ראשי » חדשות » משפט ופלילים

ספסלים צפופים וטכנולוגיה מקרטעת: רשמים ממשפט אזריה

השופטים מחכים שברהנו טגניה יתקן
 את מקרן הסרטים, על ספסלי עץ יושבים בני המשפחה ומלטפים את ראש הנאשם ופרקליטי ההגנה והתביעה חושפים שיניים. פרוטוקול בצבע מדיוני המשפט הכי מתוקשר בארץ

השבוע זכיתי לנזיפה משופט בית הדין הצבאי ביפו, כרמל והבי. "איחרת הבוקר", הוא אמר לי ביום רביעי, בהפסקה הראשונה בדיון במשפטו המתוקשר של אלאור אזריה, החובש הצבאי מחטיבת כפיר שירה למוות במחבל פצוע בחברון ב-24 במארס השנה. פורום קבוע יחסית של כתבים פוקד את בית הדין בכל יום שבו נדון עניינו של אזריה, והשופטים מכירים כבר את הפנים והשמות. "אני מתנצל, היה לי פנצ'ר בגלגל אתמול", אני עונה לשופט.

עוד כותרות ב-nrg:
- זה סופי: "שר המלחמה" הג'ינג'י של דאעש נהרג
- וי 15 זה קצה הקרחון: הזרוע האמריקאית ארוכה
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

 

"מה קשור פנצ'ר אתמול לאיחור הבוקר?" חקר אותי התובע במשפט, נדב ויסמן. יואב זייתון, הכתב הצבאי של ynet, בעל החושים החדים, ניסה לחלץ מהרב-שיח סיפור עיתונאי: "כמה זמן לוקח להיכנס לרמאללה ולהחליף גלגל?", הוא הקשה, מזכיר את העיר הפלסטינית הקרובה למקום מגוריי. "עד שפותחים אצלנו פנצ'ריות בבוקר", נתתי את גרסת ההגנה שלי לקול הצחוק באולם. "הם לוקחים את הזמן".

במרחק מטרים ספורים ממני, במשך התשאול הקצר הזה, ישב אזריה הנאשם על ספסל עץ כבד, הראשון בכמה ספסלים שמונחים על הרצפה המקושטת, לפני קיר הזכוכית שמפריד בין יציע הקהל ובין מתחם ההתדיינות המשפטית. עוד יום סוריאליסטי אך גורלי במשפט המסוקר ביותר בשנים האחרונות, שבועיים לפני מתן עדותו של הנאשם עצמו. הוא השחקן המרכזי, אבל עד עכשיו הוא פשוט ישב שם. מולו שיחקו כל השאר: השופטים, עורכי הדין בתביעה ובהגנה, העדים, בני המשפחה, החברים, הקלדנית, המחשב, מקרן הסרטים. אסור גם לשכוח את שונית, שמיד תכירו, ואת העיתונאים.
 
חלקנו מסקרים את הצבא, כמוני, ואחרים את בתי המשפט. כל מערכת תקשורת שמכבדת את עצמה שולחת נציג לאולם, או לפחות מוצאת דרך להתעדכן בהתפתחויות. כל עדות באולם בית הדין חייבת להגיע בתוך דקות למכשירי הטלפון של עם ישראל - בהודעת "פוש", בציוצים בטוויטר, בסטטוסים בפייסבוק, או בכתבות קצרות וארוכות באתרי החדשות. כתב גל"צ יהונתן בניה יוצא אחת לכמה זמן כדי להקליט עדכון קצר למהדורת החדשות. "סיקרתי לא מעט משפטים", אומר לי אביעד גליקמן, כתב חדשות 10 לענייני משפט. "אולמרט וקצב לא זכו להד תקשורתי כזה".

בית הדין הצבאי ביפו שוכן ב"בית הירוק", מבנה ערבי מפואר בלב שכונת עג'מי, במפגש הרחובות יפת ושבטי ישראל. הוא נבנה ב-1934, תחת שלטון המנדט, בשביל שייח' מקומי שהיה סוחר בדים גדול ופרדסן, בנו של ראש העיר יפו בעשור הראשון של המאה ה-20.
 

קירותיו החיצוניים המעוטרים בצבע וסגנון הבנייה המיוחד שלו מזכירים מי היו בעליו עד מלחמת העצמאות. יחד עם רבים מערביי יפו, שהפסידו במלחמה, נטש השייח' עם משפחתו את הבית וברח. כמו מבנים רבים אחרים גם זה נתפס בידי הצבא, ועד היום נמצא בשימוש רשמי. בעבר הוצבו במקום אנשי אגף המודיעין של צה"ל. כיום הוא משמש את בית הדין של פיקוד המרכז, פיקוד העורף, חיל האוויר ויחידות המטה הכללי.

אין הרבה מקומות חניה ליד הבניין בדקות שלפני פתיחת אולם הדיונים בבוקר, והעיתונאים חונים במפוזר ברחבי השכונה, ליד בתי מגורים או בפתחי חנויות. האולם הקטן שהוקצה למשפט מתמלא במהירות. ביציע הצופים מוצבים שמונה ספסלים - חמישה ארוכים בצדו השמאלי, עבור משפחת אזריה וחברים, ושלושה קצרים בצדו הימני, עבור כלי התקשורת. בין הקהל ובין דוכן השיפוט תתרחש הדרמה: בספסל הראשון יישב אזריה, מולו יעמדו ויתהלכו נציגי התביעה ולעומתם עורכי דינו, ובמרכז מול השופטים יעלה ויבוא מצעד העדים שיענו על שאלות הפרקליטים.
 
בתחילת היום נכנסת לאולם גם להקת צלמי וידאו וסטילס סוערת, מצלמת את האולם ובעיקר – שוב ושוב, עד זרא – את אזריה היושב על הספסל הראשון, או את העד הראשון של היום. בפתיחת הדיון הם מושלכים החוצה ואורבים בכניסה לאולם, מאחורי מחסום של המשטרה הצבאית: מצלמים את העדים בכניסתם וביציאתם, תופסים את אזריה עצמו יוצא לשירותים באחת ההפסקות, ובעיקר ממתינים.

הם ממתינים, וכך גם רבים אחרים. כמעט ארבעה חודשים חלפו מאז הפיגוע בחברון וחיסול המחבל הפצוע בנשקו של אזריה. כבר באותו היום נשמעו הטענות על ירי לא מוצדק, פוליטיקאים ואנשי ציבור הגיבו, קצינים השמיעו דברים, הציבור הביע דעה. בערב יום השואה נאם סגן הרמטכ"ל נאום שנוי במחלוקת שהביא בעקיפין, וגם בגלל נסיבות פוליטיות חריגות, להחלפתו של שר הביטחון. הכול כבר הספיק לקרות מאז, והמשפט עדיין נמשך.
 
בפעם האחרונה שחייל הורשע בעברת הריגה בגלל מעשה שעשה בזמן פעילות מבצעית, בית הדין הצבאי גזר עליו שמונה שנות מאסר. הפרשה ההיא התחילה באפריל 2003 ברפיח, כשתייסיר אל-הייב, לוחם בגדוד הסיור המדברי, ירה בטום הורנדל, אזרח בריטי ואיש תנועת הסולידריות הבינלאומית. הורנדל נפטר לאחר שנה. בית הדין אימץ את גרסאותיהם של עדי ראייה פלסטינים וזרים וקבע שהירי לא היה מוצדק. בסופו של דבר קוצר עונשו של אל-הייב והוא שוחרר אחרי שש שנים וחצי בכלא צבאי. האם זה מה שיקרה גם לאזריה?

את אולם הדיונים מנהלת שונית, קצינה בדרגת סגן. רגע לפני שתקרא אליו את השופטים היא מסדרת את הנוכחים כמו בבסיס צבאי ("מזכירה לכולם, ב'הקשב' שלי כולם נעמדים, טלפונים על שקט") ומגרשת את הצלמים. הרכב השופטים נכנס לאולם כשהיא קוראת "הקשב", ועד שהם יישבו בכיסאותיהם הקהל עומד וממתין לפקודה לשבת שוב. מי שיעז לדבר עם שכנו יזכה בנזיפה משונית.

שלושת השופטים נכנסים מדלת צדדית. לבושים מדים - הכומתה בכותפת - הם צועדים למקומם בזה אחר זה בסדר קבוע: קודם סא"ל ירון סיטבון, אחריו אב בית הדין אל"מ מאיה הלר, ולבסוף סא"ל כרמל והבי. והבי מביא איתו את הקלסרים הרבים, ומניח אותם על השולחן. "אפשר לשבת", מורה הלר. הם יושבים בכיסאות מרוחקים מעט זה מזה, לא בצפיפות. מול סיטבון מונח מסך מחשב, ועליו מתגלגל הפרוטוקול. גם בקלסרים הם מעלעלים מדי פעם, קוראים פסקה זו או אחרת, חוזרים לראיות או מסמכים קודמים.
 

שלושתם ערניים מאוד. סיטבון, קצין שטח קרבי, נראה לפעמים כאילו הוא רוצה לחזור לשדה הקרב – במיוחד כשמפקדים לוחמים מעידים בפני ההרכב. והבי מקשיב בדריכות רבה לכל מילה. הלר, היושבת בראש ההרכב, זריזה להגיב. בכל פעם שיש הפרעה מצד התביעה או ההגנה היא מיד מתערבת, משליטה סדר. "עכשיו התובע לא ידבר", היא אומרת, למשל. "תן לו להשלים את השאלה". לעתים רחוקות היא גם מרימה את קולה.

הקלדנית יושבת לפני השופטים, גבה לתביעה, פניה להגנה. קצב ההקלדה קובע את קצב הדיונים: בכל פעם שהקלדנית מפספסת מילה, או מאבדת את הסנכרון בין הטקסט הנכתב ובין המילים הנאמרות, היא מבקשת להשלים, לחזור, להאט רגע. וכך מתנהלים הדיונים: במשך שעות רצופות עומדים העדים על הדוכן ומוסרים את גרסתם, עונים לשאלות הפרקליטים והשופטים, ומעניקים לקלדנית את חלקי הפאזל שיוגשו לשופטים כדי שיראו בעיני רוחם את מהלך האירועים ומארג התחושות של יום הפיגוע ההוא בחברון. מאחור, על הספסלים, מתמקדים העיתונאים בניסיון לדווח כמה שיותר תוך שאיפה למקסם את ניצול סוללות הטלפונים הניידים שלהם.
 

שקע חשמל הוא מצרך נדיר באולם הדיונים שבבית הירוק. אחד כזה נמצא בקיר הרחוק מהעיתונאים, ולרוב תחוב בו תקע המשמש את משפחת אזריה. מזנון האגודה למען החייל, ברחבת הכניסה למתחם בתי הדין, הוא מקור אנרגיה עיקרי לא רק במזון ובשתייה אלא גם בחשמל. 

בהפסקות הצהריים המזנון פחות פופולרי, וחנויות המזון ברחוב הסמוך הן מרכז העניינים. לפעמים הן פולשות גם לאולם פנימה. אחד מימי הדיונים נמשך עד שעה מאוחרת במיוחד בגלל עדויותיהם של שני עדי מפתח - עופר אוחנה, תושב היישוב היהודי בחברון ונהג האמבולנס בזירת הפיגוע, ואחד מלוחמי הפלוגה של אזריה. האורות דלקו בבית הדין כמעט עד חצות. בשעות הערב המוקדמות, כשכבר היה ברור שהיום לא יסתיים בקרוב, יצא אחד מקרוביו של אזריה להביא שלל מנות פלאפל מבחוץ, ובהפסקה התמלא האולם בריח מעורר תיאבון.

סמל אזריה, בן 20 מרמלה, מעולם לא דמיין שיבלה זמן רב כל כך על ספסל באולם הבית הירוק ביפו. לפי גרסתו הוא ירה במחבל, עבד אל-פתאח יוסרי א-שריף בן ה-21, משום שראה אותו זז וחש סכנה. רוב עדויות מפקדיו וחבריו, ובהם גם מי שהיו בזירה, לא מגבות את דבריו. רק בשבוע הבא הוא ייקרא למסור את גרסתו בפני בית המשפט ולהיחקר שתי וערב.
 

בכל יום הוא מגיע ליפו מבסיס נחשונים, משכנה של אוגדה 340, אוגדת האם של חטיבת כפיר. הוא ממלא שם תפקיד של עובד רס"ר בזמן שהוא נתון ב"מעצר פתוח" - חלופת מעצר הדומה למעצר בית במסגרת צבאית, ותחת הגבלות רבות. בתום הדיונים הוא נלקח ברכב צבאי בחזרה לבסיס (שונית דואגת לכריכים למי שמביאים את אזריה לבית הדין). מאז שנעצר שוחרר לביתו רק פעמיים, בליל הסדר ובסוף השבוע שעבר.

במהלך העדויות הוא דרוך ומאזין רוב קשב. עם חבריו לפלוגה שמגיעים להעיד בהזמנת התביעה הוא יוצר קשר עין. לפעמים הוא לוחץ יד, לפעמים גם מחבק. הקצינים זוכים לכתף קרה יותר: המתח בינו וביניהם ניכר באוויר. לידו יושב דרך קבע אביו, צ'רלי. הם מנהלים שיחות שקטות במהלך העדויות. האב שם את ידו על עורפו של בנו, רושם על פתק נקודות למחשבה, קם ומוסר את הפתק לעורכי הדין. מאחור, בספסל השני, יושבת האם אושרה. היא לא מוותרת לשנייה אחת על ליטוף בן הזקונים שלה.

בארבעת החודשים האחרונים בני הזוג משקיעים את כל זמנם במשפטו של בנם. הם נוהגים לבקר אותו בבסיס כמה שאפשר, בוודאי בסופי שבוע. תחושותיהם קשות, אבל הם אופטימיים ומאמינים שאלאור ייצא בסוף וידו על העליונה. 

ליד אושרה יושבים לסירוגין אחיו של אלאור ובן זוגה של אחותו. לעתים מצטרף אליהם גם העיתונאי וחבר הכנסת לשעבר שרון גל, שמייעץ למשפחה בנושאי תקשורת. השבוע השיג גל את הישגו הגדול ביותר במסגרת הקמפיין הציבורי שהוא מוביל למען אזריה: בתוך 12 שעות גייס 400 אלף שקלים ל"עמותה להגנה על חיילי צה"ל" באמצעות אתר מימון ההמונים "הדסטארט", לשם תשלום לסנגורים המייצגים את אזריה.

בקצה הספסל השני יושב בדרך כלל הדוד ויקטור, אחיו של צ'רלי. בספסל השלישי - האחות שאנטל. עוד שני חברים קרובים של האב מלווים את המשפט הזה מראשית הדרך, יוחאי ושולי. הם יושבים בספסל הרביעי. "אני איתם מתחילת הדרך", אמר יוחאי השבוע על בני הזוג אזריה. "אנחנו מכירים כבר שלושים שנה, והיינו יחד במשטרה. אני בפנסיה, ויכול להרשות לעצמי לבוא ולתמוך בהם".
 

בהפסקות שונית הסדרנית דואגת לבני המשפחה ולחברים ומארגנת להם חדר צדדי שבו יוכלו לשבת בלי הפרעות. הם מתכנסים בינם ובין עצמם, אוכלים ארוחת צהריים, מדברים, מותחים ביקורת. באחת ההפסקות פתח אביו של אלאור במונולוג קורע לב, והאשים את הפרקליטות הצבאית שהולכת בכל הכוח נגד הבן שלו. איפה ראש הממשלה, הוא תהה.

"בחיים לא ראיתי התנהלות כזו. זה דבר מושחת. שקרנים. מנסים בכל הכוח לתפור לו תיק", זעם. "ריבונו של עולם, רוצים להכניס אותו לבית סוהר על פעולה מבצעית. אני מבקש משפט צדק, ולא מרגיש שזה משפט צדק. מישהו מושך בחוטים. התביעה צריכה כבר לרדת מהעץ".
 

לא רק הבניין ישן: גם התנהלות בית הדין הצבאי ארכאית. באחד הימים השבוע אפילו נאלץ המשפט לנדוד לחדר דיונים קטן יותר, בגלל בעיה שהתגלתה במחשב השופטים. על הקיר האחורי של האולם העיקרי - מול הרכב השופטים, בגבם של הצופים – מוקרנים הסרטונים מהתקרית שוב ושוב, ומוצגים לפענוחם של העדים. היושבים על ספסלי הקהל, ובהם אזריה, נאלצים לסובב את ראשיהם לאחור בכל פעם ששונית מכבה את האור כדי להחשיך את החדר לקראת ההקרנה. "מה עם פופקורן", שואל בקול אחד מבני המשפחה בכל פעם שהסרטון מתחיל לרוץ על הקיר.

מסך נגלל ייעודי אין בנמצא, והמקרן כבר הפך לבדיחה ממוחזרת אחרי שסירב כמה פעמים להידלק. אחד השופטים הציע לפנות לאגף התכנון כדי לבקש תקציב למקרן חדש. כתב חדשות 2 ברהנו טגניה הציל את נציגי התביעה במהלך אחת העדויות כשהצליח לטפל בתקלה שהתגלתה במכשיר. "צריך פה עוד ברהנו", אמר בחיוך השופט והבי ביום שני השבוע, כשהמקרן החליט לא לעבוד וטגניה לא נראה בין הספסלים. כשטגניה הגיע סוף-סוף פנה אליו אחד מפרקליטי ההגנה ואמר: "חיכינו לך. תעדכן עד איזו שעה אתה כאן, שנדע להיערך".

 

צוות ההגנה יושב בצדו הימני של האולם, בקדמת ספסלי העיתונאים, הרחק מאזריה ומשפחתו היושבים בשמאל האולם. את הסנגוריה מובילים שני עורכי הדין הבכירים אילן כץ ואייל בסרגליק, ומסייעים להם עורכי הדין כרמית שחיבר ובנימין מלכא. שכר הטרחה של הצוות גבוה מאוד, וממומן ברובו מקמפיין ה"הדסטארט" המוצלח. בני המשפחה העדיפו את הצוות הפרטי על פני ייצוג חינם מטעם הסנגוריה הצבאית.

בסרגליק מנהל את עיקר החקירות הנגדיות. בריאיון לעיתון "גלובס" משנת 2010 העיד על עצמו שבחר במקצוע בגלל התחושה שהוא עוזר לנאשמים במצב בלתי אפשרי. "בכל תיק יש אחריות עצומה, וכל תיק אני מנהל כאילו זהו מאבק חיי", אמר. בדיונים אפשר לראות שמבחינתו הוא מנהל מלחמה בניסיון לנקות את שמו של אזריה.

בצבא שירת במדור חוק ושיטור של אגף כוח אדם, ועסק בחקיקה הצבאית ובפקודות משמעת. הוא עוד לא בן ארבעים, אבל כבר מסתמן כעורך דין פלילי מוביל. בין השאר ייצג את איש העסקים דודי אפל ואת המאכער קובי בן-גור, ואף שימש באחרונה כסנגורו של פרופ' אמיר חצרוני על רקע ההתבטאויות שלו בפייסבוק ובטלוויזיה נגד מזרחיים.

כץ, שותפו הבכיר, מכיר היטב את מערכת השיפוט הצבאית. במשך שנים מילא תפקידים בפרקליטות הצבאית, ולפני למעלה מעשור שוחרר בדרגת אל"מ כסגן הפרקליט הצבאי הראשי. לפני כן היה פרקליט פיקוד הדרום וזרוע היבשה ומילא תפקיד של שופט צבאי. לאחר שחרורו ייצג את שני לוחמי גבעתי שהורשעו בשימוש ב"נוהל ילד" במהלך מבצע עופרת יצוקה בעזה בשנת 2009: השניים הורו לילד פלסטיני בן תשע לפתוח תיקים חשודים. למרות ההרשעה בחריגה מסמכות עד סיכון חיי אדם ובהתנהגות שאינה הולמת, נגזרו עליהם רק שלושה חודשי מאסר על תנאי והורדה בדרגה מסמל ראשון לסמל.

אז אמר כץ ש"זו שתיקת הכבשים-המפקדים", וקבע שעופרת יצוקה הייתה מלחמה לכל דבר. "מי שקורא לעופרת יצוקה מבצע, שיילך לקנות עגבניות בסופר. שני הלוחמים משלמים את מחיר מחדלי הגורמים הבכירים במדינה, שחושבים שבשל הרשעתם העולם ירפה מהלחץ הבינלאומי על ישראל", הכריז כץ.

בין פרקליטי התביעה וההגנה לא שוררת חיבה. בדיונים הארוכים באולם בית הדין הם עוקצים אלה את אלה, והתחושה מתוחה. "מה אכלתם בארוחת צהריים שחזרתם כל כך נסערים", תהה השבוע השופט והבי כשהתגלע ויכוח סוער במיוחד בין הפרקליטים. בשבוע שעבר נקלע כץ לעימות מילולי עם השופטת הלר כשצעק "שקט" לעבר התובע הצבאי, סא"ל נדב ויסמן. העימות הסתיים בהתנצלותו של כץ בפני הלר.
 

ויסמן הוא קצין מילואים שגויס במיוחד לניהול התביעה נגד אזריה. הוא וצוותו – עוד שלושה עורכי דין – יושבים בצדו השמאלי של האולם, בקדמת ספסלי משפחת אזריה, מול הנאשם. באזרחות ויסמן מתמחה בעבירות צווארון לבן, ובכל זאת בפרקליטות הצבאית מאמינים ביכולתו להביא את התביעה הפלילית הזו עד הרשעה. בעבר היה תובע צבאי במשפט מפקדיו של סמ"ר אסף וקסמן, לוחם מילואים שנהרג בהתהפכות נגמ"ש באימון ברמת הגולן.

השניים הורשעו בהתרשלות, אחד מהם ננזף והאחר נידון למאסר על תנאי של חודש אחד. במשפט אחר שבו ויסמן היה התובע הועמדו לדין חמישה קציני דובדבן לאחר שלוחם היחידה מת מהתייבשות במהלך אימון ניווט בצפון הארץ. בית הדין הצבאי קבע אז בעסקת טיעון שעל מפקד היחידה וסגנו יוטל עונש מאסר על תנאי ועיכוב בקבלת דרגה, ושלושת הקצינים האחרים הורדו בדרגה לדרגות סמל.

ויסמן אינו מרבה לדבר מחוץ לאולם. בפני השופטים הוא מנהל בקפידה את החקירה, ומתעקש לא אחת על ניסוח המילים בפרוטוקול. בפעמים הספורות ששוחח עם כלי התקשורת טען בביטחון שמעשה הירי של אזריה איננו בתחום האפור: לשיטתו הירי היה אסור בלי ספק.

בכל דיון נדמה שהקלסרים והמזוודות שעל השולחנות עבים משהיו בדיון הקודם. לשופטים הוגשו עשרות מסמכים: פרוטוקולים מחקירות העדים במשטרה הצבאית החוקרת, הערכות המצב של צה"ל בבוקר הפיגוע ועוד ועוד. כמו קפיץ דרוך יושבים הפרקליטים בזמן שעמיתיהם מנהלים את חקירותיהם ותשאוליהם, ומפריעים כל אחד בתורו - בסרגליק וכץ קופצים ומתנגדים לשאלות של ויסמן, ומנגד ויסמן מזנק וקובע שהשניים לא מדייקים בציטוט שהציגו לעד. וכמו גננת בגן הילדים, בין הניצים מפרידים שלושת השופטים. 

הלר שירתה בעבר בתביעה הצבאית, והיא אחת הוותיקות במערכת. כראש ההרכב וכנשיאת בית הדין הצבאי של פיקוד המרכז, היא מובילה את מרבית המשפט - שואלת שאלות מנחות, דורשת מהעדים ומהפרקליטים לדייק בציטוטים, מתעקשת על הבהרת סוגיה זו או אחרת, ונוזפת בנציגי התביעה או הסנגוריה כשהם ראויים לדעתה לנזיפה. "אילו הייתם שופטים הייתם יכולים לנהל את האולם איך שתרצו", אמרה השבוע לנציגי ההגנה כשמחו על התנהלות בית הדין.

רק לפני כמה שנים ניהלה משפט של חייל אחר בחטיבת כפיר, סגן אדם מלול, שהואשם בהכאת פלסטיני במהלך מעצר בשומרון ב-2008. היא קבעה אז כי אף אחד מהלוחמים בכוח לא היה תחת איום או סכנה ממשית, ודחתה את הטענה שהחיילים נהגו באלימות בשל הגנה עצמית. גם בפרשה ההיא הגיע קצין בכיר, מפקד חטיבת כפיר איתי וירוב, להעיד בבית המשפט. אז הוא הצדיק "אלימות סבירה", וננזף בידי אלוף פיקוד המרכז גדי שמני.
 

מלול הורשע לבסוף בתקיפה בנסיבות מחמירות ובהתנהגות שאינה הולמת קצין, אך לא ריצה עונש מאסר בפועל. גם דרגותיו לא נשללו או הופחתו. פקודו של מלול נשפט גם כן על אותה עברה, והורשע בסעיף התקיפה כמו מפקדו. לאחר ערעור והשלמת ראיות הוא הורשע בכתב אישום מתוקן ובהסדר טיעון, ובפועל לא ישב בכלא על מעשיו, לאחר שהיה נתון תקופה ארוכה במעצר במהלך חקירתו.

באירוע אחר הלר דווקא דרשה מאסר בפועל. קצין מפיקוד העורף ירה שלא לצורך לעבר שני מפגינים פלסטינים בכפר נבי-סלאח, וכשופטת בבית הדין הצבאי התערבה אז הלר בעסקת הטיעון בין עורכי דינו של החייל ונציגי הפרקליטות הצבאית. היא דחתה את ההסכמה על עונש של עבודות שירות בלבד, וקבעה שהקצין ירצה מאסר בפועל למשך חודש וחצי.

גם בהכרעת הדין הזו התייחסה לסכנת חיים בזירה, וקבעה שלא הייתה כזו. היא התייחסה בכובד ראש לפגיעה התדמיתית בצה"ל ובמדינה בעקבות הירי – גם כן נושא חשוב בפרשת הירי במחבל בחברון. שימוש בנשק בלתי חוקי לדבריה הוא מעשה שיש להוקיע ולגנות.
 
השופט השני בהרכב, סא"ל כרמל והבי, משמש באופן לא רשמי כנציג השופטים לענייני משמעת. לא אחת העיר לבני המשפחה שיושבים באולם ונזף בהם לאחר שהביעו מחאה על דברים שאמרו העדים או התובע הצבאי. כמו הלר גם והבי היה תובע צבאי. בעבר הרשיע חייל בהריגה לאחר שניקה את נשקו בחדר המגורים וירה בטעות לעבר חברו. על החייל נגזרו שלוש שנות מאסר. באירוע אחר הורשע חייל בעברה של שימוש בלתי חוקי בנשק אחרי שירה לעצמו ברגל במהלך תורנות שמירה.

בשנת 2008 הרשיע והבי עם שני שופטים אחרים שני קצינים שלא מנעו מחייל להתאבד. החייל נקלע למצוקה בעקבות משבר ביחסיו עם חברתו, ואיים שיפגע בעצמו. הקצינים, מפקדיו של החייל, הורשעו ברשלנות במקום בגרימת מוות ברשלנות, ולפי הסדר הטיעון עם הפרקליטות הצבאית הוטל עליהם עונש של חודש עבודות צבאיות. אחד מהם גם הורד בדרגה.  

סא"ל ירון סיטבון, השופט השלישי בהרכב, הוא סגן מפקד חטיבת אפרים ובעבר מפקד יחידת הכלבנים עוקץ. סיטבון החליף קצין אחר, סא"ל יוגב יפרח, לאחר שהתגלו קשריו הקרובים לאחד העדים המרכזים בפרשה, אל"מ יריב בן-עזרא, מפקד חטיבת חברון במהלך האירוע.

סיטבון אינו בעל רקע משפטי: תפקידו הוא לכהן כ"שופט צד", כנהוג בבתי הדין הצבאיים. הוא איש השטח, בעל העבר הקרבי, שאמור לתת זווית מבט נוספת להכרעת השופטים בתיק. השאלות שהוא מעלה בפני העדים אינן משפטיות: הוא מנסה להבין את המציאות המבצעית. עד היום נהנה בעיקר מעדותו של אל"מ בן-עזרא, קצין שטח כמוהו.

בדרך כלל נהוג שבבית הדין הצבאי יושבים בהרכב שני "שופטי צד" ושופט מקצועי אחד. כאן, בהצבת שני שופטים מקצועיים וקצין שטח אחד, הרכב בית הדין מעיד על החשיבות הגדולה שיש בתיק. העובדה הזו, לצד העובדה ששני השופטים המקצועיים מגיעים דווקא מהתביעה הצבאית ולא מהסנגוריה ולצד עברם המשפטי של והבי והלר, עלולה לעמוד לרעתו של אזריה. גם בלי זאת, בתי הדין הצבאיים מקבלים בדרך כלל את עמדת התביעה.
 

הסדר טיעון, יש לומר, לא נראה באופק. ההרכב ייאלץ כנראה להחליט לכאן או לכאן: זיכוי מלא שיטיל מכה קשה על התביעה הצבאית, כולל השלכות פוליטיות אפשריות, או הרשעה בהריגה. העונש על עברה כזו עלול להיות כבד. הלר בפסיקתה בעבר נהגה להיצמד לענישה המקובלת בבתי הדין הצבאיים, לטוב ולרע. העונש המרבי לפי החוק הוא עשרים שנות מאסר.

בניגוד לעדת העיתונאים והצלמים שפוקדת את האולם בקביעות, פוליטיקאים כבר לא נראים באזור. שר הביטחון אביגדור ליברמן היה חבר כנסת מהאופוזיציה בימים שבהם נעצר אזריה, אך מאז שביקר בדיון הארכת המעצר הוא לא נצפה עוד בבית הדין. גם חבר הכנסת אורן חזן נפקד מהדיונים. המפגינים נעלמו אף הם. ועדיין, מדי פעם עולה התבטאות מצד פוליטיקאי זה או אחר. שר התחבורה ישראל כץ הצהיר השבוע שהוא שוקל לתרום לקרן לייצוג החייל.

השבוע סיימה התביעה הצבאית להציג את העדים מטעמה. ההורים חיכו ביציאה ממתחם בית הדין עד שאלאור עזב את האולם עם שקיות בידיו, וכשנכנס למכונית ויצא אל הבסיס הם נופפו לו בידם. צ'רלי יצא לרחוב, ורכב עם אדם זר עצר לידו. "אל תדאג, עוד ישחררו אותו", אמר לו הנהג.

צוות ההגנה יתחיל ב-24 ביולי לזמן את העדים שלו, הראשון שבהם אזריה עצמו, שיעיד במשך שלושה ימים. מלבדו צפויים להתייצב עוד כעשרים עדים, לפי ההערכות, ובפרקליטות הצבאית משערים שעד חגי תשרי צפויה הכרעת הדין. אולי בראש השנה כבר יהיה ברור אם המהומה הגדולה תסתיים בזיכוי או בהרשעה, ואם אזריה יישלח לביתו או לעונש מאסר בכלא הצבאי.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg