ביום כיפור נתפלל על שכנינו הסורים
אנחנו שותקים כמו שהעולם שתק, ולנו אסור לשתוק. השנה, כשנתפלל על כל באי העולם, נבקש גם על הסורים. נסדוק את חומת האטימות שגורמת לנו לא להתרגש מטבח העם המזעזע שמתרחש שם
זוכרים את אותם ימים בהם דיברו על כך שעד "סוף שנה" תיגמר המלחמה בסוריה? הדיבורים האלו שבו שנה אחר שנה, מבלי ששמנו לב על איזו שנה מדובר. אנחנו אולי זוכרים איך התחילה שם המלחמה, אבל רובנו, כך נראה, לא ממש זוכרים את רצח העם שמתרחש רבע שעה נסיעה מעבר לגדר המערכת הישראלית. 'מה זה נוגע לנו?' שואל הישראלי המצוי. זה קורה "אצלם", הערבים, האובים, כל מה שיצר אצלנו תמיד תחושה של פחד וניכור.עוד כותרות:
- אז כמו היום: הצבא מעורב מידי בקבלת החלטות
- על חטא שחטאנו: איך השמאל פספס את אלאור אזריה?
אחרי עשרות שנות מלחמה קרה, סיפורי שבויים נוראיים שחזרו "משם", מהתופת הסורי, וסיפורי מלחמות ישראל בקרב מול הצבא הסורי האכזר, אטמו את ליבנו. אז מה נוגע לנו עכשיו מה שקורה שם? שיסתדרו לבד.
ילד סורי מקבל טיפול לאחר שנפצע מהפצצות צבא אסד.''לראות באנשים שמתגוררים מעבר לגבול קודם כל בני אדם''.
צילום: AFP
גם הנתונים המזעזעים שהגיעו מעבר לגבול, על רבבות ילדים שמתו או איבדו את ביתם, במנוסת הפליטים מסוריה לאירופה, על נשים שהפכו לשפכות מין, על טבח חסר רחמים, כל אלו לא הצליחו עד כה לזעזע את העולם. אבל בעיקר הם לא הצליחו לזעזע אותנו – אנחנו שהתרגלנו לחזור שוב ושוב על טענת "והעולם שותק".
האיבה ההדדית בינינו לבין שכנינו שהתפתחה במשך שנים כה רבות, נותרה כחומה בצורה וגם הרגש האנושי ביותר לא סדק אותה עדיין. סוריה נותרה האויבת ההיסטורית שרוצה להשמידנו, וחומת האטימות שומרת עלינו לא להתרגש מטבח העם שמתרחש שם, מעבר להרי החושך הדמיוניים, אצל הדמון ששוכן לו שם.
פעוט מחולץ מן ההריסות. ''חומת האטימות שומרת עלינו לא להתרגש מטבח העם שמתרחש שם''.
צילום: AFP
אבל בעצם זו לא שאלה של מדינאות. אין כאן באמת דיון שאלה פרקטית, בהתלבטות ההיפותטית האם יש לנו מה לעשות כדי להושיע את שכנינו הסורים מהתופת הנוראית שניחתה עליהם. אלא יש כאן שאלה של מוסר – וכאן צריך להנחות אותנו המוסר היהודי. כי קודם כל זו שאלה של חיבור, של רגש. האם יתכן שאנחנו שותקים? לא בעצרת האו"ם או במוסדות הבינלאומיים, אלא כאן, בינינו לבין עצמנו. האם יכול להיות ששכחנו את תפקידנו בעולם כעם הנבחר להיות "אור לגויים"?
זו כבר קלישאה, אבל היא צריכה להיאמר שוב ושוב: אנחנו שותקים כמו שהעולם שתק, ולנו אסור לשתוק. ערב יום כיפור הוא זמן לבקשת סליחה, ובימי ראש השנה התפללנו על כך ש"כל באי עולם יעברו לפניך כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו". זו התפילה היהודית בימים שבהם אנחנו מבקשים עלינו ועל כל באי עולם. איך נוכל לומר ביום כיפור את תפילת "ועל המדינות ייאמר איזו לחרב ואיזו לרעב" מבלי לחשוב על שכנינו ששנה אחר שנה נגזרו לשנת חרב, רעב ומלחמה?
יהודים בשואה. ''אנחנו שותקים כמו שהעולם שתק, ולנו אסור לשתוק''.
צילום: Getty Images
בימים אלו מתגבשות יוזמות ארציות להדהוד הקול האחר – זה שרואה באנשים שמתגוררים מעבר לגבול קודם כל בני אדם. נכון מאד שהם ייחלו לא פעם למותנו, שהם נהגו כלפינו באכזריות בלתי נתפסת ונכון שבזמן שירו עלינו סקאדים הם רקדו על הגגות.
אבל כאן בדיוק ההבדל – אנחנו לא הם. לנו יש את המוסר היהודי ועלינו לפעול לאורו. זו לא רק הכרת טובה כלפי חסידי אומות העולם שהצילו יהודים בשואה והזדהות עם העם הנשכח מול שתיקת העולם. זו קודם כל חובה יהודית, עוד לפני שהיא חובה מוסרית. לכן עלינו להיות פתוחים ליוזמות האלו וליטול בהם חלק, ואולי יישמע גם קול רבני שיבקש את הבקשה הפשוטה: ביום כיפור הקרוב, במהלך תפילות היום הקדוש בשנה, כשאנחנו מתפללים על כל באי העולם, נבקש גם עליהם, כי "עמו אנוכי בצרה".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם