הדרך הארוכה של כתבי קפקא לספריה הלאומית
אף שקפקא ביקש לשרוף את כתביו, חברו מקס ברוד שמר אותם, הוריש אותם למזכירתו וביקש שלאחר מותה יועברו לגנזך הלאומי. המאבק המשפטי שהתעורר לאחר מכן הוכרע השבוע
עוד לפני שהתחלתי לקרוא את פסק הדין הזה היה לי ברור שהשופט אליקים רובינשטיין - חובב היסטוריה מושבע - לא ישעמם ולא יאכזב. בטח ובטח כשעל הפרק עומדת תמונה שיצאה מהמסגרת, בדיון שהפך למציאות, סיפור קפקאי שנעשה לאייטם חדשותי.
עוד כותרות ב-nrg:
- המו"מ עם הרופאים נכשל: בתי החולים שובתים
- קרי הציע ועידה אזורית, אבו מאזן סירב בתוקף
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בשורה התחתונה, 90 שנה וקצת אחרי מותו של פרנץ קפקא משחפת, שפתותיו של הסופר היהודי הגדול אולי לא דובבות בקבר אך בהחלט מחייכות בהקלה. עזבונו החשוב לא יתגולל במכירות פומביות בין אספנים עשירים וסוחרים תאבי בצע, אלא יישמר לדורות במקום הראוי לו - הספרייה הלאומית בירושלים.
מקס ברוד (1884-1968) היה איש אשכולות: משפטן, סופר, פילוסוף, מחזאי ומלחין, וגם הדוחף המרכזי לפרסומו של קפקא בציבור ולהוצאת כתביו הראשונים לאור. רובינשטיין כותב כי "הרעיון המרכזי בכתביו הוא שניוּת בין האמונה בעולם הא-לוהי מזה, והכרה בסבל וברוע מזה. החתירה אל השלמות משמעה ביטול הניגודים ביניהם". האם חוויית השרירותיות וחוסר הפשר שעומדים בבסיס הקיום האנושי היא שחיברה את ברוד אל ידידו הקרוב פרנץ קפקא, או שלהפך, קפקא הוא שפתח אותו לרעיונותיו המהפכניים? השאלה הזו תישאר פתוחה.
קפקא המיוסר לקח את היצירה המלנכולית שלו לריאות. צוואה הוא לא השאיר, אבל בשני פתקים שהותיר במגרה הוא הורה לידידו לאסוף את כתביו ולשורפם. ברוד החליט שלא לנהוג לפי בקשת חברו, וכשנמלט לישראל ב-1939 מפראג הכבושה בידי הנאצים נשא עמו מזוודה ובה כתביו של קפקא. בישראל פגש את אלזה אסתר הופה שהפכה למזכירתו האישית. לאחר שנים הוריש לה בצוואתו את עזבונו, אלא שבנוגע לכתבי קפקא סייג ודרש שיועברו לאחר מותה לאוניברסיטה העברית בירושלים או לגנזך ציבורי בארץ או בחו"ל.
במקום לנהוג באחריות ולשמר את כתבי קפקא לדורות בספרייה הלאומית, החלה גב' הופה בשנות השבעים להעמיד פרטים מתוכם למכירות פומביות. היועמ"ש דאז הגיש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בקשה למנוע מסחר בפריטים כדי שיוכלו להיות מועברים בשלמותם לאחר מותה לאוניברסיטה, אך בית המשפט דחה את בקשתו. הנימוק: ברוד לא הגביל את זכותה של הופה לעשות בכתבים כרצונה במשך ימי חייה. בשנת 1988 חתמה הופה על צוואתה האחרונה, ובה הורישה חלקים נכבדים מכתבי היד שנותרו לבנותיה.
לאחר פטירתה בשנת 2008 הגישו בנותיה בקשה למימוש צו הירושה ואז פרץ הסכסוך המשפטי. בצדו האחד של המתרס ניצבו הבנות שביקשו לקיים את צוואת אמן כלשונה. מולן ניצבה הספרייה הלאומית בירושלים, שדרשה לקיים את צוואת ברוד המנוח ולהעביר את עזבונו הספרותי לשמירה אצלה. הבנות טענו כי כתבי קפקא אינם חלק מעזבונו הספרותי של מקס ברוד, שכן הוא נתן אותם במתנה לאם עוד במהלך חייו. עוד טענו שהכתבים אף לא שייכים לעזבון האם, שכן היא נתנה אותם במתנה לבנותיה עוד בחייה.
בית המשפט לענייני משפחה קיבל את עמדת מנהל העיזבון וקבע כי הפרשנות הנכונה לצוואתו של המנוח היא באופן הקובע הסדר של "יורש אחר יורש", קרי, לאחר מותה של אסתר הופה, "העיזבון הספרותי, על כתבי קפקא השייכים לו (למקס ברוד, י"י), יעבור בשלמותו לספרייה או לגנזך ציבורי כפי שקבע המנוח בצוואתו". בהקשר זה קיבל בית המשפט את עמדת מנהל העיזבון עו"ד אהוד סול (שיוצג על ידי משרד הרצוג פוקס נאמן), ולפיה להופה ולבנותיה ניתנה זכות מצומצמת בלבד לקבלת תמלוגים, בעוד שאת העיזבון הספרותי יש להפקיד בשלמותו לשמירה בספרייה הלאומית בירושלים.
עוד נקבע שהבנות לא הצליחו להוכיח שהאם קיבלה את הכתבים במתנה לפני מותו של ברוד. פסק הדין אושר בבית המשפט המחוזי והשבוע גם בעליון, שהוסיף קריאה נרגשת לספרייה הלאומית לתת מקום של כבוד גם ליצירתו של מקס ברוד עצמו.
כשקוראים פסק דין כזה קשה להתאפק מלהזכיר את המשפט העברי. לעתים אדם כותב צוואה ובה הוא מוריש נכס לחברו, אלא שהוא רוצה שלאחר פטירת המוטב הנכס יעבור לצד שלישי. למשל, אדם מעוניין לתת את חלק הדירה שלו לאשתו כדי שזו תגור בה גם אחריו, אולם הוא רוצה להבטיח שלאחר פטירת אשתו ילדיו הם שיקבלו את חלקו בדירה ולא ילדיה מנישואים קודמים. התלמוד מתייחס לסיטואציה הזו בהלכה הנקראת 'אחריך'. על פי הלכה זו, אדם יכול להוסיף למסמך הירושה הסתייגות - "לך, ואחריך לפלוני".
חוק הירושה הישראלי קובע שהמוטב הראשון יכול לעשות במה שיקבל כרצונו, ורק מה שיישאר לאחר מותו יעבור למוטב השני. זאת בהתאמה לדין העברי הקובע כי "הבריא שנתן מתנת בריא על דרך זה, וכתב ליה [לו]: נכסיי לך ואחריך לפלוני, אין לשני אלא מה ששייר ראשון, אפילו היה הראשון ראוי ליורשו" (רמב"ם, הלכות זכיה ומתנה יב, ז). במילים אחרות: המקבל הראשון יכול לעשות במתנה כרצונו ואפילו למכור אותה, ובמקרה זה לא יישאר לשני דבר.
אמנם, ההלכה אוסרת לעשות כן, וכך נפסק בשולחן ערוך: "אף על פי שאמרנו אין לשני אלא מה ששייר ראשון, אסור לראשון למכור או ליתן גופו, אלא אוכל הפירות עד שימות ויזכה השני. (אבל) אם עבר האחד ומכר או נתן במתנה אין השני מוציא מיד הלקוחות, שאין לשני לא מהגוף ולא מהפירות אלא הנשאר. וכל המשיא עצה לראשון למכור נקרא רשע" (חושן משפט רמח, ג).
במילים אחרות: אף שמכירת הנכסים היא מעשה מגונה, יש לה תוקף הלכתי. לענייננו, הופה יכלה למכור בחייה את כתבי קפקא לכל המרבה במחיר, ורק העובדה שלא הוכח שנתנה אותם במתנה לבנותיה עוד בחייה מאפשרת את העברתם לספרייה הלאומית.
השאלה היא האם קיימת אפשרות על פי ההלכה לכתוב צוואה בדרך של 'אחריך' תוך הבטחת זכויות המקבל השני? התשובה של הדיין הרב עידו רכניץ חיובית. במאמר שפורסם ב'אמונת עתיך' הוא הציע נוסח שמאפשר להקנות ליורש הראשון רק את הפירות ולא את גוף הנכסים בדרך של 'אחריך מהיום'. בנוסח זה היורש הראשון מקבל את קניין הפירות באופן מיידי, והמקבל השני מקבל את קניין הגוף מיד.
שאלה הלכתית מעניינת נוספת: האם על פי ההלכה לברוד הייתה סמכות לפרסם את כתבי קפקא אף שהלה ביקש במפורש לשרוף אותם? התשובה תלויה בשאלת הבסיס המשפטי של זכויות היוצרים. בשו"ת 'משפטי ארץ' חלק א' נסקרות שלוש גישות הלכתיות: הראשונה היא שהיצירה היא רכושו של היוצר. זוהי גישה בעייתית, שכן בהלכה אין בדרך כלל בעלות על קניין מופשט.
אפשרות שנייה היא שאין ליוצר זכות קניינית אלא זכות לדרוש תשלום על ההנאה מהיצירה. כך למשל יוצר מוזיקלי יכול לדרוש תמלוגים על השמעת יצירתו, אך לא יכול למנוע מהציבור להשתמש בה. אפשרות שלישית היא שחוק זכויות יוצרים עומד בגדר 'תקנת הציבור' ויוצר סוג חדש של זכות משפטית רחבה. בעל 'ציץ אליעזר', הרב אליעזר ולדנברג, אימץ את הגישה השנייה ופסק שכאשר יורשים רובצים על כתב יד בעל ערך ציבורי של המנוח ולא מעוניינים לפרסם אותו, מותר לאחרים להדפיס ולשלם להם את הזכויות. לפי זה קפקא איננו "הבעלים" של יצירתו ואינו יכול למנוע את השימוש בה, וזכותו מתמצית באפשרות לדרוש תשלום על השימוש בה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם