ראשי » חדשות » צבא וביטחון

האבא, הבן והאח: התגייסו בעקבות הנופלים בלבנון

איציק קובי עושה מילואים בגדוד בו שירת בנו עידן שנהרג מפגיעת טיל בלבנון. אמיתי איינהורן, היה בן 13 כשאחיו יהונתן נהרג בעייתא א-שעב. בר היה עם חברים בגלידה כששמע שאביו, סמי בן נעים, נפל עם מסוקו. שלושתם זוכרים ומתגעגעים

כשראה איציק קובי את נציגי קצין העיר על מפתן הדלת הוא החליט להצטרף לגדוד המילואים בו שירת בנו, עידן. "לא עניין אותי שום דבר. רציתי רק לשים מדים כדי להיכנס פנימה", הוא מספר עשור אחרי מלחמת לבנון השנייה בה נהרג בנו מפגיעת טיל נ״ט בבניין בו שהה עם פלוגתו. "בהתחלה הוא הוגדר 'נעדר' ורק רציתי להיכנס. מאותו רגע התחלתי לקדם תהליך כדי להצטרף לשרת ביחידה שלו, ובימי השבעה אמרתי לכל מי שיכול היה לעזור שאני רוצה להתגייס". מאז התהפכו חייו. הוא משרת כנהג אמבולנס בגדוד הסיור של חטיבה 551 במילואים, צמוד לחבריו של עידן ז"ל.

עוד על מלחמת לבנון השנייה:
-
ההקלטות מבינת ג'ביל: "הכוח של קליין הרג 10 מחבלים"
- קללה או ברכה: איך ייצא חיזבאללה מהבוץ הסורי?
- מצעד הגנרלים: איפה מפקדי מלחמת לבנון השנייה
- כל התכנים הכי מעניינים -­בעמוד הפייסבוק שלנו

 

סג"מ אמיתי איינהורן, היה בן 13 וחצי כשאחיו הגדול יהונתן נהרג בעייתא א-שעב. לאחרונה סיים קורס קצינים והחל לפקד בגדוד 'נחשון' של חטיבת כפיר, למרות שקודם לכן היה לוחם בחיל האוויר. הקשר שלו עם אחיו היה צמוד לדבריו, למרות פער של אחת עשרה שנים ביניהם, וגם בדרכו בצבא רצה להידמות לו כמה שיותר.

עשור למלחמה (עריכה: דניאלה רדין):

"החלטתי ללכת דווקא לכפיר ולתפקיד של פיקוד בגדודים, ואפילו לא חשבתי לצאת ביחידה לקצונה", הוא מספר. "רציתי משהו מאתגר יותר, ותמיד אני מחפש את האתגר, ועכשיו זה להיות קצין בגדודים. זה מאוד דומה ליונתן שהתחיל בסיירת 'עורב' של הצנחנים, ואז החליט ללכת לגדוד 101 כי שם הרגיש שזה יותר מתאים לו".

בבוקר בו נהרג רס"ן סמי בן נעים, עזב בר את המחשב כי היה צריך קצת אוויר. "הייתה לי תחושה שמשהו לא טוב עומד לקרות, והרגשתי שאני חייב לצאת החוצה להתאוור". בר שהיה לפני גיל בר מצווה יצא עם כמה חברים לבלות ואחרי שאכלו ארוחת צהריים ביקשו לקנח בגלידה. "בגלידריה שמעתי שנפל מסוק בלבנון, וידעתי שזה אבא, גם בלי קצין העיר. חברים ניסו לשכנע אותי שזה לא הוא אבל צפיתי את זה וידעתי שמשהו קרה. התקשרתי אל אמא ועדכנתי אותה, ואז התחילו להתאסף אצלנו אנשים, ורק בשתיים בלילה הגיע קצין העיר".

רס"ן בן נעים ז"ל שירת כמכונאי מוטס ונפל ב-12 באוגוסט 2006, בעת שמסוק היסעור בו היה נפגע מטיל חיזבאללה אחרי שהמריא במהלך מבצע מאסיבי של הנחתת כוחות בעומק שטח לבנון. בר, בנו, כיום סגן בחיל האוויר, משרת בבסיס תל נוף בו נולד.

בסוף השבוע בו נהרג רס"ן סמי בן נעים הספיקו בני המשפחה לבלות איתו בפיקניק שעשו עם חברים, ובדיעבד היה זה הבילוי האחרון המשותף. "אני זוכר שהרגשתי שזו אחת החוויות האחרונות עם אבא, וביום שישי ישבנו בשיחה והייתה תחושה שונה באוויר. הוא דיבר איתי על לימודים, וכמה חשוב להשקיע ולא לוותר כי בעתיד זה יעזור לי ושאני צריך לשמש דוגמא לאחים שלי. אני חושב שהוא הרגיש גם כן אותו דבר - שזו השיחה האחרונה".

אחרי שנפל בלבנון התברר כי גם עם רעייתו עשה שיחה דומה. בבוקר שבת תכננו לצאת לבריכה ולנצל את השעות האחרונות לפני שיחזור לטייסת, ובמקום הבילוי המשותף נקרא רס"ן סמי בן נעים בחזרה אחרי שהודיעו לו על קיצור כוננות. "הלכתי למחשב ושיחקתי. הוא יצא ואמר לנו שלום ושלא יהיה זמין בשעות הקרובות, וחצי שעה אחרי זה כבר שמענו רעש אדיר של מסוקים מעל הבית. באחד מהם הוא היה - ולא חזר".
 

עידן קובי התגייס לגדוד 890 של הצנחנים, וכמו אביו, חובש במקצועו, גם הוא עבר קורס חובשים ומילא תפקיד דומה גם במילואים. "ידעתי שזה יהיה הכיוון שלו", מספר איציק. "קשה לי לדבר עליו. והוא היה ילד מיוחד במינו שהיה מוביל בבית הספר ובבית. הוא אהב לגלוש ולצלול, ולעשות סנפלינג, ואחרי הצבא היה חצי שנה בטיול באוסטרליה". כתושבי הצפון ולאור ירי הטילים, שלח קובי את ילדיו לשהות אצל דודים בבאר שבע, ובאחד הימים לקח חופש ונסע לבקר אותם.

בדרכו לאזור הדרום צלצל אליו עידן ואמר כי מגייסים אותו למילואים ועליו להתייצב בבאר שבע. אחרי שנפגשו ושוחחו, הסיע האב את בנו לצומת בית קמה שם פגשו את דודו, אחד מחבריו לגדוד, איתו תכנן לעלות צפונה. "אמרתי לו 'דודו, תשמרו על עצמכם, כי המלחמה הזו היא לא בנשק רגיל והכל בטילים'. והוא אמר לי ' אל תדאג, נשמור על עצמנו'. הם היו באימונים וכל יום הייתי מדבר איתו. יום לפני שנהרג פגש את אחיו, ערן, שצילם את התמונה האחרונה שלו - אוכל סנדביץ' ונשען על האוטו".
 
בין סג"מ אמיתי איינהורן ואחיו יהונתן הפרידו אחיות, ואולי זה מה שהוביל לקשר המיוחד בין השניים. לדבריו, אחרי שנהרג גילו בני המשפחה כי השניים גם היו דומים מבחינת מראה ואופי. "יכול להיות שזה הוביל לחיבור בינינו", הוא אומר. "היינו משחקים כדורסל יחד, ויהונתן היה בשבילי, עוד לפני שנהרג, מי שאני רוצה להיות וללכת אחריו לקרבי. האהבה לטייל בארץ ישראל באה ממנו".

לפני הגיוס חשב לחקות את המסלול של אחיו בחטיבת הצנחנים, אבל בחר ביחידה מיוחדת. אחרי שיצא לבה"ד 1 חשב לבקש ולהגיע לחטיבה האדומה כקצין, אך בסופו של דבר הגיע לחטיבת כפיר. "הייתה לי התלבטות לפני הגיוס והגעתי להחלטה שאני רוצה קצונה בגדודים, ומקום שייתן לי את הכי טוב שיש. בהתחלה חשבתי על צנחנים והייתה לי איזו צביטה בלב שזה לא קרה, אבל זה עבר לי מהר מאוד והבנתי שהכי משמעותי לי זה 'כפיר' והכל לטובה".        

עשור אחרי שנהרגו הזיכרון והגעגוע קיימים. הכאב והשכול הוא לא דבר שניתן להעלים. "מאז שאח שלי נהרג אין יום שאני לא חושב מה היה עושה בסיטאוציות ודילמות, ומה היה אומר", נזכר סג"מ איינהורן. הוא מספר שבמהלך המסלול בשירותו הסדיר נקלע לקושי באחד המסעות ושם ראה את אחיו לפניו. "הוא אומר לי 'זה קטן עליך' ממש כמו ברגעים שהיינו משחקים כדורסל יחד והרוח שלו כל הזמן איתי, ואי אפשר להתעלם מזה. זה משפיע לטוב ולרע. שאלו את אמא שלי אחרי שהוא נהרג איך היא מתמודדת והיא ענתה 'לא מתמודדים עם זה. חיים עם זה' ויש הרבה מצבים שאני מרגיש שיהונתן דוחף אותי".
 

המתיחות של המלחמה והחשש מפני אירועים בשטח ישראל הדאיגו את איציק קובי, תושב גבול הצפון בעצמו, במקביל לעובדה כי בנו נכנס להילחם בלבנון. באחד הלילות, לפני שהלך לישון, הניח את אקדחו האישי תחת הכרית, מחשש לאירוע חדירה אליו נערכו ביישובים הסמוכים לגבול. "הייתי אמור לצאת לעבודה בשעת בוקר מוקדמת, ופתאום באמצע הלילה נשמעה דפיקה, ונבהלתי. ירדתי עם האקדח למטה, וששאלתי מי זה, ענה לי ערן שזה הוא, וישר הבנתי שהתהפכו לי החיים".

כמי שנולד וגר בבסיס 'תל נוף' אל תוך עולם של מטוסים ומסוקים זוכר היטב סגן בן נעים את הרעש שעד היום מצלצל לו באוזניים. כיום, כשהוא משרת בחיל האוויר, הוא מבין טוב יותר מה היה תפקידו של אביו. אחיו הצעיר, גל, בן 18 עוד מעט, צפוי גם הוא להתגייס לשירות בחיל האוויר. כשהוא חוזר עשר שנים אחורה מספר הקצין הצעיר כי כבר כשהדליק את הטלוויזיה ושמע על פעילות צה"ל ותקיפות חיל האוויר אחרי אירוע החטיפה של אלדד רגב ואהוד גולדווסר ז"ל הוא הרגיש לא בנוח עם המלחמה. "עדיין לא הבנתי מה זה אומר בקשר לתפקיד של אבא אבל שמתי לב שהוא יותר בטייסת ולא בבית. הוא סיפר לנו שהוא לא 'חוצה קו' ונשאר בגבולות המדינה ואני האמנתי לזה".

לפני שבחר שירות קרבי התלבט סג"מ איינהורן עם הוריו, האם לוותר על שירות ביחידה כזו. "הייתה התלבטות גם מיד אחרי שיהונתן נהרג וגם לקראת הגיוס. אחרי שאחי נהרג אמרתי שאין מצב שלא חותמים לי, אבל לקראת הגיוס הבנתי שיש סיטואציה מורכבת ודיברנו על זה. הבנתי את הקושי ואבא שלי המליץ לי לנסות מסלולים פחות מסוכנים, אבל אמרתי לו שידע שאם לא מתאים לי אני מבקש שיחתמו לי, ואחרי שהחלטתי שאני רוצה קרבי הם אמרו לי שאין בעיה והם תומכים בי למרות שזה לא פשוט". את חלום הקצונה רצה להגשים, גם בלי קשר לנפילת אחיו במלחמה, ובטקס הסיום בבית הספר לקצינים אמרו לו הוריו כי זה אירוע גדול עבורם. "אני לא מרגיש שזה משהו מיוחד מעבר לאחרים, ויש את הגאווה ועשיתי משהו. אני יודע שזה היה מאוד משמעותי לאבא ואמא והם תומכים בי ודוחפים אותי".
 

סגן בר בן נעים הוא הבכור בבית, וכל דבר ראשון שעבר חוו איתו הוריו. הוא זוכר חוויות משותפות עם אביו סמי ז"ל, וזמן איכות שהעבירו יחד בצפייה בסרטי בורקס ובארוחת צהריים של יום שישי מדי שבוע אצל סבתא. "כל שבת זה היה לקום בבוקר, לדקור נקודה ולנסוע אליה. סוף שבוע היה הזמן היחיד שלנו איתו ובמהלך השבוע הוא היה בטייסת או חזר מאוחר מהבסיס".

אחרי שנהרג אביו, הוא הפך ברגע מילד לפני חגיגות בר המצווה למבוגר האחראי, וליד ימינה של אמו. "הרצון להתגייס לשירות משמעותי היה בי. זה חינוך שקיבלתי, ומה שקרה נתן לזה ערך מוסף. כל דבר מרגיש לי הרבה יותר ערכי לאור מה שחוויתי. אבא תמיד מלווה אותי. עבדתי עם חברים שלו בטייסת, עלינו יחד למסוק וזה היה רגע קצת הזוי". כשעמד על מגרש המסדרים התרגש מאוד לדבריו, וכמוהו גם אימו ואחיו. הרגע הזה היה משמעותי מאוד עבורו בשירותו הצבאי. "היה שלב שהסתכלתי לקהל וחיפשתי את אבא, והוא לא היה, והרגשתי שהוא חסר לי", מספר סגן בן נעים.
 


בשירות המילואים הראשון שלו נעל איציק קובי את נעליו האדומות של עידן ז"ל, אותם הביא לו אחרי שהשיג לעצמו זוג חדש. "לא הייתי צריך אותם וזרקתי במחסן, ואחרי שהצטרפתי לגדוד הוצאתי אותם. הייתי בתוך הנעליים האלו, והרגשתי את עידן איתי ואני מרגיש אותו עד היום. זה לא נעלם. אני שם ונמצא עם החברים שלו וחי את זה. בתחקירים של צה"ל ישבתי עם כולם בתור חייל, וככה אני חי ונושם את עידן".

בעשור האחרון הספיק לבלות חודש שלם בג'נין וחודש נוסף ברמאללה. כמו כל מילואימניק הוא מדבר עם חבריו, ובין היתר לא אחת הם מזכירים את שמו. באחד האימונים שערכו פגש גם חברים לשירות הסדיר של עידן וגם איתם החליף חוויות. "מדברים עליו המון, וזה יותר מחבר'ה אלא משפחה. כולם יודעים מי אני, ויש טקס לזכר הנופלים בכל תחילת אימון או כינוס של מילואים", הוא מספר. "אני בטוח שעשיתי צעד נכון, ובטוח שהילדים שלי יילכו בדרך הזו גם כי אין לנו מדינה אחרת. לפעמים אני אומר לעצמי אולי עשיתי משהו ואלוהים סגר איתי חשבון, אבל למרות שקיבלתי את המכה מישהו צריך לעשות את זה - ומי יעשה את זה אם לא אנחנו? עד שיגידו לי תעוף מפה אני כאן, וזה לא יקרה. כל עוד אני יכול לעשות מילואים אני עושה". 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg