אז כמו היום: הצבא מעורב מידי בקבלת ההחלטות
43 שנים למלחמת יום כיפור והלקח העיקרי מאותה מלחמה לא נלמד: בעיית היסוד של תהליך קבלת ההחלטות היא המעורבות הפוליטית של האלופים והרמטכ"לים. מזל שהציבור הישראלי דווקא כן מבין את זה
השנים אחרי מלחמת יום הכיפורים הביאו בכנפיהן לקחים חדשים על המלחמה שנפתחה בהלם ובהפתעה רבתי. במשך הזמן התגבשה הבנה שאת הלקחים צריך לחפש מעבר למישור המודיעיני הצר והטעות בהערכה. אולם רוב הלקחים לטעמי, הם מוטעים או מאוד מגמתיים מסיבות פוליטיות.עוד כותרות:
- מזדעזעים ממנהג הכפרות? תסתכלו בצלחת שלכם
- מוקדם להספיד את טראמפ, לקלינטון יש את וויקילקס
חוקרים עכשוויים נוטים לטאטא הצידה את מערכת השיקולים, המודיעינית, הצבאית והמדינית שעמדה בפני הקברניטים לטובת אמירה בוטה אחת: זו הייתה מלחמה מיותרת, נשיא מצרים שוחר השלום אנואר סאדאת הושיט את ידו לשלום, ואם היינו עושים איתו שלום בין 1970 ל-1973 לא הייתה פורצת המלחמה. מן הסתם, ברור שזאת לוגיקה ברמה של סכין ומזלג. אם היינו חותמים שלום – לא הייתה מלחמה. אבל התשובה לשאלה אם סאדאת באמת רצה שלום חוזי, כפי שנחתם כעבור שנים אחדות אחרי המלחמה, איננה כה ברורה.
לכן הלקחים צריכים להיות בממדים אחרים; וקודם כל, מוצע למי שמתעניין גם ב-73' וגם ב-2016 לבדוק ולחקור את המעטפת הפוליטית של תהליך קבלת ההחלטות. שם עשוי להימצא מענה מסוים. זה לא יחסן אף אחד מטעויות ומחדלים ואסונות. אבל לפחות זה יסייע בהבנת החומר. וכך גם היום אפשר לראות את הבעייתיות העקרונית בתשלובת הפוליטית צבאית בישראל כאשר קצינים בכירים בדימוס כמו האלוף גדי שמני מתייצבים בשער.
בעיית היסוד של תהליך קבלת ההחלטות בישראל היא המעורבות הפוליטית של האלופים והרמטכ"לים; זהו אחד ההסברים העיקריים שאני לפחות מצאתי כשניסיתי ללמוד את הנושא המודיעיני המבצעי והמדיני ערב מלחמת יום הכיפורים.
העובדה המרכזית שהתגלתה היא, שהרמטכ"ל ההרואי דדו אלעזר היה חלק בלתי נפרד מהחבילה של ההנהגה הפוליטית-מדינית של גולדה דיין וגלילי, ולא עשה את ההפרדה של קיר הברזל בין תפקידו הצבאי המקצועי לבין שיקולי הדרג המדיני.
כך אתה מוצא שככל שמקבלי ההחלטות הצבאיים מרוחקים יותר מהמלכות – כך החלטותיהם נקיות יותר, מדויקות יותר ונותנות מענה מתאים לאיום. וההוכחה האולטימטיבית זו התנהגותו המבצעית של חיל ים ערב המלחמה ותוך כדי.
עכשיו, לא רק שאלופים כמו גדי שמני מעורבים עד צוואר בשיקולים שהם תערובת של מחשבות מדיניות ושיקולים מפוקפקים, אלא שהם כבר נמצאים בצומת חדש שבו הדברים מונחים יותר ויותר בגלוי על השולחן. שמני עבד על "מתווה ביטחוני לשתי מדינות" במסגרת גוף אמריקני שנקרא 'המרכז לביטחון אמריקני חדש' בראשותה של מישל פלורנוי. יש לו שותפים מקצועיים אמריקנים ועוד שותף מימי אוסלו, נמרוד נוביק.
צריך לציין, שכבר במלחמת יום הכיפורים הממשק של הקצונה הבכירה ושל הדרג המדיני עם הממשל ומערכת הביטחון האמריקנית השפיע בצורה מכרעת על השיקולים לפעולה ביומיים האחרונים שלפני פרוץ המלחמה.
לאחר שעבד על התכנית, שמני עוסק בשנה האחרונה במכירתה לציבור הישראלי. הוא עשה זאת בסוף השבוע בראיון גדול לעיתונות, תוך שהוא ממציא תיאוריית קשר על מיעוט קיצוני בין המתנחלים שמחזיק את ראש הממשלה כבן ערובה ובגלל זה ראש הממשלה נתניהו לא עושה כפי שהוא מבין – לחתום שלום עם הפרטנר שזה עתה החלים מצנתור, מחמוד עבאס.
אז בואו נבחן את מידת הרצינות של שמני בשני היבטים: איך הוא חושב שמישהו ייתן אמון בתכנית "ביטחונית" שהופקה במסגרת אמריקנית? לא רק זה שישראל בקושי מצליחה לשמור על האינטרסים שלה מתוך שיקוליה הפרטיקולריים, של חדרה-גדרה, אלא שעכשיו היא צריכה לשקלל את הטיפול בבעיית הביטחון של הכיס הקרקעי הזה של יהודה ושומרון על פי מה שמתאים לאמריקנים? שמני וחבריו עומדים על קרקע מאוד רעועה אם הם שוכחים ולו לרגע שאזרחי ישראל הם לא רק בנק מטרות לפיגועי טרור וטילים, אלא הם ציבור של אנשים חושבים שיש להם מערכות דמוקרטיות ייצוגיות והם הולכים לבחירות אחת לאיזה זמן מוגבל.
ההיבט השני שהוא מאוד פשוט ומטיל צל כבד על שיקול דעתם של שמני ושות', הוא עוללות מערכת 'צוק איתן מלפני שנתיים וחודשיים. איך אלוף בצה"ל, שיש לו גם זמן לצאת ממשרדו בתעשייה האווירית כדי להתראיין, חושב שמישהו בישראל יהיה מוכן לפנות, לסגת, איך שתקראו לזה מיהודה ושומרון לאחר שנגררנו למערכה כל כך ארוכה בעזה, ולא בפעם הראשונה? האם אני צריך לסמוך על שיקוליהם של מומחי הביטחון שפעלו בשת"פ עם הממשל האמריקני כדי לטרפד את מדיניותו של ראש הממשלה נתניהו בנושא הגרעין האיראני?
מי שמנתח היום את המעורבות הפוליטית של הקצונה הבכירה, יבין משהו מההשפעות השליליות שהיו לזה לפני מלחמת יום הכיפורים ותוך כדי הקרבות. הציבור הישראלי כנראה מבין את זה. הוא הקדים את הציבור הבריטי והאמריקני בכך שפיתח גישה מאוד ספקנית כלפי תכניות מדיניות וביטחוניות שמקורם בממסד הביטחוני. הוא הוכיח שגם אין לו הרבה אמון בממסד הכלכלי ותכניותיו.
הנושא הביטחוני, המדיני והכלכלי מחובר יותר מאי פעם בעבר לפערים מעמדיים בחברה. זה נושא מורכב שלא עוסקים בו כמעט בישראל. המשותף למרד הבוחרים בארצות הברית ובריטניה ומה שקורה בישראל הוא, שהציבור איבד אמון באנשי האליטה הממסדית. אלה מעצבים תכניות להנדוס המציאות כאשר באופן מטאפורי הם מכירים רק את הטופוגרפיה של המחלקה הראשונה והם לא עתידים לשלם את מחיר אישי על האסון שהם רושמים לעמים וחברות.
שמני, למשל, מאשים בראיון סוף השבוע שלו, שהפוליטיקאים לא היו אף פעם ב"מחנה פליטים" ולא מכירים את המציאות. ברור ששמני וחבריו מכירים מחנות פליטים מבפנים - לא את המחנות האמיתיים של הפליטים הסורים – אבל אחרי ששימשו שלוש שנים כנספחים צבאיים ועוד כמה שנים כמזכירים צבאיים לראשי ממשלה, וושינגטון וחדריה המרופדים מוכרים להם יותר.
אקו"ם