4 זוויות על טורקיה

עמיר רפפורט מנתח את משמעויות הסכם הפיוס, המגה פיגוע בטורקיה, הקשר הדאעשי וכמובן, הזווית הישראלית 

צילום: AP IsraelDefense

ארדואן: עם נתניהו, מול הכורדים, פוטין ודאעש.

הפיגוע בנמל התעופה אטאטורק באיסטנבול השפיל את המנהיג הטורקי רג'יב טייפ ארדואן אבל לא ישנה את המדיניות שלו, שעיקרה זגזוג בלתי נפסק, אם אפשר בכלל לקרוא לזה מדיניות. בישראל מקובל לבחון כל התפתחות מזווית הראיה שלנו, אבל מעניין במיוחד להרכיב ביוני 2016 את המשקפיים של טורקיה. בעיקר בשבוע שבו טורקיה חותמת על הסכם פיוס עם ישראל, וסופגת את פיגוע ההתאבדות הכמעט שבועי במקום הכי כואב.

זווית הראייה הטורקית שונה לחלוטין מאיך שהדברים מצטיירים בתקשורת. נתחיל בדאעש: יש פער עצום בין הרטוריקה של ארדואן כנגד ארגון המדינה האסלאמית ובין המעשים שלו נגדם. למעשה, למרות כל הדיבורים, טורקיה ממעטת לשלוח את מטוסיה לתקוף מטרות של דאעש בסוריה. וגם כאשר המטוסים תוקפים יעדי דאעש הם בדרך כלל עורכים הפצצות סרק. טורקיה מעולם לא פעלה לסגור את שער הכניסה של לוחמי דאעש המתקבצים מכל העולם לאזורי הקרבות -דרך שדה אטאטורק. היא הייתה יכולה לעשות זאת בקלות יחסית. לאור כל זאת, לא יהיה מופרך לחשוב שארדואן מתעב את רוסיה ואת הכורדים, שבאמת ממוטטים את מערכי דאעש, יותר מאשר את אנשי דאעש שהם סונים איסלמיסטים כמוהו (עם "טוויסט" לא גדול באידיאולוגיה האסלאמית).

ארדואן מסובך קשות עם נשיא רוסיה בגלל ההפלה הטיפשית של מטוס רוסי במלחמה בסוריה. אבל הצרה הגדולה שלו היא עם הכורדים. מתחת לאפו קמה מדינה כורדית דה פקטו ברצועה ארוכה לאורך הגבול המשותף של סוריה וטורקיה. המדינה הכורדית החדשה תשאף להתחבר למחוזות הכורדיים במזרח טורקיה. כבר כיום מרבית הפיגועים בטורקיה מבוצעים על ידי כורדים ולא על ידי דאעש. בתוך הסבך הזה מצא ארדואן יתרונות בינלאומיים ברורים בהסכם הפיוס שנחתם עם ישראל, אבל גם במקרה הזה ההצהרות שלו מהשבוע רחוקות מהמציאות. בשורה התחתונה, העימות עם ישראל החל בגלל משט המרמרה שנועד לשבור את המצור הימי מעל רצועת עזה. המצור לא נשבר בעקבות ההסכם ולכן מדובר בעוד זיג-זג ארדואני. גם אם הוא לא יודה בכך, אפילו התקשורת הטורקית המגויסת מבינה את זה.

אגב, ההסכם הישראלי-טורקי שהושג השבוע הוא סוג של בגידה בעיניהם של יוון וקפריסין, שהשקיעו בשנים האחרונות לא מעט בבניית ברית אסטרטגית עם ישראל. כפי שנכתב כאן בשבוע שעבר, המשמעות העיקרית של הברית היא יצירת ערוץ הידברות בין ישראל לחמאס. ערוץ שהיה חסר מאוד בימים שקדמו ל"צוק איתן" ובמערכה הארוכה עצמה.

דאעש: מפסידים ויורים

אם ממשיכים לבחון את ההתפתחויות מזוויות שונות, מגיעים למסקנה כי המצב של טורקיה הוא נפלא לעומת מה שעובר בימים אלה על דאעש. המפלה שספג הארגון השבוע בעיר הטורקית פלוג'ה היא אסטרטגית. דאעש מאבד את כל הנכסים הטריטוריאליים שרכש הודות למדיניות האמריקאית בעיראק, ובגלל הכורדים והרוסים. המגמה היא בלתי הפיכה. המצב הקשה רק ידרבן את דאעש להמשיך לבצע פיגועים מחרידים. הפיגוע באיסטנבול כוון כנגד המערב כולו ולאו דווקא כנגד טורקיה. היעד נבחר בשל קלות הביצוע במדינה הטורקית שפתחה את שעריה לאנשי המדינה האסלאמית. לדברי תא"ל ניצן נוריאל, שהיה ראש המטה ללוחמה בטרור, המסר של דאעש הוא שגם אם הארגון יאבד את כל נכסיו הקרקעיים, מלחמת הטרור העולמית תימשך.

הקבינט: שפל חדש 

איך שלא בוחנים את סוגיית ההסכם עם טורקיה, מדובר בשפל חדש במעמדו של הקבינט המדיני-ביטחוני, שדן בסוגיה רק אחרי שההסכם כבר נחתם והמהלך הפך לבלתי הפיך. לא רק בקבינט, גם בצה"ל מעטים היו מעורבים בהסכם שהתבשל, אם בכלל היו מעורבים. באשר לקבינט, יש שלוש סיבות עיקריות לעובדה שלא שותף בסודות המגעים עם טורקיה. סיבה אחת היא שמעמדם של שרי הקבינט בעיניו של ראש הממשלה כיום אינו מן הגבוהים. בקבינט אין דמויות ביטחוניות בעלות משקל בעיניו של נתניהו. לאחר שנים ארוכות בשלטון, נתניהו אינו חש צורך אמיתי להתייעץ עם שריו בסוגיות אסטרטגיות.

מעבר לכך, העבודה שדיוני הקבינט דלפו בימי "צוק איתן" וממשיכים לדלוף עד היום, מעקרת מאוד את יכולת התפקוד שלו. בעבר הלא רחוק, שרי הקבינט הקפידו הרבה יותר על חשאיות הדיונים בו.  בנוסף לכך, יש מגעים רגישים בין מדינית שמוטב שיהיו מעורבים בהם כמה שפחות גורמים עד שהם מבשילים, אם הם מבשילים בכלל. זה לא מקרה ראשון או אחרון של שימוש ב"שליחים אישיים" למגעים בין מדינות. זכור במיוחד המהלך של יצחק רבין ז"ל שהרחיק את השיחות עם הפלסטינים עד לאוסלו, כדי שאגף המודיעין לא "יעלה" עליהם ויגלה אותם.

הפלסטינים: ההפתעה הבאה, שלא תפתיע

להסכם עם טורקיה יש גם זווית פלסטינית משום שהוא נעשה במשולש שבין ישראל טורקיה והחמאס, תוך התעלמות מוחלטת מהרשות הפלסטינית של אבו מאזן (שלוחמת לצד ישראל כנגד החמאס ביהודה ושומרון). הסטירה שחטף אבו מאזן והנאום המתלהם שלו כנגד ישראל בשבוע החולף יכולים לקרב את ההפתעה הכי פחות מפתיעה שתהיה פה כנראה בקרוב: היום שבו יודיע אבו מאזן שהוא פורש מתפקידו וישאיר אחריו סוג של כאוס. היום שאחרי אבו מאזן הוא תרחיש ייחוס מדאיג למערכת הביטחון ויש לקוות שלפחות בנושא הזה נערכים דיונים מעמיקים בקבינט. 

ולסיום, פרס לביטחון: השבוע נערכו מסדר כנפיים של חיל האוויר וטקס הענקת פרס ביטחון ישראל בבית הנשיא בירושלים. הטקס הזה פחות מתוקשר אבל הוא תמיד מרכז אליו את האנשים שעושים ביטחון אמיתי בישראל.  בטקס הזה, הכל מתנהל לפי כללי הפרוטוקול, עם נאומים ממלכתיים עמוסי קלישאות על חשיבות ההשקעה במו"פ ועל כך שמלחמות מנצחים במעבדות, בתעשיות ובאקדמיה ולא רק בשדה הקרב עם סכין בין השיניים. 

כל הנאומים כתובים מראש. גם לשר הביטחון הטרי, אביגדור ליברמן, היה נאום מוכן, אבל כאשר הוא עלה לבמה, בהופעתו הראשונה אי פעם בטקס, זרק את הנאום שהוכן מראש, ואמר לצחוק הקהל שהם שמעו מספיק נאומים והוא לא ילאה אותם בנאום שלו. ליברמן אלתר שלושה משפטי תודה והערכה לזוכים ויורד מהבמה. שר ביטחון חדש.