הבן ימשיך: אמיתי פורת מחייה את הקיבוץ הדתי
המזכ"ל הנכנס של תנועת הקיבוץ הדתי, בנו של חנן פורת, בטוח שהקיבוצים צריכים לשוב לעמדת מפתח בציונות הדתית. את השילוב בין רוחניות אידאולוגית למעשיות ציבורית הוא ירש מהאב
שנים ספורות לפני פטירתו זכה חנן פורת ז"ל לראות את בנו, אמיתי, מכהן כמזכיר הפנים של קיבוץ כפר-עציון - התפקיד שהוא עצמו כיהן בו כארבעים שנה קודם לכן, עם הקמתו של הקיבוץ מחדש לאחר מלחמת ששת הימים.עוד כותרות ב-nrg:
- לשחרר את קצב: כלא הוא פס ייצור לעבריינים
- צה"ל: נפעל נגד המכינה בעלי בשל דברי הרב לוינשטיין
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"אבא בהחלט פרגן ותמך", מספר פורת הבן, "אבל אני זוכר גם פעם אחת, בראש השנה, באווירה של חשבון נפש, שהוא אמר לי 'אתה צריך גם ללמוד להבקיע גולים'. עסקתי אז הרבה בתכנון ההרחבה הקהילתית של הקיבוץ, ובאותו זמן זה עדיין לא התממש. אני זוכר שהדברים שלו עצבנו אותי מצד אחד, אבל גם עוררו אותי להבין את חשיבות היישום והביצוע. הם חידדו לי את הצורך לוותר קצת לפעמים כדי להגיע לתוצאות. אבא נהג לדבר הרבה על גבורת ההגשמה. כל הגשמה כרוכה תמיד באיזו ירידה, עיסוק בשפיר ובשליה, וכשזה קורה הזוהר של החלום מתלכלך קצת. אבל אם אתה לא מוכן לעשות את הירידה הזאת - לא תגשים. חייבים גם לוותר בתהליך ההגשמה, כדי להצליח".
כשאמיתי פורת מדבר קשה לא למצוא את קווי הדמיון בינו ובין אביו, ממחוללי ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, ממקימי גוש אמונים, איש תורה ועבודה. אצל הבן כמו אצל האב אפשר לזהות אישיות כובשת ומאפיינים של מנהיג, וגם חיבור לא מובן מאליו בין עולם החינוך וההגות לעולם העשייה. אחרי שחינך בבית הספר של הקיבוץ הדתי ביבנה, הקים מכינה קדם-צבאית בקיבוץ עלומים ושימש כרכז חברה וחינוך בתנועת הקיבוץ הדתי, נכנס אמיתי פורת לפני כמה שבועות לתפקיד מזכ"ל הקיבוץ הדתי. זהו התפקיד החשוב ביותר בתנועה הוותיקה, שמאגדת 16 קיבוצים ושבעה מושבים שיתופיים של הציונות הדתית, עם למעלה מעשרת אלפים נפש.
בזמן הקצר שהוא מכהן בתפקיד הספיק פורת לנסח מסמך שכותרתו "הקיבוץ הדתי, חזון ואסטרטגיה". פורת מבקש שם שהקיבוץ הדתי יחשוב בגדול. במטרות שכתב בתחילת מסמך החזון הוא מבקש "לחזור להיות ספינת דגל של הציונות הדתית, להיות כוח מוביל ומחבר בחברה הישראלית, להציב אתגרים חלוציים ולפתח כלים לראייה כללית". בהמשך המסמך הוא מבקש להוריד את החזון לפסים מעשיים, ומציב משימות כמו חיבור יישובים מתאימים נוספים לתנועה, הכפלת מספר החברים בקיבוצים בתוך עשור, הקמת קיבוץ חדש והצבת משימות חברתיות חדשות.
החזון של פורת מדבר על צמיחה והתרחבות, אבל בפועל הקיבוץ הדתי מתמודד בעשורים האחרונים עם שלל אתגרים וקשיים. תהליכי הפרטה שנובעים מסיבות כלכליות או חברתיות, התמודדות עם המשבר בענף החקלאות, משבר בנייה, וגם אובדן עמדת ההובלה שבה אחזה התנועה בתוך הציונות הדתית.
פורת מכיר את המציאות ולא מתכחש לה. "נכון שהלכנו כמה צעדים לאחור מעמדת ההובלה, אבל אני לא חושב שאנחנו חייבים להתחרות בגורמים אחרים. אנחנו צריכים לעשות מה שמתאים לתפקידנו, לייעודנו ולזהותנו, ובתחומים הללו אנחנו כן יכולים להיות ספינת דגל, גם אם לא נהיה הספינה היחידה בציונות הדתית. האתגר הגדול שלנו רובץ במידה רבה גם לפתחה של ההתיישבות ביהודה ושומרון, שכבר יש לה דור שני ושלישי. אחת השאלות המרכזיות היא מה הם האתגרים הציוניים-דתיים, והציוניים בכלל, של הדור החדש. בעניין הזה אני חושב שלקיבוץ הדתי יש מה לתרום".
הקיבוץ הדתי היא תנועה מיישבת, אבל הקיבוץ האחרון שהקימה היה מירב, שנוסד בשנת 1982. שנתיים לאחר מכן הוקם ברצועת עזה קיבוץ נצרים, אך הוא לא המשיך להתקיים כקיבוץ שנים רבות, והפך ליישוב עד שנעקר ממקומו. ב-2010 צורפו לתנועת הקיבוץ הדתי המושבים השיתופיים משואות-יצחקוניר-עציון, שנפלטו ממנה בשנות החמישים לאחר שהפכו למושבים. בשנים הבאות הצטרפו לתנועה באופן חלקי, במעמד "עמית", גם שלושה יישובים מדרום הר חברון – מעון, כרמל ויתיר, שמקיימים ענפי חקלאות משותפים.
פורת מדבר על הקמת קיבוצים חדשים וצירופם לתנועה. "הכוונה היא להקמת יישובים בנגב ובגליל, שהמדינה עדיין מקימה בהם יישובים, אבל זו יכולה להיות גם התיישבות חדשה על גבי פלטפורמה של יישוב קיים שזקוק לחיזוק, כמו שקרה בקיבוץ כרמים בנגב שהתיישב בו גרעין מעורב, או בקיבוץ שומריה שהתיישבו בו אנשי עצמונה", הוא מסביר. "אנחנו גם בוחנים אפשרות להקים התיישבות בחלק מכפרי הנוער שהקיבוץ הדתי הוא 'אבא' שלהם או שותף בהם. הכוונה היא להתיישבות מוגבלת, שתשמור על הפעילות החינוכית של הכפרים וגם תיתן להם את הקיימות שאין בהם הרבה פעמים. זה יהיה דגם של התיישבות ייחודית עם משימה חברתית".
הקיבוץ הדתי לא חווה בעוצמה חזקה את המשבר שעברה התנועה הקיבוצית כולה בשנות השמונים והתשעים. בזמן שקיבוצים רבים ברחבי הארץ נקלעו לקשיים כלכליים וחברתיים ועברו תהליכי הפרטה מהירים, בקיבוצים הדתיים נשמרה יציבות יחסית. ובכל זאת, חלק לא מבוטל מהקיבוצים הדתיים עברו בעשורים האחרונים תהליכי הפרטה שמעלים את השאלה המתבקשת: מהו "קיבוץ" בימים אלה?
פורת מסמן שני מרכיבים מרכזיים. "למרות תהליכי ההפרטה, כל הקיבוצים שלנו שומרים על מרכיבים של שותפות וערבות הדדית כשפה משותפת וכזהות מאחדת. מרכיב השותפות מתבטא בעיקר באמצעי הייצור. גם היום לא יהיה טייקון בקיבוץ, כי כשאמצעי הייצור משיאים תשואה כלכלית היא חוזרת לישוב כולו – לקהילה, לרווחה, לחינוך או למשימה חברתית. המרכיב השני של ערבות הדדית מאפשר דאגה לקהלים החלשים יותר בחברה הרב-דורית של הקיבוץ. זה נכון בנוגע לקבוצה הוותיקה, שהמנגנון של הקיבוץ הוא מעין רשת ביטחון עבורה, וזה נכון גם לבעלי הצרכים המיוחדים.
"כל הקיבוצים שלנו דואגים שהאוכלוסיות החלשות יחוזקו על ידי השיתוף, גם אם המנגנונים שדואגים לכך שונים ודורשים לפעמים השתתפות אקטיבית. למשל, הפרשת מס לערבות הדדית. את המרכיב של הערבות ההדדית אפשר להציב כאתגר וכמודל שנותן השראה גם מחוץ להתיישבות הכפרית. אני לא אומר שהבשורה הזאת חדשה ואני לא אומר שהיא רק שלנו, אבל אנחנו יכולים לתת לה את הכלים שמייחדים אותנו".
פורת לא נמנה על מי שרואים בתהליכי ההפרטה את סופו של המוסד הקיבוצי. "נחמיה רפל, קודמי בתפקיד, מזכיר תמיד ויכוח שהיה בין דוד בן-גוריוןלעמוס עוז על היסוד העיקרי של הקיבוץ. עוז אמר שהעיקר השוויון ובן-גוריון אמר שהעיקר השיתוף. אני מזדהה עם העמדה של בן-גוריון, אבל מובן שזה לא אומר שהשוויון אינו חשוב.
"א"ד גורדון כתב בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת, בהזמנת אנשי נהלל, יסודות לתקנות למושב עובדים. אנשי קיבוץ דגניה, שם הוא התגורר אף שלא היה חבר קיבוץ, ראו בעצם ההסכמה שלו לכתוב את המסמך הזה פשע בל יתואר - כי במושב יש הרי גם רכוש פרטי. גורדון אמר להם: 'עד מתי לא תעמדו על הדבר הזה שאני מלמד אתכם, שהמסגרת היא לא הדבר העיקרי אלא התוכן שלה'. המסגרת עוזרת כשהתוכן היסודי והנכון נמצא. גורדון כתב שבעיניו טובות כל הצורות הכפריות, אם יש בהן תוכן אנושי חי. כוונתו הייתה לקהילתיות, שותפות, ערבות הדדית ושוויון הזדמנויות, שבו כל אחד מביא לידי ביטוי את אישיותו ואת עולמו. בהקשר הזה גורדון הוא מורה מצוין גם לקיבוץ הדתי".
בחלק מהקיבוצים הדתיים נקלטו בשנים האחרונות משפחות רבות, אך לא במעמד של חברי קיבוץ אלא כתושבים בהרחבות קהילתיות. פורת מדווח שהמגמה החדשה בקיבוצים היא לא ליצור שני סוגי תושבים אלא לקלוט את התושבים החדשים כחברים. "המדיניות הנוכחית ברוב הקיבוצים היא לחזור לקליטה במעמד אחד, ולא להפריד בין חברים לתושבים כדי לא ליצור ניגוד אינטרסים בין המרכיב הקהילתי למרכיב הקיבוצי. לפעמים זה כרוך בכך שהקיבוץ יהיה קצת פחות נוקשה בשיתופיות שלו ויוריד את החומות בדברים מסוימים.
"למשל, בראש-צורים קלטו את רוב תושבי השכונה הקהילתית כחברים בקיבוץ החדש. זה לא שינה באופן דרמטי את אורחות החיים של התושבים החדשים, אבל עכשיו הם שותפים באמצעי הייצור, ובאמצעות המשאבים המשותפים הם מייצרים פעילות משימתית כמו הקמת בית לבעלי צרכים מיוחדים ולחיילים בודדים. לצערי, אין לנו מספיק בנייה חדשה בקיבוצים, אבל יש דיור להשכרה וכמעט כל המקומות מלאים. מתברר שלא מעט משפחות מחפשות קהילה, חינוך טוב וסולידריות".
יש בנים חוזרים?
"יש תופעה של בנים חוזרים. חלקם כאלה שקצת התרחקו מהרעיון של הקיבוץ, אבל כשהם ראו שאנשים מצטרפים הם אמרו שאם באים אנשים מבחוץ, אולי זה בכל זאת שווה. זה קורה קודם כל בקיבוצים המשתנים, אבל לא רק בהם".
בקיבוץ עין-צורים, שבו נערך הריאיון עם פורת, התקיים פולמוס מעניין בשאלת חזרתם לקיבוץ של בנים שעזבו את הדת. "בכל הקיבוצים, כמו ביישובים קהילתיים דתיים, יש היום תופעה של דור שני שאינו דתי שרוצה להישאר לגור ביישוב שהוא גדל בו. עד עכשיו נוצרו רק הסדרים מקומיים ופרטניים. בעין-צורים ביקשו ליצור הסדרה רחבה יותר, הכרה רשמית בקבוצה הזאת. זה לא עבר ברוב שרצו, אז בינתיים ממשיכים בהסדרים פרטניים. אני מסתכל על זה כתהליך בריא בסך הכול. לדעתי יש גם מקום לבחון יצירה של קיבוץ מעורב, כמו בכרמים".
באילו תחומים אתה רואה את הקיבוץ הדתי שב להוביל את הציונות הדתית?
"הוא יכול להוביל את הצמא לסולידריות ולקהילתיות. אמנם רוב הציבור הציוני-דתי בעד כלכלה חופשית, אבל כמו שאומר הושע בן-שלום מהקיבוץ העירוני 'בית ישראל', היד הנעלמה שמכוונת את הכלכלה לא תדאג גם לצורך של האדם בסולידריות, שותפות, קהילתיות ויציאה מעצמו. בשביל הדברים הללו אנחנו צריכים לעבוד במרחב האישי והקהילתי, וכאן הקיבוץ הדתי יכול לתת בשורה לכלל הציבור הדתי-לאומי.
"תחום אחר שבו הקיבוץ הדתי מוביל הוא שילוב הנשים בעולם התורה. הוא הקים את מדרשת עין-הנצי"ב, מחלוצות לימוד התורה לנשים ושילוב השירות הצבאי עם לימוד התורה. המכינה הקדם-צבאית לבנות 'צהלי' הוקמה בקיבוץ הדתי והיום יש לה כבר שתי שלוחות. גם עמותת 'אלומה' שמלווה את הבנות המתגייסות הוקמה אצלנו. בסך הכול, לבנות מהציונות הדתית יש היום הרבה אפשרויות גם לשירות צבאי וגם להכנה רוחנית ודתית לשירות. המסלול הזה הפך לדרך לרבות ולא רק למעטות, ובתחום הזה אנחנו בהחלט ספינת דגל שמובילה זרם רחב מזה שהיה בעבר. אנחנו גם שותפים מרכזיים ביצירת מנהיגות תורנית נשית לקהילות שלנו. זה לא מקרה שבתוך ארגון 'בית הלל' יש דומיננטיות של רבנים מהקיבוץ הדתי".
כניסתו של פורת לתפקיד מזכיר הקיבוץ הדתי מסמנת חילופי דורות. הוא בן 44; קודמו בתפקיד, נחמיה רפל, בן 67 כיום. רפל כיהן בתפקיד שמונה שנים וחצי, מאמצע העשור הקודם. פורת מודע למשמעות, אבל הוא לא רוצה לדבר במושגי מהפכה. "אני רואה בזה תהליך טבעי, אבולוציוני", אומר פורת.
עוד אמר פורת כי "הרב-דוריות היא עוד דבר שמאפיין את הקיבוץ הדתי לעומת היישובים הקהילתיים. ביישובים מתרחשת תופעה שאורי אורבך ז"ל קרא לה 'סבא בום': אנשים שמגיעים לגיל הזקנה עוברים להתגורר בעיר. בקיבוצים כמעט לא תמצא את זה, כי הקיבוץ הוא יחידה כפרית אורגנית שבה האדם יכול להזדקן ואפילו ללמוד למות בתוך קהילתו. הילדים בקיבוץ שומעים מהזקנים את סיפורי ההקמה ורואים אותם יום-יום, קצת כמו בכפר ערבי.
"לשמחתי הרב-דוריות קיימת גם ברמה התנועתית. אני אוהב ללמוד מהדור הוותיק ולא אומר להם 'עבר זמנכם'. התהליך הזה מתרחש לא רק במנגנון התנועה אלא גם בתוך הקיבוצים. כמזכיר בקיבוץ כפר-עציון היו לא מעט רגעים שאמרתי לעצמי על ותיקי הקיבוץ: החבר'ה האלה גידלו אותי, ופתאום אני מקבל החלטות על חייהם. יש לנו הרבה מה ללמוד מאנשי הדור הוותיק. הם עשו דברים גדולים. צריך פשוט להתאים את הרעיונות לאתגרים שלנו".
אמיתי פורת הוא ילדם השני של חנן ורחל פורת. היו להם 11 ילדים בסך הכול. הוא נולד בכפר עציון ב-1971, ומאז הוא שם, למעט תקופה קצרה בילדותו שבה התגוררה המשפחה בימית, בתקופת המאבק נגד הנסיגה. כיום הוא מתגורר בקיבוץ עם אשתו מיקי וארבעת ילדיהם. הוא למד בישיבת נווה-שמואל באפרת, ולאחר מכן בישיבת הקיבוץ הדתי בעין-צורים. הוא התגייס לסיירת צנחנים, שירת בה כלוחם וכקצין, ולאחר שחרורו מהצבא פנה לשדה החינוך עד שגויס ב-2005 לתפקיד מזכיר הפנים ומנהל הקהילה של כפר-עציון.
במשך חמש שנים עבד בקיבוץ. "נחמיה רפל ניהל בעבר את התיכון בקיבוץ יבנה, והיה אומר שתמיד צריכים בצוות החינוכי מורה אחד שהיה מזכיר פנים בעברו או שיהיה מזכיר פנים בעתידו. מבחינה עובדתית זה פחות או יותר מה שהיה שם. המעבר מהחינוך לתפקיד המזכיר בקיבוץ לא היה מהפכני בשבילי".
אחרי כפר-עציון הקים פורת עם חבר את המכינה הקדם-צבאית בעלומים, ואחרי שנתיים של עבודת הקמה והנעה נכנס לתפקיד מרכז אגף החברה בתנועת הקיבוץ הדתי. התפקיד כלל ליווי של המזכירים וההנהלות בקיבוצים בכל ההיבטים הקהילתיים והחברתיים. "את הצד הקהילתי הפנימי של הקיבוצים אני מכיר מהתקופה הזאת", אומר פורת. "אחד הדברים המשמעותיים בתפקיד הזה הוא לבנות את ההסכמות, את הצמיחה והקליטה במקומות שבהם מתרחש שינוי".
כשפורת נשאל מה משך אותו מהלוח בתיכון יבנה לשדה הציבורי, הוא מדבר על הגשמה. "זה הרצון לקחת את המטען הרוחני, הזהותי והערכי ולחבר אותו לעולם המעשי והממשי. זה אתגר שעומד ביסוד האידיאולוגיה של הקיבוץ הדתי ושל החינוך להגשמה שקיבלנו בבני עקיבא".
המעבר שלו מחינוך לעשייה הוא בבחינת "מעשה אבות סימן לבנים": חנן פורת זכור כמי שנשאב מעולם בית המדרש לעולם ההגשמה כשעזב את ספסלי ישיבת 'מרכז הרב' כדי להקים את קיבוץ כפר-עציון. "כשנכנסתי לתפקיד מזכיר הקיבוץ עמד מול עיניי הסיפור של אבא בספרו 'את ענת אנוכי מבקש', שבו הוא מתאר את ההתמודדות שלו עם היציאה מהישיבה והשקיעה לתוך העשייה הציבורית של הקמת יישוב. הוא מספר שם איך בסוף יום עמוס של עשייה מפרכת הוא נכנס עייף לבית הכנסת הזמני בקיבוץ, מתקרב לפרוכת שעליה נכתב 'אש תמיד תוקד על המזבח', טומן בה את ראשו, נזכר בגעגועים בהמולת בית המדרש והעיניים שלו זולגות דמעות.
"הוא מצטט שם את שירה המפורסם של חנה סנש, 'קול קורא והלכתי, הלכתי כי קרא קול, הלכתי לבל אפול, אך על פרשת דרכים בלובן הקר, עצמתי עיניי ואבך, כי איבדתי דבר'. אובדן בית המדרש היה חוויה חזקה מאוד בשבילו, אבל הוא אמר שהוא לא מצטער על ההליכה הזאת כי הקול קרא והוא הלך, בשביל ההגשמה.
"לי לא הייתה הדרמה של מלחמת ששת הימים על הגב, או השיבה לכפר-עציון לאחר ניתוק, אבל אני יכול להגיד שכשנכנסתי לתפקיד החוויה שלי הייתה שבאתי להקים את החוליה של הדור שלי בשרשרת. היינו אז בקיבוץ בשלב של שקיעה. לא נקלטו חברים, לא נבנו בתים חדשים, בקושי נולדו ילדים, והיישוב נכנס לקיפאון. התפקיד שראיתי לעצמי ולחבורה שהשתייכתי אליה היה להקים את החוליה שלנו בשרשרת ההתיישבות, ובמידה רבה עשינו את זה וכפר-עציון נמצא היום במקום אחר. במובן הזה גם אני הרגשתי קצת את התחושה של 'קול קרא והלכתי'".
אביך הגיע מהשדה הציבורי גם לפוליטיקה. זה יכול לקרות גם לך?
"אני חושב שיהיה לי קל יותר לא להגיע לפוליטיקה. בשבילי כנער החוויה הפוליטית של אבא שלי הייתה די שלילית, בעיקר בגלל התקשורת הלא כל כך נעימה. הזכרתי לאחים שלי לא מזמן איך אבא היה חוזר אחרי ראיונות קשים ולא מפרגנים, ואומר לנו: 'ראיתם את הכתבה? יצא בסדר, נכון?'. אנחנו התאפקנו לא לענות. החוויות הללו גרמו לי לרתיעה, אבל אני לא מזלזל בעולם הציבורי.
"גם אבא שלי היה אמביוולנטי כלפי השדה הפוליטי. הוא חווה אותו כשדה קשה שדורש לא מעט ויתורים. אחרי שהוא נפטר הבטתי שוב על הדילמות שהיו לו. הוא הרי בא מגוש אמונים, תנועה חוץ-פרלמנטרית, ובהתחלה הוא התלבט איפה משפיעים יותר - בתוך המערכת הפוליטית או מחוצה לה. מאוד הפריעו לו התככים הפוליטיים, ובעניין הזה הוא היה קצת נאיבי. אמנם הוא היה קצת פחות תמים ממה שחושבים, אבל עדיין הייתה לו נאיביות.
"אני אוהב את המקום שבו אני נמצא. הוא מאתגר אותי כי הוא נוגע במכלול החיים החומריים, הרוחניים, הערכיים, החברתיים והכלכליים. אני לא אומר שהזירה הציבורית לא ראויה או שנמצאים בה אנשים לא טובים, אבל טוב לי במקום שלי. אני רואה בו את הייעוד ואת האתגר שלי".
אביך היה סמן ימני בחברת הקיבוץ הדתי, שנחשבת למתונה יחסית בציונות הדתית. אתה והאחים שלך התחנכתם בחברה הקיבוצית, ומן הסתם הייתה גם לכך השפעה.
"אנחנו 11 ילדים, ויש בינינו גיוון רב בהיבט הפוליטי והדתי. אצל כולנו יש משהו חזק מאוד מאבא, גם בהיבט האמוני וגם בהיבט הלאומי. הקיבוץ הדתי אמנם נחשב למתון, אבל בסופו של דבר כ-70 אחוזים ממנו ממוקמים מהמרכז וימינה, והתנועה בכללה מחוברת לציונות הדתית ולמפלגה הדתית-לאומית, גם בגלגולה הנוכחי. אבא שלי בהחלט היה סמן ימני, ודאי בתחום ההתיישבות, ואני לא מרגיש מאוד רחוק ממנו.
"אולי אין לי עמדה חד-משמעית בסוגיות הפוליטיות הקונקרטיות, וגם לא בפתרונות המדיניים, אבל העמדה שלי היא בוודאי עמדה לאומית מוצקה. גם העובדה שגדלתי בגוש עציון השפיעה על התפיסה, למרות שלקח לנו זמן להבין שאנחנו מתנחלים. גדלנו כאנשים שחיים במקום שלהם ובסביבה שלהם, ולא הרגשנו מתח ביטחוני".
חמש שנים לפני פטירתו של חנן פורת נעקרה ההתיישבות בגוש קטיף, והאירוע הקשה השפיע עליו מאוד גם ברמה האישית. היו אפילו שקישרו בין הטראומה של העקירה ובין מחלת הסרטן שהתגלתה אצלו ארבע שנים וחצי לאחר מכן. "כשאבא חלה חיפשו מאיפה זה בא, והיו גם אמירות שהוא לא הכחיש שמשהו בשבר של גוש קטיף היה לו קשה מאוד, וחריף, ונצרב אצלו עמוק", מספר פורת.
"גם בריאיון האחרון שלו הוא הקפיד להראות את הצמיד הכתום שהוא המשיך לענוד. מצד שני, גם בסוף ימיו אבא שלי אף פעם לא היה מיואש. לא רק בהתמודדות עם המחלה והמוות, אלא גם בהתייחסות לאתגרים הלאומיים ולמאבק על ארץ ישראל. אני חושב שסביב המחלה התחדד אצלו במיוחד העניין של עם ישראל. אמנם הוא מעולם לא ראה את ההליכה לארץ ישראל כסתירה לערך של עם ישראל, אבל יש קטע בסרט 'איש אמונים' (סרטו של הבמאי גיל מזומן על חנן פורת – א"ר) שבו הוא אומר 'מי אנחנו ומה ההתיישבות בלי עם ישראל?'
"זה התחדד אצלו גם בתקופה שלאחר רצח רבין, ובהסתכלות לאחור היה קיים גם בוויכוחים שלו עם הרב לוינגר, בתחילת ימי גוש אמונים. העסיקה אותו השאלה איך אנחנו כמתיישבים דואגים לא להתנתק מספינת האם. אני חושב שזה עדיין אתגר עצום, גם אם היום זה קל יותר מכל מיני סיבות. ציר המחשבה הזה עבר אצלנו חזק מאוד במשפחה. גם הסיסמה 'באהבה ננצח' שהוא טבע לפני עקירת גוש קטיף, סיסמה שאנשים לא הבינו וראו בה חולשה - העומק שלה בא משם, מההבנה שבלי עם ישראל אנחנו לא יכולים לעשות אפילו דברים שאנחנו חושבים שהם מוצדקים במאה אחוז, כמו ההתיישבות בגוש קטיף".
את החזון שניסח לקיבוץ הדתי בחר אמיתי פורת לפתוח בקטעים מ"מגילת הנטיעה" - מסמך מיתולוגי בגוש עציון, שכתב שלום קרניאל, ממייסדי כפר עציון הישן שנהרג בשיירת העשרה, חודשים ספורים לפני נפילת הגוש ערב הקמת המדינה. קרניאל מדבר שם על הצורך בחיזוק השורשיות אחרי תקופת התלישות של הגולה, ומייחל שהעצים הניטעים באדמת המולדת יזכירו גם לאנשי הרוח את החובה להיות דבוקים לעולם המעשה.
"המודעות של שלום קרניאל חשובה מאוד", אומר פורת. "את הפרויקט הציוני הגדול, לא רק של הקיבוץ הדתי, הוא מגדיר כיציאה מהמחלה של התלישות אל השורשיות. זה נכון ודאי להתיישבות החקלאית שקיימת עדיין בכל היישובים שלנו - גם אם רוב הקיבוצניקים לא עוסקים היום בחקלאות, החיבור לצד החקלאי קיים אצל כולם - אבל זה נכון גם להתיישבות השורשית בגוש עציון, שינקנו אותה, ושאני מחובר אליה מאוד זהותית, ערכית ואידיאולוגית. אנחנו לא רואים בעצמנו כובשים ונטע זר, אלא כמו בביטוי היפה של אורי צבי גרינברג, עץ כרות ששב ומתחבר אל סדנו.
בשנה האחרונה הפך גוש עציון לאחד ממוקדי הטרור של האינתיפאדה החדשה. גם בהתמודדות עם המציאות הביטחונית פורת נעזר בדימוי העץ. "מי שמרגיש כעץ נטוע במקום שלו, מי שגדל בו בצורה טבעית, זה יעזור לו להתמודד גם מול מציאות של טרור. בכפר עציון יש פועלים ערבים, וכשיש מתח ביטחוני חלק מהאוכלוסיות החדשות והצעירות נוטות לראות בכל ערבי רוצח פוטנציאלי. אבל כשאדם הוא עץ נטוע במקומו, גם כשהוא סופג מכות חריפות של טרור הוא לא אדיש להן אבל גם לא נבהל מהן בקלות.
"אנחנו נטועים במקום שלנו, אז יש לנו שיח גם עם 'עצים' אחרים בגזרה, כולל האוכלוסייה הפלסטינית. זה כמובן לא אומר שלא צריך להיאבק בחריפות בטרור. העובדה שהאדם נברא בצלם אלוקים לא מחייבת רק התנהגות בכבוד לכל אדם אלא גם אחריות שלנו לטפל ברוצחים. הקב"ה ברא את האדם בצלם ונתן לו את המפתחות כמייצגו עלי אדמות כדי לדאוג שלא יהיה פה רצח. במובן הזה המלחמה ברשע ובטרור היא חובתנו".
כמעט חמש שנים לאחר פטירת אביו, אמיתי פורת מעיד שדמותו מלווה אותו בכל מקום. "אני שמח שאבא השאיר לנו את סדרת הספרים 'מעט מן האור', שהכרך האחרון שלה כבר יצא לאחר פטירתו. אלו שיחות על הפרשות שאנחנו קוראים מדי שבוע, וחלק מהן שמעתי ממנו עוד לפני שהוא כתב אותן בעלון 'מעט מן האור' שהספרים לוקטו ממנו. אני שומע את הקול שלו בשיחות הללו, ויש שם מסרים חיים ורלוונטיים. זו תורת חיים ושיח שמתמשך איתו כל הזמן".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם