מחוף אל חוף: מפוני גוש קטיף מתיישבים בכרמל
למודי משברים ואכזבות, מגורשי צפון רצועת עזה מתחילים לראות את הסוף אחרי שאושרה התיישבותם כקהילה בקיבוץ המתפרק נווה-ים שבחיפה. כעת הם מייחלים להפוך את שני המינוסים לפלוס
עד הרגע האחרון מגורשי צפון רצועת עזה לא האמינו שבאמת תהיה חתימה. אם לדייק, גם אחרי הרגע האחרון הם עדיין פקפקו בכך שכל הגורמים יחתמו על הסכם ההעתקה הקהילתי האחרון שבו הם, המגורשים מיישובי צפון גוש קטיף - אלי-סיני, רפיח-ים, כפר-ים ועוד - יקבלו קרקעות ביישוב נווה-ים השוכן על קו החוף ממש סמוך לעתלית, ויקבעו בו את ביתם 11 שנים אחרי הגירוש.
עוד כותרות ב-nrg:
- אלברשטיין נפרדת: היימן לא רווה נחת מעבודתו
- "התנהלות בזיונית, לעצור את מינויו של ד"ר שחאדה"
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
"כל השנים האלה אני מעורבת בתהליך, והרגשתי שאני חייבת לראות בעיניים שלי שכולם חותמים", אומרת לי עמליה אבינועם המייצגת את קהילת 'אל הים' כפי שהם מכנים את עצמם, יחד עם אבי פרחן ודתיה יצחקי. "זו לא פעם ראשונה שמבטיחים לנו שהנה זה נגמר, וכל פעם בדקה התשעים עולה איזו סיבה לדחייה נוספת", מסכימים גם פרחן ויצחקי.
החשש, כפי שהתברר, היה בהחלט מוצדק. ביום שלישי בערב, תאריך היעד שהציב השר אורי אריאל, התכנסו קרוב לארבעים איש במשרד הבינוי. לצד השר אריאל ישב שר הבינוי יואב גלנט, וסביב השולחן נראו נציגים מכל גוף שתוכלו להעלות בדעתכם - מרשות מקרקעי ישראל, דרך אנשי מועצת חוף הכרמל ועד למפרק שמוּנה לקיבוץ נווה-ים עקב מצבו הכלכלי הקשה. האווירה הייתה מחויכת, הנאומים החגיגיים נישאו וזכו למחיאות כפיים, ברכות שהחיינו נשמעו מימין ומשמאל, ולצד הבורקסים ניצבו יפות ובשלות בננות מהמטעים של חוף הכרמל.
רק אחרי שכולם סיימו לברך והמכובדים חתמו על הלוחות שבהם הוצבו הסכמים סמליים חסרי משמעות, החלו החריקות, כשהמפרק סירב לחתום על מסמכי ההסכם עצמו עד שהוא לא מקבל אישור מסוים שלטענתו עדיין חסר. המגורשים לא היו מופתעים. מראש הם אמרו שלא יחתמו עד שיראו שכל הגורמים כולל כולם חתומים על ההסכם. בסופו של דבר הם שוכנעו לחתום עוד יום קודם, אבל אבי פרחן, דתיה יצחקי ועמליה אבינועם התכוונו להישאר בחדר כדי לראות במו עיניהם את ההסכם החתום.
השר אריאל לא ויתר, ואנשיו ביקשו מכולם לפנות את חדר הישיבות כדי לאפשר דיון סגור. מגורשי גוש קטיף שהתכוונו להישאר במקום מצאו את עצמם בחוץ, מחכים לעדכונים. רק אחרי יותר משעה, שלפחות בתחילתה אפשר היה לשמוע את קולות הדיון הרמים מבעד לדלת, הושגה החתימה הנכספת. המפרק הואיל בטובו לחתום. פרחן, יצחקי ואבינועם קיבלו את הבשורה הטובה כשהם כבר בדרך חזרה לקרווילות שלהם בנווה-ים, שם יוכלו עכשיו להתחיל לתכנן את בית הקבע שלהם.
גם עכשיו, לאחר החתימה, הסאגה עדיין רחוקה מלהסתיים. "אם לנסות להיות אופטימית, אני מקווה שבעוד ארבע שנים יהיו לנו כבר בתי קבע", אומרת יצחקי. "התכנונים והאישורים הבירוקרטיים של תוכניות הבנייה הם תהליך שלוקח מינימום שנה וחצי אם הכול ילך ממש מהר, ואחרי זה הבנייה עצמה תארך לפחות עוד שנתיים כי צריך עוד להקים שם את כל התשתיות, כך שאני מעריכה שאם הכול ילך כשורה נוכל להיכנס לבתי הקבע שלנו בשנת 2020, חמש-עשרה שנה אחרי שגורשנו מגוש קטיף. אני חושבת שאם הייתה פה קצת יותר נכונות, הבנה והתחשבות לפנים משורת הדין, זה לא היה צריך לקחת כל כך הרבה זמן. אני רק מקווה שעכשיו המערכות יתגייסו קצת יותר לטובת העניין".
נווה-ים הוא קיבוץ שהוקם במאי 1939 בידי בוגרי תנועת 'גורדוניה' מפולין, שעלו למקום כחלק מיישובי חומה ומגדל. לכל אורך שנותיו התקשה הקיבוץ לעלות על מסלול ברור. ענף הדיג שעליו התכוונו החברים לבסס את פרנסתם לא הצליח כפי שקיוו. ענפים נפתחו ונסגרו, חברים באו והלכו, ובתקופת משבר הקיבוצים בשנות השמונים היה נווה-ים אחד הקיבוצים שסבל באופן קשה. בשנות התשעים החלו בקיבוץ תהליכי הפרטה, אולם גם אלה לא הצליחו לייצב אותו והוא המשיך והידלדל, עד למצב שבו הוא מונה כיום כחמישים חברים בלבד. וכך, מטרים בודדים מהים התיכון, עם חלקת חוף יפהפייה, עומד כיום אחד הקיבוצים העניים בישראל, עם בתים מתקלפים ושטחי ציבור במצב לא מזהיר.
"אומרים שקיבוץ נווה-ים סובל מהקללה של הברכה", אומר אבי פרחן, שבשנים האחרונות מתגורר בקרווילה בשטח הקיבוץ. "הברכה היא הפוטנציאל האדיר הגלום במקום הזה - אזור מקסים, חופים יפהפיים, תוכניות מאושרות לבניית מלון וכפר נופש, באמת אחד המקומות היפים בארץ. אלא שעם כל השפע הזה מבחינה כלכלית המצב פה על הפנים, ועם כל הפסטורליה זה נראה כמו מעברה בשנות החמישים. אני מקווה ומאמין שאנחנו, תושבי גוש קטיף, נצליח להביא את הברכה שבברכה".
אל המקום הזה הגיעו אנשי קהילת 'אל הים', ולא במקרה. מי שחיו במשך עשרות שנים מטרים ספורים מהים באזור רצועת עזה, חיפשו מקום שבו יוכלו לחזור ולהתגורר לחופי הים התיכון. אלא שבדומה לקיבוץ, גם מצבה של קהילת המגורשים לא פשוט. בניגוד לתושבי יישובים שהמשיכו להתגורר יחד גם לאחר הגירוש, או לכל היותר התפצלו לשתי קבוצות, אנשי צפון הרצועה התפזרו לארבע רוחות השמים. 16 מהמשפחות יושבות בקרווילות בנווה-ים, אחרות נמצאות בניצן, בכרמיה ואפילו בדירות שכורות באשקלון. גם המשפחות שכן התאחדו תחת קהילת 'אל הים' לא מתגוררות במקום אחד.
"הספקנו לעבור שבעה בתים לפני שאישרו לנו בקיץ האחרון להיכנס לקרווילה בנווה-ים, שם הצטרפנו ל-15 משפחות שכבר התגוררו במקום", מספרת דתיה יצחקי. "התוצאה של המצב הזה היא שמתוך גרעין שמנה 32 משפחות נשארנו רק 20 משפחות, כולל משפחה אחת שעזבה ממש בימים האחרונים כי הקשיים והסחבת התישו אותה לגמרי".
גורמים שעוקבים אחרי מאבקם של חברי הקבוצה אומרים כי רבים לא האמינו שהקהילה תצליח להחזיק מעמד, ושייתכן שהקשיים שהיו מנת חלקם במשך כל השנים הללו נבעו מכך שגם במערכת הטילו ספק ביכולתם לשרוד כקהילה, ואולי אף העדיפו את המצב הנוח יותר שבו כל משפחה תקבל פתרון בנפרד.
אולם למרות המצב הלא פשוט, מתברר שדווקא הקהילתיות הייתה צורך משמעותי של המגורשים. "הגענו לפה הרבה בגלל החברים", אומרת יצחקי. "חוץ מהמכה הקשה של העקירה מהבית, היה פה גם עניין של פרידה מהקהילה והחברים. צריך לזכור שגם בגוש קטיף עברו עלינו תקופות קשות, כולל ירי של מאות פצמ"רים, ומה שהחזיק אותנו שם הייתה חבורה של אנשים שבלי הרבה דאווינים היו קשורים לאדמה עם כוחות מאוד מיוחדים.
"במהלך 11 השנים שמאז הגירוש היינו משפחה בודדת, וחוץ מהחזרה לים שנורא התגעגענו אליו היה חשוב לנו לחזור לאנשים. האנשים הם אמנם לא בדיוק אותם אנשים כי כולנו עברנו תקופות לא פשוטות שנתנו בנו את אותותיהן, אבל ברוך השם יש בהם עוד הרבה שיכול להצמיח וללבלב ואני בטוחה שהקבוצה עוד תתחזק".
"אנחנו קהילה במשבר, פליטים בארצנו", אומר פרחן. "זו קהילה שבנויה מקהילות שונות מניסנית, מדוגית, מאלי-סיני, מרפיח-ים, מכפר-ים ואפילו משפחה אחת מצפון השומרון. גם הקהילה של נווה-ים נמצאת במשבר, ואני מקווה שממינוס כפול מינוס נעשה פלוס".
מעבר למשבר השונה שעובר על כל אחד מהצדדים, יש אתגר לא קטן בעצם החיבור בין אנשי הקיבוץ שמזוהים עם הצד החילוני והשמאלי של המפה, ובין מגורשי גוש קטיף. בניגוד למקומות שבהם מגורשי הגוש החליפו אנשי קיבוץ שעזבו או לחילופין הקימו קהילות נפרדות, כאן מדובר על חבירה של שני הגורמים לקיבוץ אחד שיצטרך לשגשג יחד, או חס וחלילה ליפול.
"החזון הזה לא זר לנו", אומר פרחן. "כשעמדנו מול חורבות היישובים שלנו והכרזנו על הקמת הגרעין דיברנו על חיבור של הכתום והכחול, חיבור של חובשי הכיפות עם בני התנועה הקיבוצית, מזרחים עם אשכנזים. למרות שלא התכוונו להגיע לנווה-ים, מהשמים סידרו שזה מה שיקרה בסופו של דבר".
"זה יהיה קיבוץ מאוד מיוחד מכל זווית שהיא", אומר ספיר הלל, נציג קיבוץ נווה-ים במועצת חוף הכרמל. "התהליך שאנחנו עומדים לעבור יהיה מעניין, ואני מאמין שיהיה טוב". עכשיו, כשהחתימה כבר מאחוריו, הלל מרשה לעצמו להיות אופטימי ולהשאיר מאחוריו את התהליך הארוך והמורכב שהצדדים עברו בשנים האחרונות. "כשהסיפור התחיל היה דווקא מהלך יפה של חיבור וגישור ראשוני, למרות שבשלב מסוים העסק פשוט נעצר והתפוצץ. עכשיו, כשהמכשולים הוסרו, אנחנו שוב מתכנסים לכיוון של בניית קהילה ואני מאוד מקווה שמכאן נרוץ רק קדימה".
הלל מדגיש שהליך בניית הקהילה לא עומד להיות פשוט מכיוון שזו תורכב משלוש קבוצות נפרדות - אנשי קיבוץ נווה-ים, קהילת 'אל הים' של המגורשים, ולצדם עוד משפחות שיצטרפו ליישוב במסגרת עשרות המגרשים שרשות מקרקעי ישראל עומדת לשווק במקום. "תושבי גוש קטיף יהיו חברים בקיבוץ, אבל נכון לעכשיו התושבים שיקנו את המגרשים החופשיים לא יצטרכו להיות חברי הקיבוץ, מה שמעלה שאלה קשה כיצד נוכל ליצור את הקהילה הזו כשאין פה אינטרס משותף. לכן אני מקווה שזה ישתנה ושגם הקונים יצטרפו לקיבוץ, כי אחרת עשויים להתעורר לא מעט חיכוכים".
למרות האתגרים הלל נשמע אופטימי, לפחות בשבוע הזה. "אני מברך על כך שהגענו לרגע הזה. גם אנחנו, דור ההמשך של הקיבוץ, מחכים כבר לפיתוח של הקיבוץ, וההסכם הזה יאפשר גם את הבנייה של הבתים שלנו. זה לא יקרה בשנים הקרובות כי תהליכים כאלו אורכים זמן, אבל אני מאמין שבעשור הקרוב נווה-ים תהפוך להיות הפנינה של אזור חוף הכרמל ובכלל של מדינת ישראל".
"החיבור הזה בין הצדדים יצליח", אומר שר החקלאות אורי אריאל, שהעניק חלק גדול מהדחיפה הסופית שהביאה לחתימה על ההסכמים. "יש לנו ניסיון ביישובים אחרים, ואני חושב שקיבוץ כמו נווה-ים שעושה הרחבה מאוד גדולה ידע לעכל בתוך עשרות המשפחות שמצטרפות גם את קהילת המגורשים של גוש קטיף. זה קיבוץ שהיה צריך עזרה גדולה, והוא קיבל אותה דרך ההצטרפות של הקהילה הזאת".
מבחינת אריאל, טקס החתימה הוא עוד צעד קטן בדרך לסיום הסאגה הלא נגמרת של יישוב מגורשי גוש קטיף בבתי הקבע שלהם. "ברוך ה' הקהילה שמתיישבת בנווה-ים היא האחרונה שחותמת על הסכם התיישבות כקהילה. חוץ מזה יש לנו עוד עשרות משפחות שאנחנו מטפלים בהן באופן פרטני, והמשימה היא להצליח לגמור את הטיפול בנושא עד 2017, ולדעת שלצערנו אחרי 12 שנה גומרים את העניין. בלי לחלק ציונים לאף אחד, אני יכול לומר שאני מתבייש שכבר 11 שנים עברו ורק עכשיו הגענו לחתימה.
"אנחנו בממשלה היינו לא בסדר, ואני חייב לומר שכשראש הממשלה העביר אליי את הטיפול במגורשים, התחושה הייתה שהוא מרגיש שהוא נפטר מבעיה. עכשיו יש עוד משימות גדולות שצריכות להיות מטופלות. צריך ללכת לעבוד ולבנות את היישוב ויהיו עוד הרבה מבחנים, אבל המגורשים הוכיחו שאין ייאוש בעולם כלל. היו להם אלף סיבות להתייאש, אבל הם המשיכו ודבקו במטרה".
ויש לקח נוסף שהשר אריאל מציע לזכור: "כשמסתכלים לאחור אי אפשר שלא לראות את חוסר התוחלת והטמטום בגירוש גוש קטיף, ואת העוול שנגרם למתיישבים המצוינים שלנו. היום כולם מבינים שהייתה פה טעות גדולה שאנחנו מקווים שלא תחזור על עצמה בחלקים נוספים של ארץ ישראל, ואנחנו נפעל בכל דרך שהיא לא תחזור".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם