סוף עידן אבו מאזן

במערכת הביטחונית והמדינית של ישראל אין ספק שהיום הזה ממשמש ובא, והשאלה היחידה היא רק האם ישראל נערכת ל"יום שאחרי אבו מאזן" והאם ישתרר כאוס ברחבי יהודה ושומרון לאחר פרישתו. אך לכולם ברור, כי עידן אבן מאזן קרוב מאוד לסיומו

צילום: AP IsraelDefense

זו "ההפתעה" הכי צפויה שיכולה להיות: מתישהו בזמן הקרוב או הרחוק (כנראה הקרוב) יתייצב יו"ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס (אבו מאזן) מאחורי פודיום ויודיע ש"נמאס" לו - הוא פורש מהחיים הציבורים, היום שאחרי אבו מאזן היה נושא מרכזי בסקירה הראשונה שנתן השבוע ראש השב"כ הטרי, נדב ארגמן, לחברי וועדת החוץ והביטחון של הכנסת.

ארגמן, חודשיים בתפקיד, התחיל את סקירתו בשצף של נתונים סטטיסטיים שאוששו את הטענה כי למרות רצף הפיגועים הקשים בסוף חודש הרמדאן בשבוע שעבר, הרי שבהסתכלות ארוכת טווח היקף הטרור נמצא בירידה עקבית החל מפרוץ גל הטרור הנוכחי (ב-1 באוקטובר 2015, כפי שמקובל לציין במערכת הביטחון הישראלית). כל זה יכול להשתנות בבת אחת אם יהיו פיגוע קשה במיוחד או ארוע מצית רגשות בהר הבית בירושלים.

החלק היותר מעניין בנתונים הסטטיסטיים של ארגמן היה דווקא על הפיגועים שלא קרו: 11 פיגועי התאבדות ו-10 פיגועי חטיפה שסוכלו מאז תחילת שנת 2016. אפשר רק להצטמרר מהמחשבה איך החצי הראשון של השנה האזרחית היה נראה, אילו רק חלק מהפיגועים האלה היה יוצא אל הפועל. לגבי סוף עידן אבו מאזן, אמר נדב ארגמן כי הפלסטינים כבר נמצאים "בתקופת מעבר". הם לא מחכים לנאום הפרישה ולהליכה למדבר של אבו מאזן, שממילא רואה את עצמו כבן גוריון פלסטיני.

גורמים ביטחוניים אחרים סבורים כי אבו מאזן בן ה-82 עסוק כיום בעיקר בכתיבת נאומים שיצוטטו בערך על שמו בויקיפדיה ובספרי ההיסטוריה, וזו הסיבה לנאומים המתלהמים שלו כנגד ישראל באחרונה מעל גבי בימות שונות. הוא כבר אינו מתכנן מהלך מדיני כלשהו. גם יורשים פוטנציאלים בעיני עצמם או בעיני הציבור הפלסטיני מקצינים את התבטאויותיהם כנגד ישראל כדי להגביר פופולאריות.

אלא שבשטח, בפועל, יחסי הרשות הפלסטינית וכוחות הביטחון הישראליים הם דווקא טובים בימים אלה, והמאבק באויב המשותף -החמאס, נעשה בשיתוף פעולה קבוע. גם המועמדים המובילים לרשת את אבו מאזן, לפי הניתוח הישראלי, הם כאלה שיש להם לא מעט מכרים בישראל. למשל, ראש הביטחון המסכל הפלסטיני לשעבר, גיבריל רג'וב, המבלה את השנים האחרונות כראש ההתאחדות לכדורגל הפלסטינית, היה מכונה בפי עמיתיו מכוחות הביטחון הישראליים "גבריאל רגב", בימים שלפני הרס מפקדתו תוך כדי האינתיפאדה השנייה לפני כ-15 שנה.

יריבו, מוחמד דחלאן, המבלה את השנים האחרונות בדילוגים בין קטאר ומדינות ערב אחרות, הוא חבר של לא מעט ישראלים גם כן (ומכיר היטב גם את שר הביטחון החדש אביגדור ליברמן). סיכוייו לרשת את אבו מאזן נחשבים לא גבוהים במיוחד לאור העובדה שהוא עזתי ולא תושב יהודה ושומרון במקור.

גם מועמד שלישי שמוזכר כבעל סיכוי לרשת את אבו מאזן, מאג'ד פארס, ראש המודיעין המסכל בגדה, בילה הרבה שעות בחברת ישראלים, תוך כדי שתיית קפה עם הל בחדרים אפופי עשן של סיגריות. העובדה שאף אחד משלושת השמות האלה או שמות אחרים שמוזכרים (למשל הפוליטיקאי הקשיש אבו עלא, סלאם פיאד ואפילו האסיר מרוואן ברגותי שעמד מאחורי רציחתו של רחבעם זאבי), מלמדת כי כלל לא ברור מי באמת יירש את אבו מאזן ואפילו לא ידוע מנגנון הבחירה שלו. זה לא מפתיע לאור העובדה שמוסדות הרשות הפלסטינית אינם נערכים מזה שנים לבחירות, ושמועצת תנועת הפת"ח אינה מתכנסת.

אך האם בישראל מודאגים מאוד מכאוס או מעלייה של החמאס ביהודה ושומרון ביום שבו אבו מאזן יפרוש? זה לא נראה ככה. ככל הנראה, המלחמה המשותפת כנגד החמאס, תשמר את הקשר של הרשות עם ישראל גם ביום שאחרי פרישת "הזקן". גורמים בצה"ל טוענים כי בפיקוד המרכז עוקבים אחרי ההתפתחויות ברמאללה. לא יותר מכך. לפיקוד מרכז אין שום תכנית מבצעית מוכנה לפעולה ביום שבו ה"ההפתעה" הכי צפויה תתרחש, והפרישה תהפוך להודעה.

הרבצ"ר

בשטחי יהודה ושומרון עצמם, כוחות צה"ל, השב"כ ומשמר הגבול אינם מתעסקים כלל בפוליטיקה פלסטינית. מבחינתם, השגרה היא אוסף של מבצעים בלתי פוסקים לביצוע מעצרים ולסיכול פיגועים, והשבוע האחרון היה עמוס במיוחד במבצעים  כאלה: כתגובת נגד לפיגועי השבוע שעבר תוגברו הכוחות בשטח, נסגרו פה ושם צירים, ובוצעו עשרות מעצרים בכל לילה.

אחד הדברים המשמעותיים בצה"ל השבוע היה החלטות על מינויים בעשרות תפקידי מפתח (כולל פיקוד על האוגדות המרכזיות) ורצף ארועים לציון עשר שנים למלחמת לבנון השנייה. בארוע המרכזי שנערך בגלילות בהשתתפות סגל הפיקוד מודל 2016, דיברו גם שר הביטחון והרמטכ"ל של 2006, עמיר פרץ ודן חלוץ. כמובן נשא דברים גם הרמטכ"ל הנוכחי רא"ל גדי אייזנקוט, שהיה אז ראש אגף המבצעים.

אבל, עם כל הכבוד ללקחי "לבנון השנייה" מה שבאמת העסיק את צה"ל זה מבוכת הפרסומים סביב התבטאויות הרב הצבאי הראשי המיועד, איל קרים, שהחלו באתר "כיפה" והפכו למדורה בעיתון "ידיעות אחרונות".

צה"ל טיפל בפרשההתקשורתית בדרך המקובלת מבחינתו: קודם כל הוחלט למנות את קרים למרות הסערה. אחר כך נעשו הצעדים המתאימים -קרים הוזמן לשיחה בארבע עיניים אצל אייזנקוט, ו"הביע צער" אם מישהו נפגע בדבריו בעבר, במיוחד לגבי שירות נשים ולגבי הומוסקסואליים. אחר כך התגייס הצבא האנונימי של המפקדים כדי לספר כי בשנותיו הארוכות ברבנות הצבאית, הרב קרים הוא התגלה כאיש נאור ללא צל של ספק, שמעודד שירות נשים ומפקד ללא היסוס וללא פקפוק גם על חיילים הומואים. האם ה"טיפול" המקובל יספיק  כדי ל"החליק" את המינוי בדעת הקהל? כנראה שכן. טבען של סערות קיץ תקשורתיות הוא להתייבש ולגווע.

ליברמן כובש

מי שממשיך לא להתרגש מסערות תקשורתיות הוא שר הביטחון החדש, אביגדור ליברמן: בזמן שהשר המתפטר משה יעלון מכלה את זמנו באינספור ארועים טקסיים (למשל, הוא היה השבוע אורח באירוע לציון יום הצבא היפני בבית שגריר יפן) הרי שליברמן כובש לו נחלות בממסד הביטחוני.

בימיו הראשונים של ליברמן בתפקיד נדמה היה כי הוא נכנס אליו בחיל וברעדה, והוא אף פעל לגבש לו צוות יועצים בכיר של אנשי ביטחון בדימוס. ה"מטבחון" הזה לא קם בסופן של דבר והמאמצים להקימו פסקו מיד כאשר התברר כי ליברמן נכנס בתנופה רבה וכי מערכת הביטחון כולה מתמסרת לפיקודו.

כשהוא בשיא התנופה, ליברמן כנראה העריך מראש ששורת המינויים שעליהם החליט בתעשיות הביטחוניות תעורר ביקורת ציבורית, אבל הוא לא ממש מתרגש מכך.

"מסע הכיבוש" החל במינוי יאיר שמיר לעמוד בראש דירקטוריון התעשייה האווירית לאחר קדנציה כשר חקלאות מטעם מפלגת ישראל ביתנו וקדנציה קודמת בתפקיד הזה. זהו מינוי הגיוני שעבר חלק, לאחר סיום כהונתו של היו"ר הקודם של התעשייה האווירית, רפי מאור ואולם, המינוי של השר הנוסף לשעבר, יצחק אהרונוביץ, ליו"ר התעשיה הצבאית, במקום תא"ל מיל' דוד אגמון שמינויו בוטל, כבר עורר יותר סימני שאלה, לאור העובדה שלאהרונוביץ אין שום קשר בעברו לתעשייה הביטחונית או לטכנולוגיה ביטחונית. הוא נתפס כמי שיעביר בקלות את הליך ההפרטה של תעש ומכירתה לידי אלביט מערכות.

השיא הוא המינוי של השר השלישי לשעבר, עוזי לנדאו, ליו"ר דירקטוריון רפאל, שכבר מעורר התנגדות של ממש בדירקטוריון שהוציא מכתב כנגד המינוי. עם זאת, יש סיכוי סביר שהמינוי יעבור ויאושר, וליברמן ישלים בכך השתלטות מהירה מאוד על שלוש תעשיות ביטחוניות ממשלתיות, שמעסיקות ביחד 30 אלף עובדים בעלי עוצמה פוליטית לא מבוטלת.