ראשי » חדשות » בעולם » חדשות חוץ

צבא האמת: החנונים שנלחמים בידיעות מדעיות מזויפות

מחקר מפוקפק מוצג כתגלית מרעישה, ונתונים סטטיסטיים עוברים עיבוד כדי לזעזע את הקוראים. ידיעות מתחום המדע המתפרסמות בארץ ובעולם הפכו מזמן לפס ייצור של כותרות צעקניות, שהקשר בינן ובין המציאות קלוש ביותר

בסוף שנת 2001 נדמה היה שהציבור האנגלי מתעניין רק בשאלה אחת: האם ננעצה בירכו של העולל ליאו בלייר מחט שהזרימה לגופו את תרכיב החיסון המשולש, אם לאו. כשראש הממשלה טוני בלייר נשאל האם נתן לבנו את החיסון, הוא סירב לענות, והממלכה המאוחדת רעשה וגעשה. החיסון המדובר, MMR - תערובת נגיפים חיים מוחלשים של חצבת, חזרת ואדמת - גדש את עמודי העיתונים באותה שנה, הפך לנושא המדעי הפופולרי ביותר במאמרי דעות ובמאמרי מערכת, והניב את מרב מכתבי הקוראים לשנה זו.

עוד כותרות ב-nrg:
- אלפי עצים נכרתו בגוש עציון: "הורסים את היער"
- אחרי 14 שנה: אתי אלון יצאה מכלא נווה תרצה
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

 

משימת הסיקור של פולמוס החיסון הופקעה באחת מידיהם של כתבי מדע והועברה לדסק החדשות. אחרי הכול, אם אכן קיים קשר בין מתן החיסון להופעת אוטיזם בתינוקות - כפי שדיווח רופא בשם אנדרו וייקפילד - הרי שמדובר בפרשייה חמורה של רשלנות מצד הממשלה ושירותי הבריאות הבריטיים. סירובו של ראש הממשלה לענות על השאלה האקוטית כל כך, לא רק העיד על מידת האמון שהוא רוחש לתרכיב אלא גם ליבה עוד את הבהלה, והצמיח בקרב האנגלים תחושה שקונספירציה נרקמת מתחת לאפם.

32 אחוזים מכלל הדיווחים על החיסון המשולש בשנת 2001 עסקו בתהייה האם חוסן ליאו, רק 25 אחוזים עסקו בדוקטור שעומד מאחורי הממצאים החמורים - וחבל. אילו הפנו העיתונאים את הזרקור לווייקפילד ולדו"ח המחקר הקושר כביכול בין התרכיב המשולש לאוטיזם, הם היו מגלים שהמאמר שפורסם בשנת 1998 בכתב-העת Lancet לא היה אמור לעבור את סף הקבלה למגזין מדעי רציני. תריסר שנים לקח למערכת כתב-העת להתנער מהמאמר שנתנה לו במה, אבל זה היה כבר מאוחר מדי.
 
רשימת הכשלים שנמצאו במחקרו של וייקפילד ארוכה ומפותלת. הוא הסתמך על 12 ילדים שהופנו אליו בשל הפרעות התפתחות, כשבשמונה מהמקרים היו אלה הרופא או ההורים שטענו עוד לפני ביצוע המחקר כי ההפרעות קשורות לקבלת החיסון המשולש. וייקפילד לא טרח לערוך השוואה לקבוצות ביקורת של ילדים שלא קיבלו את החיסון. מה שכן, הוא כינס מסיבת עיתונאים ובה הודיע חד-משמעית כי ראוי לפצל את התרכיב המשולש.

וייקפילד גם שכח לעדכן את עורך Lancet כי הוא מעורב בפיתוח פטנט שקשור לתרכיב חדש, כמו גם בפרט השולי לגבי אופן בחירתם של הילדים שהשתתפו במחקר. רק מאוחר יותר גילה בריאן דיר, עיתונאי אמיץ מהסאנדיי טיימס, שווייקפילד קיבל 50 אלף לירות סטרלינג כדי לבדוק ילדים שהוריהם התכוונו מלכתחילה להגיש תביעה משפטית. הללו פנו אליו כמי שסביר שיצביע על קשר סיבתי בין החיסון לאוטיזם. 11 מהנבדקים אכן תבעו, וד"ר וייקפילד קיבל סכום בן שש ספרות על התפקיד שמילא בתביעה.
 
לא רק ניגוד עניינים והתנהלות לא-אתית בבחירת הנבדקים עמדו בעוכריו. ב-2004 התראיין לערוץ 4 בטלוויזיה הבריטית דוקטורנט בשם ניק צ'דוויק, שעבד במעבדתו של וייקפילד. צ'דוויק הראה כי ממצא חשוב שעמד בסתירה מובהקת לתוצאות המיוחלות של עורך המחקר, לא פורסם.

שלוש שנים אחרי הדפסת מאמרו ב-Lancet, פרסם וייקפילד בכתב-עת אלמוני מאמר סקירה ובו הטיל ספק בבטיחותה של תוכנית החיסונים בארצו. בחסות טענותיו החל מחול שדים, שהובל על ידי מתנגדי החיסונים ופומפם באופן יומיומי בכלי התקשורת. הורים כואבים לילדים אוטיסטים הועלו לשידור, ולא השאירו עין יבשה. מולם רואיינו רופאים יבשושיים, שאינם מתורגלים בהופעות תקשורתיות, ונתפסו לא מוכנים. במלחמה הזו על דעת הקהל, לאמת המדעית לא היה סיכוי לנצח, ולא משנה מה היא.

ההתנגדות לחיסון המשולש הפכה למדיניות מוצהרת של רבים מהעיתונים, ואנדרו וייקפילד הוצג כלוחם צדק שניצב לבדו מול המערכת. על התדמית הזו הוא המשיך לרכוב גם כאשר נשלל רישיון הרפואה שלו בעוון זיוף תוצאות מחקר וניצול ילדים בעלי מוגבלויות במחקרו על החיסון המשולש. בשנת 2011 אף פרסם את ספרו Callous Disregard, המגולל את מלחמתו וצדקתו. חסידים שוטים עדיין משחרים לפתחו בטקסס, שם הוא מתגורר היום.
 

אם לא אתיקה מקצועית, וייקפילד לפחות יכול לזקוף לעצמו השפעה חוצת גבולות. בהלת החיסון המשולש זלגה מהממלכה הבריטית למדינות אחרות, וחלחלה לתת-המודע של כל הורה בבואו לחסן את ילדו. המוני מחקרים מבוססים שפורסמו לאורך השנים ופירקו את הקשר שבין החיסון המשולש לאוטיזם, לא הצליחו לשכך את החרדות.

כשהרופא והעיתונאי האנגלי ד"ר בן גולדייקר התיישב לכתוב את ספרו "מדע רע" (Bad Science), שיוצא בימים אלה בישראל (ידיעות ספרים וספרי עליית הגג) הוא בחר להקדיש לפרשת וייקפילד נתח נכבד. "בסיפור הזה אפשר למצוא כל יסוד שקרי, כל להטוט נוכלות וכל ביטוי אפשרי לבערות מושחתת והיסטריה מערכתית ואישית", כותב גולדייקר בספר, שבוחן את האמת מאחורי המידע המדעי שמוזרם תדיר לציבור. עוד הוא מראה כיצד הפרשה הנפיצה היא דוגמה מייצגת לפאניקה בריאותית, וכיצד אפשר להבין דרכה את כל חדשות המדע והבריאות שהאדם הממוצע נתקל בהן ביומיום.

 
לא צריך לגור בבריטניה כדי להכיר את המציאות שגולדייקר מדבר עליה. רק בשבועות האחרונים קראו המעלעלים והגולשים הישראלים שקעקועים גורמים לסרטן, שכסיסת ציפורניים תמנע אלרגיות, שאושֶר גורם להתקף לב ושעגבנייה תציל ממוות. אתרי הרשת המתעדכנים במהירות מציפים את צרכן התקשורת במידע "רפואי", שמבחינתו הוא האורים והתומים הזמינים שמולו.

גם גולדייקר צפה מקרוב באינספור ידיעות כאלה, עד שהחליט לנהל מלחמה כנגד הפרסומים המטעים. "כמו כל חנון גם אני קורא את העיתון בזעם בגלל כמות הטעויות שמופיעות בו, אלא שאני עשיתי דבר אחד שונה מהחנונים האחרים: התקשרתי לאחד העיתונים", מספר גולדייקר בריאיון לדיוקן על הרגע שבו התחילה האובססיה. "ביקשתי להתייחס להצגה המסולפת של הדברים שראיתי, ובהדרגה הפכתי לכותב. אבל אני לא יותר מאשר דובר של צבא רחב של חנונים שזכויותיהם נשללו מהם".  

מאז 2003 מפרסם גולדייקר ב"גרדיאן" הבריטי טור פופולרי, שמוקיע מידע מדעי מפוקפק ומרסס לכל עבר. על המוקד מועלים רופאים, יחצ"נים, חברות תרופות, תזונאים וכל מי שמתיימר לחשוף את הציבור לעובדות חדשות, כשאלה רחוקות מאוד מהאמת.

מאחורי קרברוס הלונדוני האורב בשערי עיתונות המדע ישנם כבר למעלה מאלף מאמרים עיתונאיים ושלושה ספרים. "מדע רע" נמכר במאות אלפי עותקים ותורגם ל-25 שפות. האם גולדייקר גם צבר אויבים בדרך? "אני מניח שכן", הוא אומר, "אבל אלה החיים. הפחד להיות מנודה לא אמור למנוע ממך לכתוב משהו שאתה חושב שיועיל לכלל".
 

אתה מתייחס לסיפור החיסון המשולש כקו פרשת מים בכל מה שקשור לסיקור תקשורתי-מדעי גרוע. האם לדעתך העיתונאים ומערכת הבריאות באנגליה למדו את הלקח?
"תראי, היקף הסיקור בפרשה היה חסר תקדים, ושיעורי ההתחסנות צנחו באופן דרסטי. סיפורים אמיתיים על חברות תרופות שעושות שימוש לרעה בסטטיסטיקה זוכים רק לעיתים נדירות לכיסוי תקשורתי, ואילו תיאוריות קונספירציה ילדותיות מסוקרות בהרחבה. לכן, לצערי, אין כל הוכחה שמישהו כאן למד את הלקח. המפתח לכל זה הוא לדעתי הכישלון בהבנת הגורמים לפרנויה ציבורית. הרגולטורים אינם מונעים מחברות ומאנשי אקדמיה להציג ממצאים מעוותים, ובכך יוצרים כר פורה להפחדות".

עוד קודם לפעילותו הנשכנית של גולדייקר, בא לעולם בלונדון מוסד בשם (Science Media Centre) SMC. הגוף הבריטי, המתוקצב על ידי אוניברסיטאות וחברות שונות ומאויש לעילא, הוקם בשנת 2002 עם לא מעט קשר לפרשת וייקפילד, ונועד להשמיע בתקשורת את קולו של המדע. בעזרת 3,000 מדענים שפועלים בו מנסה ה-SMC להעמיד על דיוקו את המידע שמובא לקהל הרחב, ומפרסם לשם כך בכל שנה כמות נדיבה של תקצירים מדעיים מהימנים. כדי למנוע הישנות מקרים כמו זה של החיסון המשולש, מקפיד המוסד הזה להחזיק אצבע על הדופק: ברגע שעולה נושא נפיץ לכותרות, משוגר לאולפנים מרואיין רלוונטי שלא ייתן לפרשה לאבד פרופורציות.
 
ומה עלינו? בישראל טרם קם גוף דומה, ובהיעדר כל עין מפקחת על כותרות המדיה, נידון הציבור להפחדות בריאותיות על בסיס יומי, וגם להבטחות נוסח "כך תינצל משבץ מוחי" או "כך תציל את ילדך ממוות". אבל הנה בשורה אחת בכל זאת באה. בשקט-בשקט צמחו ברשת שומרי סף תוצרת כחול-לבן, שלא נותנים לכתבי המדע והבריאות לשחרר רסן כרצונם.

נעם לויתן הוא אחד מהם. דוקטור למדעי החיים, פעיל פייסבוק ובעל הבלוג "תיבת נעם - מחשבות ביולוגיות". לדגל הוא נקרא למשל באוקטובר האחרון, אחרי שהסוכנות הבינלאומית לחקר הסרטן הכריזה שהיא מוסיפה את הבשר המעובד לקטגוריית "מסרטנים ודאיים", לצד גורמים כמו אזבסט, קרינת שמש, עישון טבק ושתיית אלכוהול. העיתונאים עטו על הידיעה הדרמטית, שזכתה לככב בתקשורת המודפסת והמקוונת גם יחד. לויתן מצדו נעמד על הרגליים האחוריות והחל לעשות סדר במידע, תוך עריכת שיימינג למבצעי הבליץ העיתונאי.

"ההכרזה של הסוכנות לוותה, כמו תמיד, בעבודה עיתונאית גרועה, ובתקשורת הופיעו כותרות מפחידות בסגנון 'בשר מעובד מסרטן כמו סיגריות'", כתב בבלוג. "טענה זו שגויה לחלוטין ומראה בעיקר כי עיתונאים לא מבינים את משמעות הסיווג לקבוצות של הסוכנות הבינלאומית לחקר הסרטן. גם הסוכנות עצמה לא חפה מאשמה – שיטת הסיווג שלה מבלבלת, וההודעות לעיתונות שהיא מפרסמת רק מוסיפות לבלבול וגורמות לבהלה מיותרת".

בסדרת חישובים פשוטים, מלווה באיור סכמטי ידידותי, הראה לויתן שהסיכון המוחלט ללקות בסרטן המעי הגס בעקבות צריכה של בשר מעובד הוא 0.006 אחוז בשנה, כלומר שישה מקרי מחלה חדשים לכל 100 אלף איש שאוכלים בשר מעובד בכמות של 50 גרם ביום. איכשהו הנתון הזה חמק מעיני הציבור בהמולה שפרצה ביום שאחרי הודעתה של הסוכנות.

"ברגע שיש הכרזה שבשר מעובד הוא בבחינת מסרטן ודאי, המוצר הזה אמנם יושב באותה קטגוריה של הטבק - אבל מכאן ועד לכותרות ענק שהוא 'מסרטן כמו סיגריות', המרחק גדול", מסביר לי לויתן. "אני אסביר בעזרת דוגמה שגנבתי ממישהו בריטי: זה בדיוק כמו להגיד שגם קליפת בננה וגם מכונית הן 'גורמות ודאיות לתאונות'. הרי ברור שזה לא אותו דבר – יש הבדל ברמת הסיכון, בתדירות ובחומרה. בשר מעובד הוא מסרטן ודאי, אבל נצטרך לאכול הרבה מאוד ממנו כדי שזה יקרה, כי ההשפעה שלו מאוד נמוכה". 

כמה חודשים חלפו, ובאמצע יוני הכריזה אותה סוכנות בינלאומית שהיא מוסיפה "משקאות חמים מאוד" לרשימת החומרים המוגדרים "חשודים כמסרטנים סבירים" - דרגה פחותה מקטגוריית ה"מסרטנים ודאית". כמו כן, החליטה הסוכנות להוציא את הקפה מרשימת החומרים החשודים כמסרטנים - בשורה משמחת לצרכני המשקה המעורר בכל רחבי הגלובוס.

"סיפור הקפה הוא כמעט אחד לאחד הסיפור עם הבשר המעובד. זה גם מה שיפה בכלל בתקשורת המדע, שהסיפורים חוזרים על עצמם", אומר לויתן. "אחרי בדיקות החליטו להפוך את כל המשקאות החמים לחשודים כמסרטנים. אם בהודעה שפורסמה בעבר הקפה והמאטה (חליטת עלים דרום אמריקאית) היו בקטגוריה, הפעם הקפה הורד מהרשימה. אז למחרת ראינו בכותרות סלוגנים כמו 'קפה לא מסרטן', או 'קפה חם מסרטן' ושאר כותרות שאיכשהו הדגישו את הקשר בין סרטן וקפה.
 

אם תחפשי ברשת כתבות על קפה, את יכולה למצוא אחת שאומרת שהוא מסרטן, ואז כתבה אחרת על קפה שמרפא סרטן. זו בדיוק הבעיה כשמסתכלים על מחקר בודד, ולא בודקים את האיכות שלו, או איך הוא משתלב עם מחקרים אחרים. אני מבין שזה משהו שקשה טכנית לעשות בתקשורת, כשיש לך דד-ליין והמון עבודה - אבל חשוב מאוד לעשות את זה במדע ובקבלת החלטות, מכיוון שמחקר אחד לא אומר כלום. יכול להיות שזו סטייה סטטיסטית, יכול להיות שהשיטות לא טובות, ותמיד צריך להסתכל על הגוף שעומד מאחורי אותו מחקר".

חמ"ל לכתבות מדע רעועות אפשר למצוא גם בדף הפייסבוק "מדע גדול, בקטנה". הדף שהוקם לפני כשנתיים שם לעצמו למטרה, כך לפי הגדרת מפעיליו, "להביא אליכם את הפלא שנקרא מדע על כל סוגיו וגווניו". אלמוגי-מלח, מיליונר שבדי שרכש יערות גשם ודאון מחקר רובוטי דרים בו זה לצד זה.

 

אבל גם אם הקברניטים שואפים להפיץ מחקרים חדשים ותגליות מרעישות, הם לא נרדמים על משמרתם. "הרבה יותר מהנה לספר על דברים מגניבים שקורים במדע מלספר שעוד מישהו טעה או הטעה. אם נכתוב על כל עיוות מדעי שיש בתקשורת נתעסק רק בזה, וזה לא כיף. אבל לפעמים אין ברירה", אומר לויתן, שנמנה עם מנהלי הדף.

אם נחזור רגע לסערת המשקאות החמים, גם שם אנשי "מדע גדול, בקטנה" הרגישו צורך לתקן את המעוות. לויתן וצרי בריקנר עשו קצת סדר בקטגוריות, הסבירו מה עומד מאחוריהן ועל אילו ראיות הן מבוססות, וסיכמו את הפוסט כך: "תכל'ס? ככל הנראה לצרכן הישראלי אין סיבה לדאגה, לפחות נכון לעכשיו. כמו תמיד, ההמלצה הבנאלית מכולם היא נכונה ברוב המקרים – כל דבר כמעט אפשר, אבל במתינות.

"אם אתם רוצים להקטין את הסיכון שתחלו בסרטן הוושט, הימנעו מעישון ומאלכוהול – מסרטנים ודאיים המגדילים מאוד את הסיכון לסרטן זה. ואם קיבלתם משקה רותח? המתינו קצת ושתו את הקפה, התה או המאטה שלכם בלב שקט". נשמע קצת פחות מבהיל מכותרת השְחור שחיכתה לקוראי העיתונים היומיים.

"שליליות מוֹכרת. אם כותרת אומרת שמשהו יהרוג אותך או שמשהו מסוכן לילד שלך, היא יותר מעניינת", אומר לויתן. "קחי את הפלרת המים, שבוטלה על ידי שרת הבריאות יעל גרמן והוחזרה על ידי השר יעקב ליצמן. טענו שההפלרה מזיקה לילדים, גורמת לסרטן בבלוטת התריס ועוד המון האשמות שאין להן בסיס, אבל הן עושות כותרות. אם תחפרי מספיק, תמיד תמצאי אתר קיקיוני באנגלית שמראה את מה שאת רוצה, או דיווח על מחקר שבו חשפו אנשים לכמות גדולה פי אלף מהמותר, ואז ודאי שנגרם נזק".

טעויות אנחנו מוצאים גם בכותרות חיוביות שמבשרות על הישגים חסרי תקדים.
"נכון. תחשבי כמה פעמים נתקלת בכותרת 'נמצאה תרופה לסרטן'. זו הרי כותרת חיובית, אבל היא כמעט אף פעם לא נכונה. לדעתי זה גורם לאיזושהי שחיקה באמון של אנשים במדע. אם כל שני וחמישי הם קוראים שמצאו תרופה, ועדיין שיעור התמותה גבוה, אז מה קורה? בדרך כלל בפרסומים מהסוג הזה מדובר על מחקר ראשוני, שבמקרה הטוב נערך על עכברים, ובמקרה הרע על תרבית תאים סרטניים – ואגב, כמעט כל דבר הורג תאים בתרבית - כך שייתכן שיש לפנינו עוד עשרים שנה עד שהתרופה תגיע לבני אדם. עודף של כותרות חיוביות בלי תוצר עכשווי ביד, מקנה תחושה שהמדע לא מתקדם, ויוצר בעיקר נזק".

"כשכתבת מפרסמת שהמשטרה חוקרת מישהו, היא חייבת להיזהר בלשונה, תמיד להגיד 'לכאורה' ו'על פי ההאשמות', כדי שלא יתבעו אותה. כאשר כתב מדע מפרסם מאמר, לרוב תהיה איזה כותרת מפוצצת בסגנון 'הוכח מדעית סופית ב-100 וחצי אחוזים: עגבנייה זה מסרטן ומלפפון עושה אסטמה!', למרות שבמאמר כנראה היה כתוב משהו בסגנון 'נמצאה קורלציה חלשה בין ירקות למחלות, צריך לבדוק את הנושא לעומק'. אז למה בעצם הם לא חשופים לתביעות? אי אפשר להוכיח נזק שהכתבים הללו עושים?"
(מתוך דף הפייסבוק של עדי רותם, פעילה ירוקה)

 

"בדרך כלל מה שהכי גרוע בסיקור התקשורתי זו הכותרת", אומר ד"ר ארז גרטי, ראש תחום תקשורת המדע במכון דוידסון לחינוך מדעי. "יש דוגמה שאני תמיד מביא בהרצאות שלי, כותרת שהופיעה בכמה גופי תקשורת: 'מעשנים? אכלו שום טרי והימנעו מסרטן הריאות'.

"הידיעה עצמה מתארת מִתאם באיכות ירודה מאוד, שלמעשה אי אפשר להסיק ממנו שום דבר. במחקר השוו בין מעשנים שאוכלים שום לבין מעשנים שאינם אוכלים אותו, ובדקו מה שיעור התמותה מסרטן הריאות. מצאו הבדל מסוים, אבל חוץ משום, סביר להניח שהנבדקים גם עשו דברים אחרים – אכלו, התעמלו, שתו אלכוהול. שום הוא נחמד ובריא, אבל לרמוז שהוא מרפא מסרטן ריאות, זה בעייתי".

לצד עמודי פייסבוק דוגמת "מדע גדול, בקטנה", קבוצה ציבורית בשם "תקשורת המדע", אתר "זווית" ועוד שורה ארוכה של בלוגים פרטיים רבים אחרים שמתעמתים עם הכותרות, ניצב מכון דוידסון, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע, שעוסק באופן פורמלי יותר בהנגשת מדע להמונים ובתיקון פרסומים מעוותים.
 

 הנה, עוד אנחנו מדברים וגל כתבות מתמשך נישא על גבי הידיעה שחרכה את צגי המחשבים: "מחקר מזהיר: פרצטמול בהריון - סיכון לאוטיזם לילד". המחקר שנערך בספרד בחן את ההשפעות של נטילת פרצטמול – החומר הפעיל במשככי הכאבים המוכרים בישראל תחת המותגים אקמול, דקסמול ודומיהם. 2,644 נשים בהריון גויסו למחקר, 88 אחוז מהיילודים עברו הערכה כשמלאה להם שנה, וכשמונים אחוזים עברו בדיקה בגיל חמש שנים.

המחקר התבצע בעזרת שאלון שעסק בנטילת התרופות, וכאן נשאלת השאלה הפשוטה: כמה נשים יכולות לשחזר מינון נטילת אקמול אחרי יותר משנה? אי לכך יצרו החוקרים חלוקה לשלוש קבוצות: נשים שלא זכרו אם השתמשו בתרופה; נשים שנטלו אותה לפחות פעם או פעמיים במהלך ההריון; ונשים שלקחו פרצטמול לפחות פעם אחת בכל שליש של ההריון.

אלא שגם אחרי מילוי השאלונים, החוקרים לא יכלו לדעת מה היה המינון שבו נעשה שימוש – והרי אם יש השפעה כלשהי לתרופה, היא אמורה להשתנות בין מי שנטלה כדור אחד פעם בשלושה חודשים, לבין מי שצרכה פרצטמול ברצף לאורך תקופה. מכון דוידסון, בדומה ל-SMC הבריטי, מיהר לשחרר הבהרה כדי למנוע פאניקה.

"עד כה לא עשינו הערכה מסודרת עד כמה ידיעות מדע אכן מחלחלות אל הציבור, אבל אנחנו יודעים שאנשים צורכים את התוכן הזה", מסביר גרטי, שועל ותיק בז'אנר הסיקור המדעי. "מספיק להסתכל בתגובות לידיעה על הפרצטמול: הופיעו שם טוקבקים קורעי לב של אמהות שבטוחות שבגלל שהן לקחו אקמול בזמן ההריון, יש להן ילד אוטיסט. המחקר סובל מבעיה מתודית רצינית, אבל הבעיה הגדולה עוד יותר היא עצם העובדה שבוחרים לסקר אותו. לא ברור לי איזה עניין יש לציבור במחקר בעייתי.

"המון פעמים מחקרים ראשוניים או מפוקפקים, שאפילו לא התפרסמו בכתב-עת מדעי, נשלחים כהודעה לתקשורת. אוניברסיטאות לפעמים דוחפות טקסטים לידי העיתונאים, ולא תמיד יש הלימה בין ההודעה לתקשורת לבין איכות המחקר. פה נכנסת אחריות העיתונאים לבדוק האם זו ידיעה ששווה לייחצן אותה".
 

כמי שנמצאת בצד של ספקי המידע - ויורה לעצמה ברגע זה כדור ברגל - אני מסבירה לגרטי איך זה קורה: יושב לו כתב המדע או הבריאות ומייחל לאייטם. בתיבת המייל מחכה לו קובץ מנוסח לעילא, המגיע מגוף אקדמי או מדעי כלשהו. הידיעה הסנסציונית המבשרת על מחקר חסר תקדים נכתבה על ידי יחצ"ני הגוף, שהמוטיבציה שלהם היא אחת: להכניס את שם המוסד לכותרות ויהי מה. גם אם פרופסור בעל שם חתום על הידיעה, לא בטוח שהוא זה שניסח אותה. כך עושה מחקר ראשוני להחריד, או באיכות ירודה, את דרכו אל העיתונות במסלול ידוע מראש.

לא זו בלבד: מערכות העיתונים וגופי התקשורת לא שופעות כתבי מדע, בטח לא כאלה שמצוידים בכלים לקרוא מאמרים ולהבין מה צריך למצוא את דרכו לעיתון ומה צריך להיגנז. "בארץ יש מחסור חמור של כתבים בתחום", מסכים גרטי. "לא מזמן הייתה לי פגישה עם מנהל של אתר חדשות מוביל, ושאלתי אותו למה לא מעסיקים כתבי מדע, ובכלל - למה לא מפרסמים יותר מדע.

"הוא אמר לי: 'שמע, כשמגיע סיפור חזק, כתבים צריכים תוך שעתיים להוציא החוצה. אין לי מישהו שיתחיל לקרוא את המאמר המקורי ולבחון את הנושא לעומק. כותבים משהו ומשחררים לפרסום'. זו הסיבה לכך שלא מטפלים בנושא המדעי כראוי או שמטפלים בו באופן חלקי, וזו הסיבה לכך שמתרגמים במהירות מאנגלית ידיעה שתעשה כותרות".

אם לא די בזה באה הסטטיסטיקה, כלי שרת בידי מחוללי הכותרות, שמאפשר להם להעצים נתונים ולעצב אותם באופן דרמטי. "עיתונים אוהבים מספרים גדולים וכותרות שקופצות לעין", כתב גולדייקר ב"מדע רע". "הם זקוקים לתרופות פלא מצד אחד, ולמחלות מסתוריות ומעוררות אימה מצד שני. תזוזות של אחוזים קטנים בסיכון או בסיכוי אף פעם לא יספיקו בשביל לככב בעמוד השער או לפתות את המפרסמים (...) זו הסיבה שבגללה עורכי העיתונים יבחרו להציג בדרך המלודרמטית והמטעה ביותר כל עלייה סטטיסטית בסיכון".

"קל מאוד לשחק עם הסטטיסטיקה מבלי לשקר", מסביר גרטי. "אני יכול למשל לומר שיש עלייה של פי שניים במספר חולי הסרטן בתקופה מסוימת. למעשה הייתה עלייה מחולה אחד לשני חולים בתוך אוכלוסייה של מיליון איש, וזה נתון חסר משמעות, אבל שימי לב - הנתון הוא עדיין פי שניים, זה לא שקר. גם בגרפים אפשר לשחק קצת עם סדרי גודל, לשנות את קנה המידה של הצירים כך שתיראה מגמה מאוד חזקה, כשבפועל אנחנו מציגים נתון זניח.

"לפני זמן מה התפרסם מחקר שעסק בפוריות של גברים טבעונים, ובחן האם הם פוריים פחות מגברים אחרים. בדקו ספירת זרע של טבעונים, צמחונים ואוכלי בשר, ואצל הראשונים גילו ירידה של 30 אחוז באיכות הזרע. באותיות הקטנות יכולת לראות שמספר הגברים הטבעונים שהשתתפו במחקר היה חמישה. אז נכון, הייתה ירידה של 30 אחוזים, זה לא שקר, אבל על חמישה גברים לא בונים סטטיסטיקה".
 

גם וייקפילד יצר את כל הרעש על מחקר שבדק 12 ילדים בלבד.
"נכון, אבל חשוב לדעת שווייקפילד, במאמר המקורי, לא הסתיר את העובדה הזאת. אם נתעלם רגע מעיוות התוצאות ומהעובדה שהוא קיבל כסף, ונסתכל נטו על המחקר, הוא עבד על מה שאנחנו קוראים מקרה בוחן - Case Study. אבל 12 ילדים שאובחנו כאוטיסטים זמן קצר אחרי שהם קיבלו חיסון לא יכולים להצביע על קשר סיבתי, כיוון שמאבחנים אוטיזם בערך בגיל מתן החיסון. וכאן נכנס תפקידו המכריע של הסיקור התקשורתי, ומי שסיקר את המחקר לא ידע לשים את הדברים בפרופורציה הנכונה".

"כשאני קורא בעיתון על מחקר חדש שבדק עשרה אנשים, אני שואל את עצמי למה בכלל הציבור צריך לדעת עליו בשלב הזה", אומר לויתן. "יכול להיות שהמחקר הזה מגלה משהו, שהוא נותן כיוון. מחקרים כאלה חשובים כי הם מספקים לחוקרים אחרים רעיונות מה לבדוק, אבל להסיק מהם מסקנות זה בלתי אפשרי. את יכולה לזרוק קובייה וייצא לך שש פעמים שש, וזה עדיין לא אומר כלום. תזרקי מאה פעמים וייצא לך שש - זה כבר מצביע על משהו. למחקרים הקטנים האלה יש מקום, אבל המשקל שלהם קטן, הם רק רעיון או רמז למשהו שאולי נכון ואולי לא, והם צריכים לתפקד כבסיס למחקרים גדולים".

 

כל עוד העיתונות חוטאת לתפקידה, לוחמי האמת המדעית ניצבים בשער. כך היה למשל כאשר תוכנית "הצינור" בערוץ 10, תחת שרביטו של גיא לרר, פרסמה תחקיר שהציג את קוטל העשבים "ראונדאפ" כחומר מסרטן. לויתן, יומירן ניסן (מנהל "מדע גדול, בקטנה") והבלוגר ד"ר שי פליישון ("רדיקל חופשי") יצאו במסע לחשיפת האמת. ראשית כול חידדו עניין פשוט, אבל כבד משקל: ראונדאפ הוא שמו של מותג קוטל העשבים של חברה מסוימת, ואילו החומר הפעיל נקרא גלייפוסט. הישראלים ששעו לעצת הצינור מצאו עצמם מוגנים מאימת הראונדאפ, אך מטופלים על ידי "טייפון" - מותג אחר שמורכב מאותו חומר בדיוק. 

עוד הראו החברים שגם ההכרזה על הגלייפוסט כמסרטן אינה מדויקת ושהתחקיר סובל מכשלים נוספים, ומערכת "הצינור" נבוכה. "אנחנו רוצים שאנשי תקשורת יפסיקו לנסות להפחיד לשם רייטינג ולא יעשו כתבות שהן מלכודת קליקים לחסרי השכלה בתחום", כתבו השלושה בפוסט חסר פשרות. לפחות במקרה הזה יש גם סוף טוב: "פנו אלינו מהצינור בשאלה מוצדקת למה לא פנינו אליהם קודם, ומה שחשוב הוא שהיום אנחנו עובדים בשיתוף פעולה", אומר לויתן.

שיימינג קל אחר, משעשע, נעשה לכתבה שדיווחה על זוג תאומים סיאמיים שנולדו בהודו, בן ובת, ועל הקושי להפריד ביניהם. "עד כמה שלידת תאומים סיאמיים היא נדירה - לידה אחת מתוך 49 אלף עד 189 אלף לידות - לידה של תאומים סיאמיים זכר ונקבה היא מאוד מאוד נדירה, כלומר - לא קיימת. למה? כי היא לא אפשרית", כתבו ב"מדע גדול, בקטנה", ואז פצחו בהסבר ביולוגי.
 

אני שואלת את לויתן מה קרה שפתאום צמח פה דור של מגני מדע. "בזכות הפייסבוק קל היום יותר להתאגד", הוא מסביר. "ידיעות מדע הרגיזו אותי מאז ומתמיד, ופתאום דרך הרשת אתה מגלה שיש עוד אנשים שחושבים כמוך. מהצד השני יש יותר כתבות און-ליין, וכל אחד יכול להקים בלוג שייראה מקצועי ולהפיץ מה שהוא רוצה.

"את מקבלת לינק שאומר לך שפרי האנונה חזק פי עשרת אלפים מטיפולי כימותרפיה - שזה כמובן בולשיט טוטאלי, אבל זה הופך לוויראלי, יותר אנשים משתפים והתגובה מטבע הדברים גדלה. דרך הרשת גילינו זה את זה, אנשים שמקריבים זמן פנוי כדי לתקן את ההטעיות האלה ולנסות לפתח מודעות לאוריינות בקריאת כתבות מדעיות".

"גדל כאן דור של מעמד ביניים מדעי", מסכם גרטי. "לא מדובר בהכרח בחוקרים פעילים, אלא באנשים שרוצים להנגיש את המדע לקהל. מצד אחד הם לא הדיוטות, מצד שני הם לא מדענים מנותקים במגדל השן האקדמי. הם משהו ביניים, 'מתקשרי מדע', ואנחנו מנסים לטפח את זה. אפשר לשבת על הגדר ולצחוק על עיתונאים שעושים עבודה שטחית, אבל אם רוצים לעשות שינוי חייבים לעבוד איתם.

'מדע גדול, בקטנה', עמותת 'מִדעת – למען בריאות מושכלת' ואחרים מעניקים ייעוץ מדעי חינם אין כסף ללא בקשה לקרדיט. כל אחד בוחר את הטקטיקה שלו. בדוידסון אנחנו פחות נושכניים ויותר ממלכתיים, ויש לנו המון שיתופי פעולה. נכון להיום אנחנו בקשר עם כמה עיתונאים מגופי תקשורת מובילים, שמתייעצים איתנו בנוגע למהימנות מחקרים. חיבור כזה בין האקדמיה לתקשורת יביא את השינוי".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg