ראשי » חדשות » בארץ

מסיבת החוף שכרטיס הכניסה אליה הוא מאבק בסרטן

מאיה פולק נכחה במפגש של קבוצת הפייסבוק "חברות לדרך", שחברותיה התגברו על סרטן השד או שהמחלה התגלתה מחדש בגופן, ושמעה מהן על חברות שצומחת מתוך הבשורות הקשות ביותר

"את יודעת מה הכי קשה?", שואלת אותי דיצה קציר (54) מקיסריה, רגע לפני סיומה של המסיבה שהיא הייתה אחת המארגנות שלה. "העובדה שהעולם שלך התהפך. כשאומרים פחד מוות - זה פחד מוות. כל השדים באים בלילה. המחשבה שהסרטן יחזור אצלי בפעם השלישית, ומה יהיה עם הילדים, ומי ישמור עליהם, ושאני לא רוצה לסבול. לכן החלטנו להקים קבוצה בפייסבוק שיהיו בה גם בנות שאמנם סיימו כבר את הטיפולים, אבל יבינו כשמישהי כותבת: 'בעולם שלי, אני לא מסוגלת לראות יותר רחוק ממחר בבוקר'".

עוד כותרות:
- כך הפך עצמו בוז'י הרצוג לשטיח של בנימין נתניהו
- איביי רוכשת את הסטארט אפ הישראלי קוריגון
- קשת ו-HBO יפיקו סדרה על חטיפת שלושת הנערים

 

יום ראשון לפנות ערב, קצת לפני שנפתחת השנה החדשה. מי שעבר ליד חוף הים בגבעת-אולגה לא היה יכול שלא להבחין בחבורה עליזה של עשרות נשים, רובן לבושות לבן, שצעדו יחד לכיוון המים לעת שקיעה. הן התקרבו לגלים, שכשכו את רגליהן, שרו וחוללו במים, נראו כמעט ככלות ביום חופתן. על ראשיהן או סביב הצוואר הן ענדו שרשרות פרחים ורודים ועדינים, שסימלו שיש להן הרבה במשותף: כולן חלו בסרטן השד, וכולן מבקשות למסור מסר חד-משמעי - לכו להיבדק. היום.

באוהל גדול שהקימו הנשים הן הציבו עמדת תקליטן וקריוקי, הצטלמו למגנטים בחבורות צוחקות ותוססות, הגישו מאכלים מעשי ידיהן וחגגו את פתיחתה של השנה בריקוד ובשירה, במופע סטנד-אפ, ובעיקר בפגישה זו עם זו. הן כלל לא הכירו לפני שנפגשו וירטואלית בקבוצת הפייסבוק "חברות לדרך", שמונה כיום מעל אלף נשים, אך מאז הפכו חברות לחיים ולמוות.
 
השיחה שלי עם קציר נקטעת בכל פעם מחדש, כי כולן ניגשות אליה להגיד שלום, לשמוע מילה טובה. היא מחבקת אותן באהבה ובחיוך רחב, אבל בה בעת יש לה דמעות בעיניים. כי במקום כלשהו, אי אפשר באמת לדעת אם גם למסיבה הבאה כולן תגענה בהרכב מלא.

"דווקא לקראת מסיבות, תמיד קורה לנו שמישהי הולכת לעולמה", תאמר לי אחר כך בטי שבת (55) מגבעת-אולגה, שהחלימה מסרטן השד. "כך היה גם במסיבה שארגנו בשבועות".

אז ביטלתן את האירוע?
"עמדנו דקת דומייה לזכרה, חשבנו עליה וידענו שגם היא הייתה רוצה לשמוח ולרקוד איתנו, להיות בריאה. יש פה אהבה כמו של אחיות, ואני דואגת להן. כשמישהי הולכת לעולמה, הרבה נכנסות להלם ורוצות לצאת מהקבוצה. בהתחלה גם אני הגבתי כך. את יודעת כמה פעמים יצאתי וחזרתי?"

קציר: "ברגע שיש לזה שם, מישהי שנגעת בה, אין קשה מזה. פעם הייתי הולכת ללוויות של כולן, היום אני לא הולכת. חשבתי שאולי נהייתי אטומה, אבל אני לא יכולה עוד להכיל את המוות. לכן אני מתרכזת בלעשות טוב, באירועים, במסיבות ובטיולים שלנו. יום בשבוע אני הולכת לבית החולים 'הלל יפה' ומאפרת שם את הנשים שמקבלות כימותרפיה. אני גם מתנדבת באגודה למלחמה בסרטן, אני חיה כל יום מחדש, והחיים יפים".

רבות ממשתתפות המסיבה ניגשות אליי, מבקשות לספר מה עובר עליהן, ומיד לאחר שסיימו לדבר הן חוזרות לחגוג כאילו לא חוו קושי מימיהן. ואולי דווקא משום שחוו קושי בלתי נסבל, ויכלו לו. הן עברו, וחלקן עוד עוברות, טיפולים קשים והמתנה מורטת עצבים לתוצאות של בדיקות גורליות. אבל הכול הן עוברות זו לצד זו. הקבוצה שהקימו הולכת וגדלה בהתמדה, אבל בניגוד לקבוצות אחרות ברשת החברתית, כל הצטרפות מעוררת כאן תחושה דו-קוטבית: מצד אחד זה אומר שעוד חולת סרטן שד לא תיוותר לבדה עם הפחדים, ובאותה נשימה זה גם אומר - עוד חולה חדשה לסטטיסטיקה.

על רחבת הריקודים בולטת שוש מורן (49) מנווה-סביון. היא לבושה בלבן, ויש לה חיוך ענק שלא יורד לרגע מהפנים, כשהיא מקפצת ושרה במרץ. רק לפני שבוע היא חיתנה בת. "יש לי סרטן שד גרורתי", היא מספרת בגילוי לב, ושומרת על אותו חיוך. "הוא התפשט מהשד לריאות, מהריאות לכבד, מהכבד לעין ומהעין למוח. אני נמצאת בטיפולים כימותרפיים ומנסה לשדר לעצמי אנרגיות חיוביות, למרות שזה לא קל.

"חליתי לפני כחמש שנים", היא ממשיכה. "שנתיים של טיפולים, שנתיים וחצי הייתי נקייה, אבל לפני כעשרה חודשים המחלה חזרה. אם בפעם שעברה היה לי פרוטוקול של כימותרפיה, הקרנות וטיפולים וידעתי לקראת מה אני הולכת - כיום אין פרוטוקול. אנחנו ניזונים מהבדיקות: מדי חודשיים, אחרי סדרה של טיפולים, אני עושה בדיקה שסורקת לי את כל הגוף, ולפי זה הרופאים יודעים כיצד להמשיך איתי".
 

ובכל זאת, את מחייכת.
"את רואה, יש לי חברות נהדרות. אני תומכת בהן, הן תומכות בי, ואנחנו מדברות על הכול. בהתחלה נרתעתי מלהיכנס לקבוצה בפייסבוק שבה אנשים זרים יידעו מה קורה איתי, אבל הבת שלי אמרה: 'אמא, תהיי אמיצה, אני פותחת לך פרופיל'. מצאתי את עצמי עוזרת שם לבנות וראיתי שהן עוזרות לי. גם אם באמצע הלילה פתאום יש לך כאבים, את שואלת ומקבלת עצות".

אם יש לך שאלה בשעות הקטנות של הלילה, בתוך כמה זמן תקבלי תשובה מהקבוצה?
"בתוך עשר שניות. אנחנו מצילות זו את זו, כי יש המון נשים שנמצאות בלחץ אדיר בגלל דברים שקרו להן, ולפעמים אני יודעת שגם לי קרה, וזה לא נורא. אני מרגיעה אותן, הן מרגיעות אותי, וזה מאוד מחמם את הלב. אנחנו חבורה של בנות שנהנות, עושות מסיבות יחד, נוסעות לאילת, טסות יחד לרומניה. המחלה היא חלק מאיתנו. אנחנו אפילו מתייחסות אליה בסוג של הומור, צוחקות עליה, וזר לא יבין".

מורן מעניקה תמיכה גם לחולות אחרות. "אני מטופלת ב'אסותא' בתל-אביב, והאחיות שם תמיד מבקשות ממני שאתפוס במסדרון את הנשים שמנסות לברוח, שפוחדות מהטיפול. מבקשים ממני גם להתקשר להרגיע חולות, ויש לי הרבה עבודה, כי היום זה נהיה כמו שפעת. הכוחות שלי מגיעים מהמשפחה, מהאנשים שאוהבים אותי. אני שואבת מהם והם שואבים ממני. אני לא דתייה, אבל בעקבות המחלה הרגשתי צורך להתחבר לבורא עולם. התחלתי עם הפרשת חלה, אני לומדת חשיבה חיובית, דמיון מודרך, וגם נסעתי לאומן. במחלה הזו יש לי שתי אפשרויות: לקום בכל בוקר ולבכות על מר גורלי, או לקום בכל בוקר ולהגיד 'אני אנצח את המחלה'. ורק כך את מנצחת".

לעבר המים פוסעת בחורה עם צמה ארוכה, לבושה בשמלה לבנה מעוטרת פרחים כחולים. ניכר שלא קל לה להתקדם בחול, אבל בכל זאת היא מתניידת עד לקו המים בעזרת מקל, כדי לשמוח ולהצטלם עם החברות. זוהי גלית חיה הינדי-מור (43), גרושה ואם לשתי בנות. לפני כחודשיים היא עברה מקציר שבצפון למושב מצליח שליד רמלה. מכיוון שקשה לה לנהוג, היא הגיעה לאירוע בהסעה מיוחדת שארגנו הנשים, העיקר להגיע.

"כבר חמש שנים שאני לא עובדת", מספרת הינדי-מור. "ניהלתי משרד עורכי דין הרבה שנים, למדתי פסיכולוגיה וחינוך, ובגלל המחלה נאלצתי לפרוש. לא נהגתי לעשות בדיקות תקופתיות לגילוי של סרטן השד, כי אף פעם לא הייתי אדם שלילי, ובאמת האמנתי שלי זה לא יקרה. את המחלה גיליתי במקרה כי היו לי כאבים חזקים בחזה, ואכן, סרטן שמגלים אותו בשלב ארבע כבר כואב מאוד. מאז המחלה שלי התפשטה לריאות, לעצמות, לאגן ולעמוד השדרה, אז זה כואב וקשה מאוד".
 

כשהמחלה התגלתה בגופה לראשונה היא הייתה מקומית, והינדי-מור עברה הליך הנקרא למפקטומי - כריתה חלקית של השד. "במשך חודשים התלוננתי גם על כאבים חזקים ברגל, אבל הרופאה שלי פשוט בחרה להתעלם. הלכתי לביקורת אצל כירורג השד שלי, והוא אמר: 'גלית, מה קורה, למה את גוררת רגל?'. עניתי: 'לא יודעת, מתעלמים ממני'. הוא שלח אותי לעשות בדיקה וכך גילינו שיש גרורות בעצמות ובאגן".

מה סדר היום שלך מאז גילוי המחלה?
"אין לי ממש סדר יום. אני מאוד עייפה, מאוד כאובה, לא תמיד אני מצליחה לישון בלילה. עד לפני כמה חודשים, למרות שהיו גרורות, המחלה הייתה בשליטה. אבל עכשיו היא התפשטה בזמן מאוד קצר. גם עברתי לא מזמן ניתוח, שכתוצאה ממנו התעוררתי עם חצי פנים רדומות. לא רואים את זה, אבל אני סובלת מכאבים חזקים בפנים. אני מקווה שזה מצב זמני. אני מקבלת זריקות שלא עוזרות, ואם הן ימשיכו לא לעזור, אכנס למחקר לטיפול ניסיוני. יש לי רופאה מדהימה ואני יודעת שאני בידיים טובות, אבל זה קשה לי מאוד. מכל דבר אני בוכה".

את דווקא נראית נהדר הערב.
"אני נראית נהדר כי השתמשתי בהרבה איפור, ואני משתדלת לא לתת למצב להשפיע עליי, אבל זה מאוד קשה".

לקבוצה היא הצטרפה "ממש במקרה. שלחתי הודעה דרך הפייסבוק, התגלגלתי מקבוצה לקבוצה והכרתי עוד בנות. נשים מדהימות".

מה את מאחלת לעצמך לשנה החדשה?
"קודם כול שהמחלה תיעצר. שאני אחיה עוד הרבה שנים ואזכה לגדל את הבנות שלי, לחתן אותן, לגדל את הנכדים. ולחיות בשקט".

האופן שבו משפיעה המחלה על הילדים היא סוגיה שעולה שוב ושוב בשיחות. נאוה סיידה (54) משהם אומרת: "יש לי שלושה בנים, וזה משמח אותי שלא אוריש להם את המחלה". "הבן שלי התעלף כשקיבלנו את התוצאות, אני הייתי זו שעודדה אותו", מספרת אולגה קרפ (66) מקריית-מוצקין, ואילו קציר מספרת: "הבן שלי עבר את זה בצורה הכי קשה. הוא היה בגיל ההתבגרות, ובכל יום הגיע בצהריים הביתה וראה אותי מחוברת לדלי בעת הטיפולים הכימותרפיים. הקאתי והייתי רזה כמו מוזלמן".

"הבת שלי לא ישנה שלושה חודשים", מספרת שבת. "היא פחדה שלא תהיה לה אמא, ואמרה לרופא שהיא תעשה הכול בשבילי. אני עצמי רזיתי עשרה קילו כשהודיעו לי על המחלה, אבל תראי אותי עכשיו, אני ממש פורחת".

קבוצת "חברות לדרך", שהוקמה בשנת 2013, צמחה מתוך קבוצה בשם "גמאני - גם אני חליתי בסרטן השד", המונה כיום כ-2,400 נשים שמתמודדות עם המחלה. המטרה המקורית של "חברות לדרך" הייתה ליצור קבוצה לנשים שהחלימו, אך עדיין עומדות מול הפחד היומיומי, הקלפים שנטרפו והחיים שהשתנו. אך לסרטן חוקים משלו: מחלימות מהקבוצה גילו בבדיקה התקופתית שהסרטן חזר. במקביל, גם חולות בפועל רצו להצטרף ל"חברות לדרך" והתקבלו באהבה.

 
המחלימות והחולות גם יחד חושפות על גבי הפייסבוק באופן מאוד אינטימי את מה שעובר עליהן, מעלות תמונות שלהן לאחר כריתה או ללא שיער, משתפות בתוצאות בדיקות, וגם מספרות על חברות שהוכרעו בידי המחלה. "די. נו מה, לא צפוף כבר שם למעלה?", כתבה מישהי באוגוסט האחרון. אחרת הוסיפה מילים אישיות לחברתה שנפטרה: "אני איתך, יקירה, מלווה אותך במחשבה, מרגישה את השחרור שלך מצמצום הגוף... כמה עוצמה אני חשה בנשמתך, שעולה כרגע וחוזרת הביתה".

כולן כאן מדברות על החשיבות שבשיתוף. שבת: "כשמגלים את המחלה זה מפחיד. אני לא מצאתי מי שיעודד אותי, הייתי בטוחה שאני הולכת למות. היום אני ממש שמחה כשמי שמקבלת את הבשורה מוצאת אותנו, והיא לא מבוהלת כמו שאני הייתי. אמרתי לכל הרופאים שלי להודיע לי על כל מי שמגלה את המחלה, כדי שאתקשר אליה ואגיד שיש לה עם מי לדבר".

קציר: "כשאת מתחילה עם המחלה יש מענה בבית החולים, יש קבוצות תמיכה, יש עובדות סוציאליות, יש אחות מתאמת וכמובן יש עזרה מהבית. ביום שאומרים לך שאת בריאה את גם חווה נפילה גדולה. זה כמו המערכון של הגשש - 'סע לשלום, המפתחות בפנים'. מבחינת הסביבה כבר לא צריך להביא אוכל לילדים שלך, לא צריך לדאוג ולא צריך לשאול אותך מה שלומך, אבל מצדך החוויה היא שהעולם התהפך".
 

 
"אם מישהי שלא עברה את המחלה באה ומעודדת אותך ש'יהיה בסדר', את הרי יודעת שהיא לא הייתה שם באמת", אומרת דורית אבוחצירה (46). "אני באה להראות לכל אחת שהייתי שם, ושאפשר להמשיך, אפשר לחיות עם זה. הסרטן הפך אותי לאופטימית יותר. אחרי שהמוות דפק בדלת שלי, היום אני מוכנה לנסות כל דבר, אין לי מעצורים. אני גולשת על סאפ, וצנחתי צניחה חופשית למרות שאני סובלת מכאבים".

מורן: "כשמגיעה מישהי חדשה לקבוצה, אני מיד מחייכת אליה ואומרת: קודם כול חייכי. ברגע שתחייכי, תקבלי את הבריאות שלך. אנחנו נילחם, אנחנו לא נמות, לא נדבר על מוות. לא אגיד לך שאין לי לפעמים רגע של דיכאון או של כאבים שאי אפשר להתעלם מהם, אבל זה בסדר, מותר לבכות: עשר דקות, רבע שעה, עשרים דקות. אחרי זה אני חוזרת לעצמי ואומרת שהחיים יפים".

מאחורי הערב הזה עומד צוות היגוי של ותיקות הקבוצה. על החוף נוכחותן בולטת בשטח, והן נראות כצוות בידור שמח וחסר דאגות. אחת מהמובילות היא מלכה בן-משה (65), שהחלימה מסרטן השד. כיום, על בסיס יומיומי, היא מלווה נשים שמתמודדות עם המחלה. היא גם הצליחה לגייס את חברת התמרוקים "אסתי לאודר", שבה היא עובדת, לתמוך באירועי הקבוצה.

"אנחנו שמחות לפגוש זו את זו גם פנים אל פנים", אומרת בן-משה. "כשאנחנו נפגשות כולנו מתחבקות, ויש פה דבר מאוד חזק: אין כאן לא גיל, לא צבע, לא עדה, כלום. כולן אחיות, כולן אותו הדבר. גם רבות מהחולות שאני מלווה הפכו עם הזמן לחברות שלי. אנחנו נפגשות בבית קפה ומתחבקות כאילו אנחנו מכירות כבר ארבעים שנה".

מה במחלה יוצר אחווה נשית כזו?
"זו מחלה של נשים, שפוגעת באיבר רגיש אצל נשים. וזה לא נגמר כשהמחלה נגמרת, אלא מלווה אותך גם אחר כך. בכל יום את קמה עם הדבר הזה בראש. בכל יום את מרגישה מכאוב בחלק אחר של הגוף, ונבהלת. אבל כשאת מדברת עם חברות אחרות בקבוצה, את מבינה שלא רק לך יש כאבים במפרקים או בגב, ושלא רק לך לוקח שעה להתאושש כשאת קמה בבוקר מהמיטה".
 

למרות הנוכחות התוססת והחייכנית שלה במסיבה, בן-משה מודה שקשה לה. "אני מחשבת את קצי לאחור, כל הזמן חושבת על העתיד. יש לי חברה שעכשיו, בגיל 69, הודיעו לה שהיא קיבלה שוב את המחלה. זה גורם גם לי לעשות חישוב: מה אני אוכל להספיק? הראש שלנו עובד אחרת. השבוע למשל אני לא מרגישה טוב, אז אני מפחדת. מאוד מפחדת. לכן, אם בא לי לעשות משהו - למשל נסיעות ספונטניות ברחבי הארץ עם בעלי - אני פשוט עושה אותו".

אצל קציר, המארגנת הבולטת השנייה של הערב, סרטן השד הוא סיפור משפחתי בלתי נתפס. "אני סוחבת על הכתף את המוות של אמא שלי, את סבתא שלי שנפטרה בגיל 57 מסרטן השד, שתי אחיות של אמא שלי שנפטרו - אחת בגיל 61 והשנייה בגיל 62. כל הזמן היה לי הענן השחור הזה מסביבי, שמתישהו אני אחלה, כי זה מאה אחוז מהנשים של המשפחה.

"אוגוסט 2001 היה מהתקופות הטובות בחיי: הייתי אחראית על כל הנושא של מועצות תלמידים בארץ, הייתי ב'פיק' של החיים ובשיא הפריחה שלי בעבודה, ונראיתי נהדר. עשיתי אז בדיקת ממוגרפיה אחת שיצאה תקינה, ותכננתי להתחיל את המעקב הקבוע בגיל חמישים, כפי שהומלץ אז בארץ.

"יום אחד נכנסתי למקלחת, ובעודי מסתבנת מצאתי את עצמי מדברת ואומרת: 'דיצה, יש לך גוש בשד'. הרגשתי איך אני מזיעה בתוך המקלחת. מהשנייה שנגעתי בו, ידעתי שזה זה. גילו לי גידול של 2.5 ס"מ, אלים מאוד, דרגה אחת מתחת לגרורתי. הייתי על הקשקש".

קציר עברה טיפולים וחשבה שניצחה את הסרטן. היא לא רצתה לשמוע על מגע עם חולים, כדי לא לחזור אפילו במחשבה למה שעברה. אבל אחרי חמש שנים, ביקורת שגרתית שעברה הובילה לתוצאות מדאיגות: "גילו שלושה מוקדים חדשים באותו שד וגוש בשחלה. בהתחלה דיברו על הוצאת השחלות, ותוך כדי הניתוח הרופא יצא אל בעלי ואמר לו: 'שמע, אני חייב לפתוח את הבטן, יש תאים טרום-סרטניים בחלל הבטן'. בקיצור, פרסו אותי על שולחן הניתוחים מחוף לחוף: רחם, שחלות, ניקו הכול, עשו שטיפה ואפילו הקרנה תוך כדי הניתוח, ישר על המקום. סגרו אותי בריצ'רץ', נתנו לי לנוח שלושה שבועות, ואז הכניסו שוב לחדר הניתוח כדי להוציא את המוקדים בשד".

אך בכך לא נגמרו תלאותיה. "במאי 2007 היה לי ניתוח כריתה ושחזור שארך יותר מ-14 שעות. באופן עקרוני הכול יכול היה להיות בסדר, אבל חטפתי תסחיף ריאתי ואיבדתי את ההכרה. הייתי בטיפול נמרץ, מורדמת, מונשמת, עורק פתוח. אחרי ארבעה ימים שם התעוררתי כשאני לא יודעת מה קרה איתי. הדבר היחיד שאני זוכרת מאותם ימים זה שמכניסים אותי למכשיר הסי-טי, ואני אומרת לאחותי: 'תחזיקי לי את היד, אני נורא מפחדת'.

"כשהחלמתי אמרתי שלא יכול להיות שאחרי שכמעט לא הייתי כאן, לא אעשה איזשהו שינוי דרמטי בחיים שלי. הבנתי שזה בא ללמד אותי, להראות לי משהו. זה נשמע מאוד גבוה, אבל אני מרגישה שיש לי שליחות בעולם הזה. הבנתי שאני צריכה לעזור לאחרות".
 

גם נאוה סיידה, שמסתובבת במסיבה וכולה נמרצת, כמעט לא התעוררה אחרי טיפולים שעברה. "קיבלתי תוצאות ממוגרפיה שבהן נכתב שהכול תקין אצלי, ופתאום התקשרה בחורה מ'אסותא' לשאול מה אני מתכוונת לעשות עם תוצאות הבדיקות. כשאמרתי לה שהכול בסדר, היא שאלה: 'ראית מה כתוב למטה?'. מתברר שממש ליד חתימת הרופא, צוין שיש ממצא בשד. בסוף הדף, למטה-למטה, הם כתבו את ההערה הכי חשובה בחיי".

סיידה עברה כריתה ושחזור שלא צלח, ונזקקה לארבעה ניתוחים נוספים. כשהחלה בכימותרפיה, גילתה באיחור שהיא רגישה לאחד מהחומרים שבטיפול. "אחרי טיפול אחד, איבדתי את ההכרה. נכנסתי לבידוד ומערכות הגוף התחילו לקרוס. כבר קראו לבן שלי לבוא מווינה להיפרד ממני, ואמרו לבעלי שזהו, שאני הולכת. הייתי עשרה ימים בבידוד, במצב מאוד קשה. אבל אני פולנייה, אז אני לא יכולה לעשות טוב לבעלי ולתת לו להיות אלמן עולז. חזרתי לעצמי, ועד היום לא מבינים איך זה קרה.

"התחלתי להתאושש, אבל המסקנה הייתה שצריך להפסיק לי את הטיפול הכימותרפי. עברנו להקרנות. וזהו. משם טיפולים רגילים. כיום אני מרגישה נפלא".

שלא כמו נשים רבות שעברו כריתה של השד, אבוחצירה בחרה לא לעבור שחזור. "זה ניתוח קשה, ואין בו מאה אחוז הצלחה. למדתי לחיות עם זה ולפתח שיטות איך להתלבש. היום אני אפילו מדגמנת בבגדי ים".

רבות מהמרואיינות מפתיעות כשהן מספרות שבתקופת הטיפולים הכימותרפיים, שגורמים לנשירת השיער, החליטו לוותר על חבישת פאה. קציר: "הלוואי שהיה לי שקל על כל פעם שאמרו לי כמה אני יפה עם קרחת. גם הייתי הולכת לטיפולים כמו למסיבה: מתאפרת, מתלבשת, עונדת עגילים, עד שסיימתי את התקופה הזו וחזרתי לעצמי".

סיידה השתמשה בהתחלה בפאה, אבל ויתרה עליה מהר מאוד: "היה לי שיער אדום, אז הכנתי פאה שנראתה בדיוק אותו הדבר. בטעות השאירו לי בפאה מסרק שלחץ לי על הקרחת, וזה היה כאב נוראי. נכנסתי למעלית, תלשתי את הפאה והחזקתי אותה ביד. בדיוק אז נכנסה אישה למעלית, וכשעמדתי לצאת היא אמרה לי: 'כל כך יפה לך עם קרחת, אל תשימי את הפאה'. כשחזרתי הביתה התברר לי שכל הבנים שלי עשו קרחת לכבודי, ומאותו רגע לא חבשתי את הפאה, אלא הסתובבתי בקרחת ובכובעים צבעוניים יפהפיים".
 

אל המסיבה מגיעות גם נשים שכיום מעדיפות לא להיות פעילות בקבוצת הפייסבוק. כאלה הן למשל ליאת ורטנשטיין (39) מרמת-גן, חמוטל שטיינברג-אס (44) מכפר-יונה ואלה סופר (44). הן רוקדות ומדברות, ובכל רגע השיחה שלהן נקטעת בפרצי צחוק חזקים.

סופר מספרת שבתחילה התעלמה מהגוש שגילתה: "הייתה לי מודעות, ידעתי שזה קורה גם לנשים צעירות, אבל היה לי גוש קטן הרבה זמן, ולא התייחסתי. הייתי בהכחשה. הגוש גדל וגדל, ובשלב מסוים לא יכולתי לסבול אותו אסתטית, והלכתי להיבדק. אמרתי לעצמי 'זו בטח שומה', אבל הרופא מיד דיבר על ניתוח והקרנות. התוצאות הראו שזה גדל ומתחיל להתפשט לבלוטות. הוציאו לי שש בלוטות והסבירו שאני חייבת טיפול כימותרפי למניעה. היום אני בסדר, בביקורת ובמעקבים, אבל הגוף שלי נפגע מבחינה הורמונלית".
 
אצל ורטנשטיין, כיום עובדת סוציאלית ובעבר שחקנית כדורסל, הסרטן התגלה בגיל 32, בעקבות מכה שספגה. "הסרטן שלי הוא גנטי, אני נשאית של הגן, אבל לא ידעתי את זה כי הגן הוא מהצד של אבא. התברר לי שסבתא שלי חלתה בסרטן בגיל ארבעים - היא הייתה כרותת שד אבל לא ידעתי מזה - ובת דודה שלי נפטרה בגיל 41 מסרטן שחלות. אחרי שחליתי, גילו את הגן ועברתי טיפולים להקטנת הגידול ואחר כך ניתוח להוצאתו. לא היה קל. אני חושבת שנשים שיש להן איזו היסטוריה משפחתית בנושא צריכות להיות כבר מגיל 25 במעקב מאוד קפדני, כמו שאני נמצאת היום.

"שנתיים אחרי שסיימתי את הטיפולים, קיבלתי החלטה לעשות כריתה מונעת ושחזור. רציתי להיפטר מזה, לא להשאיר שום סיכוי שזה יקרה. בשנת 2011 אכן עברתי כריתה ושחזורים שהסתבכו, והיו צריכים להוציא ולהחזיר לי את השתלים".

הקשיים שחוותה, אומרת ורטנשטיין, מוכרים היטב ללא מעט נשים ב"חברות לדרך", ובכל זאת היא מעדיפה לא להיות פעילה בקבוצה הזו. "יש לנו קבוצה יותר מצומצמת בוואטסאפ, שנקראת 'היפות והמקסימות'. היא כללה עוד שתי חברות אמת שלנו, אבל הן נפטרו בשנתיים האחרונות. עכשיו אנחנו רק שבע".

"אני לא נכנסת עוד לקבוצה בפייסבוק, כי קשה לי", שטיינברג-אס מצטרפת לשיחה. "אני בקשר איתן, עברנו את מה שעברנו, אבל תודה לאל אנחנו בריאות היום, והעדפנו לקחת צעד אחד אחורה כדי לחזור לחיים נורמליים".
 

ובכל זאת אתן פה היום, במסיבה עם כולן.
ורטנשטיין: "יש לנו קונפליקט, כמה להיאחז בזה וכמה להמשיך הלאה. מצד אחד אנחנו צעירות ובריאות, וכשאת באה למפגשים כאלה זה לפעמים זורק אותך למקום שהיית בו. מצד שני זה גם מראה את היכולת להמשיך הלאה, ויחד מקבלים כוח".

כולן שבות ומדגישות כמה חשוב ללכת להיבדק, ולא פחות חשוב – להתאים את הטיפול לגיל, אם התגלתה המחלה. "הכול קורה מהר מאוד", אומרת ורטנשטיין. "מיד דוחפים אותך לטיפול, במיוחד אם את צעירה. טופלתי מהר ולא הספקתי לעשות תהליך של שימור פוריות, כי לא רצו לחכות, ואחר כך המחזור שלי נפגע".
 

כמו לא מעט נשים אחרות, גם שטיינברג-אס מספרת שבבדיקה ראשונית נאמר לה שאין סיבה לדאגה, ורק התעקשותה הביאה לגילוי המחלה בזמן. "הלכתי לרופא כי הרגשתי משהו מוזר, הוא בדק אותי ידנית ואמר לי 'הכול בסדר, לכי הביתה'. ואני אמרתי לו: 'לא, תעשה לי טובה, אני לא שקטה'. אמרתי שאני רוצה בדיקות נוספות והרופא אמר שאני לא זכאית, אז אמרתי שאשלם.

"כשהגעתי לבדיקות, הפקידה אמרה לי: 'אני מאחלת לך לשלם בסוף'. לא הבנתי למה היא התכוונה. בסוף הבדיקה רציתי לשלם, והיא אמרה לי 'את לא צריכה'. מיד יצאתי משם, התקשרתי לאמא שלי ואמרתי לה: 'אמא, אכלתי אותה'. יש לי צמרמורת כשאני מספרת לך על זה".

כשאני שואלת מה הן עושות היום כדי ליהנות יותר מהחיים, כולן פורצות בצחוק גדול ומתארות את עצמן כבלייניות כבדות. "התפרצת לדלת פתוחה", אומרת שטיינברג-אס. "אני חיה את הרגע, עושה דברים שאני אוהבת, הולכת למשל לכל ההופעות של שלמה ארצי. לא אגיד לך שאני לא מתעצבנת אף פעם, כי זה לא נכון, אבל כשזה קורה אני מיד אומרת לעצמי: חמוטל, פרופורציות. אם לא מתים מזה, אז אפשר להסתדר".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg