיש חסידי במוצאי שבת על יד הפסנתר.
"ההורים של מוטי היו ניצולי שואה שקמו מהאפר, ודווקא בגלל זה הם הקימו בית סופר-שמח", מספרת ברכה. "הצוואה של חמי הייתה 'להיות תמיד בשמחה'. הוא גם אמר דבר שהפך למשפט מפתח אצל מוטי: הצרות באות לבד, שמחות צריך לייצר. למוטי היה ברור שהוא עורך מסיבה בכל הזדמנות. לפעמים הייתי אומרת לו 'בוא ניתן למישהו אחר לארגן ולארח', אבל הוא סירב".
האירועים הללו גררו לא פעם גם ביקורת. טענו שהם מנקרי עיניים.
"לצערי גם כשאנשים עושים מעשים טובים, תמיד יהיה לאנשים מה להגיד, וצריך פשוט לא להקשיב לזה. ניסינו ליצור חבורה מופלאה, חבורה שבאמת ליוותה אותנו לימים גם ברגעים הפחות טובים, ולהרבות שמחה. אם את מאמינה בדרך שלך, את ממשיכה למרות הביקורת".
ב-2008 עברה המשפחה מבני-ברק לפתח-תקווה. "העיר שבה גדלנו התחרדה מאוד. מוטי תמיד היה מעורב גם בציבור החרדי, ואפילו החזיק כולל חרדי - שאנחנו נמשיך להחזיק גם עכשיו אחרי מותו - אבל כבר היה לנו קשה לגור בבני-ברק. לא הייתה חברה לילדים, סניף בני עקיבא הצטמק, והבנו שהגיע הזמן לעבור".
ביתם החדש היה אחוזת ענק שכללה אולם באולינג, אולם קולנוע, ברכת שחייה וגם בית כנסת שבו התקיימו תפילות מדי שבת. ראוי לציין כי הבית שימש לא רק את משפחת זיסר ומקורביה, אלא גם הרבה מאוד חולי סרטן שהגיעו לשם במהלך השנים כדי ליהנות מהאטרקציות המקומיות. בכל יום היה אפשר לראות שם ילדים נטולי שיער המשכשכים בברכה או סועדים את לבם בחדר האוכל. גם תורמי מח עצם שהיו זקוקים לשקט בימים שסביב התהליך, מצאו במעונה של משפחת זיסר בית של ממש.
לימים, עם הנפילה הכלכלית, הפך הבית לסמל ראוותנות ובזבוז, והטוקבקיסטים נהנו לחבוט בבני הזוג. זיסר מספרת שלפני המעבר לשם היא ניסתה לרסן את בעלה. "בזמן הבנייה אמרתי למוטי שאני חושבת שהבית הזה יעשה לנו לא טוב. הוא מנקר עיניים. אנשים לא רגילים לכזה בית, בטח שלא פה בפתח-תקווה.
כאן זה סוג של נזם זהב באף חזיר. אם הבית היה בקיסריה או בסביון, אף אחד לא היה חושב שזה בולט. אמרתי לו שאנשים ידברו. אבל בגלל שמוטי בא מרקע כל כך קשה, בשבילו זה היה עוד הישג. הוא אמר לעצמו שישתמש בבית לדברים טובים, וזה נכון, באמת עשינו שם המון טוב, אבל אנשים לא מקבלים את זה".
בדיעבד היית בונה בית יותר קטן?
"כן, היינו צריכים משהו יותר צנוע. בדיעבד, אני בטוחה שזה עשה לא טוב. הצרות שלנו התחילו בבית הזה. ואנשים באמת דיברו. גם אנשים שהיו מבאי ביתנו והגיעו לבית לאירועים - דיברו. כי זה היה מאוד שונה ואחר, ואין ספק שזה הוציא מאנשים דברים לא טובים.
"לימים צילמו בתקשורת את העזיבה של הבית, ולמתבונן מן הצד זה אולי היה נראה נורא, אבל מבחינתנו זה היה שולי. אני לא יודעת עד כמה אנשים יאמינו לי, אבל בשיא הכנות - העזיבה של הבית הייתה הכי פחות משמעותית עבורי. אם זה מה שנגזר עלינו, אנחנו מקבלים את זה באהבה".
המשבר הפיננסי העולמי של 2008 הביא איתו קיפאון בשוק הנדל"ן של מזרח אירופה. פיתוחם של פרויקטים חדשים נעצר, ומחירם של נכסים קיימים צנח בחדות. שם החלה ההידרדרות הכלכלית של מוטי זיסר. ב-2013 כבר היה ברור שהמצב קשה. אלביט הדמיה צברה חובות ענק שלא היה באפשרותה לכסותו.
בינואר 2014 אישר לה בית המשפט הסדר חוב שבמסגרתו נמחקו 1.8 מיליארד שקלים מחובותיה. זיסר ובנק הפועלים, הנושה הגדול שלו, התכתשו במשך שנים בבית המשפט. המשפחה איבדה את מרבית רכושה, ונאלצה כאמור גם לעזוב את ביתה.
ברכה זיסר מעדיפה שלא להיכנס בתוך ימי השבעה לעניינים הכספים, אך חשוב לה לציין שהמשפחה לקחה אחריות על הדברים שנעשו. "אין לי שום ספק שהיה פה איזשהו בסיס אישי לחלוטין נגד מוטי", היא מוסיפה. "בבנק הפועלים סימנו אותו, רצו להרוס אותו, והם הרסו אותו. חד-משמעית. עורכי הדין ביקשו את הפרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון שם שעסקו במוטי, ואת קוראת את הפרוטוקולים ונשארת פעורת פה מול האמירות ומול השנאה שרחשו לבנאדם. אני חושבת שבנק הפועלים זה המקום היחיד שבו שנאו אותו.
"ייחסו למוטי כל מיני כוונות נסתרות, ופשוט טמנו לו סוג של מלכודת. הם נתנו לו הלוואה שצריך לפרוע אותה תוך תקופה קצרה מאוד – ואם לא תחזיר אותה בזמן, ידרשו את פירעונה של הלוואה אחרת, גדולה יותר, ויפילו אותך. וזה מה שהיה. לא אכפת היה להם שהם עושים נזקים לחברה, ולא היה אכפת להם שהרבה אנשים איבדו כתוצאה מזה את מטה לחמם. גם עכשיו ממשיכה כל המלחמה המטופשת שהם מנהלים בבתי משפט. היו שם אנשים ששמו לעצמם למטרה להרוג אותו, זה מה שהיה חשוב להם, והם הצליחו".
(מבנק הפועלים נמסר לנו בתגובה: "הטענות הועלו כבר בעבר על ידי מוטי זיסר עצמו, נידונו ונדחו על ידי השופט איתן אורנשטיין, שקבע כי הבנק נהג כלפי זיסר בתום לב ואף לפנים משורת הדין. צר לנו על כי גב' זיסר בחרה לחזור על הדברים שאין להם שחר, אך אין שופטים אדם בשעת כעסו").
באותם ימים נאלצה המשפחה להתמודד עם היחס שקיבלה מהתקשורת ומרבים בציבור, שנהנו לתקוף את זיסר בטוקבקים וללגלג עליו. "אני לא בת יענה, ואי אפשר להגיד שזה לא קשה", אומרת ברכה. "אנשים שלא ידעו מי אנחנו כתבו נגדנו תגובות מגעילות".
מוטי לקח את התגובות הללו ללב?
"זה לא השפיע על מצבו הבריאותי, אבל אולי זה העכיר את מצב רוחו. השתדלנו לא לחשוף אותו יותר מדי לדברים האלו. זה אחד המינוסים של עם ישראל - לא יודעים לפרגן".
גם אם לא באשמת המשבר הכלכלי, הבעיות הבריאותיות התגלו במקביל אליו. מוטי זיסר אושפז כדי לעבור החלפת מסתם בלב, ובספירות הדם נצפו תוצאות חריגות שהעידו על בעיה במח העצם. האבחנה הייתה שהסרטן חזר. זיסר הועבר למחלקה האונקולוגית, ובמאגר מח העצם פתחו בחיפוש אחר תורם.
"המחלה הכניסה לנו הרבה פרופורציות", אומרת ברכה. "מהר מאוד הבנו שמה שחשוב לנו זה המשפחה, הביחד והבריאות, ולא הקטע הכלכלי. המשפחה התגייסה להילחם על החיים של מוטי. ראיתי את הגדולה של הילדים שלי, היחסים הנהדרים ביניהם וההתגייסות הטוטאלית לטובת אביהם".
המהלומות נחתו עליהם בזו אחר זו. לאחר שהתברר שהפעם יש צורך במח עצם מאדם אחר, ולא מהשתלה עצמית, נעשה חיפוש במאגר אך לא נמצא תורם בהתאמה מושלמת. ההתאמה הטובה ביותר הייתה של 9/10. כאשר נעשתה פנייה לתורם הפוטנציאלי, הוא השיב בשלילה.
למעשה, מספרת ברכה, משפחתו היא זו שהניאה אותו מלתרום, מחשש לבריאותו. מרבית האנשים שמקבלים שיחת טלפון המבשרת להם כי נמצאו מתאימים לתרומה, היא אומרת, שמחים מאוד לסייע; רק שני אחוזים מסרבים לתהליך. "חשבתי אז כמה אבסורדי שאני, השותפה בהקמת מאגר מח העצם שהציל חיים של כל כך הרבה נפשות, לא יכולה להציל את אהובי שלי".
הודעה על פטירתו של מוטי זיסר בעמוד הפייסבוק של "עזר מציון"
לחולה עצמו ולבני משפחתו, היא מספרת, אסור ליצור קשר עם תורם אפשרי. "דיברו איתו אנשים חשובים בצה"ל והסבירו לו את חשיבות התרומה. הוא כנראה חשב שהוא תורם לקצין בכיר. בסופו של דבר הוא התרצה, ותרם בלב שלם. בזכותו מוטי קיבל עוד שלוש שנים, שבהן הוא הספיק הרבה". אחד מן הדברים שהספיק היה לחתן את בנו הצעיר, יוני. תחת החופה כיבדו הזיסרים את התורם בשתי הברכות הראשונות, והבן הודה לו על שבזכותו אביו נמצא לצדו ברגע החשוב הזה.
ההשתלה אמנם הצליחה, אך ריאותיו של מוטי זיסר כבר היו פגועות כתוצאה מן הטיפולים האגרסיביים שקיבל בשנות התשעים, וכעת מצבן הלך והידרדר. הוא נזקק לכיסא גלגלים, והבית שאליו עבר עם ברכה בשנה האחרונה – בית באותו אזור מגורים כמו קודמו, אך צנוע בהרבה – עבר התאמה לצרכיו. עד השבועות האחרונים הוא ניסה להמשיך ולקיים אורח חיים רגיל. "מוטי לא התבייש לצאת בכיסא גלגלים, למרות שאנשים הסתכלו. הוא המשיך לנצל את החיים עד תום", אומרת ברכה.
היו לו עוד חלומות שלא הצליח להגשים?
"בסרט שנעשה לכבוד יום הולדתו החמישים שאלו אותו מה החלום שלו, והוא ענה שהוא רוצה לראות ילדים טובים שיודעים לחלוק זה עם זה. והוא אכן זכה לראות את זה. במישור העסקי יש שתי חברות שעוסקות בתחום הרפואה ומוטי השקיע בהן; הוא ראה בזה חשיבות, לא מבחינה כספית אלא כדי לסייע לאנשים. אחת מהן, אינסייטק, מטפלת באמצעות קרניים מגנטיות בגידולים סרטניים, ותסייע גם לחולי פרקינסון ואלצהיימר.
כששאלתי אותו למה הוא משקיע בחברה הזו כל כך הרבה כסף לאורך השנים, הוא אמר שבמקום שיהיה לו עוד מלון, הוא רוצה להציל חיים. 'ברכה, זו המהות', הוא אמר. את הפירות של ההשקעה הזו, מוטי כבר לא יזכה לראות. אבל בסופו של דבר, זו המורשת שהוא השאיר אחריו: המעשים הטובים. הוא תמיד אמר שהוא לא רוצה שיזכרו אותו בגלל מורשת הקניונים שהקים, אלא בזכות העשייה שלו למען הזולת".
אקו"ם