שלום על ישראל במבט מודיעיני
המודיעין מזוהה בדרך כלל עם חיפוש סימנים מעידים להתרעה, איתור יעדים לתקיפה ושיטות מתוחכמות לאיסוף מידע. עוד בתקופת המנדט חיפשו הגורמים המודיעיניים של המדינה-בדרך דרכים לדו-שיח והבנה עם הערבים בארץ ובסביבה. מבט חטוף לנושא מציע ד"ר אפרים לפיד בטורו השבועי
שלום עם מדינות ערב היה לאורך שנות המדינה יעד לאומי בהצהרת הכוונות של מנהיגי המדינה, הוזכר במגילת העצמאות ונכלל תמיד ביעדי מדיניות החוץ ובקווי היסוד של ממשלות ישראל. למרות זאת, לא שובץ נושא השלום באופן מתמיד על הפרק בסדר היום המודיעיני, ואף אם הוזכר פה ושם לא זכה לעדיפות המחשבתית והמעשית בתחומי האיסוף וההערכה. השלום, כמו המלחמה, מחייב מאמץ מודיעיני רב היקף ומתמשך לאיתור דרכים להשגתו. בהיעדר דרכים - יש למצוא סימנים מעידים ופרצות, דרכן ניתן להעמיק אחר כך קשרים חשאיים או גלויים. תפקידי המודיעין כגורם תומך ומלווה את תהליך עשיית השלום באים לביטוי בשלושה שלבים: שלב ראשון - מעקב שיטתי אחר הנעשה אצל היריב וזיהוי סימנים מעידים על תפנית ערבית אפשרית בכיוון חתירה לשלום ; שלב שני -מעורבות המודיעין בניהול המשא ומתן והשלב השלישי -ביישום שלבי ההסכם שגובש.
המשרד הארץ-ישראלי של התנועה הציונית בראשותו של ארתור רופין ביפו ניהל מאז 1911 מערכת של פרסום מאמרי תגובה אוהדים לציונות בעיתונות הערבית כמכשיר להפחת עוינות ולקידום המטרות הפוליטיות של הציונות. פגישות חשאיות בין יהודים וערבים שניסו להתגבר על העוינות בין שני העמים נערכו עוד מראשית ימיה של התנועה הציונית. שנים רבות לפני מלחמת העולם השנייה ניהל דוד בן-גוריון שיחות חשאיות עם פלסטינים ומנהיגים ערבים אחרים, תוך שהוא מציע עזרה יהודית בהשגת עצמאות ערבית מלאה בתמורה להסכמת הערבים להגירה יהודית לארץ ישראל וישוב הארץ. ראובן שילוח, אליהו ששון וג'וש פלמון, שלושה אישים מעורים היטב במערכת המודיעין לפני הקמת המדינה ולאחריה במסגרת המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שהיתה הגוף הקודם של משרד החוץ ושל קהילת המודיעין בשנות המנדט הבריטי. הם היו פעילים בניסיון להביא לכל הפחות לריכוך עוינותם של שכניה הערבים של ישראל. לאנשי מודיעין לפני קום המדינה, "הערביסטים", היו הקשרים המתאימים, היכולת להבין את התרבות והמנטליות הערבית. אחרי קום המדינה נסמכו פחות על גופי מודיעין לצורך זה, ואישים פוליטיים שונים מצאו דרכים ישירות אל אישים בארצות ערב ובקרב הארגונים הפלסטיניים. במסגרת מדיניות זו ראתה המחלקה המדינית שלושה גורמים שנתפסו על ידה כבעלי פוטנציאל להידברות, כל אחד מסיבותיו-שלו : האמיר עבדאללה בעבר הירדן מתוך עוינות למשפחת המופתי אלחסייני, "הגוש הלאומי" בסוריה מתוך שאיפה להשגת עצמאות מצרפת והנוצרים-מרונים בלבנון מתוך האינטרס הבסיסי שלהם בקיומו של גור לא-מוסלמי נוסף באזור. זו היתה מדיניות "ברית המיעוטים" שחתרה לשיתוף פעולה פוליטי וכלכלי בין מיעוטים לא-מוסלמים ולא ערבים במזרח התיכון לאפשרות של עימות עם ארצות ערב.
בין ראשי שירותי המודיעין בישראל לאחר קום המדינה היו מי שהתענינו יותר בתהליכים מדיניים ונתנו גם תשומה אישית שלהם אצל קברניטי המדינה. ראש אמ"ן אלוף יהושפט הרכבי העיד על עצמו כי התעניין יותר בנושאים המדיניים והאסטרטגיים ואף שיתף את ראש הממשלה ושר החוץ בזמנו בהערכות אישיות שכתב על המצב. גם המוסד ניסה מפעם לפעם לנצל את ערוציו החשאיים אל ארגוני מודיעין ידידותיים כדי לברר אפשרויות של יצירת מגעים מדיניים חסויים עם מדינות ערב. המוסד פעל בהקשר של השלום עם מצרים ועם ירדן גם כגורם מבצעי לקשר עם שרותי מודיעין זרים בנוסף להיותו גוף איסופי מוביל.
אלוף הראבן היה אחד מאנשי המודיעין הפעילים ביותר לאיתור סימנים לשלום. רס"ן הראבן היה ראש לשכתם של ראשי אמ"ן גיבלי והרכבי, ואחר כך, כאזרח, מלא תפקידים בכירים במוסד. במסגרת איתור סימנים לשלום קרא הראבן לבחון שיתוף קואליציה של שירותי מודיעין ממדינות שונות. הוא סבר כי בדרך זו אפשר לזהות גורמים מחזקי שלום כמו גם גורמים מסכני שלום. זו היתה תמונת המצב עד תחילת שנות ה-60. על ההמשך -ברשימה בעתיד.
לכתבות נוספות באתר ISRAEL DEFENSE היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם