חשיפה ראשונה לאחר 53 שנים: פרסום ראשון על פעילות יח' הקת"מ של אמ"ן להעלאת יהודי סוריה בין 1958-1961

מבצע "להבה 1" התבצע ב-25 אפריל 1959. היוזמה למבצעי "להבה" מיוחסת לשולה כהן, הסוכנת היהודייה הבולטת ביותר של ישראל בלבנון. אלא שמי שניהל בפועל את כל המבצע על כל מורכבותו: התיאומים, ההברחות, שיחוד אנשי הביטחון הלבנונים ועוד היה "סשה" - סוכן לבנוני של יחידה 154- יח' היומינט של  אמ"ן.

צילום: עמותת המל"מ IsraelDefense

מרגע שהחל מבצע להבה, ולמרות ועל אף מגבלת משאבים, כ"א והיעדר ניסיון בתחום - נרתמה יח' הקת"מ של אמ"ן בסוף שנות ה-50 לאתגר הצלת יהודי סוריה. בסדרת מבצעים, שהתפרסה על השנים 1958-1961 היו מעורבים אנשי בסיס צפון של היחידה בהעלאת כ-100 צעירים צעירות יהודים מסוריה הדרגים הבכירים באמ"ן ובצה"ל עודכנו אך לא היו ממש מעורבים.

רוב העולים במבצעי "להבה" באו מדמשק (50), רבים מ-חלב (35) ומיעוטם מקמישלי (4) וטריפולי (5). לא היה זה המבצע היחיד להעלאת יהודי סוריה: גופים אחרים כמו הפלמ"ח, המוסד לעליה ב', הסוכנות היהודית והמוסד היו מעורבים בפעילויות ומבצעים אחרים ורחבי היקף לפני הקמת המדינה וגם בשנות ה-70 ומאוחר יותר.

ובכל זאת- למבצע "להבה" כמה מאפיינים ייחודיים, בדגש על הסיכונים הרבים מההיבט ההפעלתי ומהיבטי ביטחון המבצע: החל בעובדה, שמי שהניע וחולל אותו ובפועל ניהל אותו היה אותו הסוכן "סשה" (סוכן די מפוקפק שהיה סוכן "כפול") והמשך בכך שרוב העולים היו ילדים או בני נוער, שהחליטו על דעת עצמם לעלות לארץ וברחו מהבית בסוריה תוך שיצרו קשר באופן עצמאי עם מבריחים, שאיש לא ערב למהימנותם, ובכך שבלבנון עצמה הטיפול ביהודים שהגיעו מסוריה, נעשה ללא יד מכוונת וללא הקפדה על חשאיות. רבים בקהילה היהודית נחשפו לסיפור.  

מבצעי "להבה" היו הכינוי, שניתן על ידי יח' הקת"מ (יח' היומינט של אמ"ן) לפעילות אנשיה להעלאת עשרות יהודים מסוריה לישראל, דרך לבנון, בין 1958-1961. פעילות זו התנהלה והתבססה על  הפעלת רשתות סוכנים וסייענים בדרום לבנון. דמות המפתח הייתה שולה כהן קישיק, שנחשבה ל"מרגלת הישראלית" בלבנון ואף נעצרה וישבה בכלא הלבנוני.

הפעלת הסוכנים והסייענים הללו ע"י מרחב צפון החלה שנים לפני מבצעי "להבה" לטובת משימות שונות לאיסוף מודיעין צבאי ואחר בלבנון ובסוריה. בתקופת הפעילות, בין 1958-1961, הקדישו אנשי יחידת הקת"מ מאמץ רב בנושא העלאת היהודים. סייענים יהודים בביירות היו חלק חשוב  מהרשת.

שמוליק גורן, שהיה מפקד בסיס צפון בחלק מתקופת המבצע (ולימים מפקד היחידה ומתאם פעולות הממשלה בשטחים) מעיד, 53 שנה אחרי, כי המבצע היה מורכב והצריך התמודדות עם בעיות רבות אך את אנשי היחידה הניעו תחושות שליחות וציונות לשמה "היה ברור שיש לעשות הכל כדי לנסות ולהציל את יהודי סוריה. " דמות מרכזית נוספת הינה זו של בני זאבי ז"ל,שלאחר שהיה סגנו של גורן בראשית המבצע מונה למפקד הבסיס והמשיך להוביל הפעילות.

בהקשר זה ולנוכח מורכבות ההפעלה, מעיד גורן על ויכוח בינו לבין בני זאבי ז"ל:" בשלב מסויים הועלתה המלצה בפני מפקדי היחידה לשלוח נציג מהיחידה לביירות לטובת ניהול המבצע באופן מקצועי. היה ויכוח בין בני זאבי לביני מי ייסע אך לבסוף בקשתנו  נענתה בשלילה". בדיעבד הוא מודה שהסירוב היה נכון.

דרכי הבריחה מסוריה והשהייה בביירות

ראשיתו של מבצע "להבה" הייתה בבריחת שני יהודים תושבי דמשק מסוריה ללבנון תוך ניצול שיירה של תושבי לבנון, שחזרו מסוריה, אליה הגיעו לרגל ביקור נשיא מצרים, ג'מאל עבד אל נאצר בבירה הסורית באפריל 1958. לשולה כהן, הסוכנת הישראלית, שישבה בביירות, היה רעיון יצירתי והיא חשבה על כינון ערוץ הברחה חדש באמצעות יח' הקת"מ והיא החליטה לשלוח את  "סשה" ?אותו הכירה מהקשרים אחרים- אל מפעיליו ביחידת הקת"מ עם ההצעה להתחיל במבצע לקליטת העולים.

במסמך שנושא את הכותרת" דו"ח מבצע להבה מס' 1" מה-26 אפריל 1959 עליו חתום שמוליק גורן , מפקד הבסיס, עולים הפרטים הבאים:

ב-15 אפריל 1959 הופיע "סשה" אצל מפעיליו וסיפר להם על פניה שקיבל משולה כהן מספר ימים קודם לכן עם בקשה שיחלץ מביירות לישראל שני צעירים שהגיעו מסוריה לביירות. לאחר התייעצות בבסיס היחידה הונחה סשה לחזור לביירות ולהביא פתק בכתב ידה של שולה עם שמות שני הבחורים ומידע נוסף. נסיון אימות מול סוכן אחר אליו נשלח שדר בביירות לא צלח .

ב-20 אפריל חזר "סשה" עם הפרטים המבוקשים בכתב ידה של שולה.לאחר שסוכמו איתו פרטי "העסקה" , כולל הסכומים ודרכי ההעברה והמפגש סוכם על מועד המפגש הבא.

ב-25 אפריל בערב התייצב "סשה" במשטרת מטולה  עם שני העולים הראשונים: פואד נסים סנקי בן סלים, בן 21, ועבדו סובחי חמרה, בן 18. השניים סיפרו על עוד שלושה מחבריהם הממתינים בביירות.לאחר תיחקור קצר לאימות דברי "סשה" הועברו השניים ללינה במלון "ציון" בצפת. עם "סשה" סוכם שבתוך שבוע יביא את שלושת האחרים. למחרת הועברו השניים לחיפה ונמסרו לנציג הסוכנות.

מי היו העולים?

רוב העולים היו צעירים בגילאי 16-18 אך היו גם צעירים יותר (בני 13) ומיעוטם היו בגילאי ה-20. שתי משפחות שעלו במסגרת המבצע היוו חריג. רבים מהעולים היו בני נוער, שברחו מדמשק, בחלק מהמקרים ללא ידיעת ההורים. ברקע לכך היתה היה שילוב של מספר סיבות: התנכלות השלטונות והתושבים ליהודים, מקרי אונס של נערות, גיוס בכפיה לצבא של בני נוער. ההנהגה של יהודי דמשק, שהיתה חלשה ומפולגת, לא פעלה להגנה אמיתית על הקהילה או לחיזוק רוח בני הקהילה.

הגעת היהודים מסוריה ללבנון לא התבצע באופן מאורגן ולא היתה יד מכוונת אחת. הפעילות התבצעה גם ללא כללי מידור. ההברחות בוצעו ע"י מבריחים עצמאיים, חלקם לא אמינים.

שאר העולים נהגו להבריח את הגבול מסוריה ללבנון, צפונית או דרומית למעברים הרשמיים. מרבית הבורחים חצו את הגבול ללבנון באיזור זבדאני ומשם לבקעה. המעבר היה בסיוע תושבים מקומיים אשר הכירו את הדרכים באיזור וקיבלו תמורת סיועם כספים מן העולים. עולים אחרים חצו את הגבול באיזור דיר אל עשאיר -עיתא אל פוח'אר בעזרת מבריחים ומשם עשו דרכם לביירות.

סיפור ההברחה מסוריה היה כרוך לא רק בקשיים אלא גם בטרגדיות: בלא במספר מקרים "נעלמו" צעירים וצעירות שברחו מסוריה ויצאו עם מבריחי הגבול מסוריה אך לא הגיעו אל הקהילה היהודית בלבנון. הדבר התברר רק כאשר בני משפחותיהם המודאגים התעניינו בגורלם. במקביל, היה גם לפחות מקרה אחד בו מבריחים בדרך הים השליכו לים יהודים מסוריה, שהופקדו בידיהם על מנת להבריחם לישראל.

הסיכון בשהייה בביירות

הבורחים מסוריה שהו מספר ימים עד שבועות בביירות, בבית הכנסת או במוסד ציבורי או בבתי הפעילים, עד להעברתם דרומה לישראל.

עם הגעת היהודים לביירות, היו נוהגים הפעילים היהודים להודיע על כך ל"שולה" וזו נהגה "לסגור" מועד להעברתם לידי "סנק" או "סאשה".

סיפור בריחת היהודים מסוריה והגעתם לביירות כתחנת ביניים בדרך לישראל הפך ל"סוד גלוי". הדבר  היווה סיכון לקהילה היהודית בביירות והיו אף מספר יהודים שניסו לסחוט את הבורחים. בקרב בני הקהילה בביירות היו ויכוחים בשאלת הסיוע לבורחים והדבר הביא אף לעימותים. שמוליק גורן: " העולים שהגיעו מסוריה ללבנון, לקהילה היהודית בשכונת היהודים בביירות, גרמו ללחץ על הקהילה ואלו עשו הכל בכדי להשתחרר מהלחץ הזה".

מבצעי "להבה" הופסקו לפרק זמן קצר של כ- 5 חודשים, בין נובמבר 1960 למרץ 1961. זאת לאחר ששלטונות סוריה ביקשו משלטונות לבנון לעצור את המעורבים בפעילות בלבנון והדבר נודע ליחידה לאחר שגורמי הבטחון הלבנונים החלו בפעילות מול קהילה היהודית בביירות.

סוכנים, משת"פים, מפעילים והסוכן הכפול

שני הגורמים המרכזיים במבצעי "להבה" ("סנק" ו"סשה") היו שני אחים, מסוכני בסיס צפון של היחידה, אשר היה להם קשר אל שולה כהן.

לצידם, פעלו לפחות עוד 4 סוכנים של היחידה, שלחלקם היתה קרבת משפחה, כולל אבי אחת מהדמויות המרכזיות.

שני קצינים בצבא לבנון היו גורם מרכזי בהעברת העולים בכלי רכב בכבישי דרום לבנון ונסעו בכל פעם לפני רכב המבריחים.

סייען נוסף היה איש משרד הפנים בביירות אשר סייע למנהיגי הרשת בהשגת תיעוד. הלה נרצח בכלא ע"י אחד ממנהיגי הרשת מאחר והעיד נגד חבריו.    

רוקדים על שתי החתונות -"הסוכן הכפול":

סשה, הדמות המרכזית בפרשה, היה מוגדר מלכתחילה כ"סוכן בעייתי. טיפוס לא מהימן ולא ממושמע, יהיר וחצוף , מקורב לארגוני פשע וחמדן מאד"  אך לצד כל אלו איש ביצוע מעולה ולא היו אלטרנטיבות טובות יותר. בנוסף, הוא עבד גם עבור הסורים והלבנונים (ככה"נ לא מול ישראל), אך הדבר לא השפיע על העלאת העולים.

שמוליק גורן: "לקחנו סיכון כבד מאד. לנוכח כל הבעיות והסיכונים היה צריך להחליט האם להתבסס על טיפוס כזה ולבצע הפעילות או להחליט שלא. ההחלטה היתה לבצע תוך שהיה ברור שאם חס וחלילה יקרה משהו יחתכו לנו את הראש. אלא שהרצון להציל יהודים גבר על כל השיקולים האחרים. במבחן התוצאה סשה לא בגד, אנשי הבסיס פעלו במקצועיות, יעילות ומסירות והיהודים הגיעו לארץ..." גורן מעיד, שגם בדיעבד היה מקבל אותה החלטה ומדגיש: "אם אינך מוכן להסתכן ואם אינך מוכן לחשוב מחוץ לקופסא -אין הצלחות".

ההעברה מביירות לגבול ישראל

העברת העולים דרומה לכיוון הגבול עם ישראל, התבצעה בד"כ דרך הבקעא. המסלול כלל יציאה מביירות לכיוון שתורה ומשם דרומה לאל-ח'יאם. לעיתים נדירות נסעו דרך ציר החוף. כל העולים הובאו למטולה, למעט מקרה אחד בו הובאו לקיבוץ משגב-עם.

העולים לוו בדר"כ ע"י שני מנהיגי הרשת בשתי מכוניות נפרדות. במכונית הראשונה ישב ג'נדרמר אשר ליווה את רוב מבצעי "להבה". בד"כ נהג זה האחרון  להמתין למבריחים ולעולים מחוץ לביירות והיה מתלווה אליהם כל הדרך, מעבירם את המחסומים ונפרד מהם סמוך למרג' עיון או אל-ח'יאם וחוזר צפונה עם אחד האחים.

אחד האחים היה מוביל רגלית את העולים מאיזור אל-ח'יאם (דרך מטעי המשפחה) אל מטולה.

בראשית הפעילות נהג הז'נדרמר  ללוות את העולים ללא שותפים, אך ככל הנראה, עקב קשיים שהתעוררו הוא נאלץ לגייס שוטרים צבאיים נוספים שסייעו לו בהעברת העולים.

לאחר תחקור ושהייה בת לילה בדירת מבטחים בצפת הועברו העולים (בדר"כ בליווי איש הבסיס, יצחק מינה) לידי נציגי הסוכנות בחיפה.

עבור כל יהודי שהעלו, נהגו אנשי הרשת לקבל סכום של 750 לירות ישראליות בשלב מאוחר יותר 800 ל"י. עפ"י מספר עדויות של עולים, נהגו "סנק" ו"סאשה" לקבל סך של 150-250 לי" מ"שולה" עבור כל יהודי שהעלו בנוסף לכספים ששולמו על ידינו.

עדותו  של שמוליק גורן, מפקד בסיס צפון אז: "מבחינת היחידה הכל החל בהפתעה. ב-15 אפריל 1958 התייצב אצלנו "סשה" ועידכן על בקשה שקיבל משולה כהן להבריח שני יהודים שברחו מסוריה. ב-25 אפריל התייצב "סשה" עם שני העולים הראשונים. העולים שהגיעו, היו צעירים מאוד והם שיזמו את נטישת בתיהם בסוריה (לפעמים גם מבלי שהוריהם ידעו זאת) ועברו ללבנון בדרכם לישראל. בשיחות איתם הם סיפרו על התשוקה והרצון להגיע לישראל. הרצון הזה היה תוצאה של אמונה דתית וזיקה ציונית, ולא פחות זה, היחס של השלטונות, רדיפות, השפלות ודיכוי מהם סבלו היהודים בסוריה. היו מקרים של לחץ להתאסלמות בעיקר על הבנות היהודיות. בלבנון מצב היהודים היה טוב יותר".

גורן מודה, שלמעשה לבסיס לא היתה שום השפעה משמעותית על המהלכים המבצעיים בשטח, על דרכי המילוט , שותפי הסוד , לוחות הזמנים ועוד. מי שאירגן והיה אחראי על כל ההתנהלות מרגע שקיבל לידיו את הצעירים והצעירות, שהגיעו מסוריה ללבנון, היה "סשה". האחרון , שלמעשה הפעיל רשת הברחה, כולל שיחוד אנשי בטחון ופקידים, הוכיח יכולות אירגון וביצוע מצויינות, ואף הצליח לשמור על כל הפעילות בחשאי.

כדאי גם לזכור שראשי הקהילות בלבנון ובעיקר בסוריה גילו מנהיגות רופפת וחשש לביטחונם. היו מקרים של שת"פ בין יהודים לשלטונות שלחצו על היהודים לחץ ברוטאלי ומקרים של פגיעה בראשי הקהילה. גורן מציין שלא היתה בתקופה ההיא פעילות מסודרת כלשהי במדינת ישראל בנושא ולא נשלחו לסוריה או לבנון  שליחים להגנה על היהודים או לארגון העלאתם ארצה. זאת, בניגוד לפעילות בארצות צפון אפריקה או עיראק.

"ב-1960 סיימתי את תפקידי כמפקד הבסיס ועברתי לתפקיד בתורכיה. שם התברר לי שבמקביל למבצע "להבה" הועברו יהודים מלבנון לארץ ע"י הסוכנות. אשת הקשר היתה שולה כהן, שהיתה קשורה גם למבצעי "להבה" ובשלב מסויים גם נעצרה(אם כי לא על רקע פעילות זו) . הסוכנות לא עידכנה על קיום המבצע המקביל".

נחמן טל, שהיה באותם ימים נציג השב"כ בבסיס צפון, ולימים מבכירי השב"כ סיפר על אותה תקופה: "הייתי שותף רק באחד המבצעים אך זו היתה התרגשות גדולה. אני זוכר את הלילה, כשעמדתי עם אחד מאנשי היחידה,  והמתנו בחושך לסוכן ולעולים. זרקתי מילה בערבית ובדיוק העולים הגיעו עם הסוכן ושמעו אותנו מדברים בערבית.  הם לא האמינו שאנחנו  יהודים.'אתם ערבים, שמענו את הערבית שלכם' הם אמרו. רק אחרי מאמצי שכנוע רבים  הם ניאותו להאמין שאנחנו יהודים וישראלים דוברי ערבית".

 שמוליק גורן: "אנו קהילת המודיעין היחידה העולם שלאורך שנים עוסקת בהעלאת בני עמה מכל מקום בעולם תוך סיכון חיים והקצאת משאבים רבים".

תודות:  ליגאל סימון,יו"ר עמותת מודיעין 10, על חלקו החשוב בחשיפת הסיפור ולאברהם לאטי, על עבודת המורשת שכתב בנושא, וכן לשמוליק גורן, מפקד הבסיס אז, על סיועו הרב והמועיל והמידע הרב שסיפק בפגישות עימו.

לטובת הכנת הכתבה נעשה שימוש בספר: "שירת השולמית-סיפורה של מרגלת ציונית- מאת עזרא אלנקם יכין. ירושלים: תש"ס, 2000.