ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

הכירו: הפרקליט הצבאי שטירפד תשתיות ישראליות ביו"ש

דמות מפתח במערכת חושפת כיצד סגן הפרקליט הצבאי הראשי הנכנס, אל"מ דורון בן-ברק, יישר קו עם ארגון השמאל "יש דין" והביא לטרפוד אישורים לתשתיות שימור איכות הסביבה. בצה"ל מכחישים: "מדובר בטענות חסרות שחר ובניסיון להטיל דופי אישי בקצין"

זה היה סוג של נס משפטי:­נשיאת בית המשפט העליון (כתוארה אז) דורית ביניש סללה את הדרך לאישור פעילותו של מתקן טיהור השפכים בעפרה, שהוקם למרגלות עמונה. השופטת, שקיבלה עד אז באופן שיטתי כמעט את עתירות ארגוני השמאל נגד ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, השתכנעה שלמען הגנת הסביבה יש להחיל את החוק הישראלי המאפשר הפקעת קרקע לצורכי ציבור.

עוד כותרות:
- נתניהו: "זוכרים את החיוך הקורן של לבנה מליחי"
- כנס בהשתתפות סרבני גיוס ייערך במקלט עירוני
- טראמפ או קלינטון? ארה"ב הפסידה בכל מקרה

 
"בנסיבות שנוצרו יש להביא בגדר שיקולנו ראשית, כי אין חולק שיש צורך במתקן לטיהור שפכי האזור שיהיה מיועד ליישובי הסביבה, הן ליישוב עפרה והן לכפרים הפלסטיניים", כתבה ביניש בפסק דינה. "מוסכם על הכול הצורך לקיים את ההליכים הנדרשים בהקדם, בשל חיוניות הקמתו של מתקן טיהור שפכים באזור. בכל יום שבו הנושא איננו מטופל, מוחרפת הבעיה הסביבתית".

ההחלטה נחתמה ביולי 2011, כשמתקן טיהור השפכים (מט"ש) בעפרה כבר היה בנוי. בעולם רגיל, חותמת הכשרות של בג"ץ הייתה אמורה להאיץ את הליכי התכנון והאישור הפורמליים במנהל האזרחי, כך שיסתיימו בתוך פרק זמן של חצי שנה עד שנה. נחל הביוב המצחין שהרעיל את מי התהום, והמית את רוב המטעים שבמורד ואדי עפרה, היה אמור להפוך למי השקיה נקיים וזולים ולבוצה איכותית שתשמש לדישון חקלאי.

אבל כל זה לא קרה עד עצם היום הזה. המט"ש טרם הופעל, ונחל הביוב של עפרה עוד זורם בעוז. את ההסבר לכך מספקת אחת הדמויות המרכזיות במערכת, שהחליטה לשים נפשה בכפה ולספר לנו כיצד פעלו גורמים צבאיים בכירים לטרפד את מיזם המט"ש ולגרום להריסתו.

גליה (שם בדוי), עובדת מדינה ותיקה, מכירה לפניי ולפנים את ההתרחשויות מאחורי הקלעים במנהל האזרחי, בלשכת היועץ המשפטי של אזור יהודה ושומרון שפועל במסגרת הפרקליטות הצבאית, ובלשכת המתפ"ש (מתאם פעולות הממשלה בשטחים). היא מגוללת באוזנינו את השתלשלות העניינים, או יותר נכון את קורותיה של הסחבת המכוונת.

"את העתירה לבג"ץ נגד מתקן הטיהור בעפרה הגיש עו"ד מיכאל ספרד מ'יש דין', שעתירה אחרת שלו הביאה להחלטה על פינוי עמונה. הנטייה של היועץ המשפטי ביו"ש, אלוף-משנה דורון בן-ברק, הייתה לכתוב בתשובה שהמדינה מקבלת את העתירה ומתכוונת להרוס את המט"ש. אבל במתקן כבר הושקעו כספי ציבור רבים, ועל החיוניות שלו לאזור אין מחלוקת.
 
תא"ל מוטי אלמוז, שכיהן אז כראש המנהל האזרחי, ביקש לבדוק אם יש בכל זאת דרך להכשיר אותו. הדרג המקצועי בא ואמר לו: ראה, המתקן הזה נולד מיוזמה של איגוד ערים לאיכות סביבה שומרון. אולי נדבר איתם ונשנה את הייעוד של המתקן: במקום שיאסוף רק את השפכים של עפרה, שיקלוט שפכים גם מהכפרים הפלסטיניים בסביבה. בדרך זו, הפקעת הקרקע מהפלסטיני שטוען לבעלות עליה תהיה לטובת האוכלוסייה הפלסטינית ולא רק לטובת ההתיישבות היהודית, ואז לא תהיה לנו בעיה עם הדין הבינלאומי.

"תשובה ברוח זו הוגשה לבג"ץ, וכשניתן פסק הדין של ביניש קצת הופתענו לטובה, כי לאור תקדימי העבר לא באמת האמנו שהיא תדחה את 'יש דין'. יחד עם זאת, מדובר בפסק דין הגיוני מאוד מבחינת הדין הבינלאומי, שכן טיפול מודרני בביוב והגנה על איכות הסביבה הם חלק מהחובות של שלטון, גם אם הוא מוגדר כשלטון כיבוש זמני. במרחב עפרה אין חלופה של הקמת מתקן על אדמות מדינה, כי אין אדמות מדינה פנויות שיכולות לקלוט את השפכים, וגם מבחינת התכנון הסביבתי המט"ש נבנה במיקום אופטימלי".

בעקבות פסק הדין, מספרת גליה, היה המִנהל צריך לקדם את התכנון, ולצורך כך שכר מתכנן מקצועי. המשימה שהוגדרה הייתה לצמצם למינימום את שטח ההפקעה, ולתכנן פריסה של צנרת איסוף שתכלול גם את הכפרים הפלסטיניים בסביבה. המדינה השקיעה בתכנון 400 אלף שקל, סכום לא קטן.

"אבל אז, אחרי שהעבודה הסתיימה, בא היועמ"ש בן-ברק לחברי ועדת התכנון, ואמר להם שאנחנו צריכים לשבת יחד עם נציג העותרים הפלסטינים, כדי שהתוכנית שנגבש תעמוד מבחינה משפטית ולא נצטרך להיגרר שוב לבג"ץ. הדרישה הזו נראתה הגיונית, וחברי הוועדה קיבלו אותה, אבל ההתנהלות בהמשך הייתה מוזרה מאוד. עו"ד שלומי זכריה מארגון 'יש דין' הוזמן לכל ישיבה כאילו היה אורח הכבוד. כשפעם אחת לא הסתדר לו לבוא, הגיעה הוראה מלמעלה לא לקיים את הישיבה. זה מצב חסר תקדים - ביטול ישיבה של דרג מקצועי כי משקיף אזרחי לא יכול להגיע.
 

"בישיבות עצמן עו"ד זכריה התנהג כמו טרול, והעלה אינספור התנגדויות מתישות על כל תג ופסיק. לכולם היה ברור שהמטרה שלו היא לטרפד את עבודת הוועדה, אבל המשיכו להתייחס אליו כמו אל נסיך, כי זו הייתה רוח המפקד שהגיעה מהיועמ"ש. באחת הישיבות מישהו אמר לזכריה: 'שים רגע בצד את הוויכוח הפוליטי. תושבי עפרה עושים פיפי, לאן אתה רוצה שהצרכים שלהם יזרמו?'. התשובה שלו הייתה: 'שיעשו בירושלים'".

למרות ההתנגדויות מצד הנציג של ארגון השמאל, הליך התכנון הלך והתקדם לקראת דיוני הפקדה - השלב הסופי שבו מוצגות התוכניות להערות הציבור. "בן-ברק פיקח מלמעלה על התהליך, וכשראה שהוועדה עומדת לגבש החלטה שתאפשר את הפעלת מתקן הטיהור, הוא נבהל. בספטמבר 2014 התקיימה הישיבה האחרונה שבה הצוות המקצועי אישר למעשה את התוכניות החדשות של המט"ש.

אבל אז, מסיבה לא ידועה, ההחלטה הוקפאה בידי היועצת המשפטית של המנהל, ובמשך שנתיים היא לא אישרה אותה לפרסום. אחר כך התברר שבן-ברק קיבל מכתבים נזעמים מזכריה, והוריד הוראה לעצור הכול עד שפרקליט 'יש דין' יסיים את העבודה שלו ויוכל להגיש התנגדויות. לחברי הוועדה היה ברור שאי אפשר לקדם את ההחלטה בלי שהיועמ"ש ישחרר את הברקס, אבל הם האמינו שהוא רואה איתם עין בעין את הדברים, ומתעכב רק כי חשוב לו להחמיר ולעבוד בשקיפות מוחלטת כדי שלא להגיע להחלטה שאולי תיסתר בבג"ץ. הם לא ידעו ששיא האבסורד עוד נמצא לפניהם".
 
לפני חודשים אחדים, מספרת גליה, התקבלה במנהל האזרחי הוראה יוצאת דופן מבן-ברק. "הוא דרש לאפשר לשלומי זכריה להיכנס לתוך בניין המנהל, והורה לצוותים המקצועיים לתת לו גישה חופשית לכל מסמך או פרוטוקול שיבקש לראות. שתבין במה מדובר: ועדה ממלכתית מקצועית משקיעה אינספור שעות עבודה, מוציאה מאות אלפי שקלים, ואז מקבלת הוראה להכניס טרול לתוך בסיס צבאי, לאפשר לו לצלם כל מסמך שיעלה על דעתו, וגם לקחת חומרים נוספים כאוות נפשו. כל זה כשכולם יודעים מהי המטרה שלו – לטרפד את עבודת הוועדה.

"רק אז נפל לי האסימון שכל העבודה הרבה שנעשתה במשך שנים הייתה לשווא, ושהמט"ש הזה הולך לאבדון. בן-ברק לקח ועדה מקצועית והכניס אליה פוליטיקה. שרת המשפטים איילת שקד לא יודעת על זה, היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט לא יודע על זה, ובטח שנתניהו לא יודע על זה". 

אמרת שראש המנהל האזרחי נתן הנחיה למצוא דרך להכשיר את המתקן. אז מי הגורם החזק פה – ראש המנהל או יועמ"ש יהודה ושומרון?
"בכל מה שקשור לנושאים פוליטיים רגישים, יש שלושה שחקני מפתח שכל ההחלטות נסגרות ביניהם: מתאם הפעולות בשטחים אלוף פולי מרדכי, הפרקליט הצבאי הראשי תא"ל שרון אפק, ויועמ"ש איו"ש דורון בן-ברק. לא ברור כיצד עובדת התקשורת בתוך השלישייה הזו ומי בדיוק מקבל שם את ההחלטות, אבל התוצאה הסופית היא מדיניות שמפלגת מרצ הייתה חותמת עליה.

"מה שכן, הם עובדים בצורה מתוחכמת. איש מהקודקודים לא רוצה שהריסת המט"ש תהיה רשומה על שמו, ולכן הם מתמרנים כך שזה ייראה שהתוכניות נפלו בוועדה המקצועית. אבל כשאתה מכניס סוס טרויאני לוועדה, ונותן לו נגישות מלאה לכל מסמך אפשרי כך שיהיו לו כל הכלים לטרפד את ההחלטות שלה, אתה מסמן למעשה את התוצאה.
 

"תבין, אני לא אדם פוליטי, והפוליטיקה לא מעניינת אותי. המהלכים שתיארתי מקוממים אותי בראש ובראשונה כאזרחית שמאמינה שאיכות הסביבה צריכה להיות מעל הפוליטיקה. אני יכולה להבין את המאבקים שמנהל ארגון 'יש דין' נגד המאחזים הבלתי חוקיים, אבל איכות הסביבה היא אינטרס פלסטיני לא פחות מאשר אינטרס ישראלי, ולכן סיפור המט"ש מכעיס במיוחד.

"לא יעלה על הדעת שערכי קיימות ושמירה על הטבע ישועבדו לאינטרסים פוליטיים צרים. אני אומרת דברים קשים, אך ההתרשמות שלי היא שהדי-אן-איי הארגוני של המנהל האזרחי ויועמ"ש איו"ש נגוע פוליטית. בשורה התחתונה, הגופים הללו פועלים במודע כדי לסכל את מדיניות הממשלה ולמנוע כל השקעה ישראלית בתחומי תשתית ביהודה ושומרון".

קצת על הנפשות הפועלות. הפרקליט הצבאי הנוכחי, שרון אפק, כיהן בעבר כיועמ"ש ליהודה ושומרון. הצצה למורשתו אפשר לקבל מהסיכום שהוא עצמו הכין בדו"ח הפעילות השנתית של הפרקליטות הצבאית לשנת 2007. אפק משתבח שם שפעל ליישום לקחים מדו"ח טליה ששון - מסמך המאחזים השנוי במחלוקת - "תוך שימת דגש על מיצוי בדיקת סטטוס המקרקעין המהווה תנאי לקידום הליכים תכנוניים וקרקעיים בהתיישבות היהודית ביו"ש".

תחת הכותרת "שיפור החקיקה בעניין סמכויות לתפיסת מבנים יבילים המשונעים שלא כדין" מדווח אפק שהטיל מגבלות קשות על תנועת קרוואנים, כדי לטפל בתופעת הרחבתן של התנחלויות. עוד מספר הדו"ח על "פיתוח כלים חקיקתיים לטיפול בתופעת הבנייה הבלתי חוקית במגזר הישראלי", ועל "יישום החלטת היועץ המשפטי לממשלה בדבר אי השקעת משאבים ממשלתיים במאחזים".

אפק מציין כי "נמשך הטיפול בהמלצות דו"ח זמיר" - דו"ח שהצביע על דרכים לצמצם את היכולת של רוכשי קרקעות יהודים לרשום את הנכסים על שמם. לצד אלו צוינו גם פעולות כמו הטלת איסור על שינוע פסולת מתחומי הקו הירוק ליו"ש, הגבלת סמכויות הרבש"צים ביישובים ועוד.

בתקופת כהונתו של אפק התבסס נוהל "שימוש מפריע", שבאמצעותו התאפשר רק לפלסטינים לרשום בטאבו קרקעות הפקר שעובדו על ידם. בקשות מקבילות של חקלאים יהודים נדחו בשורה של החלטות מנהליות, שקיבלו את חותמו של בית המשפט העליון. התוצאה היא שכל פעילות חקלאות או התיישבות על קרקע הפקר, גם כזו שהייתה יכולה להיות מוגדרת כקרקע מדינה, נחשבת לפלישה לשטח פרטי. "צו בדבר שימוש מפריע במקרקעין פרטיים" הסמיך את ראש המנהל האזרחי לנקוט בהליכים כשיש לו חשד סביר שבמקרקעין נעשה "שימוש מפריע" - כלומר עיבוד הקרקע ופעולות נלוות – וזאת גם אם לא הוגשה תביעת בעלות כלשהי על השטח.
 

בצו המקורי, אגב, נקבע שראש המנהל יכול לעשות שימוש בסמכותו בתוך שלוש שנים מיום תחילת "השימוש המפריע". בחודש מארס 2010 תוקן הצו, והתקופה הורחבה לחמש שנים. עוד נקבע כי מניין השנים יחל מחדש בכל פעם שבוצע שינוי ממשי באופי השימוש בקרקע. בפועל, "השינוי הממשי" כלל אפילו מעבר מזריעת חיטה לנטיעת כרם.

התוצאה של הצו הייתה מבול עתירות של ארגוני שמאל, ונתיב ייסורים ללא מעט חקלאים יהודים ביהודה ושומרון. השופט אדמונד לוי ז"ל, שעמד בראש ועדה שנועדה לתקן את נזקי דו"ח ששון, תקף את הצו הזה במילים חריפות וקבע שאין לו מקום בשיטת משפט המבקשת לעשות צדק. ברמת השטח, מעט מאוד חידושים משפטיים יצרו תוצאות הרסניות כל כך עבור החקלאות היהודית כמו צו "שימוש מפריע".

יועמ"ש איו"ש, דורון בן-ברק, עומד כבר גם הוא על סף סיום תפקידו, אז יקודם למשרת סגן הפרקליט הצבאי הראשי. הוא איש נעים הליכות אך דעתן יוקד, ובשנים האחרונות משך אליו נהר גועש של ביקורת מימין. בין השאר ניהל בן-ברק מאבק עז נגד החלת עקרון השקיפות על רישום מקרקעין ביו"ש. לפני שנים אחדות עתר ארגון "רגבים" לבית המשפט המחוזי בירושלים בדרישה להורות למנהל האזרחי לחשוף את רישומי הקרקעות. השופט יגאל מרזל קיבל את העתירה, אך בן-ברק פעל להגשת ערעור לבית המשפט העליון.

"שגה בית המשפט, שכן מעיון בפסק הדין עולה כי בית המשפט בחן את בקשת העותרת כאילו הייתה הבקשה מוגשת בישראל", נאמר בערעור. "מדובר בנושא שקשור בטבורו לאזור, וזיקתו לישראל חלשה ביותר - אם בכלל".

כן, קצין ופרקליט בצה"ל קובע כי הזיקה בין יהודה ושומרון למדינת ישראל חלשה ביותר - אם בכלל. בסעיף נוסף חידד בן-ברק את הטיעון הפוליטי: "תוצאת פסק הדין מביאה לשינוי הדין הנוהג באזור, כאשר לא נערכה בדיקה אם הדבר עולה בקנה אחד עם דיני התפיסה הלוחמתית, ואם הדבר מקדם את טובתה של האוכלוסייה המוגנת".

כלומר, לפי יועמ"ש איו"ש אי אפשר להחיל שקיפות וחופש מידע ביהודה ושומרון בלי שיוכח קודם לכן שהדבר מקדם את האינטרס הפלסטיני. הרמז בדבריו ברור למדי: שקיפות תאפשר את פתיחת שוק הקרקעות ליזמים פרטיים יהודים, מה שירחיב את הבנייה הישראלית ביהודה ושומרון. כרגע, בהיעדר שקיפות, כמעט אי אפשר לרכוש קרקעות ביו"ש בצורה מסודרת מבלי להסתבך בהליכים משפטיים שלא נגמרים.
 

בן-ברק ניהל מאבק גם נגד אכלוס "בית המכפלה" בחברון. לאחר שהבית נרכש ויהודים נכנסו לגור בו, פנו קרוביהם של המוכרים אל היועץ המשפטי לממשלה דאז, יהודה וינשטיין, ודרשו לפנות את הדיירים החדשים. המוכרים עצמם, בני משפחת אבו-רג'ב מחברון, כבר הוחזקו באותה עת בכלא הפלסטיני. וינשטיין הורה לכוחות הביטחון לפנות את המתיישבים היהודים, "משיקולים של שמירה על הסדר הציבורי". הנימוק שסיפקה הפרקליטות לתקשורת היה שהרכישה לא קיבלה היתר מראש המנהל האזרחי, וכי בהתאם לתחיקת הביטחון ביהודה ושומרון מספר 25 אין תוקף לעסקאות ללא היתר.

היתר העסקה שהפרקליטות הסתתרה מאחוריו הוא למעשה הליך טכני שנועד לוודא שהרכישה נעשתה כדין, ללא הפעלת סחיטה או איומים. הרוכשים אכן פנו אל קצין מטה (קמ"ט) מקרקעין במנהל האזרחי לצורך קבלת ההיתר, אך הלה כתב להם שהוא כלל לא מעביר את בקשתם ליועץ המשפטי, שכן לטעמו "נפלו פגמים ברכישה". גורמים במנהל האזרחי מספרים לנו שמי שמנע את מתן ההיתר מאחורי הקלעים היה דורון בן-ברק.

בא כוח הרוכשים, עו"ד דורון ניר-צבי, עתר לוועדת הערר הצבאית בטענה שקמ"ט מקרקעין והיועץ המשפטי של איו"ש פעלו בניגוד לסמכותם. בערר נאמר בין השאר שסמכותו של קצין המטה מוגבלת לפיקוח טכני על הליך הרכישה, ושלו או ליועץ המשפטי אין סמכות שיפוטית לפסול עסקאות מקרקעין בשרירות לב. ת
 
פנית בפרשה התרחשה לאחר רצח החייל גל קובי ליד מערת המכפלה, אז הורה נתניהו על אכלוסו של הבית. בן-ברק מצדו נקט באסטרטגיה מתוחכמת: הוא הנפיק את אישור הרכישה האמור, אך הוסיף סעיף שקובע שהבעלים היהודים לא יוכלו לאכלס את הבית עד להשלמת "הליך רישום ראשון". ההליך יכול לארוך שנים אחדות עד לסילוק כל ההתנגדויות, והוא אכן מעכב את האכלוס כבר חודשים.

לפסגת היצירתיות שלו הגיע בן-ברק בהמצאת "נוהל לטיפול בסכסוכי קרקעות במקרקעין פרטיים". יועמ"ש איו"ש הסמיך את עצמו להכין חוות דעת לגבי זהות המחזיק בקרקע, ואף לקבוע מיהו "בעל הזכות" בקרקע ולהורות על פינוי גורמים אחרים ממנה. לפי הנוהל, אם היועץ המשפטי מחליט שהמחזיק בקרקע איננו בעל הזכות, הגישה לשטח המריבה תימנע משני הצדדים הטוענים לבעלות.

לאחר מכן אמור להתקיים הליך בירור, ובסיומו יהיה היועץ המשפטי מי שיחליט באופן בלעדי מיהו הבעלים. במילים אחרות: בן-ברק מינה את עצמו לחוקר, שופט ותליין גם יחד. יועץ משפטי, נזכיר, איננו מוסמך לקבל החלטות מנהליות או שיפוטיות, שכן במהותו הוא יועץ של הרשות המנהלית, ולא גוף שיפוטי. מה שהחל ב"צו שימוש מפריע" הפך לנוהל חסר מעצורים, העומד בסתירה לכל נורמה משפטית.

תיאורי המתרחש במנהל האזרחי בפי גליה שופכים אור על סוגיית הטיפול בתשתיות הציבוריות ביו"ש. באופן בסיסי, ממשלת ישראל רשאית לקבוע מדיניות בנוגע לפיתוח אזורי יהודה ושומרון, כל עוד המדיניות הזו מתיישבת עם גבולות הגזרה שמשרטט החוק. אלא שכאשר בוחנים לדוגמה את נושא מטמנות האשפה באזור, מתברר שהמנהל האזרחי ויועמ"ש איו"ש מסיטים את הגבולות הללו עוד ועוד שמאלה, ובכך מצמצמים את מרחב התמרון של הממשלה.

בכל הקשור לטיפול בפסולת, רוב הרשויות המקומיות הפלסטיניות מתנהלות בסטנדרטים של עולם שלישי. הן שורפות את האשפה בפאתי היישובים, או משנעות אותה למטמנות פיראטיות. מהתושבים הפלסטינים אף לא נגבה היטל הטמנה, כמקובל בישראל. כשמועצת התכנון העליונה ביו"ש – גוף הפועל במסגרת המנהל האזרחי - החלה לפני כעשרים שנה לתכנן הקמה של מטמנות, הכוונה הייתה לאגד רשויות ישראליות חזקות משני צדי הקו הירוק, ולספק את השירות גם ליישובים פלסטיניים, במחיר סמלי או אפילו חינם.
 

כמו במקרה של מתקן טיהור השפכים בעפרה, גם כאן הרעיון היה ששימוש בקרקע לטובת תושבי האזור יתאים את הפרויקט לדרישות הדין הבינלאומי. כך, לדוגמה, פעלו במשך השנים המטמנות הוותיקות אבו-דיס שליד ירושלים וטובלן בבקעה.

לאור הצלחת המטמנות הקיימות, ביקשו גורמי התכנון לפתוח מטמנת ענק באזור "השומרוני הטוב" ליד מישור-אדומים. הפרויקט נועד לקום על קרקעות מדינה, ולספק פתרון למטרופולין ירושלים רבתי יחד עם היישובים העוטפים: בית-לחם, רמאללה, מעלה-אדומים ועוד. כך, קיוו במשרד להגנת הסביבה, יתאפשר לסגור את כל המזבלות הפיראטיות הפלסטיניות הקטנות, ולתת שירות מקיף באתר אחד. לפי התכנון, האיתנות הכלכלית של עיריית ירושלים והמועצות היהודיות הייתה אמורה לסבסד גם את השירות שיינתן לפלסטינים. איש לא צפה את ההסתבכות המשפטית הכרוכה במימון המיזם.

הבעיה נוצרה כשבאזור התעשייה בראון שמצפון לקדומים הוקמה מטמנה קטנה, שמונה דונמים בסך הכול, כדי לתת פתרון נקודתי לפינוי זבל יבש. המועצה המקומית קדומים התקשרה עם יזמים מפתח-תקווה, ואלה בנו את המטמנה בשטח נטוש שפעלה בו בעבר מחצבה פלסטינית לא חוקית. היזמים ביקשו לשנע אל האתר גם אשפה מתוך תחומי הקו הירוק, במימון רשויות מקומיות ישראליות, אך כוונתם סוכלה בעקבות עתירה שהגיש בשנת 2005 ארגון "אדם, טבע ודין": העותרים טענו שהעברת פסולת מישראל לאזורי יהודה ושומרון היא שימוש לא חוקי בשטח כבוש על ידי האוכלוסייה הכובשת.
 
התיק התגלגל למנהל האזרחי וללשכת היועמ"ש, ושם התקבלה החלטה דרמטית: המדינה הודיעה לבית המשפט שהיא מעוניינת לחשב מסלול מחדש בכל הנוגע להקמת מטמנות ביו"ש. בסופו של דבר הצהירה המדינה שמעתה ואילך לא תאפשר הקמת מטמנות המבוססות כלכלית על רשויות ישראליות בתוך הקו הירוק. תוכנית מטמנת השומרוני הטוב נכנסה להקפאה עמוקה, ועיריית ירושלים המשיכה להשתמש במטמנת אבו-דיס, עד שזו כמעט קרסה. היום רוב האשפה של מרחב ירושלים מובלת במשאיות לאזור דימונה.

"היו לי שיחות ארוכות על הנושא עם הקודקודים", מספרת גליה. "מבחינתם, ההתנגדות לפיתוח פרויקטים של תשתית ואיכות סביבה מבוססת על תפיסה מדינית-אידיאולוגית. הם מתייחסים אל הרשות הפלסטינית כאל מדינה שבדרך, ולכן רוצים לצמצם עד כמה שאפשר את התלות הכלכלית שלה בישראל. הם באמת מאמינים שאנחנו כובשים, ולכן מבחינה מוסרית ומשפטית אסור לנו להשתמש בקרקע הכבושה ולהוסיף חטא על פשע, מעבר למה שההתנחלויות כבר עושות. האחריות לסביבה כן חשובה להם, ולכן הם ביקשו ממדינות אירופיות שיממנו הקמת מטמנות לפלסטינים בלבד בשטחי סי".

התגלגלות דומה נרשמה בנושא המחצבות באזורי יהודה ושומרון. במשך השנים אפשר המנהל האזרחי לחברות חציבה ישראליות לפעול שם, בכפוף לעמידה בכל התנאים הסביבתיים. הכול התנהל על מי מנוחות עד שנת 2009, אז הגיש ארגון "יש דין" עתירה לבג"ץ וטען שחומרי החציבה "נגנבים" מהשטח הכבוש השייך לפלסטינים.

ראש המנהל האזרחי כינס ישיבה וביקש מהייעוץ המשפטי למצוא פתרונות. מעבר לסוגיה הכלכלית הנכבדה, סגירת המחצבות הייתה עלולה לשבור את מטה לחמן של משפחות פלסטיניות רבות, והמנהל חשש מההשלכות המדיניות שיהיו לכך. הכדור עבר למגרשו של יועמ"ש איו"ש דאז, שרון אפק, והלה החליט על שינוי מדיניות מרחיק לכת, תוך הפנמת הטענות של "יש דין".

ההמלצה שלו, שאומצה על ידי פרקליטות המדינה, גרסה שעל מדינת ישראל להקפיא את המצב הקיים: לא לאשר הקצאת קרקע למחצבות ישראליות חדשות, ולא לשקם מחצבות נטושות. מבעלי המחצבות הקיימות, כך הוחלט, ייגבו תמלוגים ש"ייכנסו לקופת האזור", קרי יועברו לפלסטינים. דה-פקטו קיבל אפק את עמדת ארגוני השמאל, שלפיה הפעלת מחצבה בבעלות ישראלית היא "סחר במשאביו של שטח כבוש".
 

ההקפאה של פיתוח המחצבות גררה עלייה במחיר חומרי הגלם לבנייה, ובעקיפין תרמה ליוקר הדיור בישראל. במקביל, העובדה שרק פלסטינים יכלו להקים מחצבות חדשות ביו"ש יצרה שוק שחור מעגלי: פלסטינים שנדרשו לספק חומרי גלם לבטון תקני או לאספלט תקני היו חייבים לקנות את החומרים מישראל, כדי לעמוד בדרישות התקן; מאידך גיסא, ישראלים שרצו להתמודד עם המחסור בחומרים זמינים נאלצו לכרות אותם במחצבות פלסטיניות, תמורת עמלות גבוהות במיוחד.

ראוי לציין שלמנהל האזרחי ולפרקליטות לא הייתה בעיה להגן על מחצבות פלסטיניות, גם כשהן הוקמו באופן פיראטי. כך היה כאשר "הפורום לישראל ירוקה" עתר נגד המשך פעילותן של ארבע מחצבות. אחת מהן, מחצבת כפר שבתין הסמוכה ליישובים נעלה וניל"י, מוציאה מדי יום כארבעים משאיות למפעלי בטון ביישובי המשולש. לפי העותרים, כל זאת נעשה ללא פיקוח, תוך שימוש באישורים מזויפים וגרימת פגיעה קשה למתאר הקרקע, ובלי לשלם תמלוגים למדינה.

המדינה מצדה הודתה שהמחצבות פועלות ללא רישיון ובניגוד לחוק, ובכל זאת ביקשה מבג"ץ לדחות את העתירה על הסף. "המחצבות תורמות לפיתוחו ולצמיחתו הכלכלית של האזור ומספקות תעסוקה רבה לתושבים", הסבירו נציגי הפרקליטות. לדבריהם, העותרים לא העמידו "תשתית עובדתית מוצקה" לטענה שהמחצבות פוגעות בנוף.

בית המשפט קיבל את עמדת המדינה, והכשיר את פעילותן של המחצבות הבלתי חוקיות. השופט מני מזוז קבע כי עצירת הפעילות העבריינית לא תמנע את המשך הפרת החוק, ולכן אין בה טעם: "לאור החיוניות של חומרי החציבה שמייצרות המחצבות, הפסקת פעילותן לא תוביל למציאות טובה יותר מבחינה הסדרתית וסביבתית, אלא להפך – למציאות של פעולות חציבה פיראטיות לא מפוקחות".
 
עוד הוסיף מזוז כי להיבט הכלכלי יש "השלכה ישירה על היציבות הביטחונית באזור". בדברי הסיכום שלו קבע השופט כי "לא מצאנו פגם במדיניות המשיבים ובשיקוליהם", והטיל על הפורום לישראל ירוקה הוצאות משפט גבוהות - 20 אלף שקלים, שישולמו ברובם לבעלי המחצבות הבלתי חוקיות.

גורם צבאי בכיר שעמו שוחחנו טוען כי הדברים המובאים בכתבה יוצרים לאל"מ בן-ברק תדמית לא נכונה. "לא מדובר בקצין שעוין את ההתיישבות, אלא באדם שפועל במסגרת הנורמות המקצועיות והערכיות המצופות ממנו", אומר הגורם.

"אם תקרא את פסק הדין בתיק מט"ש עפרה, תבין שהשופטים לא פרשו שטיח אדום להקמת המתקן. הם אמנם קוראים לסיים את הליכי התכנון בהקדם ולאשר אותו, אך אומרים שהפתרון המוצע צריך להתחשב בהליכי התכנון המורכבים, ומה לעשות שהפלסטינים נעמדים על הרגליים האחוריות ומתנגדים בכל תוקף לאישור שלו? יועמ"ש איו"ש לא היה יכול להרשות לעצמו לאשר תוכנית רק כדי שלאחר מכן היא תיתקף בבג"ץ ותיפסל, ולכן הוא היה חייב להביא בחשבון את כלל שיקולי התכנון הרחבים".
 

אותו גורם ביקש להדגיש כי מדובר בבנייה על אדמה פרטית, וכי התקיימה סביבה חקירה בחשד לעבירה פלילית. "הלחצים בתפקיד יועמ"ש איו"ש מגיעים משני הצדדים", הוא מוסיף. "מה אתה חושב, שרק פעילי שמאל בוחשים מאחורי הקלעים? גם פוליטיקאים ואנשי ימין באים ודורשים להכשיר מקומות בעייתיים. את הטענות שלך נגד אל"מ בן-ברק, גם ארגוני שמאל טוענים נגדו מהצד השני. מדובר בקצין ישר בעל רמה אישית גבוהה במיוחד, משפטן מהשורה הראשונה ואדם שלא נרתע מלחצים".

כך או כך, עיקרי הדברים והטענות בכתבה הובאו לפני שבועות אחדים לעיונו של ח"כ מוטי יוגב, יו"ר ועדת-המשנה לעניינים אזרחיים וביטחוניים ביו"ש של ועדת החוץ והביטחון. יוגב זימן את המעורבים להופיע בפני הוועדה, אך הדיון שקיים הגיע עד מהרה לטונים גבוהים והתפוצץ. היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט שיגר בעקבות זאת מכתב נזעם ליו"ר הכנסת יולי אדלשטיין.

הדי המכתב הגיעו לתקשורת: הוא כלל תלונה חריפה של הפצ"ר על "התבטאויות פוגעות ומקוממות של ח"כ יוגב". הפצ"ר טען שיוגב אמר בדיון ש"דורון בן-ברק הוא פוליטיקאי במדים... צריך להעמיד לדין את דורון בן-ברק וגם את שרון אפק. ההיסטוריה תשפוט את שניהם. הם מקדמים אג'נדה של מדינה פלסטינית נגד ההתיישבות. השופט מזוז נתן גושפנקא לעבריינות ומתאם הפעולות בשטחים חבר לעבריינים. דורון בן-ברק צריך לפשוט את המדים ולרוץ לכנסת אם הוא רוצה לקדם את האג'נדה שלו". מנדלבליט התריע כי "התבטאויות מעין אלו עלולות להיתפס כניסיון להטות את שיקול דעתם המקצועי של קציני הפרקליטות הצבאית, ולהרתיע אותם מפני קבלת החלטות על פי הדין. לפיכך נראה כי בכל הכבוד, אין להן מקום בכנסת ובוועדותיה".
 
ח"כ יוגב ענה במכתב משלו ליועץ המשפטי לממשלה: "ראוי היה כי בטרם ייצא מכתבך לתקשורת, תבדוק מולי את העניין. אני אוהב, מכבד ומעריך מאוד את קציני צה"ל ומגן עליהם ועל צה"ל בכל הזדמנות. יחד עם זאת, כנבחר ציבור אני דורש ממשרתי הציבור - במקרה זה היועצים המשפטיים של יו"ש - קריטריונים ברורים ושווים של צדק בחוות דעתם והמלצותיהם. כאשר לא קיימים קריטריונים ברורים ושווים, עלולה האג'נדה הפוליטית להיכנס לשיקול הדעת.

"ביקורתי על היועצים המשפטיים היא אמת לאמיתה. הדברים ניתנים להיבחן לאור עשרות פסיקותיהם והמלצותיהם: היכן בחרו להעלים עיניהם מעבירות, ואף להמליץ על הלבנתן במגזר הערבי; היכן בחרו להמליץ על 'ייקוב הדין את ההר', לאכוף ואף להרוס, או פשוט להקשות ולהשהות שנים את המלצתם בטיעונים שונים במגזר היהודי. אני מבקש לציין כי יועצים משפטיים אלו לא הופיעו בפני הוועדה מעולם, על אף שזומנו על ידה.

אמשיך מתוך אחריות וחתירה לאמת ולצדק, לבקר כשצריך גם יועצים משפטיים (...) על מנת להוציא מצה"ל התנהלות על פי אג'נדות פוליטיות ולשמור את צה"ל כגורם מאחד, הפועל בהתאם לדירקטיבה מדינית של ממשלה נבחרת". בשיחה עם מקור ראשון אמר ח"כ יוגב שאינו חוזר בו מדבריו, וגם לא מהאמירה שבן-ברק הוא "פוליטיקאי במדים".

---------------------------------------------------

מדובר צה"ל נמסר לנו: "הטענות המועלות בכתבה חסרות שחר וחסרות בסיס. ראוי לגנות מכול וכול את הניסיון להטיל דופי אישי בקציני צה"ל, הפועלים באופן ממלכתי תוך שמירה על יושר מקצועי. הכתבה ממחזרת טענות שקריות, המתיימרות להקנות להחלטות מקצועיות צביון פוליטי. הפצ"ר וקציני הפרקליטות ממלאים את תפקידם ביושר ובהתבסס על שיקולים מקצועיים וענייניים בלבד, וזוכים להערכה ולגיבוי מלא ממפקדיהם ולאמון מלא מצד מערכת המשפט.

"לגופם של דברים, ומבלי להיכנס לעובי הקורה, להלן התייחסות לחלק מן הטענות המופרכות שהועלו בכתבה.
 

"באשר למתקן לטיהור שפכים בעפרה - בניגוד לנטען בכתבה, המדינה התחייבה לזמן את עו"ד שלומי זכריה לוועדת התכנון, שכן הוא מייצג את העותרים כנגד הקמת המתקן. הוועדה המדוברת דנה בהסדרת המתקן במסגרת הליכים בבג"ץ החל משנת 2011. בחודש נובמבר 2014 הורתה הוועדה לאפשר לעו"ד זכריה לעיין במסמכי התוכנית, ובחודש יוני 2016 ניתן לו להגיע ולעיין במסמכים, הפתוחים ממילא לעיון הציבור. הניסיון להציג כאילו יועמ"ש איו"ש העניק 'זכויות יתר' לעו"ד זכריה משולל כל אחיזה במציאות (נדגיש כי לדברי גליה, היוזמה לפתוח את המסמכים בפני עו"ד זכריה הייתה של בן-ברק, ובית המשפט לא דרש זאת. בנוסף, לא רק אפשרו לנציג "יש דין" לעיין במסמכים ככל אזרח, אלא ניתנה לו נגישות חסרת תקדים למסמכים שמורים בתוך בסיס צבאי).

"באשר לחשיפת מרשם הקרקעות באיו"ש - הערעור המדובר על החלטת בית המשפט המחוזי לחשוף את המרשם הוגש על ידי פרקליטות המדינה, בהתאם למדיניות הנהוגה באיו"ש מזה שנים רבות. בעקבות פניית ארגון 'רגבים' הובאה המדיניות לבחינה מחודשת של שר הביטחון דאז, אשר החליט לאשרה. אין מדובר ביוזמה פרטית של הפרקליטות הצבאית, כפי שהיא מוצגת בכתבה.

"באשר לטענה כי אכלוס בית המכפלה עוכב באמצעות 'הליך טכני', נזכיר כי בהליך שהתקיים בפני הוועדה לרישום ראשון נמצא כי אין בידי הטוענים לבעלות בבית די הוכחות על מנת לבסס את זכויותיהם בו. באשר לטענות הנוגעות לעניינים שנידונו על ידי בית המשפט העליון, אין לנו אלא להפנות להחלטותיו המפורטות.
"בכלל הטענות המועלות בכתבה אין כל ממש ויש להצטער עליהן. צה"ל מגנה השתלחויות בקצינים המבצעים עבודתם נאמנה, וימשיך לפעול לביצור שלטון החוק".

דוברת המתפ"ש מסרה לנו בתגובה: "מתאם פעולות הממשלה בשטחים תא"ל פולי מרדכי מעולם לא דיבר עם יועמ"ש איו"ש בנוגע למתקן טיהור השפכים עפרה".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg