ראשי » חדשות » בארץ

"חייבים מאזן אימה - בשביל שלום צריך להרוג"

לאדי דריבן, "השריף של חברון" שהלך לעולמו ביום חמישי, הייתה משנה סדורה על הסכסוך היהודי-ערבי: "מי שרוצה לחיות בשלום עם הערבים - צריך שהם יפחדו מפניו". זהו סיפורו של הקאובוי האמריקני שקשר את גורלו בישראל, והשאיר אחריו דור שלם של אנשי אדמה

ביום חמישי האחרון הלך לעולמו ה"שריף של חברון", או בשמו הרשמי: אדי דריבן. ב-63 השנים האחרונות, קשר הקאובוי האמריקני את גורלו בישראל, איש אדמה, טבע, לוחם ללא חת ומעל הכל – דוגמה ומופת למאות ממשיכי דרכו. זהו סיפורו.

עוד כותרות:
• שכנים ערבים השחיתו - בית העלמין היהודי נעקר בחשאי
•עזה 2: תוכנית המגירה של צרפת נגד המוסלמים

"בן גוריון אהב אותו, והשיא אותו לאשתו הראשונה"

אברהם דריבן, או אדי כפי שהכירו אותו הוא כולם, נולד בארצות הברית ושם גדל. כבר בגיל 14 עזב את בית הוריו ויצא לעבוד בחוות בטקסס כקאובוי צעיר. בגיל מאוחר יותר התגייס לצבא האמריקאי, כמו אביו וסבו. בשנת 1953 באמצע השירות הצבאי, ניצל דריבן את החופשה בה היה מטעם הצבא והחליט להישאר בארץ כשהא משאיר מאחוריו את עברו ושורשיו האמריקנים
 
"הוא בא ממשפחה של אנשי צבא. סבא שלו היה קצין שהשתתף בכיבוש מקסיקו", מספר עליו מירו כהן, חברו הטוב זה עשרות שנים. "אדי עצמו השתתף במלחמת קוריאה, ובדרך לגרמניה - האנייה שלהם עצרה בחיפה. הוא ירד מהאנייה, והחליט להישאר בארץ".

לאחר שירד מהאוניה, ניגש דריבן לסוכנות היהודית, ושאל איפה צריך ידיים עובדות. כשנשאל להשכלתו או למקצועו, ענה דריבן שהוא קאובוי, ונשלח לדרום. דריבן נקלט באחד הקיבוצים ועבד שם במרעה. לאחר זמן קצר עבר לשדה בוקר. בעבר סיפר דריבן כי בינו לבין בן גוריון שררה היכרות אישית. היה זה ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל שהשיא אותו לאשתו הראשונה, יהודית אלכסנדרוני.

"הוא ראה את העקבות שלה בחולות של שדה בוקר והתאהב בה", מספר מירו. "בן גוריון אהב אותו, כי הוא ראה בו את היהודי כפי שהוא דמיין שיהודי צריך להיות. לא גלותי ומושפל, אלא יהודי עובד אדמה שרוכב על סוס בראש מורם, עם נשק ושרשרת של כדורים על החזה. הוא היה מסתובב עם העדרים בכל מקום שבו היה מרעה. לא פחד מכלום".

בשנות ה-60 המשיך דריבן 'לחרוש' את דרום הארץ, ועבר לא מעט תחנות עד ש'נחת' בקרית ארבע. בין המקומות בהן תקע יתד היו הישובים בית יתיר וקיבוץ עלומים בנגב. בשניהם, כך העידו עליו חבריו,היה דריבן מראשוני המתיישבים. כשהתאלמן מאשתו הראשונה, נשא אדי דריבן את קלרה, ועבר להתגורר עמה במערה סמוך לתרקומיא. גם שם המשיך לנהל חיי פלאח ועובד אדמה והערבים מסביב ידעו לכבד אותו. "הוא ידע מתי צריך לירות, ומתי צריך לשתות קפה", מסביר מירו. אחת האגדות סביב דמותו של אדי, מספרת כי באותה תקופה ניסו הפלסטינים לרצוח אותו, אך הוא הבחין בכך וכנקמה הרג את השייח' של הכפר אידנא. בעקבות כך, עבר אדי לחברון.

"אם מישהו בא להילחם אתי - אלחם אתו עד שהמח שלי יפסיק לעבוד"

בסוף שנות ה-70 עבר דריבן לחברון, תחנה שהייתה לתחנתו האחרונה. "החווה של דריבן" הפכה למותג באזור. אדי השתקע במבנה גדול ממדים באזור התעשייה בין קריית ארבע לחברון, ומשם המשיך לחיות את חיי הבוקר שלו. תושבי חברון מספרים עליו, שלא ידע פחד. "אני לא צריך אף חייל שישמור עליי. מה זה לפחד? אני לא מפחד מהערבים באזור בכלל", אמר דריבן. "למה אני צריך לפחד? מוות לא מפחיד אותי בכלל. אם מישהו בא להילחם איתי אני אלחם אתו עד שהמח שלי יפסיק לעבוד. מה אני צריך לפחד מהערבים. הם צריכים לפחד ממני. הבעיה זה לא הערבים, הבעיה זה השלטון. אם השלטון היה כמו שצריך, הערבים היו עושים פיפי במכנסיים".
   
המוטו של דריבן היה 'אני אסתדר'. "הייתי חי באזורים הרבה יותר מסוכנים לבד עם אשתי. אני אסתדר. אני יודע להסתדר עם דברים כאלו. הבעיה שלי זה השלטון. 'אסור לך לירות', אפילו כשזורקים עליך אבנים אסור לירות", אמר פעם דריבן".

בשנת 1998, נרצח בנו דב, שהתגורר בחוות מעון בהר חברון. דריבן הבן ביקש להרחיק פלסטינים שהתקרבו לחווה בה התגורר, וירד אליהם בידיים חשופות יחד עם שני חברים נוספים. הם נתקלו במארב מתוכנן, וירי נפתח עליהם. דריבן (29) נשוי ואב לארבעה נהרג, וחבריו נפצעו. "היינו חברים טובים מאוד" סיפר אדי על בנו. "דב היה איש שדה ממדרגה ראשונה. הוא הלך בדרך של המשפחה שלנו. הוא הקים חווה, אהב להיות בחוץ, אהב להיות מול האויב. אהב לגנוב נשק".

"בארץ רגילים לקחת נשק מיהודים. לא עניין אותם שיש פה יהודי מת"

על הפיגוע שבו נהרג בנו דב מספר דריבן: "הערבים עשו מארב לבן שלי והרגו אותו. זה הכל. מארב מוצלח, מקצועי. אחרי שהבן שלי נהרג השוטרים שאלו את החברים שלו אם הם פתחו באש, אם הם עשו שימוש בנשק שלהם. כי בארץ רגילים לקחת נשק מיהודים. בכלל לא עניין אותם שיש פה יהודי מת".

בגיל 73, לאחר שהתאלמן מאשתו השנייה, חיפשה לו יהודית בתו אישה. בחיפושיה הגיעה יהודית, לשרה, ילידת ארגנטינה, וצעירה מאדי ב-20 שנה. אדי ושרה יצאו שלושה שבועות, והתחתנו במערת המכפלה. את החתונה השלישית של אדי ערך הרב דב ליאור, ומיד אחריה עברה שרה לאחוזת דריבן בחברון.
 

"אדי היה מסוג האנשים שמעורר בך נוסטלגיה וגעגועים לפעם", מספר עליו עו"ד איתמר בן גביר תושב חברון. "אם אדי היה צעיר בחמישים או שישים שנה, אין לי ספק שהוא היה מעסיק אותי לא מעט. הוא פעל מול הערבים בדרכים לא שגרתיות, אך זה הוכיח עצמו. למרבה הפלא, הם כיבדו אותו וידעו להעריך אותו. הוא היה שריף אמיתי, מהסוג שכל כך חסר היום  בחברון".

בן גביר מוסיף כי "בימים שכל חייל או שוטר 'מכילים' את הקללות וההשפלות  של הערבים בשל החשש ממצלמות של ארגון  'בצלם', את אדי שום ערבי לא היה מעז לקלל. שום גורם עוין לא היה מרשה לעצמו להתייחס אליו בזלזול. אם זה היה קורה, אדי לא היה שותק. גאווה יהודית הייתה אצלו בדם".

יוסי לויט (37) שגדל בחברון, הכיר את אדי מגיל 3. "אחד הזיכרונות הראשונים שלי זה אדי רוכב על סוס. הוא היה בא מקרית ארבע לחברון על סוס. הוא היה כמו סבא בשבילי. דיברנו כל יום, ספגתי ממנו המון". לפני שלוש שנים הקים לויט חאן חקלאי בגוש עציון. "קיבלתי את זה ממנו. את האהבה לאדמה, למרעה לכבשים. את כל ההסתכלות על איך יהודי צריך לחיות בארץ ישראל".

"אני מכבד את הערבים, אבל אנחנו במלחמה איתם"

לאדי הייתה משנה סדורה בכל הקשור ליחסיו עם האוכלוסייה הערבית אבל היא לא הפריעה לו מעולם לקיים איתם יחסי שכנות טובים, מספרים עליו מכריו. "אני מכבד את הערבים. יש לי חברים ערבים. הם הכי קרובים אלינו בעולם. אני מכבד אותם, אבל אנחנו במלחמה איתם. זה אויב שלי שאני מכבד אותו. מי שרוצה לחיות בשלום עם הערבים - צריך שהם יפחדו מפניו. צריך מאזן אימה. בשביל שלום צריך להרוג". אמר דריבן לפני פחות משנה בראיון ל'מעריב'.

"אדי דריבן מעולם לא אמר משפט פוליטקלי קורקט", היטיב לתאר אותו העיתונאי רועי שרון. בראיון אחר שנתן אדי דריבן לפני כמה שנים לתכנית התחקירים 'עובדה', גילה אדי טפח מיחסיו עם הערבים אך כיסה טפחיים. "אני גר כאן והם גרים שם. אם הוא בסדר, אני בסדר. אם הוא לא בסדר, אני לא בסדר".
     
"הוא הבין את המזרח התיכון בצורה עמוקה ביותר יותר מכל הפרופסורים." מספר לויט על האיש שעל ברכיו גדל. "הוא הכיר והבין את המנטליות הערבית בצורה הכי אינטליגנטית שיש. ההבנה שלו הייתה כל כך עמוקה וחדה, כי הוא דיבר את השפה שלהם, הוא ידע איך הם חושבים. היה לו קשר מצוין איתם: תמיד היו אצלו ערבים ותמיד כשהוא היה צריך עזרה הם היו באים לעזור לו, גם באמצע הלילה".

"הם היו באים לא מפחד אלא מכבוד. הוא נכנס לכל מיני מקומות בחברון שאפילו הצבא לא היה מגיע לשם. היו ערבים שהיו מנשקים לו את היד כל פעם שראו אותו. הוא זכה ליחס הזה כי הוא לא היה מבולבל. לנו יש בעיה, אנחנו לפעמים לא סגורים על הזהות שלנו ומצפים שהערבים ידעו לכבד אותנו. אבל לאדי הכל היה ברור. הזהות שלו כיהודי הייתה כל כך ברורה וחדה, ולכן היה להם קל לכבד אותו".

"הוא ראה בחיי האדמה את תקופת התנ"ך וכך הוא רצה לחיות"

"הוא היה בנאדם רב ממדי. הייתה בו קוטביות: מצד אחד הוא סימל מלחמה בלתי מתפשרת, ומצד שני הוא ידע לחיות איתם בשלום", מתאר יוסי לויט את דריבן. "למרות שכולם תפסו אותו כאדם לוחמני, כשהלוויה שלו יצאה ועברה ליד הבתים של הערבים, ראיתי אותם בוכים. הם פשוט עמדו ובכו. עם כל התדמית שלו וכל מה שהוא אמר על הערבים - הם פחדו ממנו, העריכו אותו, כיבדו אותו ואפילו העריצו אותו. היו גם כאלו שעבדו אצלו באופן קבוע. זה היה בנאדם שהגיע מארה"ב, בכלל לא מקומי, אבל מהר מאוד הבין את החוקים ואיך הדברים עובדים. הוא העריך את הערבים כי הוא האמין שיש בהם ערכים שאנחנו איבדנו. הוא העריץ את החיים הפלאחים, הוא התאהב בחיים האלה. בהליכה עם העדר בשדות, איך לחלוב ולהכין חמאה, הוא ראה בחיי האדמה את תקופת התנ"ך וכך הוא רצה לחיות: קרוב לאדמה, קרוב לטבע, קרוב לחמור, לסוס ולכבשים".
 

החווה של דריבן הייתה לשם דבר בקרב נערים רבים שראו באדי דמות לחיקוי והערצה. "מהר מאוד הוא הפך לדמות שמשכה אליו צעירים לפני צבא ואחרי צבא שרצו לספוג ממנו את כל מה שהיה לו להציע" מספר לויט. "הם מצאו אצלו בית חם ופינה חמה והוא דאג לכולם. היה אכפת לו מהם. הוא דאג להם כאילו הם היו ילדים שלו. הוא חינך אותם להתגייס ליחידות הכי טובות שיש. אם היו כאלה שהסתבכו לפני הצבא והיה להם בעיות בגיוס הוא היה עושה טלפונים ושמיניות באוויר עד שהיו נותנים להם להתגייס. הוא היה מלווה אותם. חבר'ה שעברו טלטלות בחיים, הוא הצליח להכניס בהם המון ביטחון עצמי".

החתונה עם איש השב"כ שהפכה לטאבו בקרב המשפחה

אחד הפצעים הפתוחים של אדי בפרט ושל משפחת דריבן בכלל, לבד מרציחתו של דב הבן, היה נישואיה של הבת יהודית לסוכן שב"כ בשם יהודה כהן. כהן נשלח לטענתו על ידי מפעיליו בשירות הביטחון הכללי להיטמע בין יהודי חברון ולספק מודיעין על התארגנויות לא חוקיות. כחלק מהמשימה, נשא כהן לאישה את בתו של אדי, ולבני הזוג אף נולדו שלוש בנות. בתחילת שנות האלפיים התגרשו בני הזוג, ויהודה כהן נמלט לחו"ל לאחר שהסתבך בשורת עבירות מין. במשפחת דריבן הפרק הזה הוא טאבו שלא מדברים עליו.
    
"אדי סירב להזדקן. הוא היה חי בעולמות אחרים ושאף קדימה בדרכו שלו" ספד לו זאב חבר, הידוע בכינויו זמביש. זמביש, שאינו מרבה בדיבור, חרג ממנהגו כשספד לדריבן. "אדי סימן בעיניי ובעיני רבים אחרים את פריצת הגדרות והמשך השאיפה להפרחת השממה. כך פעל כל חייו. ראשו ומבטו היו מופנים תמיד קדימה, הלאה, למרחבים. מנותק ממה שקורה כאן ועכשיו. כבחורי ישיבה צעירים שהגיעו לישיבת קריית ארבע מיד לאחר הקמתה, חינך אותנו אדי על פי העקרונות שבהם האמין וכפי שחשב שצריך לקרות".

"קשה מאוד לתאר את הבנאדם הזה, את הדמות הזאת" מתקשה לויט לסכם את השיחה על דריבן. "אפשר לשבת שעות וימים ולספר עליו סיפורים. הוא היה איש עבודה יוצא דופן. הוא אהב את החיים. אהב לחיות. עד הימים האחרונים שלו הוא אהב לרתך, לפרזל, לבנות. הוא תמיד רצה להיות הכי קרוב שאפשר לאדמה".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg