ראשי » חדשות » בארץ

"זו טרגדיה משפחתית שלנו, לא פחות משלה"

סיפורה של אסתי וינשטיין, חסידת גור שיצאה בשאלה ושמה קץ לחייה, זיעזע את המדינה. כעת מדברים לראשונה בני משפחתה החרדים: "בתקשורת הפכו אותנו למפלצות. אנחנו לא מבקשים להשמיץ אותה, רק להוציא את האמת לאור"

ב-29 באוקטובר 2009 נחת בתיבת הדואר האלקטרוני של רחלי יוסקוביץ', בתה הבכורה של אסתי וינשטיין ז"ל, המייל הבא מאמא שלה:

"לא דיברנו הרבה זמן. את יודעת. הייתי עסוקה בעצמי. כעת יותר טוב. מה שלומכם? הנכדים? טאטא טופי? מרמולדה? (כינוי לנכדיה) מקווה לפגוש אתכם בקרוב. נראה איך יסתדרו העניינים. איפה אתם בשבת? את שומרת קשר עם הבנות? לא התקשרתי כמה ימים, כי לא רציתי להתאכזב שהם ידברו אלי ככה בקצרה, ולא כמו לאמא (אפילו שאמא עוזבת)...

עוד כותרות ב-nrg:
- "שידור שיריו של דרוויש דומה למתן שבח להיטלר"
- סופית: האתלטים הרוסים לא יורשו להשתתף בריו
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

"אבל אתמול החלטתי שאני אתקשר, אפילו אם זה יכאב - זה פחות גרוע מאשר לגמרי לא לשמוע אותם. ובאמת דיברתי כמה דקות, ושמעתי טיפונת על מה שעובר עליהם, ואני רוצה להתקשר אליהם כל בוקר, כי זה טוב גם להם וגם לי. הבוקר כל כך התעצבנתי, קמתי ב-7:00 והיה מוקדם, אז אמרתי לעצמי שאני אנמנם עוד איזה חצי שעה ואחר כך אקום ואתקשר, ופתאום קמתי ב-8:40 וזה היה ממש מעצבן. אז אני אתקשר אליהם אחה"צ, בעזרת השם. תהיי בקשר. אמא".

רחלי התלבטה ארוכות איך לענות למייל, כתבה מהבטן ושוב מחקה, כי חששה שמשהו בטקסט עלול לצער את אמה. בסופו של דבר, שלחה מייל מלא עלבון וכאב:

"אנחנו עדיין אוהבים אותך. כועסים, כואבים, עצובים, אבל עדיין אוהבים. עשית צעד קשה. קשה מאוד. אבל גם לכל צעד - יש כמה דרכים לעשותו. ואת בחרת בדרך הכי קשה, והכי כואבת. בלי לשתף, בלי לספר, בלי להסביר. בלי לומר למה, בלי לומר לאן, בלי לומר עם מי, ובלי לומר את הסיבה האמיתית. וזה סימן שיש לך מה להסתיר. שאת לא רוצה להסביר איפה את, עם מי ומה את עושה.

"סבתא טופי? מרמולדה? השבוע חגגנו בירושלים לנכדה שלך יום הולדת, והיא שאלה איפה סבתא? אמא, איפה סבתא??!?! ואנחנו כולנו, כל בנותייך, לא ידענו מה לענות! לא ידענו איפה את, והכי חשוב - למה?! למה???
"ובגלל כל זאת אנחנו לא מסוגלים כרגע לשמור על קשר ולהיפגש כאילו הכל כרגיל. עד שיתבררו העניינים ועד שתסבירי את עצמך. ואז, אולי, אולי נתחיל להתמודד.

בכל זאת אוהבים,
רחלי".

כמעט חודש עבר מאז התאבדותה הטרגית של אסתי וינשטיין. מייד לאחר המקרה נטען כי היא התאבדה בעקבות ניתוק הקשר עם משפחתה החרדית אחרי שחזרה בשאלה. היא הותירה אחריה ספר, ובו תיאורים קשים על צורת החיים השמרנית של חסידות גור, שאליה השתייכה, ותיאורים מפורטים של פנטזיות מיניות.

בני משפחתה החרדים של וינשטיין בחרו תחילה לשתוק, אבל עכשיו הם שוברים את השתיקה. לדבריהם, במשך חודש שלם עברו "לינץ' תקשורתי": הם שמעו בתקשורת על חשש שהם הולכים לחטוף את הגופה, כשלא היתה להם שום כוונה כזאת, בית המשפט הודיע להם על פשרה של הלוויה חרדית וחילונית, אף שכלל לא ביקשו פשרה או הלוויה שונה; הם שמעו על התעללות לכאורה של אביהם, למרות שאפילו בספר מסופר אחרת, ובעיקר שמעו על אכזריות מצידם בניתוק הבנות - "בלי שאף אחד יידע שהיא זו שבחרה לעזוב והשאירה את הבנות לבכות אל תוך הכרית כמעט בכל לילה".
 

"זו אמא שלנו", אומרת אחת מבנותיה, "אנחנו אוהבים אותה, לא הרגשנו שום צורך לריב איתה, בטח לא לריב עם אדם שהלך לעולמו. זו טרגדיה משפחתית, חשבנו שנעבור אותה באופן מצומצם, ונגיע לימים שקטים יותר. אבל גם חודש אחרי ההתאבדות, העניין לא ירד מסדר היום.

"היו מקרים שבנות שהתחתנו וכבר נקראות בשם אחר שמעו בעבודה דברים שאומרים עליהן מבלי לדעת שמדובר בהן. היה מקרה שמישהו ליחשש מאחורי גבו של שלמה (בעלה לשעבר של אסתי), 'הנה יעקב', אותה דמות דמיונית שהודבקה לו מהספר.

"הכל הפך להיות יותר ויותר גרוע. באו כלי תקשורת והפכו אותנו למפלצות אדם. ניסינו, מתוך כבוד, לא להגיב, אבל באמת שאי אפשר יותר.

"אנחנו לא מבקשים להשמיץ אותה, רק להוציא את האמת לאור. להשמיע גם את הצד השני, ובעיקר להפריך את השקרים שפורסמו בשבועות האחרונים. אי אפשר לתאר בכלל את הנזק שנגרם כשהיא עזבה את הבנות, את הנזק שעשתה לבנות אחרי שחזרה ושוב עזבה, ואת הנזק כשהיא שמה קץ לחייה. אפילו כעת, אחרי מותה, נגרם נזק עצום עם מסכת שקרים שהשאירה אחריה. זו טרגדיה משפחתית שלנו, לא פחות משהיא שלה".

אסתי נקרעה בין הרצון לחזור בשאלה לבין הפחד לאבד את הבנות. ההתלבטויות האלו הן כנראה שגרמו לה לנסות להתאבד לפני כעשור. היא בלעה אז עשרות כדורים, אך בעלה היה ערני מספיק, מצא אותה והזעיק אמבולנס. כשהתעוררה בבית החולים החליטה כי אינה מעוניינת להישאר בעולם החרדי. על פי תיאוריה של אסתי, סברה שזה יהיה הפתרון הכי פחות מכאיב.

"זה היה בלאגן אחד גדול מה לספר לבנות ולקוות שהעניין לא ייוודע ברבים, כדי לא לפגוע בבנות, וזה עבר בשלום, יחסית", אומרים בני המשפחה.

כשאסתי יצאה מבית החולים היא החליטה לעזוב את העולם החרדי ועזבה את ביתה בפתאומיות. "בלי להסביר כלום, בלי לומר כלום, פשוט קמה והלכה", אומרים בני המשפחה. "היא עזבה את הבית, ובמשך כמה שבועות לא יצרה שום קשר. אחר כך כנראה התגעגעה מאוד לבנותיה, וביקשה לחזור. אמרה שהיא רוצה לחזור בתשובה שלמה.

"מישהו שאל עבורה את האדמו"ר מגור אם היא יכולה לשוב, והוא אמר שכן, בתנאי שתקבל עליה לעשות מצווה אחת מדי יום. וכך היא עשתה. היא כתבה לעצמה מצווה יומית ביומן ועשתה אותה".
 

אבל היא לא החזיקה מעמד, וכעבור שבעה חודשים עזבה שוב את הבית ופתחה בהליך גירושים.
"ביום אחד היא פשוט קמה ועזבה את הבית", אומר אחד מבני המשפחה. "השאירה פתק שאומר שהיא אוהבת את הילדים, ושאם נקשה עליה נוזמן להלוויה... ככה. בלי מילים, בלי הסברים. נשארות בנות צעירות בסביבות גיל העשרה, שכבר יודעות מה זה אמא, מי זו אמא, והיא פשוט קמה יום אחד ונוטשת אותן. בשלב מסוים בעלה דאג לה ואפילו פנה למשרד חקירות שיחפש אותה, רק לראות שהיא בסדר".

אחרי התאבדותה נשמעו קולות שהאשימו את משפחתה החרדית, שניתקה ממנה את בנותיה. במשפחה מכחישים בתוקף. שלמה עצמו סיפר למקורביו: "אף רב לא אמר להן להתנתק ממנה. אם היא כתבה להן או הביאה להן מתנות, אף אחד לא מנע את זה מהן. רק שהבנות, שכעסו על הנטישה שלה, זרקו את זה לפח".

לראיה מציגים בני המשפחה תסקיר שערכה פקידת סעד, שמתפרסם כאן לראשונה, ובו מספרת אסתי את סיפור ההתלבטות בין העולם הדתי לחילוני. בתסקיר היא מספרת שניסתה להתאבד ("כיום היא חושבת שזה מעשה מטורף, אבל אז היה ברור לה שהיא צריכה להתנתק, אין אמצע", נכתב), שעברה לגור ברמת גן, אולם כעבור עשרה ימים, הגעגועים לבנותיה היו בלתי נסבלים עבורה והחליטה לשוב הביתה. "ברור היה לה אז וגם עכשיו שלבנות טוב בעולמן, שאי אפשר לעקור אותן מביתן, מחייהן. הבטיחה שלא לעזוב שוב".

פקידת הסעד מציינת כי "הבנות, שחונכו במשך השנים כחרדיות, הן בביתן והן במוסדות חסידות גור, רואות במעשיה של האם סכנה קיומית לשלומן ומתקשות להיות איתה בקשר".

היא מוסיפה ומספרת על מפגש שהיה לה עם בנות המשפחה: "במהלך הפגישה עלה כעס רב על אסתר. הבנות התבטאו נגדה בצורה חריפה ביותר והביעו התנגדות נחרצת לראותה... מפגשים עימה מאלצים אותן להתמודד עם כל הקהילה, הן מוצאות את עצמן במתח לפני המפגשים ובמהלכם. התנהלותה של אמן מוזרה, בלתי צפויה. בכל פעם שמתקיים ביקור, עולמן מתנפץ לרסיסים, והן לא מצליחות לתפקד.

"הן אינן מאמינות לה כי היא אוהבת אותן, אילו היתה אוהבת אותן היתה מניחה להן. היא גרמה להן נזק רב, מבקשות שתניח להן להירפא, להתאושש ולחיות את חייהן. את הבחירה שלה בין לחיות את חייה המופקרים לבין להיות עימן כבר עשתה, ומעתה מבקשות כי תכבד את בחירתן ואת חייהן.
 

"הן לא מוכנות לפגוש את אמן גם לא במרכז הקשר, הן בטוחות כי כיום הרב מאלץ אותן לראותה כי הוא חייב מתוקף תפקידו כבורר, ולא כי הוא חושב שזו טובתן, וכך גם אביהן. עד היום סמכו על הקהילה שלהן, והן ממשיכות לסמוך כפי שאמן חינכה אותן".

פקידת הסעד מסכמת את השיחה עם הבנות וכותבת: "במהלך הפגישה עימי הבנות היו נסערות מאוד. ניכר היה כי כיום הן דבקות באמירה אחת חד-משמעית, שעושה 'סדר' בחייהן ומבטלת את ההתלבטות והכמיהה לאמן. אין ספק כי בעבר היה להן קשר מיטיב עימה, כיום הן מבולבלות, כועסות מאוד, מפוחדות ומשתדלות להמשיך לשרוד בעולם שהתהפך עליהן".

בהמלצותיה כותבת פקידת הסעד כי "משפחת וינשטיין ניהלה במשך 25 שנה אורח חיים חרדי, היוותה מקור למודל וחיקוי בקרב חסידות גור. לפני כשנה חל משבר קשה וטרגי במשפחה עקב חזרתה של האם בשאלה. מאז הבנות מתמודדות עם דילמות קשות, המערערות את בסיס חייהן.

"הן נמצאות במערבולת רגשית וערכית, שעליה הן מתקשות לתת מענה. אנו סוברים כי כל ילד זקוק לשני הוריו, כך גם במקרה זה. עם זאת, נראה כי על מנת לחדש את הקשר בין האם לבנותיה יידרש תהליך של ביסוס אמון מחודש בין הבנות לאמן. כיום הבנות בוחרות לצדד באביהן, שמהווה עוגן יציב עבורן ומסמל את המשכיות חייהן וביטחון".

פקידת הסעד ממליצה כי ארבע הבנות יישארו במשמורת של אביהן, וכי אסתי ושלמה יחפשו טיפול שיהיה מקובל על שניהם, ש"יאפשר לבנות לעבור תהליך טיפולי רגשי משמעותי שיתייחס למשבר, לכאב ולכעס הרב של הבנות, ויאפשר את חידוש הקשר בעתיד".

בני המשפחה מספרים כי בשנה הראשונה עשתה וינשטיין מאמצים לשמור על קשר עם בנותיה, "ואז היא עשתה נזק עצום לילדות ולכל סיכוי לקשר איתן. אף אחד לא רצה לנתק אותה מהן, אבל תחשוב מה קרה לבנות. תחשוב על ילדים שלומדים בבית ספר חילוני, יש להם בכיתה חברים ושכנים והכל נהדר, ופתאום אמא שלהם חוזרת בתשובה, משנה את הלבוש באופן קיצוני והופכת להיות חרדית. מה קורה לילדים? הם ירצו להסתובב איתה בשכונה? הם ירצו שהיא תבוא לכיתה? ילדים זה עם אכזר, הם צוחקים אחד על השני. ועכשיו תחשוב שזה בדיוק מה שקרה לבנות של אסתי, רק הפוך".

"אסתי לא הבינה את זה. הרב שליווה את המשפחה אמר לה בפירוש שאין בעיה שתראה את הבנות, אבל שתעשה את זה בשכל, מתוך כבוד, שתכבד אותן, שלא תגרום להן להתבייש בה. אבל היא היתה באה לשכונה בלבוש לא צנוע, במקרה אחד היא אפילו באה לבית הספר שלהן בלבוש פרובוקטיבי, העלתה פוסטים עם תמונות קשות לעיכול במגזר החרדי, ומספיק שלאחת מהחברות היתה גישה לפייסבוק, היה די בזה כדי לגרום לבנות להתבייש.
 
"ראינו בפייסבוק תמונות שלה רוקדת בבגדים לא צנועים. אין לנו בעיה שתעשה את זה, שיהיה לה לבריאות, אבל למה להעלות לפייסבוק כשיש לך בנות שזה מפריע להן? אלה הבנות שלך, אי אפשר לשמור עליהן קצת? מה כל כך דחוף לפרסם את זה?

"כל מסיבה שהיתה לבנות הפכה עבורן לסיוט - מסיבת חנוכה, מסיבת פורים או מסיבת סוף שנה. הבנות היו בהיסטריה, מה יהיה אם אמא תבוא? ואיך היא תבוא לבושה? ועם מי היא תבוא? עם חבר?
"זה בכלל לא משנה אם יש או אין הסכמה על הדרך, אם היא חילונית או לא. היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה, שיבושם לה.

"רוצה להיות חילונית, תהיי חילונית, אין בעיה. אבל אי אפשר להרוס את העולם שבו הבנות גדלות. לפני כל חתונה של בת היה ממש חשש כבד שהיא תופיע, ועם מי היא תופיע. היו חרדות, פחדים ובכי של ממש".

אחיה ובן זוגה של אסתי סיפרו לאחר מותה כי אסתי ניסתה ליצור קשר עם הבנות, ושלחה להן בלונים ומתנות בימי ההולדת שלהן. חתנה, ישראל יוסקוביץ', מתאר את הדברים מהצד השני. "אני זוכר את אחד המקרים האלה, בערב ראש השנה. זה זמן של כובד ראש, של מתח, הרגשה של יום הדין - באים לפני שופט שמחליט מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו. והיא הגיעה בערב ראש השנה עם ליצן ובלונים. הבנות הרגישו כאילו תקעה להן אצבע בעין. לא הבינו מה עובר על אמא שלהן, חשבו שהשתגעה".

בני המשפחה טוענים בתוקף כי "אם אסתי היתה רוצה, היא היתה יכולה לפגוש את בנותיה". שלמה אמר לקרוביו: "מעולם לא מנעתי ממנה לראות את הילדים. מישהו מכיר מקרה בארץ שבו אמא רוצה לפגוש את ילדיה ולא נותנים לה? אין בית משפט? אין רווחה? משטרה? מה זאת אומרת 'לא נותנים לה'?

"יש המון חסידי גור שיצאו בשאלה, שנלחמו על הילדים שלהם וקיבלו עליהם משמורת מלאה. היא פשוט לא עשתה את זה. היא לא נלחמה על הילדות שלה.

"בגלל החזרה שלה בשאלה והטלטלה שעברה על הבנות, הוחלט כי היא יכולה לראות אותן בנוכחות של גורם שלישי, פקידת הסעד. ניסו למנוע את הבלבול, רצו שגורמים מקצועיים ילוו את הבנות. אבל היא לא הסכימה - היא רצתה שזה יהיה בתנאים שלה, או שלא יהיה בכלל".

המצב שבו היו הבנות והחשש מאמן גרמו להן לכתוב לה מכתבים קשים, המתפרסמים כאן לראשונה. לדברי בני המשפחה, המכתבים נכתבו מתוך כאב גדול.

"רציתי לתקן את המחשבה - האשליה האווילית, התינוקית והטיפשית שלך בדבר פגישות מסודרות איתנו - פשוט אין לך סיכוי", כתבה לה לפני כמה שנים אחת מבנותיה, שהיתה אז בת 15. "אנחנו שונאות אותך וכועסות עלייך מכל הלב. אין לנו כל רגש טוב כלפייך, ואנחנו מסרבות בתוקף לראות או להיפגש איתך. תני לנו מנוח! ואם לא תעשי את זה בעצמך - אנחנו נעשה את זה!

"אנחנו חזקות כמו פלדה, ושום התחנפות מטופשת מצידך לא תצליח לרכך אותנו. אם תעזי לבוא לכאן, נעיף אותך, כמו שעשינו לליצן המטופש שנחת כאן דקה לפני כניסת החג הקדוש והיה מוכן 'להפעיל אותנו'. את מבינה? זה כבר לא הבית שלך. אין לך מה לחפש כאן!
 
"את אמנו הביולוגית, אך אנחנו של הקב"ה, תפקידך לשמור עלינו שלא יאונה לנו כל רע, את אמורה רק להגן עלינו. בשביל זה הורים חיים. אבל את?! את עזבת אותנו! נטשת!! פרקת מעלייך כל רגש אחריות כלפינו, את מסתובבת איפה שאת רוצה, עושה מה שאת רוצה, ובכלל לא שומרת עלינו. להפך, את עושה לנו רע, פוגעת בנו והורסת אותנו.

"יש מי ששומר עלינו - אבא שבשמיים ואבא שלנו, שממלא את התפקיד בשלמות. תרחמי עלינו!! לא רצית אותנו - אז לא!! בגדת בתפקידך!! אז לפחות תני לנו להתמודד עם מה שעוללת לנו, תני לנו לנסות לחיות בשלום את החיים ההרוסים והאומללים שהפלת עלינו, ותעופי לנו מהעיניים.

"אמרת לסבתא שאת כבר לא שייכת לכאן, לא?! תפסיקי לכתוב לנו מכתבים נוטפי שקרים, לשלוח לנו מתנות מטופשות. שתדעי שאבא לא מעלים מאיתנו דבר, כמו שאת משקרת לעובדת הסוציאלית. שום מכתבים, שום מתנות. כל מה שאת שולחת אבא מעביר לנו, ועד היום קראנו כל מכתב, התרתחנו ושרפנו - גם השבוע, ביום רביעי, כשהגעת בבוקר עם החבר החילוני שלך (בעלך?) והיית לבושה בבגדי 'שחץ', שצעיף בקושי מכסה אותם, ועלית ותלית על הדלת את מכתבי השטנה שלך. שתדעי שהמכתבים היו אצל אבא הבוקר והוא הביא לנו אותם, וגם פוררנו לפירורים והעפנו לפח, כמו שעשינו לקודמים.
 

"את היחידה שמסיתה אותנו נגד עצמך, עם כל הכעס והשנאה בכל צעד שאת עושה. עיזבי אותנו, אין לנו כל קשר אלייך, אנחנו שונאות אותך וכועסות עלייך בצורה שלא תתואר, ומתנגדות בכל תוקף להיות איתך בקשר".

במכתב אחר, כואב במיוחד, שבו האות הראשונה בכל שורה היא לפי סדר הא"ב, כתבו הבנות: "אין לנו מילים להביע את כעסנו עלייך, אמא. ברחת לך לרמת גן, שם את חיה, אמא. גזרת עלינו חיים קשים ברשעותך, אמא. דמעות הורדנו ועוד נוריד עלייך, אמא. השארת אותנו יתומים. חיים כיתומים, אך עם אמא. והלכת לאן שהתחשק לך, אמא. זנחת אותנו, בשביל רצונותייך הפרטיים, אמא.

"חילונית את מסתובבת בלי להתבייש, אמא. טוב מהו חסכת מאיתנו לדעת למשך תקופה ארוכה, אמא. יללותינו טרם פסקו בגללך, אמא. כל שהיה חל נחשב בעינייך כאפס לעומת רצונותייך, לא כאמא. לקחת כל חלקה טובה שעוד נשארה, ולפי דברייך 'את עוד אמא'. מנעת מאיתנו להמשיך את חיינו ולהשתקם, אמא. ניסית להפריע שוב ושוב את שלוותנו, הזאת אמא?!

"סימנת אותנו כקורבנות לטבח - את בנותייך, אמא! עזבת אותנו לאנחות - לטיפולו המסור של אבינו, שעדיין בעלך, אמא (מסכן!) פינית לו את השטח ולא מתוך רצון טוב או אהבה, אמא. צעקותינו וכאבינו חלפו ליד אוזנייך ולא רצית לשמוע, 'אמא'. קרעת את ניסיונות איחוי לבבנו שוב ושוב, אמא. רק שלא נתרפא מכאבנו. למה, אמא??? שבת שוב ושוב בביקורים הרסניים, אמא. תודי שזה טמטום! תודי שזו לא אמא! אז מה זה כן???...!!!"
הבנות חתמו על המכתב: "מאיתנו ומדמעותינו".

הבנות מספרות כי שלמה גידל אותן לבדו. "שתי בנות התחתנו, ותמי יצאה מהבית. היו ארבע בנות בבית, ובכל שבת התארחה בבית בת נשואה. הוא היה עושה הכל לבדו. לא קנה אוכל בחוץ ולא הסתפק בלשים נקניקיות במים, אלא היה מכין אוכל טרי כל השבוע, וגם לפני שבת. הוא גם מעולם לא השמיץ את אמא. אמר לנו שאת אמא תמיד צריך לכבד".

בני המשפחה טוענים כי פרט לשנה הראשונה, אסתי כלל לא ניסתה להגיע לבנותיה. רחלי, הבת הבכורה, סיפרה במהלך השבעה למבקרים כי "אם היא היתה מתקשרת, לא הייתי מסוגלת לנתק לה, זו אמא שלי. לשלוח מייל פעם אחת לקראת החגים זה לא נקרא לנסות להיות בקשר. הרגשנו שכשהחגים מתקרבים והמשפחה חסרה לה, היא נזכרת בנו פתאום".
 
שאר הבנות טוענות כי אמן כלל לא ניסתה ליצור איתן קשר. "היתה הרגשה שהיא ויתרה עלינו", סיפרה אחת הבנות הצעירות. "את רוצה קשר? תילחמי! תצלצלי! תדפקי בדלת! היא לא עשתה את זה".

בני המשפחה אומרים: "למה להתאבד? רצית שהבנות יידעו כמה כואב לך? רצית לשנות את המצב? תני להן לקרוא ולהגיב. רחלי קיבלה את הספר בבוקר של היום שבו אסתי התאבדה, למה היא לא חיכתה שהיא תקרא את זה? אולי משהו היה משתנה? ברור שאם היא היתה יודעת שזה ייגמר ככה, הדברים היו נראים אחרת".

אחד הדברים הקשים בפרשה, לפחות מהצד החרדי, הוא התיאור הפורנוגרפי המפורט של חיי המין כביכול של אסתי ושל בעלה, תיאורים מפורטים על סדנת טנטרה ומפגשים מיניים עם מסאז'יסט. 
לדברי שלמה, שום דבר מזה לא התרחש במציאות. "הכל שטויות והבלים, לא היה ולא נברא", הוא אמר לקרוביו. "אנשים לקחו את הספר הזה ועשו ממנו 'כזה ראה וקדש', כאילו כל מה שהיה כתוב שם באמת קרה. זה פשוט לא נכון, שקר אחד גדול".

אחד האנשים הקרובים ביותר לשלמה וינשטיין מספר שלקח אותו לשיחה אישית כדי לברר את הפרטים. "הוא בכלל לא ידע מה זה טנטרה. גם על המסאז'ים טען שזה פשוט לא נכון, הם מעולם לא עשו מסאז' ביחד. אסתי קראה המון ספרים, גם מהסוג הזה, והיו לה דמיונות. היו כמה פעמים שהיא אמרה שהיא צריכה להשתחרר והולכת לעשות מסאז', אבל מעולם זה לא היה איתו ביחד. לא היה ולא נברא". 

"שלמה היה מזועזע מהתיאורים שסופרו עליו בתקשורת", אמר קרוב משפחתו. חוץ מהעובדה שהוא לא בן אדם אלים, הוא בכלל לא הבין איך זה יכול להיות. מה זאת אומרת להפוך אותה לשפחה? לתפוס אותה בשערות? להכריח אותה? אם הוא היה כזה אדם סוטה, איך היא הסכימה שהבנות יגדלו אצלו? הרי אף אחד לא הכריח אותה. היא אומרת בעצמה שחשבה שיותר נכון להן לגדול אצלו. אם כבר מישהו היה שפחה זה הוא, הוא היה כנוע לה ברמות. היא לא הרשתה לו לדבר עם האחיות שלו במשך תקופה מתוך קנאות. היא שלטה בו.

"צריך לקרוא את הספר ולראות כמה סתירות יש שם, זו עלילת הדם הכי גדולה שיכולה להיות. שלמה אומר שאם היא היתה בחיים, הוא היה יושב איתה ומדבר איתה. היה רוצה להסתכל לה בלבן של העיניים ושתגיד לו את האמת. אבל היא הלכה, אין לנו אפילו איך להתווכח איתה על העובדות. אין פה צדק".
 

"עברנו לא פחות מלינץ' תקשורתי", אומרים בני המשפחה. "אף אחד מאיתנו לא רצה להגיב, כדי לשמור על הכבוד של אסתי ועל החיים של הבנות הצעירות, אבל ניצלו את זה לפרסם מסכת של שקרים. תיארו שרבנים הורו לשלם לה פיצויים כדי לשתוק, כשהאמת כמובן הפוכה לחלוטין - היה הסכם גירושין וחלוקה של נכסים, וזה היה אחד הסעיפים שהיה קשור בדירה ובעסק. זה הסכום שהיא קיבלה במסגרת הסכם הגירושים. לא פיצויים, לא דמי שתיקה ולא שום דבר".

"הלינץ' התקשורתי היכה בנו ביום ההלוויה של אסתי", אומר יוסקוביץ'. "פתאום שמענו בתקשורת דברים עלינו, שלא חשבנו עליהם בכלל. למשל, אמרו שהמשפחה רוצה לחטוף את הגופה כדי שהיא לא תנותח. לא האמנו. בחיים לא שמענו על דבר כזה, ובוודאי לא ביקשנו שום דבר כזה מאף אחד. אם מישהו היה מעז לחשוב לחטוף את הגופה או משהו דומה, היינו מטפלים בו בעצמנו במלוא החומרה.
 

"בבוקר שמענו שתמי הולכת לבית המשפט, ולא ממש הבנו למה. השאלה כביכול היתה הלוויה חילונית או חרדית, ולנו לא היה מושג, אף אחד מאיתנו לא ביקש שום דבר, בטח שלא תהיה הלוויה חילונית. דיברתי בבוקר עם חנוך, אחיה של אסתי, ואמרתי לו: אתה אחראי, איך שתנהל את זה יהיה מקובל עלינו.

"במהלך היום תמי התקשרה וביקשה את הכתובות של האחיות, כדי לשלוח להן צווי בית משפט על פסיקת השופטים שצריך לעשות שתי הלוויות. אמרתי לה שאין לנו שום נגיעה לזה, לא ביקשנו כלום, ואנחנו בכלל לא צד בעניין. למעשה אין דבר כזה הלוויה חרדית או הלוויה חילונית. לשיר ולשים פרחים זו לא הלוויה 'חילונית'.

"מהרגע שקבעו שיש כביכול שני טקסים, פשוט הגענו למה שביקשו שנגיע. דחקו אותנו לזה. אף אחד לא התעמת על העניין הזה, לא התנגד ולא דרש כלום. הכל היה המצאה אחת גדולה".

יוסקוביץ' מציג מכתב של המכון לרפואה משפטית, שבו נכתב כי "על פי הרישומים הקיימים במכון הלאומי לרפואה משפטית, תיאומי הלוויה וסידורי הקבורה של המנוחה, אסתי וינשטיין ז"ל, נעשו בכפוף לצו בית משפט ובתיאום עם בת המנוחה, הגב' תמי מונטג. נוכל לציין כי לא נעשו תיאומים על ידי המכון עם גורמים אחרים". √

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg