הלקטורים של הקולנוע הישראלי: לא דוחים סרטים מסיבות פוליטיות
כתריאל שחורי ודוד אלכסנדר, האנשים שקובעים אילו סרטים יופקו בסיוע המדינה ואילו יישארו בשלב התסריט, הודפים טענות מימין על הטיה פוליטית: "קל יותר להגיד 'אין לי סיכוי' מאשר לעמוד במבחן מקצועי"
כתריאל (כתרי) שחורי, מנהלה הוותיק של קרן הקולנוע הישראלי, מציג בפנינו קובץ אקסל עם רישום של 172 תסריטים חדשים שהגישו יוצרים לקרן במועד האחרון, מועד מאי 2016. "אני קורא את הרשימה הזו ואין לי מושג מי מהיוצרים מגיע מהשמאל ומי מהימין", הוא אומר. "אני לא איש פוליטי והדבר היחיד שמעניין אותי הוא הערך הקולנועי של הסרט".
עוד כותרות ב-nrg:
פוענחה פעולת תג מחיר בגליל: "נקמה על פיגוע שרונה"
ראש לשכת רה"מ לשעבר ארי הרו עוכב לחקירה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ובכל זאת, מי שיפשפש בארכיון הסרטים העלילתיים הישראלי, יגלה כי הסרט האחרון שנעשה בישראל ועסק בצדקת הדרך הישראלית הוא "מבצע יונתן" (1977) של מנחם גולן ויורם גלובוס, שהציג את סיפורו של מבצע חילוץ החטופים הישראלים מאוגנדה, ובתוך זה את קבלת ההחלטות של הדרג המדיני בפרשה.
סרטים המציגים עמדה הפוכה, לעומת זאת, לא קשה למצוא. רק בעשור וחצי האחרונים נוצרו כאן סרטים כמו "עג'מי" של הבמאי סכנדר קובטי שעסק ביומיום הקשה של ערביי יפו, "הכלה הסורית" של ערן ריקליס וסוהא עראף שעסק בבירוקרטיה הישראלית והסורית והשפעתה על כלה וחתן משני עברי הגבול שרוצים להינשא, או "לבנון" של שמוליק מעוז שהציג ביקורת קשה ולא קלה לעיכול על צה"ל. ואלו דוגמאות רק על קצה המזלג.
האג'נדה שנמצאת בבסיס הסרטים אמנם תלויה בזו של יוצריהם, אבל היא עוברת דרך מסננת נוספת - זו של קרנות הקולנוע. לשם הפקת סרט נדרש היוצר לאחת מקרנות הקולנוע המקבלות כספים מהמדינה - המרכזית שבהן היא הקרן ששחורי עומד בראשה מאז שנת 1999.
תסריטאים שמגישים את יצירותיהם לקרן הקולנוע ונדחים שוב ושוב אמרו לי: "תשאלי את כתרי מה צריך לעשות כדי שהסרט יתקבל, כי בטוח יש שם איזושהי שיטה שצריך לפצח".
"צוות של לקטורים מקבל את התסריטים לפי מסלולי ההגשה השונים ומנקד את הנרטיב הסיפורי, את איכות הדיאלוגים, את פיתוח הדמויות, את הקומוניקטיביות של התסריט, את המקוריות שלו וכן הלאה. בסוף ההליך יש דיון והליך שקורע לך את הלב. התקציב של הקרן עומד בערך על 23 מיליון שקלים לשנה, ותקציב ממוצע של סרט ישראלי הוא ארבעה מיליון שקלים. כשאתה מקבל 172 תסריטים ויש לך כסף לשמונה - הכול הופך להיות כמו למלא לוטו או לזכות במשחק בינגו, וזה נורא".
בשנה שבה נכנס שחורי לתפקידו חוקק חוק הקולנוע במטרה להגדיר קריטריונים לחלוקת תקציבי מדינה לטובת עשיית סרטים ישראליים, אך השנים עוברות ושחורי עדיין חש שהקרן חנוקה מבחינה תקציבית: "ענף הקולנוע לא יכול להישען בצורה כל כך כבדה על הכסף הציבורי, אבל המדינה לא השכילה עד היום למצוא דרך לתת הקלות או תמריצים למשקיעים פרטיים".
הקביעה אילו סרטים יזכו לתקציב מוכרעת, כאמור, על ידי הלקטורים בקרן, שמתחלפים פעם בחצי שנה עד שנה. לקטורים שאוחזים בדעות ימניות וישבו בקרנות הקולנוע אומרים לנו שזה "לא כוחות": ברוב המקרים יישבו איתם שני לקטורים נוספים האוחזים בדעה פוליטית הפוכה - מה שעשוי להשפיע, גם אם לא במודע, על ההחלטה אילו תסריטים ייבחרו.
כששואלים את שחורי אם היה רוצה לקבל תסריט של דרמה אנושית שמתרחשת בהתנחלות, למשל סיפור אהבה, הוא משיב מיד: "בהחלט, למה לא. אני לא יודע למה אין כזה בנמצא, אבל אנחנו לא מוציאים שום 'קול קורא' לעולם, אני לא מניף דגלים אלא קורא וממיין רק ממה שאנחנו מקבלים. מתוך 172 הסרטים שמגיעים, הלקטורים בוחרים 24 תסריטים, ורק אותם אני קורא מכריכה לכריכה ואף מזמין אליי את היוצרים לשיחה".
הגוף שתפקידו להמליץ לשרת התרבות כיצד לבנות את תקציב הקולנוע שמגיע לקרנות הוא המועצה הישראלית לקולנוע, שהיו"ר שלה מאז שנת 2011 הוא פרופ' דוד אלכסנדר (70). "אנחנו לא מתערבים בתכנים ובהחלטה אילו סרטים ייתמכו, וההחלטה היא של הקרנות", מסביר אלכסנדר, "אני יודע שיש לא מעט חברים במועצה שהיו רוצים להיות יותר בעלי היגד בעניין, אבל אני מאמין שאנשי ציבור כמונו לא צריכים להיכנס לתוך הקרביים של הקרנות, לקרוא תסריטים ולהחליט".
מה דעתך על היצע הסרטים הפוליטיים הישראליים?
"בעיניי, חלק גדול מהסרטים שהמוניטין שלהם הוא העניין הפוליטי הם סרטי קולנוע רעים מבחינה אמנותית: הם לא מעניינים, לא מאתגרים, אבל יש להם יחסי ציבור, הם מעוררי פרובוקציה וככאלה הם גם לא מחויבים לנסוק למרומי האיכות הקולנועית.
"פעם אחר פעם, אני שומע ממנהלי הקרנות עד כמה הם משתוקקים לתסריט עלילתי ראוי, מקצועי ואיכותי שיביא סיפור מנוגד לנרטיב האידיאולוגי הסטנדרטי או המקובל של השמאל, ותסריט כזה לא מגיע. ברור לי לגמרי שהאנשים שכותבים את התסריטים הללו לא יקבלו את ההערה הזו. מבחינתם כיוצרים, מה שהם יצרו הוא הדבר הטוב והראוי, ואם הם לא קיבלו מימון הם כנראה נדחו מסיבות פוליטיות. אבל אני דוחה לחלוטין את הטיעון של דחייה מסיבות פוליטיות".
יוצרים ימנים שהגישו תסריטים לקרנות ונדחו מספרים לנו כי כלל לא טרחו לכתוב תסריט שבו מוצג נרטיב ימני, וכי יעדיפו לכתוב אפילו סרט על אסקימואים במקום סרט שעלילתו מתרחשת בהתנחלות. הם מנמקים זאת בין השאר בהיותם של מרבית מקבלי ההחלטות בקרנות הקולנוע חברי "ברנז'ה תל־אביבית" שבה שולטת עד היום הגמוניה שמאלנית וחילונית. הם מדברים גם על חשש שמפיקים במדינות אירופה לא ירצו לחבור לקופרודוקציה בסרט ש"מוציא את ישראל טוב".
מנגד, ישנם יוצרים מהמגזר שטוענים כי לציבור הדתי־לאומי אין סיבה להתלונן וכי לאורך שנים ארוכות לא הייתה כתיבה קולנועית מספקת מצדו. כעת, כאשר בישיבות ובאולפנות נפתחו מגמות קולנוע, המהפכה בדרך.
גם אלכסנדר וגם שחורי טוענים שוב ושוב כי בכל שנותיהם הארוכות בתחום הם בקושי נתקלו בתסריטים המציגים נרטיב שונה מהנרטיב של השמאל, והתסריטים הספורים שהגיעו לא היו מספיק טובים ברמה התסריטאית. הדוגמה העכשווית שהם נותנים היא תסריטו של הבמאי רועי הורנשטיין, שעסק בחיל האוויר במלחמת ששת הימים. אחרי שתסריטו לא התקבל בשנה שעברה למימון בקרן הקולנוע הישראלי, פנה הורנשטיין במכתב הן לאלכסנדר והן לשרת התרבות מירי רגב, ובו טען כי סרטו נפסל "משיקולים פוליטיים". בעקבות המכתב הקים אלכסנדר ועדה מיוחדת מטעם המועצה לבחינת הנושא והיה גם מי שטען להתערבות פוליטית של רגב בפרשה.
"הורנשטיין טען במכתב שהלקטורים בקרן הקולנוע פסלו תסריט מצוין רק משום שהוא שיבח והילל את טייסי חיל האוויר", אומר אלכסנדר. "בסופו של דבר, בוועדה המיוחדת שהקמתי מקרב המועצה, ביקשנו וקיבלנו את חוות הדעת של הלקטורים השונים לבחינה".
מה היה הרכב הוועדה שמינית?
"אני אומר בזהירות רבה שהרכבה של הוועדה היה כזה שישבו בו גם בעלי אוריינטציה של ימין וגם בעלי אוריינטציה של שמאל, בצורה מאוזנת לגמרי. לאחר שקיבלנו את המסמכים ובחנו אותם, הגענו למסקנה שאין בחוות הדעת של קרן הקולנוע על הסרט שום פסילה פוליטית".
אולי הוועדה שלך הייתה מאוזנת, אך ישנן טענות שהרכב הלקטורים בקרנות הוא בעיקרו ברנז'אי תל־אביבי.
"לטעון שכל הלקטורים הם מקשה אחת זה קשקוש. הרשימות של הלקטורים אינן ברנז'איות. הקרנות מחליפות את הלקטורים שלהן כל שנה ובחלק מהמקרים כל שישה חודשים. מרגע שקיים בית ספר לקולנוע של כיפות סרוגות בירושלים כמו 'מעלה' לצד 'סם שפיגל', ואני יודע על לא מעט חובשי כיפות יוצרי קולנוע שיושבים בפקולטה לאמנות של אוניברסיטת תל־אביב, יש לא מעט שמצטרפים לתחום".
אלכסנדר אף מצביע על כך שהתסריט של הורנשטיין הוגש הן לקרן הקולנוע והן לקרן רבינוביץ' ונפסל בכמה וכמה הרכבי לקטורים: "שתי ישויות נפרדות לחלוטין וכל חוות הדעת טענו בסוף יום שהסרט הזה, שהוצג ככזה שהמודל האמריקני שלו הוא 'אהבה בשחקים' רק על חיל האוויר הישראלי, הוא רחוק מלהיות כזה בפועל".
"לא בחרנו בתסריט על חיל האוויר כי הוא לא היה מספיק טוב מבחינה קולנועית", אומר שחורי. "נתנו להורנשטיין תקציב לעריכת תסריט ואפילו שידכנו לו עורך תסריט, ואף שילמנו על כך. איני יודע בשלב זה לומר האם הוא יגיש את תסריטו שוב".
שניהם דוחים מכול וכול את הטענה כי השרה רגב התערבה במקרה הזה או נוהגת להתערב בשיקולים קולנועיים. שחורי: "אנחנו לא מרגישים כל התערבות. 17 שנים אני בתפקיד, ומעולם לא קיבלתי ולו שיחת טלפון אחד מכל שרי התרבות שעבדתי תחתם, כולל מירי רגב".
אלכסנדר תמים דעים: "אפילו בסיפור הזה, הורנשטיין כתב גם לרגב את המכתב ועדיין - היא לא הרימה אליי טלפון ולא ביקשה דבר".
במקביל למיעוט הסרטים בעלי האג'נדה הימנית, אלכסנדר מפנה את תשומת הלב לסרטים המזוהים עם הצד השמאלי של המפה שיוצריהם בחרו להתנער מהזהות הישראלית כשהגיעו לפסטיבלים בינלאומיים. קובטי מ"עג'מי" למשל, שסרטו היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר בשנת 2010, אמר לפני הטקס: "אני לא יכול לייצג מדינה שאינה מייצגת אותי".
סוהא עראף, שכתבה יחד עם ערן ריקליס את התסריטים לסרטים "הכלה הסורית" ו"עץ לימון", השיקה בשנת 2011 סרט נוסף בשם "וילה תומא" (שלוש אחיות), שעסק בשלוש אחיות נוצריות שבוחרות לבודד את עצמן מן העולם הסוער לאחר מלחמת ששת הימים. עראף רשמה את סרטה, שהתקבל לפסטיבל ונציה, כסרט פלסטיני, מה שגרם הן למשרד התרבות והן למשרד הכלכלה שהשתתפו במימון הסרט לעמוד על רגליהם האחוריות ולאיים כי הם רוצים בחזרה את התקציב שהעבירו לעראף.
בסופו של דבר, הסירה עראף את הטייטל הפלסטיני מסרטה והמימון נשאר על כנו. בעקבות פרשייה זו אף שינה משרד התרבות את מבחני התמיכה לסרטים והדגיש כי כל סרט ישראלי שייתמך על ידי כספי חוק הקולנוע יהיה חייב לציין שהוא נוצר בתמיכת משרד התרבות ומועצת הקולנוע.
פרופ' אלכסנדר מצדו מתקשה להסתיר את מורת־רוחו מפרשיות כאלה. על המקרה של עראף הוא אומר: "לו התסריט היה מוצג בעת שהוגש כסרט ישראלי של יוצרת פלסטינית - זה היה בסדר גמור, אבל אתה לא יכול לקבל כסף כדי ליצור מוצר מסוים ולהגיד שתעודת הזהות שלו היא לא ישראלית. לנו תעודת הזהות הזו חשובה כפל כפליים, כי איתה אני יוצא לעולם ומראה שאנחנו מדינה דמוקרטית שמעניקה כסף ליוצרת פלסטינית ליצור סרט בערבית ואף להעביר ביקורת על המדינה. אבל את יוצרת סרט בכספי מדינת ישראל ואחר כך בוחרת בתעודת הזהות של השכנים? אז לכי לשכנים ובקשי מהם את הכסף".
שחורי, נשוי לנעמי, גם היא אשת קולנוע, אב לשני ילדים וסב לארבעה נכדים. הוא למד קולנוע באוניברסיטת ניו־יורק, ומאחוריו עשייה דוקומנטרית ועלילתית ענפה. מבין הסרטים שהיה שותף בהם, הכי נגע בנימי נפשו הסרט התיעודי "לעמוד עם הרגליים" שעשה עם הבמאי אלי כהן בשנת 1974 ואשר במסגרתו תועד שיקומו של פצוע מלחמת יום כיפור, איש הקולנוע יואל שרון.
"אני בעצמי שרדתי בעור שיניי את הקרבות בחווה הסינית", מגלה שחורי, "עד היום אשתי אומרת שאני הלום קרב מוחלט, אבל למדתי לארגן את חיי. הסרט הזה, שזכה בכל פרס אפשרי בשנת 1975, הולך איתי הרבה מאוד שנים, ומאז גם יש לי רגישות לסרטים בנושאים הללו. כמובן שאין לתחושה שלי חלק בבחירת סרטים על ידי קרן הקולנוע כמו 'לבנון' ו'ואלס עם באשיר'. הם נבחרו פשוט כי היו סרטים טובים".
ישראל נחשבת למדינה מרובת מועמדויות לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר, למרות שמעולם לא זכתה בו בפועל. שחורי חווה על בשרו אכזבה כזו עם הסרט המצליח "מאחורי הסורגים" שהיה שותף להפקתו. "מי לקח את האוסקר מול 'מאחורי הסורגים'?" הוא שואל בתסכול, "סרט על שחמטאי שאף אחד לא זוכר אותו כיום. גם ל'ואלס עם באשיר' לא היה סיכוי לזכות. כשאת באה להוליווד ורואה את החבורה שמצביעה במסגרת קטגוריית הסרט הזה, זו חבורה של כאלף איש שהם מוותיקי הוליווד, אנשים מאוד מבוגרים, שברור שיילכו על סיפורים שהם יותר מיינסטרים".
מאז חוקק חוק הקולנוע, בשנת 1999, הוזרמו בהדרגה יותר תקציבים לסרטים ונוצרו סרטים שקיבלו תשומת לב רבה יותר בפסטיבלים בעולם. שלושת הסרטים שבעיני שחורי פתחו את הדלת לסרטים ישראליים איכותיים יצאו לאקרנים מיד לאחר שהחוק נכנס לתוקפו: "ההסדר" של יוסף סידר, מ־2000, "חתונה מאוחרת" של דובר קוסשווילי מ־2001 ו"כנפיים שבורות" בבימויו של ניר ברגמן שיצא בשנת 2002.
"אחד המאפיינים של הקולנוע הישראלי הוא שבין הסרטים שהכי הצליחו יש סרטים שמבוססים על ההתנסות האישית והניסיון האישי של הבמאי: 'אדמה משוגעת', 'חתונה מאוחרת', 'כנפיים שבורות', 'לבנון' ו'ואלס עם באשיר' הם סרטים שהגיעו מהקישקעס של יוצריהם", אומר שחורי.
במסדרון הקרן, בדרך לחדרו של שחורי, תלויה כרזת ענק של הסרט "גט", וממנה ניבטים פניה של רונית אלקבץ המנוחה - יוצרת קולנוע שהוא מעריך במיוחד. "הסרטים שלה, הן כיוצרת והן כשחקנית, יצרו את השינוי במעמד של הקולנוע הישראלי, וזה דבר גדול. היא הייתה שחקנית טוטאלית, אדם טוטאלי ועם חושים חייתיים כמעט למצלמה ולקולנוע".
אלכסנדר, נשוי ואב לשלוש בנות וסבא לשבעה נכדים, מגיע מבית דתי־לאומי. "כשאני למדתי ולימדתי באוניברסיטת תל־אביב הייתי כיפה זוהרת באפלה ונחשבתי לתופעת טבע פנומנלית, כיום זה כבר לא כך", הוא אומר. לאורך השנים כיהן כמנכ"ל הבימה, מנכ"ל בית התפוצות וגם עמד בעצמו ראשה של אחת מקרנות הקולנוע, "קרן רבינוביץ' לאמנות". הוא גם שימש יו"ר ועדת הטלוויזיה ברשות השנייה. במקביל לתפקידו כיו"ר קרן הקולנוע, הוא משמש נשיא המרכז האקדמי לעיצוב ולחינוך ויצ"ו־חיפה וחבר במועצת תאגיד השידור הציבורי החדש.
הוא מודה כי הוא עצמו חווה אפליה על רקע דתי, כאשר בשנות השמונים ניסה להתקבל לתפקיד בתחום התרבות במוסד מוביל. "כשהגעתי לריאיון שאלו אותי אם אזיז את משרדי אותו הגוף לשומרון", הוא נזכר. "אמרתי - למה שארצה לעשות זאת? והשאלה הבאה הייתה: 'ואם אנחנו כמועצת מנהלים נחפש אותך בשבת, האם תענה לטלפון'? חשבתי לעצמי: 'אתם ממנים אותי להיות רמטכ"ל? השאלות שלכם לא יכולות לחכות מהדלקת נרות ועד צאת השבת?'. בסיכומו של דבר לא קיבלתי את התפקיד, אבל לא הסתובבתי ברחבי מדינת ישראל כדוס מקופח. דברים כאלה קורים, זה חלק המחיר שאתה משלם וזה הסיפור".
הוא מודע לכך שאפליה תעסוקתית על רקע דתי בתחום הקולנוע הישראלי קיימת גם כיום. מקרים כאלה שזרמו למועצה אף גרמו לו להוציא לאחרונה מכתב אזהרה בנושא לכל המוסדות שמקבלים תקציב מקרן הקולנוע: "כתבתי במייל שאני מבקש להזכיר שעל פי חוק אין להדיר מטעמי מגדר, מסורת, דת אורחות חיים וכולי. בכל
מקום שתגיע אלי תלונה בסגנון - המועצה לא תהיה סובלנית עם ההפרה הזו".
פונים אליך אנשים מהמגזר הדתי שחשים שקולם בקולנוע לא נשמע?
"בבית הכנסת אומרים לי, 'שוב קולנו לא נשמע'. אבל כשניהלתי בעצמי קרן קולנוע, קרן רבינוביץ', אני לא זוכר שבכלל הגיעו יצירות מהציבור שלי. עד לפני כמה שנים לא היו בכלל דתיים בקולנוע וכיום יש. הכול קורה בעתו ובזמנו, אבל הכול צריך להיות מדיד עם תווית של איכות.
"להגיד שאין טעם לכתוב תסריט 'ימני' כי הוא בלאו הכי לא יתקבל על ידי הקרנות זו גישה פחדנית ותבוסתנית. כשלי יש משהו לומר בעולם המקצועי שלי אני קם ואומר או כותב את זה בקול צלול. אם זה כן יתקבל או שאצטרך להילחם על זה - כל אלה הן סוגיות משניות. הרבה יותר קל להגיד 'אין לי סיכוי' מאשר לעמוד במבחן אובייקטיבי של איכות מקצועית, ואני אומר את זה לאנשים גם בשיחות אישיות".
חלק מהיוצרים ששוחחנו עמם אומרים כי מקבלי ההחלטות בתחום הקולנוע יושבים שנים ארוכות בתפקידם, דבר המונע כניסת "דם חדש" לתחום. גם אלכסנדר מאמין כי יש להגביל ואף לקצוב את כהונתם של מקבלי ההחלטות שיושבים על חלוקתו של כסף ציבורי מסוג זה.
"ביום שמנהל מוסד ציבורי לתרבות, תיאטרון, לתזמורת או קרן קולנוע, מתחיל לדבר על 'התזמורת שלי', 'התיאטרון שלי' ו'הקרן שלי' - זה היום שהוא או היא צריכים לחשוב על פרישה. להבין שהסימביוזה הזאת צריכה להתפוגג. אנשים שנמצאים באותו תפקיד שנים רבות חוזרים על אותן החלטות ומתקבעים בדעותיהם וככאלה הם לא יהיו הדבר התוסס והרענן".
שחורי, שמנהל את קרן הקולנוע כבר 17 שנה, לא מאשר ולא מכחיש פרישה מהתפקיד: "לשבת בתפקיד כזה, זה דיני נפשות. צריך להיות מאוד רגיש ולאהוב אהבה טוטאלית את היוצרים, את הסרטים, את הקולנוע. הייתי מפיק לא שנה ולא שנתיים והגשתי לקרן הזו לא פעם ולא פעמיים ונדחיתי לא פעם ולא פעמיים, מה שאומר שיצא לי לשבת משני צדי השולחן הזה, ואני לא שכחתי ולא שוכח. אני באתי מתוך הענף ואולי אני אחזור אליו בשנה הבאה. מי יודע?"
לעומתו, לאלכסנדר כבר יש תאריך לסיום התפקיד - שנת 2018: "אני רוצה להיות בדיונים על חמש השנים הבאות ומקווה לאשר תקציב של 110 מיליון שקלים בשנה לקולנוע הישראלי".
רק לקראת סוף הריאיון שולף שחורי את המחט בערימת השחת שלו: תסריט שאושר להפקה על ידי הקרן בשם "פרה אדומה" של התסריטאית והבמאית בוגרת סם שפיגל צִביה ברקאי. מדובר בסרט התבגרות של נערה בת 16 בהתנחלות דתית. אותה נערה היא בתו היחידה של פעיל ימין קיצוני, ועלילת הסרט מתרחשת בימים הבוערים לפני רצח רבין ועד הרצח עצמו. הסרט אף עוסק בהתאהבותה של הנערה במדריכת האולפנה שלה, ומביא את פער האמונות והערכים בין הנערה לאביה.
שחורי: "התסריט מתרחש כולו בהתנחלות, הוא אושר כבר לפני שנה, ובחרנו בו כי הוא היה מעניין וטוב וכי התרשמנו מהסרט הקודם של הבמאית ועל כן היה רוב של בוחרים בו והחלטנו ש'הולכים על זה', זה הכול".
רגע לפני פרידה הוא פונה אליי ומפנה קריאה לכל מי שחושש לעמת את הקרן עם תסריט שבו נרטיב תפיסתי קצת שונה ממה שהיא רגילה לקבל: "פשוט תגידי להם שיגישו".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם