ראשי » חדשות » צבא וביטחון

מלכת המדבר: לוחמת המוסד שהבריחה יהודים מאתיופיה

מועדון הצלילה התוסס בחופי הים האדום היה הופך בלילות לבסיס מבצעים, שתכנן וביצע את העלאת יהודי אתיופיה לישראל. יולה, מנהלת כפר הנופש הסודי שפתח המוסד באפריקה בשנות השמונים, מדברת לראשונה על מבצע "נמל בית"

בנמל התעופה של חרטום בירת סודן, בתור לבידוק לקראת טיסה לשווייץ, עמדה אשת עסקים. היא עלעלה במסמכי המסע שלה, ולפתע צד את עינה משהו שהעלה באחת את מפלס החרדה שלה. היא מתכוונת להמשיך משווייץ לישראל – מסלול עקיף הכרחי משום שאין וגם אז לא היו טיסות ישירות מישראל לחרטום, שאין לה יחסים דיפלומטיים עם ירושלים.

עוד כותרות ב-nrg:
- סקר חדש: קלינטון מגדילה את הפער מטראמפ
- מנהיג חדש: האם הארגון בוקו חראם יתמתן?
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

את הדרך הזו היא עשתה כבר פעמים רבות, תמיד בטוחה בעצמה ובסיפור הכיסוי שלה, מעולם לא חששה. אבל הפעם הטריד את מנוחתה משהו חריג בניירות. "זו הייתה הפעם הראשונה שהבטן שלי התהפכה כשעברתי גבול בסודן", היא נזכרת בריאיון שערכנו איתה השבוע. "אבל אני עוברת. איש לא שם לב".
 
היא נושמת לרווחה כשהפקידים הסודנים מאשרים את מעברה, אבל כשהיא עולה למטוס שוב צצה החרדה. "אני יודעת שמצפה משוכה נוספת", היא נזכרת, "בדמות פקיד ההגירה בשווייץ. אנחנו נוחתים ואני מגישה את הדרכון שלי, מחסירה פעימה. עד כה לא פחדתי. ידעתי מי אני ומה אני, חייתי את סיפור הכיסוי שלי, סמכתי על עצמי. גם בפעם הראשונה שטסתי לסודן לא חששתי מכלום. וכעת המחשבות רצות בראשי.

"מבט בדרכון, מבט בי, שוב מבט בדרכון, ואז צליל של חותמת, והפקיד מגיש לי בחזרה את הדרכון ומאחל לי בגרמנית יום טוב. אנחת רווחה. המשכתי לשמירת החפצים כי רציתי להשאיר את המזוודה שלי שם ולא לסחוב אותה למחרת, לטיסת ההמשך לתל-אביב. ולפתע אני רואה מולי, כמו בסרטי ריגול, גבר במעיל גשם ארוך וכובע כמו משנות הארבעים, סטייל הבלש מרלו, ואני מבינה שהוא מחכה לי. בלש? איש ביון שווייצרי? שוב כל התרחישים חולפים בראש. מה אני הולכת להגיד בחקירה?
 
"אני משתהה בכוונה בשמירת החפצים כדי לנסות להרוויח עוד כמה רגעים, ואחרי שאני מאפסנת את המזוודה שלי אני מתחילה ללכת לעבר הגבר במעיל, בצעדים מדודים. כשאני קרובה הוא קורא לי בשמי. אני מישירה מבט ועונה לו: 'כן'. והוא עונה לי: 'אני הנהג של המלון, באתי לאסוף אותך'".

לפי עדותה זו הייתה הפעם היחידה בכל משימותיה והרפתקאותיה במוסד, בשירות חשאי למען ישראל, שבה חשה פחד. נפגשנו השבוע בביתה שבשרון: בית מטופח, מלא חפצי נוי, ספרים ומזכרות מנסיעותיה הרבות בעולם, ובין הסלעים שבגינה רחבת הידיים - ברכה קטנה ובה דגים. למעלה משלושים שנה היא שמרה בסוד את סיפורה. אפילו הקרובים אליה ביותר נחשפו רק לפני חודשים אחדים למעורבותה במבצע.

במשך שנים הייתה כלפי חוץ מנהלת שירות בטיסות חברת אל-על: דואגת לרווחת הנוסעים, מבקשת מהם ליישר את משענת הכיסא או לחגור את חגורות הבטיחות לקראת המראה או נחיתה. איש מהם לא חשד שהדיילת הצעירה והתמירה במדי החברה, עם הקוקו האסוף, הייתה בעבר לוחמת מוסד באפריקה, שמילאה תפקיד חשוב במבצע "נמל בית", שבו הועלו אלפים מיהודי אתיופיה לישראל דרך סודן בשנות השמונים.

לאחר שהפרטים הותרו בפרסום וראו אור בכמה במות היא ניאותה לראשונה לשבת ולספר את סיפורה יוצא הדופן. החשיפה עדיין לא קלה לה. כמי שהתרגלה לחיות בצללים, היא עדיין מבקשת שפניה לא ייחשפו, ושתוזכר רק בשמה הפרטי: יולה.

יולה נולדה בגרמניה, ובגיל שנתיים עלתה ארצה. בילדותה רכשה שליטה מוחלטת בגרמנית, בעברית, באנגלית ובצרפתית. "למדתי בעירוני א', שנחשב אז לאחד התיכונים הטובים בעיר", יולה מספרת. "באותם ימים לא היה שאלון רצונות לפני גיוס, ובכיתה י"א הגיעו נציגי היחידות הצבאיות, ראיינו את הבנים ושאלו היכן הם רוצים לשרת. את הבנות לא שאלו, וזה הקפיץ אותי. לי זה היה מובן מאליו: מה שהבנים יכולים גם אני יכולה". היא שירתה בפיקוד המרכז, ואחרי השחרור המשיכה ללימודים בחו"ל והתקבלה למשרת דיילת בחברת התעופה הלאומית.

אבל גם באוויר וגם ביבשה, תמיד נמשכה אל הים. "כל החיים הייתי קשורה לים. כשהייתי נערה הייתי חברה ב'צופי ים'. בגיל 25 קניתי בית במושב בשרון, משכנתי אותו ונכנסתי לשותפות עם שני חברים בקניית יאכטה, הכי גדולה שהייתה אז בארץ. הורדנו אותה לאילת והיינו יוצאים להפלגות, לצלילות ולסיורים ימיים עם תיירים בעיר הדרומית".

אהבתה הגדולה למעמקים הייתה גם כרטיס הכניסה שלה לעולם הצללים של השירות החשאי למען ישראל מעבר לגבולות המדינה. "הפרטנר שלי לצלילות היה בחור בשם רובי", היא מספרת על מי שיצר את הקשר בינה ובין המוסד. "מדי פעם הוא היה נעלם, ואז חוזר לאילת. יום אחד בשנת 1982 הוא פתאום אמר לי: 'אני רוצה שתכירי מישהו'. הוא הציג לי בחור בשם דני.
 

"דני התחיל להתעניין בחיי האישיים: מי אני, איפה גדלתי. תהה על קנקני. רבים מחבריי היו אז בצבא ובשב"כ, חלקם יוצאי שייטת ומטכ"ל, ובחוש הבנתי שדני ורובי עובדים במוסד. הם חשבו שאני מתאימה ושאלו אם הייתי רוצה להצטרף. מבחינתי לא הייתה בכלל שאלה. התשובה הייתה ברורה".

אבל במוסד באותם ימים עדיין לא היה מקובל לשלוח לוחמת ל"ארץ יעד". איש המוסד דני – הלא הוא דני לימור, שקיבל את משימת הפיקוד על העלאת יהודי אתיופיה לארץ בראשית שנות השמונים - היה צריך למכור את הרעיון לממונים עליו. המפקד הישיר שלו, אפרים הלוי, היה ראש יחידת "ביצור", שפעלה להעלאת יהודים ממדינות ערב ולאבטחת מוסדות יהודיים ברחבי העולם. והוא התנגד נחרצות. "מבחינת הלוי - שומו שמיים, לוחמת לארץ יעד? מה פתאום. רק לוחמים. דני לא ויתר, והגיע עם זה עד ראש המוסד יצחק חופי, חקה. הוא דווקא לא התנגד, והנחה את הלוי לבדוק אותי.

"הייתה לנו פגישה מעניינת מאוד בבית קפה, דיברנו על הא ודא. הוא איש יודע ספר. בסוף השיחה הוא שאל אותי אם אני יודעת משהו על עבודה חשאית. אמרתי לו: רק מה שקראתי בספרי הריגול של ג'ון לה-קארה. זה כנראה קנה אותו לגמרי. הודיעו לי שעברתי".
 
היא הוזמנה אז לפגישה רשמית עם דני והצוות שלו, שהתחילו להתארגן לקראת המבצע. לכאורה, יולה לא הייתה צריכה לדעת דבר על המשימה עד הפגישה הזאת. ובכל זאת משהו כנראה התגלה לה, בתת-המודע. "לפני שיצאתי לפגישה נתקלו עיניי בגיליון של המגזין 'נשיונל ג'יאוגרפיק', שהייתי מנויה עליו. הגיליון הוקדש לסודן. לא יודעת מה גרם לי לכך, אבל הבאתי איתי את המגזין לפגישה, וכשנכנסתי זרקתי את הגיליון על השולחן. הם עמדו פעורי פה. לא הבינו איך ידעתי", היא נזכרת בחיוך. 

אחר כך הגיעו תהליכי גיוס מסודרים, שכללו מבחנים, תרגילים, פסיכולוג ופסיכיאטר. "לוחמי המוסד לא עוברים קורס בתוך המערכת, אלא בקבוצות קטנות, בשביל המידור. היינו אז ארבעה-חמישה אנשים, ומתוכם התקבלו שניים: אני ועוד אחד". את המשוכה הקשה ביותר למעבר הציב דווקא הפסיכולוג של הארגון.

"הוא לא המליץ עליי בהתחלה. הוא אמנם מצא בי יכולות מאוד גבוהות, אבל לא התבייש לומר לי בפנים שיש לו בעיה עם הזהות הנשית שלי", היא אומרת. "זו הפטרונות של הגברים, שתמיד יודעים מה טוב לנשים. למה בעיה בזהות הנשית שלי? כי החלום הרטוב שלי הוא לא לכבס חיתולים לתינוק?".

רק לאחר שהפסיכולוג השתכנע והיא השלימה את הליך הגיוס, הוצגו בפניה פרטי המבצע. התוכנית להעלאת יהודי אתיופיה נולדה במכתב שכתב איש החינוך היהודי-אתיופי פרדה אקלום לסוכנות היהודית. במכתב הוא ביקש סיוע בחילוץ יהודי אתיופיה מהמדינה, בגלל הידרדרות מצבה הביטחוני, החברתי והדתי של הקהילה במדינה האפריקנית הענייה. לפי הנחיית ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, אנשי המוסד יצאו לאתיופיה לאתר את היהודים. "דני קיבל את המשימה", מספרת יולה.

"הוא הסתובב באתיופיה במשך תקופה עד שמצא את פרדה אקלום, כותב המכתב, ויחד הם החלו לגבש תוכנית להעלאת הקהילה לישראל. לאתיופיה אין גישה לים, ואז היא הייתה סגורה ומסוגרת. המשטר סירב לאפשר ליהודי אתיופיה לצאת מהמדינה באופן מורשה, והיהודים החלו במסע רגלי קשה וקטלני ממקומות מגוריהם באתיופיה למחנות בדרום סודן.

"היו שם אז מחנות פליטים מכל אפריקה. דני עבר לסודן, וחרש את המדינה כאנתרופולוג וכאיש עסקים ובכל מיני כיסויים שהיה צריך להחליף מדי פעם. הוא יצר קשרים. יחד עם אקלום הוא החל להוציא אנשים, בזהויות מפוברקות, בטיסות מסחריות שיצאו מחרטום הבירה. אבל הדבר עורר את חשדן של הרשויות, שעצרו את אקלום, ודני הגיע לשחרר אותו. שניהם הבינו שדרושה דרך אחרת, יצירתית יותר".
 

הפתרון שמצאו במוסד היה לשלוח אונייה ישראלית ללב ים סוף, מול חופי סודן, ובאותו הזמן להביא עולים יהודים במשאיות אל החוף. לוחמי שייטת יירדו אל החוף בסירות, יאספו את העולים היהודים, יביאו אותם אל סיפון האונייה הממתינה בים – והדרך פתוחה צפונה, אל חופי ארץ הקודש. "עכשיו רק היה צריך למצוא נקודת חוף מבודדת שממנה יהיה אפשר לקחת אותם", מסבירה יולה. "דני התחיל לסייר לאורך החופים, עד שהבחין במפרץ יפהפה עם שורת בתים שנראו לקוחים ממקום אחר לגמרי, לא כמו החושות הסודניות הרגילות. הוא התקרב למקום וגילה שהוא נטוש, מלבד שומר ששמו אבו-מדינה.

"השומר הזמין את דני לקפה, אסף זרדים, הדליק מדורה על הארץ, הרתיח מים ובישל קפה שטחן באבנים מול העיניים שלו. בשיחה התברר שאנשי עסקים איטלקים הקימו במקום כפר נופש, ואז עזבו. דני החליט לחקור. התברר לו שהכפר עבר לבעלותה של חברת התיירות הממשלתית של סודן, אז הוא הציג את עצמו בפניהם כנציג של חברה זרה והגיע איתם להסכם: הוא יחכור את המקום ויפעיל אותו ככפר נופש ואתר צלילה".

כדי לבנות את מערך הובלת יהודי אתיופיה אל החוף, חזר דני לארץ והתחיל לגייס אנשי שטח וצוללנים מהשייטת. כששמע על יולה המשיטה תיירים בסיורי צלילה במפרץ אילת, הציע גם לה להצטרף. "כמעט כל החבורה הורכבה מאנשים שלא הגיעו מבין לוחמי המוסד", מספרת יולה. "היו דרושים אנשים שונים בשביל המבצע הזה".

כשהגיעו לסודן התחילו אנשי הצוות של דני להכשיר את כפר הנופש, שכונה "ארוס". הם שיפצו את המבנים, הכינו אותם לאירוח, שכרו אנשי צוות ועובדים, וגם רכשו כלי רכב ומשאיות, שישמשו אותם בהמשך להבאת היהודים אל החוף ממחנות הפליטים בדרום המדינה.

את החשמל ייצרו בכפר הנופש באמצעות גנרטור. מי שתייה ושימוש פוזרו אל הביתנים מבריכת מים גדולה שנחפרה במקום. את המים לבריכה הביאו אנשי הצוות באמצעות מכליות ממעיינות ששכנו במרחק ארבע שעות נסיעה. אבל הייתה עוד אפשרות לייצור מים. "היה מתקן גדול מגודר בפינת המתחם. התברר שזה היה מתקן התפלה שהסעודים שלחו לסודנים, בתקווה שיוכלו לעשות מההתפלה עסק. היו עליו כיתובים בעברית, והתברר שזה מתקן התפלה שנקנה בארץ.

"בשלב מסוים הברחנו אל הכפר גם מתקן התפלה קטן משלנו, מה שהוריד את הלחץ מהמכליות". את המזגנים הביאו מישראל. "במקום שנמצא מדרום למצרים, סמוך לקו המשווה, יכול להיות חם מאוד. הברחנו באמצעות חיל הים מזגני חלון ישראליים שמחקו להם את סימני הזיהוי. טכנאים ישראלים שהגיעו בסיפור כיסוי התקינו אותם בחדרים".

בתחילה אנשי הביטחון הסודניים חשדו בחבורת הגברים שהסתובבו בחוף, נוסעים וחוזרים וקונים ומסיירים. "רק כשהגעתי והכריזו עליי כמנהלת כפר הנופש, כולם הבינו שאנחנו הולכים לפתוח אותו באופן רשמי", אומרת יולה. "מפלס החשדנות ירד באחת".
 

איך הגעת לשם, פיזית?
"בטיסה מאירופה. אפרים הלוי, שבהתחלה התנגד לשלוח בחורה לארץ יעד, נורא פחד עלי. הוא קבע שבנסיעה הראשונה שלי - לא משנה שכל החיים אני מסתובבת בכל העולם וטסה - אני מגיעה לציריך, וצריכה להסתובב שם יומיים עד שאני ממשיכה לסודן. את ציריך אני מכירה כמו את כף ידי, כי אני מסתובבת שם מילדות, ובכל זאת הצמידו לי מאבטח, לוחם מוסד שליווה אותי יומיים כמו צל. אבל אחרי ציריך, לחרטום אני נוסעת לבד, זה בסדר", היא צוחקת.

כשיולה הגיעה לכפר היא הפכה אותו למועדון נופש שכמוהו עוד לא היה באזור. "קנינו ציוד, מקפיא, ולא ייאמן לאיזו רמת אירוח הגענו. כשהיו אירוחים היינו מגישים שלוש ארוחות, והשתדלתי שבקצת האמצעים שהיו לנו - שום ארוחה לא תהיה כמו ארוחה אחרת. לא היו מוצרי חלב, אז ייצרנו חלב מאבקה. הבאנו מכונת יוגורט. הבאנו גבינות שמחזיקות מעמד ללא קירור – 'לה ואש קירי', ייבוא מצרפת. זה לא מתקלקל. היו לנו שלושה טבחים בראשות השף מוסא, צוות של 18 עובדים. לא היה כלום, ובכל זאת הצלחנו להגיע לרמת אירוח מטורפת".

כפר הנופש "ארוס" הפך במהרה לאתר המועדף על שמנה וסולתה של סודן – מההנהגה הפוליטית והדיפלומטית ועד עשירי המדינה. "זה היה מקום הבילוי של החברה הגבוהה של סודן. בחגים כל הדיפלומטיה של חרטום הייתה מגיעה. כל השגרירים היו מבלים אצלנו. יום אחד האישה של השגריר המצרי אמרה לי: 'אני כל כך מעריכה את מה שאתם עושים. אני חיה פה, אני יודעת כמה זה קשה, ולא להאמין איזו רמת אירוח'.

"היה אצלנו מושל העיר הגדולה הקרובה, פורט-סודן. היה לי קשר טוב איתו אחרי שאירחנו אותו ללא תשלום. בתמורה הוא עזר לנו לא פעם. בשביל מפקד המשטרה המקומית הברחתי ויסקי, משקה אסור בסודן, ותמורת זאת כלי הרכב שלנו יכלו לנוע באופן חופשי בכל מקום באזור בלי שיעצרו אותם. אפילו שרי ממשלה הגיעו מפעם לפעם.

"קשר חשוב מאוד שיצרתי היה עם מנהל חברת הדלק המקומית. את הדלק היינו צריכים לאגור בחביות, כי לא היו תחנות דלק בדרכים ובכבישים, והדלק היה חשוב מאוד למבצעים בזמן ההעברה של העולים. כך שהקשרים הטובים שלי איתו - בייחוד בתקופות של צמצום בדלק - עזרו כדי להשיג כל מה שנחוץ בתחום הזה".

יולה טיפחה מערכת קשרים חשובה אחרת עם הנספח הצבאי של שגרירות צרפת. "הוא היה מגיע באופן קבוע ומספר לנו כל מיני דברים שקורים, כל מיני סודות על הצבא המקומי. הוא כמובן לא ידע שאנחנו אנשי ביון. בייחוד ניסינו לדלות ממנו מידע על אמצעים שיש לצבא המקומי מבחינת רדאר ומכ"מים, כי חששנו שיוכלו לזהות את הסירות שלנו. כשהוא גילה לנו שלצבא הסודני אין אמצעים כאלו, רווח לנו".
 

אז לכפר יצא שם בכל סודן.
"בטח, פתאום היה מה לעשות שם באזור. בפורט-סודן, במרחק של שלוש שעות נסיעה, היו באותם ימים שני בתי קפה כמעט בלי כלום, מועדון אחד – British Club – ומלון אחד ישן, Red Sea Hotel. לא היו הרבה תיירים, אבל היו עובדים של חברות זרות. לא היה להם איפה לבלות, עד שבאנו ופתאום היה להם מקום".

כפר הנופש התנהל כעסק לכל דבר: עם הזמן הגיעו אליו צוללים, נופשים ותיירים מכל העולם, והכסף זרם. אבל יולה והצוות ניצלו כל דינר וכל קשר שקשרו עם המקומיים ועם הדיפלומטים למען המטרה האמיתית - העלאת יהודי אתיופיה. "הייתי נוסעת שם במדבריות, ושמי כבר הלך לפניי", נזכרת יולה.

"הבדווים, שבט הדנדוואה, לא האמינו כשראו אישה לבנה נוסעת בשבילי המדבר. בפורט-סודן הייתי אטרקציה. לא היו שם כמעט בחורות לבנות צעירות. כל זה פתח בפניי דלתות. ניצלתי זאת כדי לאגור דלק, ששימש למשאיות שלנו שהיו צריכות לנסוע לדרום המדינה ולהביא משם את היהודים. ניצלתי זאת גם לאישורי מעבר ופתקים לחניה, ולכל מיני זכויות יתר אחרות שנורא עזרו לנו". 

אמצע הלילה. שקט בכפר הנופש, והגלים מכים בחוף. העובדים הבדווים שסיימו את ניקיון המטבח לאחר יום נוסף בכפר הנופש יושבים במעגל מול המדורה. לפתע יולה וכמה מחבריה יוצאים החוצה ורצים אל הים, מנופפים אל הבדווים לשלום. "אירופים משוגעים", הבדווים חושבים, ורואים איך החבורה עולה על סירות ונעלמת אל החשיכה. הם כבר רגילים: יולה וחבריה שטים שוב אל הים האפל, לעוד צלילת לילה.

אלא ששוב ושוב, בלי שהבדווים ידעו, יולה ואנשי המוסד לא יצאו לסתם צלילה אלא למפגש חשאי במים בינם ובין לוחמי שייטת על גבי סירות "סנונית" ישראליות. "כמה ימים לפני מבצע עלייה היינו יוצאים עם סירת זודיאק, כביכול לצלילה", מספרת יולה. "לוחמי השייטת היו יורדים מהספינה 'בת גלים', שעגנה בלב ים, והיינו פוגשים אותם על הסירות, מתכננים, מתאמים את כל הפרטים - שעת יעד ונקודת מפגש - וחוזרים לכפר".

לקראת כל מבצע הכפר היה מתמלא בתיירים ובמבלים. עם הינתן האות היו יוצאים כולם בכלי רכב באישון ליל - בכל פעם שתי משאיות או טנדרים - למסע בן יומיים לכל כיוון, אלף קילומטרים של נסיעה, עד למחנות הפליטים בדרום סודן, ליד גבול אתיופיה. שם הם היו מעמיסים בכל משאית כמה שיותר יהודים, ומתחילים לעשות את הדרך בחזרה.
 

"הם היו נעים רק בלילה", היא נזכרת. "ביום ירדו מהמשאית והתחבאו בוואדיות עם כלי הרכב. בסוף הם היו מגיעים לנקודת החבירה, מפרץ שומם כמה קילומטרים מצפון לכפר. אנשי הדממה היו מגיעים לשם, מעלים אותם על הסירות ושטים בחזרה ל'בת גלים'. הם כמובן אף פעם לא הגיעו לתוך הכפר או סמוך לו, כי עובדים מקומיים היו יכולים לגלות את הסוד בקלות.

"אמצעי הקשר עם השייטת היו די פרימיטיביים, מכשירי קשר ישנים. תוכנית המילוט הייתה שאם קורה משהו אני יוצאת ללב ים על זודיאק עם 'רינה', מכשיר איתור שמשדר למסוקים, ו'אנחנו כבר נאתר אותך'".

הספינה "בת גלים" הייתה שטה עם העולים על סיפונה עד לאילת, ושם היו מורידים את העולים אל חופי הארץ המובטחת. "הציבור ידע שהם מגיעים, אבל לא ידע איך. זה היה סוד כמוס. גם הרבה מהעולים לא ידעו איך ומה. הם לא נחשפו לכפר, וגם אמרו להם לא לדבר על זה יותר מדי. הרבה מהם ממורמרים על זה: טוענים שאמרו להם להיות בשקט, או שהמוסד שומר על חשאיות מיותרת כדי להמעיט את חלקם של יהודי אתיופיה בעלייה. זה לא נכון".

למעלה מעשרת אלפים יהודים עברו תחת ידי צוות המוסד בכפר הנופש "ארוס". המבצעים יצאו לפועל אחת לחודש או חודשיים. הרשויות ניסו מפעם לפעם "לרחרח" סביב כפר הנופש, אבל הביטחון העצמי של יולה והקשרים שיצרה סייעו לה לצלוח את הפשיטות של כוחות הביטחון הסודניים.

"היה לנו קשר טוב עם מישהו שחי לא רחוק מאיתנו, בבית נדיר בצד השני של המפרץ", היא מספרת. "זה היה מקום בלתי מיושב לחלוטין, והבחור כנראה היה מבריח. היו שם הברחות מג'דה (עיר נמל ענקית בחופי ערב הסעודית) לסודן ומסודן לג'דה. הרשויות כנראה חשדו בנו שאנחנו עוסקים בהברחה, ולא ידעו איזו. הם חשבו שזו הברחה מסחרית, פשוט כי לא עלה במחשבתם שום דבר אחר.

"עם הבחור ההוא יצרנו קשרי ידידות - המטבח שלנו סיפק לו לחמניות וכל מיני מוצרים אחרים - ולילה אחד הוא הגיע לכפר וביקש לדבר איתי בשקט, הזהיר אותי שתהיה פשיטה. לילה שלם עסקנו בהסלקה של כל דבר שהיה יכול להפליל אותנו, כולל בקבוקי משקאות חריפים. קשרנו אותם לחבית באמצע המפרץ כדי שלא יגלו אותם.

"למחרת בבוקר דופקים בדלת. בחוץ עומד קצין צבא צעיר - מאחוריו כיתה של חיילים חמושים עם מקלעים שלופים - והוא מבקש ממני לעשות חיפוש בכפר, וכמובן להתחיל בחדר שלי. הזמנתי אותו בחיוך. הוא נכנס והתחיל לחפש, אבל מאוד התרגש מהעובדה שהוא פתאום נמצא לבד בחדר עם אישה מערבית, מחזה בלתי שגרתי בסודן המוסלמית של אז. לא עבר זמן רב והוא התיישב מולי ודיבר איתי. שוחחנו שעה ארוכה עד שהוא הבטיח שיבוא לבקר, יצא החוצה, אסף את החיילים ונעלם. נגמר החיפוש".
 

לא פחדת?
"אתה לא חושב על פחד באף רגע. אתה חושב על מה שאתה רוצה לעשות. הייתי עם ביטחון עצמי כזה שאולי אפילו הייתי מעט יהירה. אבל אתה לא יכול ללכת למקום כזה ולהתחיל לפחד".

יש מעין הילה סביב התפקיד של לוחמת מוסד. מה היחס בין הדימוי של אנשי הגשם והצללים, בפינה אפלה עם מעיל ארוך, שמחזיקים אקדח מתחת לבגד, ובין העבודה האפורה היומיומית?
"חוץ ממי שיושב במטה, אין עבודת שטח שהיא אפורה. אתה צריך להעלים את הזהות שלך, להיזהר; אתה בסכנה, מוצף אדרנלין. גם מה שאתה עושה בשטח - אלה לא דברים שגרתיים. זו לעולם לא עבודה אפורה. כן, לפעמים אתה חי את היומיום במסגרת כיסוי מסוימת, אבל סיפור הרקע והעובדה שאתה לבד מול הסביבה שלך תמיד מוסיפים נופך מסתורי".

בסך הכול הייתה יולה בסודן כמעט שלוש שנים. "בכל פעם בין חודשיים לשלושה ברצף, ואחריהם חופשה של שבועיים בארץ, ואז שוב חזרתי. כשלא הייתי החליפה אותי לוחמת המוסד גילה".

איך עוברים בין להיות הצעירה הישראלית יולה ובין לשחק את מנהלת כפר הנופש "ארוס'" בסודן?
"אתה יודע מה? הגעתי למצב שהייתי אשת העסקים ההיא ובכלל לא הבחורה מפה. שכחתי מי אני, שכחתי את החברים שלי. שיחקתי את התפקיד. פעם אחת הגיעו לכפר שני עובדים זרים ממדינת הכיסוי שלי לשהות ממושכת של שלושה שבועות, וסיפור הכיסוי עמד למבחן. אחד מהאורחים, שעבד בחברת חציבה בסודן, הסתובב סביבי כל הזמן. גם אחרי שבועיים של שיחות איתו, שבהם אני מעלה זיכרונות ושרה שירי ילדות, הוא לא הצליח לעלות עליי.
 

"תאר לעצמך לפגוש כישראלי מישהו שמעמיד פנים שהוא ישראלי בארץ זרה. לא תעלה עליו מיד? במדינת הכיסוי שלי יש המון ניבים, ואני מדברת את הדיאלקט של המשכילים מאזור הצפון. בסיפור הכיסוי שלי באתי מהדרום, מהכפרים, מהאזורים הנחשלים. אז לא דיברתי במבטא הטבעי שלי. האורח ההוא היה מאזור הצפון, אבל לא זיהה כלום. הוא שאל אותי מאיפה אני, ועניתי לו שאני מהכפר זה וזה באזור הדרום. הוא ענה לי: 'אה, שומעים באמת שהמבטא שלך אחר'.

"אז אם היית שואל אותי באותם ימים מי אני, הייתי לגמרי הבחורה ההיא, מכפר הצוללנים 'ארוס' בסודן. הייתי יכולה להישאר לחיות שם. אהבתי את המקום ואת הפעילות. בניגוד לחלק מאיתנו, יכולתי להישאר בסודן לתקופות ארוכות כי יש לי יכולת התנתקות טובה. גם לפני כן לא הייתי מתקשרת הביתה כשהייתי יוצאת לטיסות ומסעות".

וכשחזרת לארץ, לחופשה - איך הרגשת?
"לא הייתה לי סבלנות. הייתי פוגשת אנשים ולא זוכרת מי הם בכלל, הייתי בעולמות אחרים. החברים שלי כמובן לא ידעו לאן נעלמתי. הייתי חוזרת שזופה, והם היו בטוחים שמצאתי מאהב עשיר שלוקח אותי להפלגות. אבא שלי דאג לי וחיפש אותי בכל העולם, כי לא סיפרתי כלום. הוא חשב שברחתי, והתקשר לחברים ולחברות שלי בכל העולם כדי לנסות לאתר אותי. רק חבר אחד, חובב חידות חמיצר, הצליח לגלות בכוחות עצמו איפה אני נמצאת, דרך קשרים".

במבצע "נמל בית" לא השתמשו רק בספינות חיל הים כדי להעלות את יהודי אתיופיה. לוחמי המוסד גייסו למשימה גם את חיל האוויר, שהנחית מטוסים בסודן בסיוע אנשי כפר הנופש "ארוס". "כשדני עבר לתפקיד אחר באירופה, החליף אותו אדם שהיה טייס בעברו. חיל האוויר שלח שני טייסים עם סיפור כיסוי, שהלכו ובדקו יחד איתו אם אפשר להנחית את המטוסים במדבר. חוות הדעת שלהם הייתה חיובית, והמבצע יצא לדרך.

אני עוד הספקתי להשתתף בשני מבצעי עלייה שיצאו לפועל עם חיל האוויר. המטוסים היו נוחתים במדבר - בלי מסלול, עם סטיקלייטים, כמה אורות, זהו, בחושך מוחלט. כל פעם במקום אחר. זה כבר היה בתוך המדינה, קרוב למחנות הפליטים של עולי אתיופיה הרבה יותר מהכפר שלנו, שהיה ממש בצד השני של סודן".
 

אבל כמה שבועות לאחר הנחיתה הראשונה הבינו בירושלים שהזמן אוזל: השלטונות בסודן מזהים את המערכת הישראלית במדינה, ויש לחלץ את אנשי המוסד ולהשיבם ארצה. "עם הזמן התחלף המשטר, ועוד עבדנו תחתיו עם חוקי השריעה", מסבירה יולה.

"אבל אז הייתה סדרת אירועים שאי אפשר לפרט אותה, ובעקבותיה הבנו שהאדמה תחתינו בוערת. היינו צריכים להתקפל באופן מיידי. לקחנו איתנו את כל החומרים המפלילים, ועלינו עם כלי הרכב ועם הציוד למטוסי הרקולס שנחתו במדבר. אני כבר הייתי אז בארץ. אבל המשימה לא הושלמה, אז צוות חדש הגיע ובנה סיפור כיסוי שונה. אנחנו כבר כולנו 'נשרפנו', לא יכולנו לחזור".

נפגשת פעם בארץ עם מישהו מאלה שעלו בעזרתכם, דרך הכפר?
"בוודאי. אני לא יכולה לזהות אותם, אבל כשחזרתי לעבוד באל-על פגשתי דיילת אתיופית ושאלתי אותה איך עלתה. היא סיפרה לי שהגיעה דרך סודן ודרך הים, אבל כמובן לא יכולתי לספר לה על החלק שלי במבצע. הבת של פרדה אקלום, בחורה צעירה, היא חברה טובה שלי עד היום. לקחתי אותה תחת חסותי כמנטורית, והיום אני מסייעת לה בעסקים".

אחרי המבצע חזרה יולה לעבודתה באל-על, והתקדמה עד לתפקיד ראש מחלקת הדיילות. לאחר פרישתה מהחברה היא המשיכה לעסקים. נשים כמוה במוסד, באותם הימים, פרצו דרך לנשים הבאות אחריהן בגוף הביון של ישראל, אף שלאחר המבצע בסודן היא בחרה לא להמשיך במוסד. "במוסד יש אנשי מטה ויש לוחמים", היא אומרת.

"הרבה לוחמים מגויסים לתקופות קצרות, למשימה אחת או כמה, או ליחידות מבצעיות ספציפיות. אחר כך, אם הם רוצים להישאר, הם עוברים ליחידה אחרת. חלק מאיתנו עברו. גם לי הייתה אפשרות כזו, אבל בחרתי לא להישאר. החיים שלי היו שונים, ולא הייתה לי סיבה להמשיך. אבל מי שהחליפה אותי בכפר נשארה במוסד ועברה ליחידה מבצעית אחרת. עוד בחור, קצין שייטת שהיה איתי הרבה, נשאר גם הוא במוסד לאורך שנים. הרוב לא נשארו.

"הם רצו שאמשיך ואשתלב ביחידה מבצעית. דני ביקש, ואמרתי שאני לא רוצה. הסיבה היחידה לסירובי הייתה שאז הבנתי שבתור אישה אני תמיד אהיה כינור שני. בשנים ההן זו הייתה מציאות אחרת לגמרי. היום זה כבר השתנה, ואין ספק שהם גילו שבנות זה לא מה שחשבו".
 

מה, לא היו נותנים לך כאישה לפקד על מבצע?
"לא. אולי עם השנים כן, כי כאמור דברים השתנו מאז, אבל בשנים ההן היה ברור לגמרי שיש תקרת זכוכית לכל הבנות. היה לי קשה עם זה, כי ברוב הפעמים שהייתי במשימות - ואולי אני טועה - הרגשתי שהייתי טובה יותר מהבנים. יותר מהירה, יותר נבונה, עם יותר פתרונות. זה משהו שגם קרה לי בצבא, מן הסתם. אם הייתי שוות ערך לאחרים, אולי הייתי נשארת במוסד".

לא היו לוחמות מוסד לפנייך?
"היו, למשל סילביה רפאל, שהייתה חלק מהחוליה שנלכדה בלילהאמר (אחרי החיסול השגוי של המלצר המרוקני אחמד בושיקי, שזוהה בטעות כ'נסיך האדום' עלי חסן סלאמה, שהשתתף בטבח הספורטאים הישראלים במינכן). אבל כמעט לא היו לוחמות ביחידות האלה. לכן היה צריך אישור מיוחד בשבילי מראש המוסד. היום יש כבר לוחמות לכל דבר".

מה זה אומר מבחינתך, להיות לוחמת מוסד, בפרספקטיבה מאז ועד היום?
"קודם כול זה תלוי בבן אדם עצמו, אישה או גבר. אבל היתרון של נשים הוא שפחות חושדים בהן. זה כלי חשוב לסוכנת, והוא פותח המון דלתות. אישה יכולה לעשות מניפולציות על גברים. מול אישה גברים יותר עדינים, יותר מתחשבים, פחות חושדים, קל להם לדבר. מצד שני, יש סיטואציות שאי אפשר לשלוח אליהן אישה. אם צריך לגייס ערבי באירופה, אישה לא יכולה לעשות את זה כי הוא צריך מישהו שווה ערך מבחינתו. לכל אחד יש יתרונות וחסרונות. נשים יכולות להיות כלי חשוב. צריך להתייחס אליהן לפי מה שהן יכולות לתרום".

מההיכרות והניסיון שלך, יש פרופיל מסוים ללוחמת מוסד?
"אני לא חושבת. הפרופיל משותף לנשים וגברים. כל איש מבצעים צריך להיות בעל תושייה, מחשבה מהירה, עצבי ברזל, דם קר. לא לאבד עשתונות. צריך עוד יכולות, לפי התפקיד. לא משנה אם זה גבר או אישה".

דיברת על מניפולציות, ואנחנו מכירים את סנדי, למשל, שהייתה בצוות שלכד את מרגל האטום מרדכי וענונו.
"סנדי לא הייתה לוחמת מוסד. גייסו אותה כדי לפתות מישהו. המוסד מעולם לא השתמש בישראליות כנערות פיתוי, ותמיד השתמשו בסייעות זרות. המקרה של סנדי התפרסם, אבל הוא נדיר מאוד. לא השתמשו בלוחמות מוסד או גייסו אותן לשם זה. אם היו מגייסים אותי לשם זה, הייתי אומרת לא, תודה. זה לא משהו שהייתי רוצה לעשות. לא כי אני לא יכולה לפתות או לא יכולה ליצור ידידות, אם צריך, אבל שזו לא תהיה הגדרת התפקיד שלי. היכולות שלי הן במקומות אחרים".
 

 
בעבר היו דיווחים שהמוסד דרש מלוחמות לא להיכנס להיריון, או לא להתחתן. יצא לך להיתקל בכך?
"אולי רק לתקופה קצרה. לא נתקלתי בזה כהנחיה. אגב, הייתה תקופה שגם באל-על זה היה ככה. כשהתקבלתי לעבודה באל-על, היה ברור שברגע שהתחתנת נאלצת לעזוב את העבודה. גברים יכלו להתחתן, נשים לא. כי זה פוגע בחיי משפחה. אבל היום זה אחרת, ואישה היא בדיוק כמו גבר.

"לו התפקיד לא הורס את הזוגיות? זה לא מפריע לו? יש גברים שרוצים חיי משפחה מסודרים, ויש שרוצים מעבר לזה. אותו הדבר אצל נשים. קציני צבא ומשטרה לא מנהלים זוגיות? לא משלמים מחיר? מי שרוצה משהו בטוח, שיתחתן עם פקידת בנק.

"לפני כמה זמן הייתי מנטורית לבוגר שייטת לקראת האזרחות. היה שם בחור שהתלבט. הוא התחתן לא מזמן, ושאל אותי על חיי משפחה במוסד. אמרתי לו: אתה צריך לחשוב מהבטן. מה הלב שלך אומר? אתה רוצה לחיות חיים בטוחים ומסודרים? אז אל תבחר בזה. אי אפשר להגיד שזה מקלקל, השאלה היא מה אתה רוצה, מה המשפחה שלך רוצה, ואיך אתה מתנהג, איך אתה מפצה את המשפחה על זה שאתה לא שם".

היום דרגי השטח במוסד מלאים בנשים. "זה עולם אחר", אומרת יולה. "ההיררכיה בארגון עדיין גברית, ועוד אין הרבה נשים בדרגי הפיקוד, אבל זה מחלחל. אנחנו בתחילת הדרך. הייתי ממליצה לכל בחורה שלא תפחד משום דבר שהיא רוצה לעשות. חיים רק פעם אחת, ואי אפשר לחיות חיים ללא משמעות. שלא יגידו לכן שזה לא מתאים לבנות: מי שמתאימה - שתנסה".

לדעתך עוד נראה בישראל ראשת מוסד?
"אני מקווה מאוד. בבריטניה כבר הייתה אישה בראשות ארגון הביון MI5".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg