קו ליברמן

האם פרויקט החומה התת קרקעית ברצועת עזה יהיה כמו "קו בר לב"? ומהי המשמעות האמיתית של מהלכי רוסיה והסכם הסיוע שנחתם סוף סוף עם ארצות הברית? התשובות בטור השבועי של עמיר רפפורט  

צילום: AP IsraelDefense

בהיסטוריה של המדינה היו לא מעט החלטות גורליות (ויקרות) שעברו עם דיון ציבורי מינימאלי או בלי דיון ציבורי בכלל.

כמו תמיד, ההיסטוריה חוזרת על עצמה: באחרונה יצא לדרכו הפרויקט השאפתני להקמת חומת בטון תת קרקעית מסביב לרצועת עזה. למרות שהפרויקט עשוי להיות אחד היקרים בתולדות המדינה, ולמרות שהספקות לגבי יעילותו עמוקים לפחות כמו החומה -הדיון הציבורי על המיזם הוא מינימאלי. אפשר להגיד שמעטים אפילו מודעים לעצם קיומו. להלן כמה פרטים על הפרויקט העצום.

החומה שבה מדובר מתוכננת להקיף את כל רצועת עזה, כ-60 קילומטר. עומקה יהיה עשרות של מטרים. בשלב הראשון יצא לדרך קטע מינימאלי, ניסיוני, בעלות של לא פחות מ-600 מיליון שקל. חצי מהמימון יגיע מתקציב משרד הביטחון, והחצי השני - מימון מיוחד של משרד האוצר. קצב בניית החומה יהיה במקרה הטוב, כמתוכנן.  גם אם הקצב ישתפר במשך הזמן, השלמת החומה תארך תקופה ארוכה. העלות תגיע למיליארדים. הרבה מיליארדים.

הקמת החומה קשורה, כמובן, לניסיון למצוא פתרון לאיום המנהרות התת קרקעיות. האיום הזה מוכר עשרות שנים, ומיליארדים רבים נשפכו בניסיון למצוא לו מענה באמצעות אינספור רעיונות (ביניהם שתילה של אלפי סנסורים תת קרקעיים). מה שהשתנה אחרי "צוק איתן" בקיץ 2014 זה ההבנה שהמנהרות הן לא סתם "מטרד": הן איום של ממש שעלול להוביל להתרוקנות יישובי עוטף עזה מתושביהם.

וכך, בשנתיים שחלפו מאז "צוק איתן", קידמה מערכת הביטחון עשרות תכניות בניסיון למצוא מענה למנהרות, כולל פרויקט בהובלת אלביט מערכות. עוד מהלכים טכנולוגיים ומבצעיים נעשו בהקשר המנהרות. חלקם מוצלחים יותר, אחרים פחות. מסיבות מובנות, לא ניתן לפרט.

מה שמפתיע זו ההחלטה על בנייה של חומה תת קרקעית. לצורך הקמת החומה, נרכש ציוד ייחודי שמאפשר לחפור ולשפוך כמויות בלתי נדלות של בטון.

ההחלטה עברה בחשאי בממשלה. שר הביטחון אביגדור ליברמן, דוחף במלוא המרץ. למרות זאת, במערכת הביטחון התמיכה בפרויקט אינה גבוהה במיוחד.

למה כן לבנות את החומה? מה שהוביל להחלטה על בניית החומה מתחת לאדמה זו התפיסה של גורמים במשרד הביטחון, שבסופו של דבר גדר פיסית היא שמביאה ביטחון. הגדרות לאורך רובו של הקו הירוק ולאורך גבול מצרים הדרומי, נחשבות סיפור הצלחה. מי שעומד בראש הפרויקטים האלה ומאמין בגדרות בכל ליבו, הוא הקצין הוותיק ביותר בשירות סדיר בצה"ל, תא"ל ערן אופיר.

אבל יש הבדל גדול בין גדר בגובה מטרים בודדים מעל לפני האדמה ובין חומת בטון בעומק. לכן יש לא מעט גורמים במערכת הביטחון שמתנגדים לפרויקט, כולל בצה"ל ובמנהל לפיתוח אמצעי לחימה ותשתיות טכנולוגיות במשרד הביטחון (מפא"ת). קולם אינו נשמע כיוון שאין דיון ציבורי.

כך יצא לדרך הפרויקט שלא ברור לאן יוביל: אם הניסוי ייכשל, 600 מיליון שקל ירדו לטמיון. אם יצליח -יידרשו תקציבי עתק בקנה מידה של פרויקטים מימי הקמת המדינה, כמו הקמת המוביל הארצי.

כפי הנראה, הקמת חומת הבטון מלווה בשילוב סנסורים מתוחכמים, אבל החשש הגדול הוא שחופרי המנהרות של החמאס יחוררו את החומה וצה"ל לא יצליח לגלות את כל המקומות שבהם החומה תיפרץ.

העבודות הנמרצות להקמת קטע הניסוי של החומה כבר נראות היטב סמוך לרצועת עזה. בהתאם לאתגר, הציוד ההנדסי הוא בעל ממדים מפלצתיים. החברה שזכתה במרבית תקציב הבינוי של הניסוי היא סולל בונה. אם יוחלט על השלמת החומה מסביב לכל הרצועה, ייבחרו במכרז שלוש חברות שונות, שיעבדו במקביל.

ההיקף העצום של הפרויקט יוצר לובי חזק של חברות ביטחוניות וחברות בנייה שמעוניינות מאוד בעצם קיומו. הפרויקט גם מיועד להרגיע את החשש המוצדק של תושבי האזור מפני איום המנהרות. הוא יכול לעזור לממשלה להרגיע את הלחץ הפוליטי "לעשות הכל" כדי למצוא מענה לאיום המנהרות. אך האם חומת עזה תהיה חומת מגן? בכלל לא בטוח.

המהלכים של פוטין

הנה עוד מהלך בעל חשיבות אזורית רבה, שזוכה לתשומת לב מינימאלית בתקשורת: בחסות ההכרעה המסתמנת במלחמת האזרחים בסוריה, מקדמים הרוסים מהלך להקמת בסיס אווירי קבוע על אדמת סוריה.

מי שמאיר את תשומת הלב לגבי הבקשה שהוגשה לפרלמנט הרוסי לאשר את הבסיס הוא יעקב (יאשה) קדמי, לשעבר ראש ארגון נתיב בברית המועצות. לדבריו, בראייה אסטרטגית, הבסיס הקבוע יאפשר מטריה אווירית לספינות הרוסיות בימי התיכון (שחלקן עוגנות בבסיס הרוסי הוותיק בחוף לטקיה), דבר שישנה את פני האזור.

בנוסף להקמת הבסיס (להבדיל מהבאת מטוסים רוסיים לבסיס ארעי שהתרחשה כבר לפני חודשים) ערכו הרוסים בימים האחרונים תמרונים ימיים נרחבים ביחד עם הצי הסיני. וכך, כאשר תשומת הלב של התקשורת העולמית ניתנה בשבוע שעבר להסכם שהושג או לא הושג בין ארה"ב לרוסיה, לגבי הפסקת אש במלחמת האזרחים בסוריה, נראה כי הנשיא הרוסי, ולדימיר פוטין, מנצל את תקופת הבחירות שמשתקת את הממשל האמריקאי, כדי לבצע מהלכים צבאיים בעלי משמעות אסטרטגית, על פני כל הגלובוס.

ההסכם ומשמעותו

גם זה קרה השבוע: לאחר עיכוב ארוך, נחתם סוף סוף הסכם הסיוע הביטחוני החדש של ארה"ב לישראל למשך עשור שיתחיל ב-2017.

בטור זה נכתב כבר לפני חודשים כי הסיוע יעמוד על כ-3.8 מיליארד שקל בשנה, סכום שיכלול את כל מרכיבי הסיוע, כולל פרויקטים מיוחדים כמו "חץ" וכיפת ברזל. האמריקאים הקשיחו את התנאים לשימוש בחלק מכספי הסיוע מחוץ לארה"ב.

ולמרות שהמו"מ על ההסכם היה מייגע ובסופו אין הפתעות מרעשיות, עצם החתימה תקל על צה"ל להניע כמה פרויקטים - כולל פרויקט הרכש המרכזי שלו ייעוד עיקר התקציב, ההצטיידות במטוסי הקרב החדש אף-35 שיכונה בחיל האוויר "אדיר".

ה"אדיר" הראשון צפוי להיקלט בחיל האוויר בחודש דצמבר. עד סוף השנה הבאה יהיו 8 מטוסים. הממשלה אישרה עד כה רכישה של 33 מטוסים, חיל האוויר ירצה לנצל את התקציב כדי להשלים רכש של 17 מטוסים חדשים (ובסף הכל 50 מטוסים שיהוו שתי טייסות קרב).

הקרב האמיתי במערכת הביטחון יהיה לגבי השאלה האם תירכש בכספי הסיוע גם טייסת שלישית של "אדיר"? או לפחות חצי טייסת.