שמעון

ההיסטוריה קובעת: דמיון מפתיע בין פרס לנתניהו

הביטחוניסט שמעון פרס היה מבין גדולי המתנגדים להקמת מדינה הפלסטינית, והתבטא בדיוק כמו ראש הממשלה בנימין נתניהו. כך ניצחה חבורת אידיאולוגים שולית ונרדפת את השיח הישראלי

מקור ראשון
אמנון לורד | 30/9/2016 16:30
תגיות: אש"ף,שמעון פרס 1923-2016
חלקים מארכיון מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, נחתו השנה בארכיון הספרייה הלאומית בירושלים. הם חושפים עובדות מעניינות. באחד מדיוני הלשכה בראשית 1957, אחרי מלחמת סיני, אמר מזכיר המפלגה שמואל מיקוניס כי "אין להשלות את הציבור שעל ידי פינוי סיני ועזה נפתחת הדרך לשלום. זה מסיר מכשולים, אולם כדי להגיע לשלום צריכה ישראל להכיר בזכות ההגדרה העצמית של העם הערבי הארץ-ישראלי".

עוד כותרות:
- "קלינטון ניסה לעזור לפרס לנצח בבחירות 1996"
- גם אמריקה מתאבלת: הדגלים הורדו לחצי התורן
- משפט בוכריס נפתח: 'כופר בצורה מוחלטת במעשים'

 
צילום: קובי גדעון/לע''מ
מי מסוגל להאמין היום שפרס לא חשב שההסכם עם אש''ף פירושו הקמת מדינה פלסטינית? פרס ונתניהו צילום: קובי גדעון/לע''מ


בימים ההם השמאל טרם שמע על "העם הפלסטיני", אבל "זכות ההגדרה העצמית", על פי החלטת מוסקבה, כבר הוענקה לו. כאשר מיקוניס וחבורת הנרדפים הקומוניסטים שלו המציאו את "ההגדרה העצמית של העם הערבי הארץ-ישראלי", 11 שנה לפני מלחמת ששת הימים, מנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס היה על גג העולם. הוא החל בקידום היוזמה לפיתוח האופציה הגרעינית, שהייתה חלק מהחבילה הצרפתית של מבצע סיני.

שתי יוזמות מקבילות יצאו אז לדרך. האחת, תעמולתית, שנועדה לסכסך וייתכן שהייתה חלק מתוכנית לחיסול מדינת ישראל. כך לפחות הבינו זאת אחדים מהחברים הערבים במפלגה הקומוניסטית. השנייה, פיתוח הכור בדימונה, נועדה לבצר את קיומה של מדינת ישראל ולמנוע את המשך סיבובי המלחמה.

פרס היה שותף בכיר ביוזמה המלחמתית, שכונתה בעגת הימים ההם "הסיבוב השני". בן-גוריון ופרס חששו שעלול לבוא סיבוב שלישי ואחריו עוד אחד ועוד אחד. ראש הממשלה ותלמידו חשבו שזה יהיה אסון, גם אם כל סיבוב כזה יסתיים בניצחון. הרעיון הבסיסי של האופציה הגרעינית היה לגדוע את רצון המלחמה של הערבים ולמנוע את מלחמות המנע הבאות. כך בדיוק כתב פרס במאמר ב'הארץ' בשנת 66', בתשובה לאיומיו של הרודן המצרי נאצר. לדברי פרס אז, מלחמת המנע הטובה ביותר היא זאת שתימנע.
 
צילום: משה מילנר/ לע''מ
חששו מסיבובים נוספים. פרס ובן גוריון בארוחת צהריים בשדה בוקר צילום: משה מילנר/ לע''מ

פרס מעולם לא האמין ב"זכות ההגדרה העצמית" לפלסטינים, וככל הידוע גם לא האמין שהקמת מדינה פלסטינית תביא מזור לסכסוך הישראלי-ערבי. להפך, הוא היה מגדולי המתנגדים לאש"ף ולמדינה הפלסטינית וכל הכרוך בה. ובכל זאת, בחשבון היסטורי, הלוחמה הפוליטית והתעמולתית של אותה חבורת אידיאולוגים פנאטית ומרופטת, ניצחה את שמעון פרס. 37 שנה של מערכה רעיונית הן הרבה זמן. אבל השמאל, כפי שיוצג על ידי הקומוניסטים הנוקשים שנשארו סטליניסטים במידה רבה לאורך כל השנים, שיחק משחק אסטרטגי ארוך טווח. ב-1993, ממשלת ישראל ששמעון פרס היה שותף שווה בהנהגתה לצד יצחק רבין, נכנעה לתכתיב הרעיוני של אש"ף וכל הכרוך בו.
פצעי האוהבים

פרס עצמו קשר בין אוסלו לדימונה. לטענתו, דימונה נועדה להגשים את אוסלו, כלומר את השלום, וסללה את הדרך להחלטת הערבים להשלים עם מדינת ישראל. אך רעיון מהפכני לא מת וגם לא נמוג. לא מזמן כשראיינתי את גדול הפרסולוגים, ד"ר מיכאל בר-זוהר, היה לי קשה להאמין כשהוא אמר לי שגם שמעון פרס וגם יצחק רבין לא חשבו, כאשר חתמו על הסכמי אוסלו, שהדבר מוביל להקמת מדינה פלסטינית.

מי מסוגל להאמין היום, אחרי כל שטיפת המוח, שפרס עצמו, איש השלום, לא חשב שההסכם עם אש"ף בחתימת יאסר ערפאת פירושו הקמת מדינה פלסטינית? אבל כך הוא חשב אז, ואף נתן לכך ביטוי נחרץ בספרו 'המזרח התיכון החדש', שביטא את מסגרת החזון של הסכם אוסלו.
 

צילום: AFP
''בעיניים ישראליות נראית המפה של המדינה בדמותה של גברת אחרי דיאטה קפדנית ביותר''. פרס מקבל את פרס הנובל יחד עם רבין וערפאת צילום: AFP

"בעיניים ישראליות נראית המפה של המדינה בדמותה של גברת אחרי דיאטה קפדנית ביותר, מותניים צרות ניתנות לשבירה בהתקפת-פתע מאורגנת היטב", כתב פרס בספר שיצא לאור בסוף 1993, כשלושה חודשים אחרי אוסלו. "התנגדותה של ישראל להקמת מדינה פלסטינית נובעת במישרין מן החשש הזה. אפילו יסכימו הפלסטינים לפרז את מדינתם מצבא ומנשק, מי יערוב לישראל שכעבור פרק זמן מסוים לא יקום צבא זה, למרות ההסכם, ויחנה בשערי ירושלים ובמבואות השפלה, תוך שהוא יוצר איום של ממש על ביטחונה של ישראל? ואם באמת יהיה שטח המדינה הפלסטינית מפורז לגמרי, כיצד תוכל לבלום ולסכל מעשי טרור של קיצונים, פונדמנטליסטים או אירידנטים?"

מדהים, לא? זה מה שאומר בערך ראש הממשלה בנימין נתניהו- היום! והוא נחשב לפשיסט מסוכן. יתר על כן, נתניהו אף הסכים עקרונית להקמת מדינה פלסטינית. פרס לעומתו הזהיר שמדינה פלסטינית תנסה לערער לעתים את ממלכת ירדן ולעתים את מדינת ישראל. מבחינת ישראל, כל הנבואות השחורות - של פרס עצמו - כבר התגשמו. מה שיותר גרוע: האופציה הגרעינית, שלדברי פרס נועדה להוביל לאוסלו, לא מהווה כל תשובה לבעיות הקיומיות שנוצרו בעקבות ההסכם. פרס לא היה ער, או שהוא פשוט התעלם, מהנזק הסביבתי, הפוליטי-ציבורי, הנלווה לתהליך שנוצר מול הרשות הפלסטינית שהוקמה.

בהתאם לתורת המלחמה המהפכנית של הפלסטינים על אגפיהם האסלאמיסטיים והלאומנים-ערביים, הם שילבו בטרור שלהם גם מתקפה פסיכולוגית-תעמולתית חסרת מעצורים. הקומוניסטים של פעם - אנשים כמו מאיר וילנר, מיקוניס, משה סנה ותופיק טובי - כונו ללא איפור ודברי סרק "גיס חמישי" בידי שריו הבכירים של דוד בן-גוריון. היום נוצר פיצול אסטרטגי בתוך החברה הישראלית. חוגים מסוימים מזדהים לחלוטין עם מלחמת השחרור הפלסטינית. הציבור הערבי-ישראלי סופח למערכה הלאומית של אש"ף וחמאס. פרס האמין בכלל ב"גבולות רכים", כפי שכינה זאת ב'מזרח התיכון החדש', "לא גבולות נוקשים וחסומים". המציאות כפתה על ישראל מחסומים ועוד מחסומים, טרמינלים וחומות גדר - מעל לקרקע ועכשיו גם מתחתיה.
 

צילום:  רפי מיכאלי מגפון ניוז
ישראל היום חזקה מתמיד, בין השאר הודות לו. ארונו של שמעון פרס בכנסת צילום: רפי מיכאלי מגפון ניוז

ובכל זאת, החזונות הישנים של שמעון פרס ממשיכים להניב עוצמות ודינמיזם, שלא לומר דינמיט, לחברה הישראלית ולמדינת ישראל. חרף המחדל של 93', שערער את הלגיטימיות של עצם קיום המדינה - עוד רעיון שהקומוניסטים הרהרו בו בשנות החמישים - ישראל היום חזקה מתמיד, בין השאר הודות לו. תחת הנהגת מי שאולי הנחיל לפרס את התבוסה הצורבת ביותר, מצבה המדיני-אסטרטגי של ישראל טוב מתמיד. אבל הגורל המשפחתי הישראלי חובש את כל פצעי האוהבים. מבצע אנטבה יצר קשר דם בין בנימין נתניהו לשמעון פרס.

בשנים האחרונות, עוד כשהיה בבית הנשיא, פגשתי אותו לריאיון חג. פרס שוב הפתיע. הפעם התמסר באמונתו לתאגידים הרב-לאומיים. אלה שהבירה הסמלית שלהם היא דאבוס שבשוויץ, מקום התרחשותו של הרומן 'הר הקסמים' של תומס מאן. פרס האמין שמהתאגידים תבוא הישועה לחברה האנושית, שהמדינות הלאומיות שהקימה כבר אינן מסוגלות לתת מענה ביטחוני לטרור ומענה כלכלי למשבר הכרוני. דרך ארוכה עבר שמעון מבן-שמן וממרעה הפרות בקיבוץ אלומות, ועד דאבוס וחקר המוח. אם רק נדע לחשוב אחרת.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך