ראשי » חדשות » בארץ

זהירות, המזגנים מסוכנים לזוגיות שלכם

בעשור השני של המאה ה-21, בשישה מכל שבעה בתים בישראל יש מזגן. האם נעשינו מפונקים, או שפשוט חם יותר? מה הקשר למגפת הנפילות מהגגות בראשית העשור הקודם? ולמה בירושלים יש עדיין כל כך מעט מזגנים? מאיה פולק יצאה למסע בעקבות מיזוג האוויר

צפצוף אלקטרוני נשמע ביום שישי שעבר, עוד לפני השעה שמונה בבוקר, במסדרון הבית. יעל, הצעירה בבנותיי - עוד לא בת ארבע - עמדה שם וביד מדויקת ובוטחת כיוונה את השלט-רחוק הכסוף אל עבר החיישן. "חם לי, אני רוצה מזגן", היא הודיעה בטון החלטי. מובן שכיבינו מיד את המזגן, כדי להראות לה מי אוחז בשלט בבית. אלא שבלהט הוויכוח נעשה חם ומחניק, ובסוף אכן הדלקנו מזגן – אולי לא בעשרים לשמונה, כפי שהיא רצתה, אבל לא הרבה אחר כך. אחת-אפס לילדה.

עוד כותרות ב-nrg:
- 'כולם חששו מפיגוע וביטלו הופעה. רק נחצ'ה בא'
- קרוב לשנה אחרי הפיגוע: הפצוע הקשה התחתן
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

 

נדמה שישראלים בכל הגילאים לא יכולים להסתדר בלי מזגן, אבל בביקור שערכתי החודש – אוגוסט, אם יש צורך להזכיר - במפעל המזגנים של "אלקטרה" בראשון-לציון, גיליתי שהסנדלרים הולכים יחפים: האנשים שעובדים בהאנגר הענק שבו פועל פס הייצור, האנשים שמלחימים, משייפים, מחברים ובודקים את המזגנים - עובדים בחלל שחף מכל מיזוג אוויר, גם בשנת 2016.

אלקטרה היא החברה הראשונה שייצרה מזגנים בישראל. לרפי כהן (69), מנהל ייצור במפעל, יש כאן ותק של 45 שנה: הוא כבר פרש לגמלאות לפני כמה שנים, אבל חזר לעבוד במפעל בחצי משרה, משום שאלקטרה לדבריו היא חברה משפחתית עם יחס חם. ואכן, אחרי כמה דקות שיחה בחלל הייצור, החום מתחיל להשפיע והזיעה מתגנבת אל חולצתי.
 
"אנשים עובדים פה משבע עד שבע, ויש רק מאווררים", אומר כהן, שמזיע גם הוא. "יש היום בארץ מפעלים בסדר גודל כזה ואפילו גדולים יותר שבהם מותקן מיזוג, אבל כדי להתאים את החלל שלנו למיזוג צריך להשקיע עבודה וכסף. צריך להנמיך תקרות, כי הן לא מבודדות, ולאטום אותן".

אבל לכם זה בטח יעלה פחות, כי זה מה שאתם עושים: מייצרים ומתקינים מזגנים.
"נכון, אבל זה לא בעדיפות. כיום אנשים חיים בין מיזוג למיזוג, וקשה להם להגיע למבנה לא ממוזג, אז ההנהלה כבר בודקת אפשרות להתחיל למזג את האולם בשלבים. זה ייקח זמן".

והעובדים לא מתלוננים?
"הם מתלוננים. הם מזיעים. יש פה אנשים שעובדים עם ברנר (מבער) בחום אדיר בלי מיזוג. הוותיקים שבהם התרגלו לזה, אבל קשה מאוד לקלוט עובדים נוספים בתנאים כאלה. עובד חדש שמגיע - מקבל את מכת החום ובורח, לא רוצה לעבוד כאן, כי מזגן הוא אחד התנאים הבסיסיים לעבודה כיום".
 
כהן מצביע על עמדות עבודה מיותמות בחלל ההאנגר: "יש פה פסי ייצור שלמים שסגורים בשל מחסור בעובדים, מה שגורם לנו לייצר פחות מזגנים. לקוחות מתקשרים, ואנחנו אומרים להם שאין לנו במלאי מזגנים בשבילם. לכן הם הולכים למתחרים".

אני יוצאת מההאנגר של אלקטרה מזיעה. מזל שיש לי מזגן ברכב. בכלל, טוב שהיום החוק מחייב התקנת מזגן ברכב. היו ימים שזה נחשב למותרות. האם באמת נעשה פה חם משנה לשנה, או שפיתחנו תלות מטורפת במזגן? "קודם כול, השנה לא חם יותר מבשנה שעברה", קובע החזאי דני רופ. "יוני 2016 היה החם ביותר בעשר השנים האחרונות, אבל יולי היה די רגיל, ואם משווים עד כה את אוגוסט הזה לשנה שעברה, השנה חם הרבה פחות. נכון שכדור הארץ מתחמם, אבל יש שנים שחם בהן יותר ויש כאלה שפחות. בגדול, נעשינו מפונקים".

בהרגלי המזגן שלנו אנחנו דומים יותר לארה"ב, המדינה הממוזגת בעולם, מאשר לאירופה, שבה עדיין אפשר למצוא בתי מלון או מסעדות בלתי ממוזגים. אבל האומה האמריקאית מודעת גם לסכנות הטמונות בשימוש החורג שלה במיזוג. מזכיר המדינה האמריקאי ג'ון קרי הכריז בסוף החודש שעבר ש"המזגנים מסוכנים לעולם כמו דאעש". הוא התכוון כמובן לשימוש בגזי חממה מסוג פריאון, שתורמים להתחממות הגלובלית, אבל אני מיד הולכת לבדוק אם הוא לא נסחף קצת.
 

פרופ' דני רבינוביץ', ראש בית הספר ללימודי הסביבה על שם פורטר באוניברסיטת תל-אביב, בהחלט חושב שיש ממה לדאוג. "כדור הארץ מתחמם", הוא קובע. "בתל-אביב, למשל, טמפרטורת המינימום של אוגוסט עלתה בשלוש מעלות במהלך שלושים השנים האחרונות. כולנו מרגישים את זה. המשמעות היא שאנחנו צריכים הרבה יותר לצנן ולמזג, וזה גורם להעצמה של פליטת גזי החממה באטמוספרה. יש כאן מעגל קסמים: נוצר אפקט חממה, לכן נהיה חם יותר, ואז אנחנו צריכים יותר למזג ובכך פולטים יותר גזי חממה, שמחממים את כדור הארץ עוד יותר".

לפני כשלושים שנה התגלה שגז הפריאון מהסוג ששימש במזגנים פוגע בשכבת האוזון שבמרומי האטמוספרה, מה שמאיץ את התחממות כדור הארץ בעיקר באזור הקטבים. בעקבות זאת נאסר הגז לשימוש במדינות המערב, והרכבו של גז המזגנים הוחלף. "התחממות כדור הארץ לא עומדת להפסיק וגם לא להתמתן בשנים הבאות, כי אנחנו ממשיכים לייצר הרבה מאוד גזי חממה. לכן שאלת המזגנים חשובה, ותמשיך להעסיק אותנו רבות", אומר רבינוביץ'.
 
בשנות השמונים, כשרק החלה המודעות לבעיית גזי החממה, עברה עליי ילדות ללא מזגן, פרט לזה שטרטר בפינת האוכל של סבי וסבתי. אני עוד זוכרת איך ירדנו באוגוסט לאילת ברכב לא ממוזג. הגענו למרות הכול. בקיץ 1985, כשהייתי בת 11, חיכה לנו בחדר במלון באילת מזגן מרכזי, שנתן מיזוג מושלם לחלל החדר. גם כשהמשפחה הלכה לים, בחרתי מדי פעם להישאר בחדר, חיוורת עם ספר, וליהנות מהקרירות הממכרת.

רק בשנות התשעים התקינו הוריי מזגן אחד, בסלון הבית. ועדיין, כמשפחה שבה האמא שונאת קור והאבא מחושב במיוחד, המזגן אצלנו פעל באופן מושכל. לילדים, כמובן, לא הייתה כל אמירה בנושא. כיום יש לי בבית מיזוג מרכזי, וכשאני לוחצת על המתג ואוויר קר מתחיל להשתחרר, לעולם ידמה לי שאני שומעת את קולה של אמי הנושאת זעקת שבר: "לאאאא...".
 
אבל עכשיו אני בעלת הבית, ואף אחד לא מחליט עליי. אני האישה בשירו של פאר טסי "דרך השלום", זו ש"מזמינה הפוך לשנינו ורק מתלוננת על החום", ובסוף השיר פותרת את הבעיה ופשוט "מדליקה מזגן, בגלל החום, איזה חום", כדי לפנות את עצמה לקטר על נושאים אחרים, כי בכל זאת היא ישראלית. 

הסוציולוג פרופ' עוז אלמוג מאוניברסיטת חיפה מכנה את התהליך הזה "הבנאליזציה של המותרות": "המהפך של 1977 הביא את שלטון הליכוד, וזה הוביל תהליכי הפרטה שגרמו לעלייה ברמת החיים. המזגן הוא חלק בלתי נפרד מהתפתחות המעמד הבינוני הרחב: דברים שבעבר נחשבו למותרות, ורק אנשי האלפיון העליון זכו להם - כמו בית מלון, מסעדה, טיסה לחו"ל, מייבש כביסה, מחשב וסלולרי - הם בהישג יד של רוב האוכלוסייה. היום, אם משווים את אורח חייו של אדם בעשירונים העליונים מול אדם בעשירונים התחתונים, ההבדל מתבטא יותר בכסף שבבנק, בעובר ושב ובחסכונות, אבל הפער בסגנון החיים הצטמצם באופן ניכר.

"עברנו גם בנאליזציה של בתי המלון. בעבר כשהגעת למלון, קיבלת תנאי מחיה משופרים מאלה של היומיום: מזרנים רחבים, ג'קוזי, קרמיקה ומזגן. אנשים אמרו שהם באים לבית המלון כדי 'להתפנק בחדר'".
 

אלמוג גם סבור שהעובדה שכולנו יושבים במזגן הפרידה בינינו, והפכה אותנו למבודדים יותר. "המזגן בישר את המעבר לחברת שפע, אבל באותה מידה את הצריכה של מוצרים מלאכותיים. יש בכך משהו מעט עצוב: המזגן מרגיל אותך לצרוך דבר מה שמשפר את החיים, אבל המחיר הוא שימוש במשהו שאינו טבעי לגמרי. זה כמו לאכול ירקות ופֵרות מהונדסים.

"כניסת המזגן למכונית שינתה גם הרגלים קטנים: תמיד אמרו שהישראלי נוהג עם יד אחת על החלון, בסוג של מחווה מאצ'ואיסטית. עם התקנת המזגן, הנהג סגר את החלון והכניס את היד פנימה. כשהחלונות סגורים הישראלים פחות צועקים זה על זה, ויותר מקללים בתנועות שפתיים. המזגן יצר מרחב של חלונות סגורים שנעים אלו לצד אלו. יש בזה משהו שמקדם את תרבות הבועה".

ולא רק בכבישים. סבא וסבתא שלי נהגו לשבת לעת ערב במרפסת ולהצטנן בבריזה התל-אביבית. היום הישראלים פשוט מתקינים מזגן בבית וסוגרים את המרפסת כדי להוסיף עוד חדר לדירה הממוזגת. "בימים ההם לא היו כל כך הרבה בתים במישור החוף ובשפלת החוף, אבל היום הם חוסמים את הרוח והבריזה", אומר החזאי הוותיק אורי בץ. "הרוח מאדה את הזיעה, ובלעדיה אנחנו מרגישים שחם לנו".

רפי כהן מאלקטרה מתגעגע גם הוא למרפסות הפתוחות. "אז ישבנו בחוץ ודיברנו עם השכנים שבמרפסת לידנו, היום כל אחד מסוגר בבית שלו. כל התרבות שלנו השתנתה בעקבות המיזוג, הפינוק והמכשירים". 

גם בעבר ניסו אנשים לקרר את גופם בכל דרך, אבל ברוב הזמן פשוט הזיעו בהשלמה. המלכים היו נהנים מאוויר מצונן שהגישו להם עבדים מזיעים, שעמלו קשה בימים החמים ונפנפו בכפות תמרים. אנשים הזיעו יחד בתיאטראות, בתחבורה הציבורית, ברחוב ובפלחה. תושבי הערים נהגו לעלות בלילות הקיץ לגגות הבתים ולישון שם, חשופים לאוויר הנע בגובה, נהנים מהקרירות. ביום המחרת היו שומעים את סיפורי האימה על שכנים שהתגלגלו תוך כדי שינה ונפלו מהגג.

למרבה הזוועה, בתחילת שנות האלפיים שוב נפלו אנשים מהגגות אל מותם בגלל טכניקות צינון. הפעם היו הנסיבות אחרות לגמרי: בני נוער משועממים נהגו לעלות לגגות בימי החופש הגדול כדי לחתוך את צינורות המזגן ולשאוף לריאות את גז המזגנים, אחרי שקראו באינטרנט שהוא יגרום להם לתחושת סוטול.
 

"בהתחלה היה מידע על ילדים שקופצים מהגגות לשם תחרות, מעין רולטה רוסית", נזכרת ניצב-משנה בדימוס ד"ר סוזי בן-ברוך, ששירתה כקצינת ילדים ונוער בעת שהתגלו המקרים הראשונים של התופעה הקטלנית המשונה. "אבל אלו ששרדו את הנפילה והגיעו לבית החולים, סיפרו איך נגררו בידי הנער הכריזמטי ביותר בחבורה לחתוך את הצינורות ולשאוף את הגז. אז הם חוו 15 עד 20 שניות של אטרף ותחושת סחרור, מה שגרם להם לרצות להוציא אנרגיה, והם פשוט התחילו לרוץ. חלקם פשוט רצו אל קצה הגג ונפלו אל מותם".

בעקבות שורת המקרים פתחה המשטרה בקמפיין הסברה מקיף, אבל גז המזגנים לא נכנס עד היום לפקודת הסמים. "זה גז זמין כל כך", אומרת בן-ברוך. "את מי תאשימי? אותי, כי אני מדליקה עכשיו מזגן בבית ויש לו צינור? בבתים רבים פשוט נעלו את הגגות, והילדים השתגעו, חיפשו מפתח. בכל קיץ מחדש אנשים מבחינים בנערים על הגג, או שומעים את הצעדים 'על הראש'. הם צריכים לדעת שהנוער עולה לגג בשביל גז מזגנים, ולא משום סיבה אחרת. כדאי שירימו טלפון למשטרה ובכך יצילו את הילדים".
 
מאה שנה לפני מגפת הנפילות מהגגות נוצר המזגן הראשון בעולם. ויליס קרייר, מהנדס אמריקאי צעיר, גילה אז שדחיסת אוויר בצינורות שבהם מים קרים מאזנת את הלחות ומקררת את החלל שסביבם. המזגן הראשון הותקן בשנת 1902 בבית הדפוס של השבועון Judge בברוקלין, לא במטרה לקרר אלא כדי להפחית את הלחות: האוויר הלח של ניו-יורק הקשה על הדיו להיספג בדפי העיתון.

בשנות השלושים של המאה הקודמת נעשה המזגן של קרייר נפוץ יותר ויותר באמריקה. אבל כשקרייר כבר קידם את החברה שלו באמצעות תערוכות ופרסומות, ביישוב היהודי בארץ כלל לא הפנימו שאפשר למזג חללים מהבילים באמצעות מכשיר פלאי כזה.

ד"ר ש' כנוביץ' נאלץ לפרסם באוגוסט 1937 ב"דבר עובדי הרפואה" צרור אזהרות בעניין השפעת חום הקיץ על ילדינו: "בשעות הצהריים (10-4) יש להחזיק את הילדים ככל האפשר בבית או במקומות שרויים בצל... את התריסים יש להגיף בשעות החמה... מארצות מוצאם הביאו היהודים פחד מוגזם מפני הרוח ורוח הפרצים, הרוח הקרירה, שאינה מזיקה כלל. אוורור החדרים וקירורם, הוצאתם של הילדים למקום צינה, נחוצים והכרחיים הם בארצנו... פעולת האוויר הקריר היא מרעננת ומרגיעה", כתב כנוביץ'. באותה שנה כבר הייתה חברת "קרייר" אחד המעסיקים הגדולים ביותר במדינת ניו-יורק.
 
גל חום יוצא דופן הורגש בארץ ישראל ביוני 1942. "הטמפרטורה הגבוהה ביותר בארץ נמדדה אז בטירת-צבי - 54 מעלות", מספר בץ. "סוסים ובעלי חיים מתו, הייתה קטסטרופה, אבל אף אחד לא ביקש מזגן. האנשים ישבו בצל והיה מאוורר. אבל המאוורר מאדה, לא מקרר". 

גם מאמרים בשבח הזיעה לא חסרו. "ההזעה יפה לבריאות האדם", נכתב בשנת 1952 בעיתון "חרות". אבל לקראת סוף שנות החמישים החל להפציע המיזוג גם בארץ. חברת אלקטרה ייבאה לכאן את מזגני "אמרסון", מהמתחרות של קרייר. המזגן נחשב באותם ימים לפריט יקר, והותקן בעיקר במבני ציבור. את אילת התחילו למזג כבר אז – ב-1957 פורסם שכל כיתות הלימוד בעיר מוזגו - אבל תושבי העיר הדרומית מיזגו את בתיהם לא במזגן אלא בטפטפות, שהרטיבו את הקירות והזיקו להם. אחר כך שימש למיזוג הפרטי ה"דזרט קולר" - מצנן מיוחד שמורכב משילוב של טפטפת ומאוורר, ולא פוגע בקירות.
 

בשנות השישים חל המפנה. לא שהארץ התמלאה מזגנים, אלא שהמסר שהועבר לישראלים בפרסומות ובחדשות היה שכל המכשירים הנהדרים האלה, שהופכים את חיינו לנוחים ומפנקים, הם משהו שבקרוב לא נוכל להסתדר בלעדיו. "בשנות השישים התגברה התפיסה שישראל בעצם מביאה את אירופה למזרח התיכון", אומרת ד"ר אביבית אגם-דאלי, מחברת הספר "מחוזות חפץ - נופי פרסומת בישראל" (הוצאת רסלינג, 2010), שחקרה את התכנים והמסרים בפרסומות שהוקרנו בארץ לאורך עשורים. "כל האידיאולוגיה כאן הייתה לתרבת את המזרח, להפוך אותו למערבי. זה בא לידי ביטוי גם ב'הפרחת השממה', באמצעות הבאת מוצרי חשמל בכלל ומזגנים בפרט.

"התפיסה הציונית המקורית דיברה על הצורך להסתגל לתנאי הסביבה, ובהם האקלים, בלי לפחד מהם. היא תמכה באהבת הזיעה והסבל. אבל ככל שעברו השנים התגברה תפיסה אחרת, אינדיבידואלית, של מי שרוצה להתפנק ולא פועל בשם הקולקטיב. זה לא מקרה שמוצרים כמו מזגן הגיעו בדיוק בתקופה הזו". 

כמו בחו"ל, גם בישראל מיזוג האוויר שימש לפיתוי הציבור להגיע למקומות בילוי. תיאטרון "אלהמברה" הזמין את הקהל לצפות ב"כנר על הגג" באולם עם "מיזוג אוויר מלא", וכך גם פרסם תיאטרון "אהל" את "גם הוא באצילים". האניות "ישראל" ו"ציון" הזמינו את הישראלים לשיט תענוגות לאחר שהותקנו בהן מזגנים בעלות של כ-1.2 מיליוני דולרים. בבתי העסק הממוזגים הדלתות נסגרו פתאום, כדי שהקור יישאר בפנים, ולכן נתלה השלט: "פתוח, מיזוג אוויר".

המזגן היה אז מילה נרדפת לסטטוס גבוה, וגם סמל לשחיתות וסיאוב. בשנת 1960 נאלצה המשטרה לפרסם בעיתונות הכחשה גורפת לטענה שתאו של הצורר הנאצי אדולף אייכמן מצויד במיזוג אוויר, כחלק מתנאי מעצר משופרים. בפעם אחרת דווח שראש עיריית תל-אביב שלמה להט (צ'יץ') העדיף ללהוט במכונית השרד שלו בחום של תל-אביב כאחד האדם, ולוותר על התקנת מזגן ו"אביזרים יקרים אחרים".
 

באקלים הזה הקים יהודה גזונדהייט בשנת 1964 את המפעל הראשון של אלקטרה לייצור מזגנים בארץ. זמן רב עסק גזונדהייט בתחום המעליות, אך אז הבין שלמיזוג האוויר צפוי כאן עתיד מתוק וקריר. על הקירות באזור המשרדים הממוזג במפעל אלקטרה תלויות תמונות של הטכנאים הראשונים של החברה, הסוחבים על גבם מזגנים להתקנה בבתי הלקוחות.

כהן הצטרף לאלקטרה ב-1971, לאחר שסיים לימודי מַסגרות באורט. במשך שנים היה אחד ממנהלי הייצור. "מזגן היה מאוד יקר באותם ימים, עלה לפחות פי שניים מהיום", הוא משחזר. "המס היה גבוה, כי המדינה כרגיל ניצלה את המצב. בתקופה ההיא העדיפות הייתה להשיג מקרר, וגם בשבילו נאלצנו לחכות חצי שנה בתור, כי 'אמקור' היה יצרן בלעדי. התרגלנו לחיות עם מאווררים, ובקיץ מתנו מחום. מקסימום שמנו מגבת רטובה ליד המאוורר. לי אישית הותקן מזגן בבית רק בשנת 1990".
 
אז אצל מי בכל זאת הלכתם להרכיב מזגן?
"רק עשירי המדינה או אנשי הבוהמה יכלו להרשות לעצמם. אני זוכר למשל שהלכנו להרכיב מזגן לשחקן יוסי פולק בביתו בנווה-צדק. אחר כך התחילו הווילות המפוארות בכפר-שמריהו ובסביון. אני זוכר את עצמי נכנס לבתים האלה ורואה בריכה, קרמיקה, מטבח בגודל סלון, מקרר בגודל של ויטרינה. את צריכה להבין שלא היה אז כלום במדינה".

המזגנים של אז קובעו לתוך חור שנחצב בעוד מועד בקיר שמעל לחלון. הם סיפקו אוויר נעים, אך הרעישו כמו תחנת כוח. ב"ספר משפחתי" של אפרים קישון, שיצא לאור בשנות השבעים, מופיע הסיפור "תולדות המזגן השקט": קישון כותב בו על מזגן שהותקן בביתו ורעש "כמו מטוס בואינג 747", אף שהיה מצויד בכפתור השתקה. לאחר שבעל הבית נשבר מהרעש, ואף שובר בכעס את כפתור ההשתקה, מגיע המתקין ולוקח את המזגן. רק אז מתגלה שלמתקין הזה מזגן אחד בלבד, והוא מציב אותו בכל פעם אצל לקוח אחר, כי איש לא שורד את הרעש הנוראי.
 
גם במקומות העבודה כלל לא היו מזגנים במשך עשורים רבים. הכינוי "סווט שופ", סדנת יזע, שניתן למפעלי הייצור האיומים במדינות העולם השלישי, התאים פעם לכל משרד ישראלי בחודשי הקיץ. בלית ברירה הונהגו שעות מנוחה בצהריים, כי פשוט היה בלתי נסבל לעבוד בתנאים האלה. בשנת 1959 פורסם בתקשורת "מחקר מאלף" שהראה כי שהייה במזגן משפרת את פריון העבודה, ובכל זאת עבר עוד זמן רב לפני שהמזגן הפך לפריט חובה. שרב כבד בקיץ 1978, למשל, גרם לעובדי הרדיו בקול ישראל להשבית את השידור במחאה על שלא הותקנו עדיין מזגנים במשרדיהם.

עם השנים זכה כמעט כל מקום עבודה בארץ למערכת מיזוג מרכזית, שקטה וקרה. "זה חלק מהתפתחות עולם העבודה הטוטאלי", טוען אלמוג. "כשהגיע המזגן הוא יצר טמפרטורה אחידה, כמו האור שדולק באופן קבוע ומטשטש את ההבדל בין יום ללילה. בועת העבודה הזו היא חלק מהתשתית לתרבות הוורקוהוליות, שמשתלטת על כולנו ומשעבדת את כולנו. היכולת לעבוד בכל רגע במשך היום מאפשרת למעסיק גם לדרוש יותר שעות עבודה".
 

התקנת המזגנים במקומות העבודה גם הביאה למלחמה בין המינים: לנשים קר יותר, והן רוצות להחליש את עוצמת המזגן או לכבות אותו, בעוד הגברים המזיעים מבקשים שהמזגן ימשיך לפעול בעוצמה. לפי מחקר של המרכז הרפואי במאסטריכט שבהולנד, שנערך בשנה שעברה, מזגנים במקומות עבודה רבים מכוילים לשמירת טמפרטורה נוחה לגבר בן 40 ששוקל 70 ק"ג. "הן תמיד מעלות את הטמפרטורה באולפן, ואני תמיד מגיע ומנמיך אותה", מתלונן העיתונאי אביב לביא על שותפותיו להגשת התוכנית "יהיה בסדר" בגלי צה"ל. "נעמי רביע יחסית בסדר עם המיזוג, אבל עם יונה לייבזון הייתי מתווכח כל הזמן. ואז כמובן הייתה עולה הטענה: 'אני לא יכול להתפשט אבל את יכולה להתלבש, אז מה את רוצה מחיי?'. הכול באהבה, כמובן".

יש מי שסובלים במיוחד מקור המזגן; בחורה שהכרתי נהגה לשבת במשרדה בחודשי הקיץ כשמולה פועל מפזר חום. מנגד, חבר שסובל מאוד מהחום ישב איתנו ביולי בתיאטרון שלא היה ממוזג מספיק לדעתו. הוא היה חנוט במכנסיים ארוכים, וספר בזעם את הדקות עד שההצגה תיגמר. שניהם אולי מקרי קיצון, אבל האם גם בהכללה, נשים מתקררות יותר מגברים?

"ברור שיש הבדלים פיזיולוגיים בין המינים, ובין השאר ההבדלים האלה קשורים גם בוויסות חום הגוף", מסביר פרופ' יובל חלד, מומחה לפיזיולוגיה אינטגרטיבית ולפיזיולוגיה של המאמץ. "בעת מנוחה, ההבדלים הללו קשורים בעיקר למבנה הגוף השונה: אצל הגברים מסת הגוף הרזה, דהיינו ללא השומן, גבוהה מזו של נשים.
 
"המשמעות היא שגבר מייצר יותר חום מאישה, בפער של בין 10 ל-30 אחוזים. לכן, בסביבה קרירה יותר, הגוף של הגבר יצליח יותר לשמור על החום לעומת גוף של אישה. ככל שהגוף קטן יותר, שטח המעטפת שלו ביחס למסה גדול יותר. לכן אדם בעל מבנה גוף קטן יותר, בסביבה קרירה, מתקרר יותר". באותה נשימה מבקש חלד שלא נכליל, ומסביר שבזמן המחזור החודשי או אצל נשים בגילאים מתקדמים יותר, הטמפרטורה הממוצעת של הגוף הנשי בהחלט יכולה לעלות.

גם להבדלי הלבוש יש השפעה על ההעדפה בנושא המזגן. חלד: "גברים רבים לובשים לעבודה חולצה בעלת שרוול ארוך, לעומת הנשים שיכולות להגיע בשמלה או בחצאית ובחולצה קצרה, עם פחות שכבות". 

לדברי אגם-דאלי, כניסת המזגן למקומות העבודה הביאה לשינוי באופנת הקיץ הישראלית. היום אפשר לראות ברחוב בחורות רבות שסוחבות עמן עליונית, היא אומרת, "כי מאוד קר בחדרים הממוזגים. זהו מחזה שלא היינו רואים פעם בישראל, בשיא הקיץ".

עם כל הכבוד למקום העבודה, חברות המיזוג והפרסומאים רוצים שתתקינו כמה שיותר מזגנים בחלל הביתי. ברגע שייכנס השיקוץ הביתה, נתמכר לנצח והם יתעשרו. הפרסומת למזגני אמקור בשנות השבעים, למשל, זעקה בשוביניזם חינני (שהיום ודאי היה ממוטט את פייסבוק מעומס תגובות נאצה): "מזכירתך כן, אבל אשתך לא? - רוב הבעלים המנהלים סבורים שמזגן אוויר חיוני למשרד. הם צודקים. אבל האם אין מזגן אוויר חיוני גם לאשתך, הצריכה לגהץ, לנקות ולבשל בחום הקיץ?"

בסוף גם האישה שבבית קיבלה מהבעל מזגן אמקור. משנות השמונים ואילך עלה במהירות ובהתמדה מספר הבתים שבהם הותקנו מזגנים, והמסרים בפרסומות נעשו אינטימיים יותר: "שושיק, מה אני אגיד לך, עשינו בחוכמה - כל כך נעים לישון בחדר ממוזג".

ואז באו הקניונים. האמת היא שלפניהם היו לנו הפסאז'ים, כמו "פסאז' הוד" שהוקם בתל-אביב בסוף שנות החמישים. אלה היו מתחמי ביניים, שאפשרו להולכים ברחוב החם להיכנס לאזור חנויות מקורה אך פתוח, חיצוני ופנימי כאחד. בשנת 1983 הוקם לראשונה מרכז קניות מקורה, מודרני וממוזג: דיזנגוף סנטר. בספרו "תל-אביב, העיר האמיתית: מיתוגרפיה היסטורית" (בהוצאת מכון בן-גוריון, 2005) מתאר פרופ' מעוז עזריהו את חזונו של בונה המרכז, אריה פילץ. "עיר בתוך עיר", הגדיר פילץ את מה שהוא רוצה לבנות. "עיר שכולה ממוזגת אוויר ושטופת קרני שמש שיאירוה דרך חופת כיפות הזכוכית שמעליה".
 

  
הייתה זו חלופה עברית ל"רוקפלר סנטר" בניו-יורק, "אתנחתא מהרחוב", כדברי פילץ. הנוחות הממכרת והסינתטית של ה"סנטר" שינתה את הרגלי הקניות, והחלה את התהליך שהפך אותנו לאומת קניונים, בדומה לבאי ה-Mall האמריקאי. "עד היום", אומרת אגם-דאלי, "מזגן הוא אמצעי למשוך אנשים למקום קריר שבו הם ייאלצו להוציא כסף על דברים שהם לא באמת צריכים".

באוגוסט 1987 כבר הורגש במדינה מחסור במזגנים, בגלל הדרישה הגוברת לעומת ההיצע הנמוך עדיין. "עומדים בתור כמו בקופת חולים, כאילו מחלקים מזגנים חינם... תן לי מזגן, לא מעניין אותי כמה יעלה, העיקר שיהיה לי קר בבית", נכתב בעיתון מעריב, בכתבה שתיארה את התורים האדירים.

נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מראים שנכון לשנת 2016, ב-87 אחוזים ממשקי הבית בישראל יש מזגן - לעומת כ-10 אחוזים בלבד ב-1957. מי הם 13 האחוזים שחיים כיום ללא מזגן? באחת מהתוכניות של "יהיה בסדר" סיפר לביא כי בביתו בתל-אביב, ברחוב גבוה ומאוורר, אין מזגן. הוא התפאר אז שחשבון החשמל שלו נמוך משל חבריו.
 
אבל כעת, במהלך השיחה שלנו, הוא מפתיע ומספר שאפילו הוא נשבר והתקין "מזגן בסלון, כי מזג האוויר באוגוסט שעבר היה קטסטרופה. המזגן מיועד לימים הכי קשים, או כשבאים חברים ואורחים, שלא יצטרכו לסבול. גם באוגוסט אנחנו משתמשים במזגן בהיקף מצומצם בהרבה ממשקי בית ממוצעים, אבל בהחלט יש סימני שבירה.

"בנינו בארץ בבנייה עיוורת לסביבה, שהופכת את בתינו לקופסאות חום בוערות. כך אנחנו נאלצים למזגן את עצמנו לדעת. הבנייה לא מוכוונת בידוד או חשיפה לכיווני רוח ושמש. לכן אנחנו גם משלמים חשבונות חשמל גבוהים, וגם גורמים לאסון סביבתי. בשנים האחרונות יש התחלה של הפנמה של הנושא בקרב אדריכלים, אבל ייקח זמן לסובב את ההגה של הטיטניק הזו".

ומתל-אביב – לירושלים. בירת ישראל ידועה כעיר בעלת הכי מעט מזגנים, אבל נדמה שגם היא על סף שבירה, לא פחות מאביב לביא. נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מראים עלייה מתמדת בשיעור הבעלות על מזגן בקרב ירושלמים, מ-7.8 אחוזים בשנת 1999 עד ל-60.3 אחוזים ב-2014.
 
לדברי אלמוג, הסיבה למיעוט היחסי במזגנים בירושלים היא לא רק הלחות הנמוכה, אלא גם ממדי העוני בעיר. יחד עם זאת, יותר ויותר ירושלמים, בעיקר הצעירים שבהם, מודים היום שהם עושים שימוש תכוף במזגן. "לרוב אין שום הצדקה להדליק כאן מזגן", אומר אורי בץ, דור שביעי בבירה. "אנחנו לא נמצאים באקלים של 75 אחוזי לחות. צורך במזגן נוצר רק אם הלחות גבוהה ואנחנו עוברים את השלושים מעלות. יש ימים כאלה, אבל לא הרבה. מי שמדליק מזגן בירושלים במצב פחות נורא – מתפנק".

גם היום לא כל בתי הכנסת ממוזגים. בבית הכנסת לדרמן שבבני-ברק, למשל, סירבו מסיבות עקרוניות להתקין מזגן עד שנת 2010. רק לאחר שהרב מאיר סטפנסקי התעלף באחת השבתות כתוצאה מהחום הכבד בעת התפילה, הורה הרב חיים קנייבסקי על התקנת מזגן, ולו בשל פיקוח נפש.

בניסיון להתגבר על החום הלוהט בזמן התפילה בבית הכנסת איצקוביץ' בבני-ברק, המציא אב הבית מזגן מיוחד שמופעל באמצעות מטבעות. לדברי פרופ' אלמוג, התשלום יוצר שימוש מושכל יותר במזגן. "החרדים חוסכים בכסף כי זו חברה ענייה. אתה שם מטבע רק כשאתה ממש צריך, וכך גם משתף את האחרים".
 

לא קל להתמודד עם ישראלים שהמזגן שלהם התקלקל. באחד מפרקי הסדרה "רמזור", חפר גורי כמעט יוצא מדעתו מרוב זעם וזיעה: הוא נאלץ להמתין לטכנאי בטווח שעות של יום שלם, אבל בכל פעם שהוא מעז לרדת לרגע למכולת, או נכנס להתקלח - בדיוק אז הטכנאי מגיע, דופק בדלת ואין תשובה. חפר שם את הראש בפריזר, מנסה להצטנן בעזרת מאווררים שלא עוזרים, אך כשמגיע הטכנאי מתברר שהוא רק מאבחן את התקלה, וטכנאי אחר יגיע לתקן. חפר בתגובה נועל את הטכנאי הבודק בביתו עד שהמזגן ישוב לפעול. "כולם לחוצים היום, כל אחד עם התירוצים שלו", אומר כהן. "אחד אומר שיש בבית מישהו חולה לב, אחר - מישהו עם אסמה ו'תבואו דחוף'. מוקד השירות משתגע בחודשי הקיץ, וטכנאי שמגיע לתקן הוא כמו המשיח".

המזגן חדר גם לצבא. ב-1974, בכתבה ביקורתית שכותרתה "לצה"ל יש הכול", נכתב במעריב באירוניה כי בלשכת קצין האספקה הראשי של צה"ל יש "כמובן" מזגן. היום לצה"ל באמת יש "הכול": כל טירון נהנה מחדר ממוזג.

"מיזגתי בסיסים צבאיים, כולל שיזפון ונבטים", אומר כהן. "הנכדה שלי עושה כרגע טירונות בחדרים ממוזגים. היא התקשרה אליי ואמרה 'סבא, זה המזגן שלך'. כשאני הייתי חייל לחמתי בתוך טנק צנטוריון שאפילו מאוורר לא היה בו, ובכל זאת ניצחנו במלחמת יום הכיפורים. היום הכול ממוזג, אפילו הטנקים. אני חושב שעדיין יש פייטרים שכיף להם להזיע בשביל העם, בשביל המדינה. חיילי גולני, צנחנים וגבעתי רצים בג'בלאות בלי מיזוג, כי מאמנים ומחשלים אותם".
   
אלמוג מזהיר כי בטווח הארוך, הפינוק יוצר אוכלוסייה נרפית ומפונקת. "במחקר שלנו על דור ה-Y מצאנו שלצעירים של היום יש חוסן נפשי נמוך יותר מבדורות הקודמים", הוא אומר. "החיים פשוט נעשו נוחים יותר, גם בילדות. ביטוי משעשע לזה הוא שהילדים בתנועות הנוער מגיעים לטיול עם מזוודת טרולי, נכנסים לאוהל הסיירים ושואלים 'איפה המזגן?'. לדור הצעיר של היום קשה לחוות שהייה בטבע, ובטיול החבר'ה לא רוצים לרדת מהאוטובוס הממוזג. הם שואלים את המדריך: מה, הבאת אותנו למסע עינויים?"

החוקר האמריקאי סטן קוקס, מחבר הספר Losing Our Cool, מציין שבעבר אנשים היו מסתגלים לחום בקלות רבה יותר. כיום הם כלל לא מנסים להסתגל, לא מוכנים לסבול אפילו לרגע, ומיד מדליקים מזגן. הם מתרגלים לטמפרטורה יציבה, מפתחים כלפי המזגן תלות פיזית ונפשית, וברגע שהם יוצאים לחום - הם סובלים הרבה יותר. המלצתו של קוקס חד-משמעית: להיחשף כמה שיותר לטמפרטורות קיציות.
 
ומה היה קורה לו היינו מתעוררים ומגלים שהכול היה חלום, ועלינו לחיות בלי מזגן? האם אנשים בארץ היו הורגים זה את זה מרוב חום? "אני חוששת שכן", אומרת אגם-דאלי. "יש קשר בין חום לעצבים. לא במקרה האיטלקים עצבניים יותר מהאנגלים. זה קשור איכשהו לטמפרמנט של אנשים שגרים בארצות החום לעומת אלה שגרים בארצות קרות. הישראלי מכור למזגן כמו שהוא מכור לסמארטפון, ואנחנו פחות סובלניים לאקלים זר, מה שמעלה אצלי את המחשבה שאנחנו פחות מחוברים למקום שלנו".

לביא: "אני לא אומר 'אל תדליקו מזגן אף פעם', אבל ככל שנפחית את השימוש ונרסן אותו, אנחנו נשלוט במזגן ולא הוא ישלוט בנו. אנשים רבים בארץ מתים בגלל זיהום אוויר. אנחנו תמיד מאשימים את בתי הזיקוק ומפעלי התעשייה, אבל גם הבית הפרטי שלנו הוא ארובה קטנה שמייצרת זיהום. יש לנו אחריות, לכל אחד מאיתנו. כשאנחנו מקבלים את ההחלטות שלנו, אנחנו משפיעים גם על הבריאות, גם על הכיס וגם על הכדור".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg