בידיים חשופות: האזרחים שהכניעו מחבלים
השניות הספורות שבהן נאלצו לקבל החלטות גורליות ומצילות חיים הפכו את הרצל ביטון ואת ישי מונטגומרי מאזרחים אלמונים לדמויות לחיקוי. "אין דבר כזה שתעלה לי מחשבה לברוח ולהשאיר את כל הנוסעים", מבהיר ביטון, שזכה להדליק משואה. מונטגומרי, שנאבק במחבל עם הגיטרה: "הוא הבין שאני לא מתכוון להיות קורבן"
44 אנשים נהרגו בשנה החולפת ומאות נפצעו בגל הטרור שבעצם לא הפסיק ולו לרגע אחד. זו היתה שנה מהולה בעצב וביגון, אבל מתוקף הנסיבות - גם שנה מלאה בתושייה ישראלית ובאומץ בלתי יתואר.עוד כותרות:
ארגון יהודי מברך 'שהחיינו' על החרם נגד ישראל
ארגון המורים מגיש תביעת ענק נגד משרד החינוך
עו"ד מהימין נגד יהודה גליק: "אתה שופך דם נקי"
אזרחים התייצבו מול מחבלים צמאי דם ונלחמו בהם במקלות סלפי, בגיטרות, במטריות ובכל הבא ליד ועשו הכל כדי להציל חיי אדם. אחד מאותם גיבורים הוא הרצל ביטון, נהג האוטובוס מקו 40 שנאבק במחבל בידיים חשופות ונפצע באורח אנוש, וריגש מדינה שלמה כשזכה להדליק משואה בטקס הממלכתי בהר הרצל. "אני מדליק משואה זו בהודיה להשם יתברך, שהחייני וקיימני והגעני לזמן הזה", אמר בהתרגשות, "לכבודם של אזרחי ישראל העומדים איתן מול התקפות הטרור כבר יותר ממאה שנים... לכבוד עם ישראל, שאין כמוהו בעולם".
ביטון לא הותיר עין אחת יבשה מול מסכי הטלוויזיה. גם הנשיא לשעבר, שמעון פרס ז"ל, התקשר אליו מייד בתום הטקס ואמר לו "יש לי דמעות בעיניים. ריגשת את כולנו". ביטון (57) מבת ים מסביר שבסך הכל הוציא את מה שהיה לו בלב אחרי האירוע הקשה שעבר.
"הייתי מורדם ומונשם שלושה ימים, וכשיצאתי מההרדמה כל הנוסעים והנוסעות שנדקרו אמרו לי 'בזכותך אנחנו חיים', גם כאלה שלא נדקרו בכלל", מספר ביטון, "הם עדיין מגיעים אלי הביתה, מבקרים, אומרים שהמחבל היה בדרך אליהם עם הסכין והמברג ואיך בזכות הזיגזגים שלי עם האוטובוס והתקיפה שלי את המחבל הם היום בחיים. מאז הפיגוע אנחנו עושים מפגש שנתי בבית קפה בבת ים. חוגגים יום הולדת שני ביום של הפיגוע".
מה עבר לך בראש ברגעים שבהם תקף אותך המחבל?
"תוך כדי נהיגה עם האוטובוס הארוך המחבל רכן מעלי - עולה ויורד, עולה ויורד. אני מסתכל עליו במראה ולא מבין מה הוא עושה. אני לא מרגיש את הדקירות. האוטובוס על מהירות של 60-70 קמ"ש ואז אני רואה שהוא מוציא ממני סכין ושפריצים של דם יוצאים לי מהגוף, כמו ממטרות, כאילו פתחת ברז ולא סגרת. אחריי הוא עבר ממושב למושב וצעק 'אללה אכבר! איטבח איל יהוד!' עובר מנוסעת לנוסעת, ממושב למושב. בשלב הזה אני מבין שיש לי מחבל באוטובוס והוא עושה לי טבח באוטובוס. עכשיו צריך לקבל החלטות מהר כי בכל רגע מישהו נדקר.
"אני רואה ברמזור את יחידת נחשון ואני בא אליהם במהירות כדי שיראו שמשהו לא בסדר. אני מראה לשוטר את החולצה הלבנה שלי שהיא מלאה דם ומסמן לו שיבוא אחריי, אני סוטה בבת אחת ליצחק שדה ומתחיל לעשות סללומים עם האוטובוס - שמאלה וימינה כדי שיעוף למחבל המברג והסכין, והוא לא נופל, חזק כמו שור. אנשים צועקים באמוק ושפריצים של דם בכל האוטובוס, צרחות אימה. הרגשתי שאם אני לא עושה משהו מהר הוא ממשיך לדקור ומגיע לבחורה בהריון שכשעלתה לי לאוטובוס סיפרה לי שהיא עלתה לארץ מצרפת בגלל האנטישמיות, או מגיע לתלמידי בית ספר בסוף האוטובוס.
"פתאום נגלה אלי אחי שמשון, שנפטר והיה גם הוא נהג אוטובוס, והוא אמר לי 'תביא אותו אליך ותפרק לו את הצורה. תגביר את המהירות, תעצור עצירת חירום והוא יעוף אליך. תקפוץ אליו, תן לו אגרופים, מכות, אל תעזוב אותו'. אני ממש דיברתי איתו, הגברתי את המהירות, משכתי את הברקס וכולם עפו אלי, כולל המחבל. כשהוא הגיע אלי, האוטובוס נעצר, פתחתי את כל הדלתות כדי שהנוסעים יוכלו לרדת. המברג שהיה למחבל עף לו מהיד ונשארה לו רק סכין. הוא המשיך לדקור אנשים על הרצפה ולצעוק בערבית.
"נעמדתי מול המחבל, לקחתי את גז הפלפל שהבן שלי קנה לי והשפרצתי לו על הפנים, נתתי לו שתי נגיחות לפרצוף ואגרופים. סובבתי אותו לכיוון הדלת של הנהג, נתתי לו בעיטה והוא עף מהדלת של האוטובוס וזה העיף לו את הסכין מהיד. קפצתי עליו כדי שהוא לא יתפוס את הסכין. הוא הצליח לתפוס את הסכין לפניי ואני הצלחתי לכבול אותו ולהדוף את הראש שלו במדרכה, הוא הצליח לבעוט אותי עד הגלגל של האוטובוס. הוא קם אלי עם הסכין, איך שהוא בא לתקוע לי אותה במפתח הלב, מישהו סובב אותי והוא תקע את הסכין ביד ימין. מלא דם התחיל לצאת".
"הוא עזב אותי וחשבתי לעלות לאוטובוס ואולי לדרוס אותו. הבנתי שזה לא מעשי כי הוא לא רץ בכביש אלא במדרכה. אני מקבל החלטה לרוץ אחריו למרות שאני מדמם לגמרי בכל הגוף. אני מצמצם את הפער ופתאום נעצר לי האוויר, אני מרגיש קור בכל הגוף. אני מתקשר לראש אגף התנועה ואומר לו שאני הולך למות, מבקש ממנו לשמור לי על הילדים ואומר לו שלא נראה לי שאני שורד. המחבל הנבלה חורר אותי לגמרי. אחרי הטלפון הגיעו החבר'ה של יחידת נחשון, ראו שכל בית החזה שלי מחורר, אני מראה להם איפה המחבל, הם דרכו את הנשקים, רצו אחריו וחיסלו אותו".
חשבת פעם איך הצלחת להגיב כמו שהגבת?
"כל אחד חושב שהייתי רמבו והייתי חזק, אני חושב שאני הייתי שליח מצווה. אני נשלחתי להילחם בו. בזכות מעשה הגבורה אף אחד לא נדקר למוות. תראי, עברתי בצבא הרבה, 'שלום הגליל', 'מבצע ליטני', מתו לידי חברים ונפצעו. בסופו של דבר גם הגעתי בעצמי לבית חולים נהריה כשאני פצוע כדי לעזור עם הפצועים, עברתי הרבה זוועות, אבל התחשלתי. הייתי כולה בן 19. היום אני בן 57 וקיבלתי כוחות להילחם במחבל כאילו אני בן 19".
ובכל זאת, יש אנשים שנכנסים לשוק במצב כזה, או בורחים.
"את השאלה הזו שואלות אותי הפסיכולוגיות שלי. אחרי כל פיגוע דקירה או ירי כל הסיוטים חוזרים אלי, בלילה עובר עלי גיהינום. הפסיכולוגית אמרה לי שאם ניקח שלושה נהגים, כל אחד היה מגיב בצורה אחרת - אחד היה בורח, אחד היה נכנס לשוק ואחד היה נכנס למלחמת עולם, כמוני. היא אומרת, 'הגבת למחבל והוא לא האמין שאתה תגיב לו. המחבל היה בטוח שהוא חיסל אותך'. אם הנהגת שעקפתי היתה מקבלת דקירה אחת הוא היה הורג אותה ואחר כך דוקר את כל האוטובוס. אז אצלי ברוך השם, אף אחד לא נהרג באוטובוס, אני הגעתי במצב אנוש לבית החולים, אבל לא נהרג אף אחד".
"אני לא הגיבור היחיד בסיפור הזה", מדגיש ביטון, "יש הרבה גיבורים ומלאכים לאורך הדרך שעזרו לי ועזרו לאחרים. ד"ר סופר מאיכילוב שטיפל בי אחרי הפיגוע, האחים, האחיות, אלי חזקיהו, שהיה אז ראש אגף התחבורה ועצר לי את הדם".
כנהג אוטובוס אני מניחה שהמחשבות על אירוע כזה עלו לך גם בעבר.
"כל בוקר שאני קם לעבודה אני מודה לבורא עולם, גם בבוקר וגם בערב. עברתי את התקופה של האוטובוסים המתפוצצים, שני חברים שלי נהרגו בפיגועי תופת באוטובוסים בקו 5 ובקו 4. בזמן הפיגועים עבדתי בקו 46 ואוטובוס התפוצץ לא רחוק ממני. אמרתי לילדים שלי ולאחים שלי שאני מפחד שיעלה לי מחבל ויתפוצץ לי באוטובוס.
"זה סוג עבודה שאתה יודע שכל דבר יכול לקרות לך. אני הייתי הראשון שנדקר ב־21 בינואר 2015 ואחר כך התחיל כל גל הפיגועים, אבל ידעתי שמתישהו יעלה אלי מחבל. ידעתי שאם יעלה אצלי מחבל אני אלחם איתו עד טיפת הדם האחרונה שלי. יש לי אחריות כלפי הנוסעים שלי, אלה הגוזלים שלי, אני אחראי לחיים של כל הנוסעים שלי. אין דבר כזה בכלל שתעלה לי מחשבה בראש לברוח ולהשאיר את כל הנוסעים שיעשו בהם דאעש".
מאז הפיגוע הנורא בינואר 2015 לא חזר הרצל לנהוג באוטובוס. הוא עובר שיקום אינטנסיבי, פיזי ונפשי עד שיחזור להיות כשיר לנהוג, אבל אין לו ספק שיחזור. "הייעוד שלי והפרנסה שלי זה לנסוע באוטובוס. הפרנסה הזו גידלה לי את הילדים ושילמה להם את התארים", הוא מסביר, "כרגע לצערי אני עדיין בטראומה, יש לי סיוטים, כל פעם שאוטובוס נוסע מהר לידי אני נכנס לחרדות ולמתח. אין לי ימים שקטים כמו לפני הפיגוע. למזלי, משפחת 'דן' עוטפת אותי באהבה ודואגת לי, ואני מקווה שבקרוב אחזור לנהוג ולשרת נוסעים".
את תמונתו של ישי מונטגומרי עם הגיטרה המרוסקת בחוף יפו קשה לשכוח. מונטגומרי (27) ניגן בחוף כשמחבל ניסה לדקור אותו ואת האנשים מסביבו בסכין. "בדיוק חזרתי משלוש שנים בחו"ל והנגינה בחוף היתה דרך להשיג מזומנים", הוא מספר, "ראיתי מחבל רץ לכיוון שלי ומתחיל לדקור אנשים, שמעתי צרחות, הרמתי את הראש ולקח לי זמן לזהות שהבן אדם עם סכין ביד. בזמן הזה הוא התחיל לרוץ לכיוון שלי, נעמד מאחורי הספסל שעליו ישבתי וניסה לדקור אותי.
"הוא פיספס בניסיון הראשון. קפצתי מהספסל ובזמן שהוא ניסה לעקוף את הספסל היה לי מספיק זמן לתפוס את הגיטרה ולתת לו מכה רצינית בראש. הוא היה בשוק והמשיך לנסות לדקור אותי אחרי המכה. הוא לא התעלף, לקח כמה צעדים לקראתי ואז נופפתי בגיטרה עוד פעם והתחלתי לצעוק עליו.
"הוא הבין שאני לא מתכוון להיות קורבן והתחיל לרוץ ממני הלאה. ברגע שהבנתי שהוא בורח ממני התחלתי לרדוף אחריו וצעקתי תוך כדי שהוא מחבל ושיש לו סכין וניסיתי לתפוס אנשים כדי שנרדוף אחריו בתור קהל, ורצנו אחריו קילומטר בערך תוך כדי שהוא מנסה לדקור אנשים ברכבים. רק אחרי הריצה, כשאיבדתי איתו קשר עין כי הוא חצה את הכביש, שמעתי את היריות של האקדח וזה היה אחד הרגעים המלחיצים, כי לא רציתי להיתקע באיזה דו"צ. השוטר הצליח לירות בו שם על הדשא".
חשבת על מה שהיה קורה אם לא היתה לך הגיטרה?
"זה היה יכול להיגמר בהרבה דרכים איומות עבורי - אם לא היתה שם גיטרה, אם לא הייתי שומע את הצרחות ברקע, הספסל שהיה בינינו. היתה שם עדת ראייה שהיתה בטוחה שנדקרתי. אני בעצמי לא הבנתי מה קורה, אחרי שנגמר המרדף הורדתי את החולצה כדי לראות שלא קרה כלום".
איך ההורים והחברים הגיבו?
"האירוע הגיע לרוב האנשים דרך המדיה, החדשות. תוך שנייה שמעו שיש פיגוע ביפו ואמא שלי מהר מאוד שמעה שהכל בסדר מבת דודה שלי. אנשים היו בעיקר מבסוטים שאני בחיים ושלא קרה כלום. אמרו לי 'כל הכבוד', תוך כמה שעות כל המדינה שמעה על זה. הייתי בחו"ל שלוש שנים לפני שזה קרה, אז פתאום כל החברים שמעו שאני בארץ וזה קרה דרך הסיפור המוזר הזה".
קיבלת הזמנות לנגן בכל מיני מקומות אחר כך?
"הייתי האייטם החם למשך 15 דקות, אז היו אירועים מתוקשרים, הופעה עם אבי גפן באילת. תוך יומיים-שלושה אנשים שוכחים אותך ומה קרה. גם אין לי יועץ תקשורת, אין לי דרך לגלגל את הסיפור הזה ואני גם לא רוצה להיזכר רק בזכות משהו כזה".
בסך הכל עשית מעשה גבורה.
"אני בחיים, זה מה שחשוב. ואם כבר מגיעים לכותרות בגלל טרור, אז עדיף שזה יהיה בצורה כזאת ולא בצורה יותר טרגית. הרבה אנשים אמרו שמכל החדשות הנוראיות של גל הטרור הזה, זאת היתה אתנחתא קומית. אני ראיתי אנשים מתים ושלוליות דם ופצועים, אבל זאת היתה רק הזווית שלי ושל כל מי שהיה בפיגוע".
אתה עוד חוזר לחוף הזה ביפו לנגן?
"כן, אני חושב שהחיים לא צריכים להיפסק. אני חושב שלהתחיל לחבר קווים בין האירועים זה מיותר. הטרור היום הוא לא מאורגן, אלו אנשים אינדיבידואליים, מפגעים בודדים, אי אפשר להחרים אוכלוסיות או להגיד שעכשיו אני חושב שמסוכן. הכל מסוכן, הכביש מסוכן, אנשים לא יודעים לנהוג, אנשים מצפצפים על חיי אדם וממהרים לעבודה או מקצרים פינות באתרי בנייה".
והמחשבות על אותו יום לא צצות כשאתה נמצא שם?
"אני לא נותן לזה יותר מדי להטריד אותי. מדי פעם המחשבות באות, אבל זו התמודדות אישית של כל אחד. זה שזה היה קשור לטרור ומתוקשר פשוט יותר ססגוני ממשהו שהיה קורה נגיד לבן אדם על הכביש, אבל דברים כאלה קורים לאנשים. לחשוב על זה יותר מדי זאת לא דרך ליהנות מהחיים. אין טעם למלא את הזמן במחשבות לא נעימות. חשוב להיות ערניים למה שקורה מסביב ולא להיות שקועים בסמארטפונים ובדברים שמנתקים אותך מהמציאות, אבל הרבה יותר בריא לחיות בעולם באופטימיות מלחיות באשליות או לאכול סרטים".
למרות הראייה הריאליסטית והמפוכחת על החיים, מונטגומרי, שעובד למחייתו במסגרייה ביפו, לא יכול שלא לחשוב על מזלו ששפר עליו באותו האירוע הקשה. "את הזכות הזאת אני מעריך ברמה האישית, בהוקרת תודה שלי על מה שקרה. מי שנהרג בפיגוע הוא חייל אמריקני שגדול ממני בראש. יש הרבה מזל בדברים האלה, מה שמכּתובּ קורה.
"ברמה האישית אני כל יום מודה שהיה לי שילוב של השגחה והעובדה שאני בן אדם שמסוגל להגיב. לא היתה לי ממש ברירה, הוא הגיע לדקור אותי. זה היה רצף של פעולות של הגנה עצמית ואחר כך מהאדרנלין זה היה נראה הדבר הנכון לעשות, להמשיך להריץ אותו כדי שהוא לא יוכל להתאושש. זה היה עניין של דקות עד שכל האירוע הזה נגמר. צריך פשוט לדעת להגיב מייד למה שקורה".
מה הפך אותך לבן אדם שמסוגל להגיב?
"אני חושב שזה דבר שכל אחד מסוגל לעשות, זה טבוע באינסטינקט של הישרדות. אנשים יותר מפחדים מ'מה יקרה אם' מלהגיע לסיטואציה. יש אנשים שנכנסים לקיפאון, אבל ראיתי לא מעט אנשים שמגיבים. כשזה קורה לך זה הרבה פחות מפחיד מכשאתה חושב על מה שיקרה כשזה יקרה לך. אנחנו חיים בעולם שאנשים בו הרבה פחות אלימים והרבה פחות מפחידים ממה שהם היו רוצים שנחשוב שהם. כל מי שאומר אחרת בוחר להתעסק בדברים שליליים ומאמין לסיפורים שמופיעים לנו בפייסבוק ובעיתוני הבוקר.
"אני גם יכול להגיד לך שכל החיים עבדתי עם חיות שגדולות ממני. גדלתי במושב באר טוביה. גם בקנדה, שם גרתי שלוש שנים, יצא לי להיתקל בחיות גדולות. היה לי מפגש עם דובת גריזלי שהרמתי עליה את היד והיא ברחה. יש עניין בלהגיב חזק ומהר, וזה מנגנון הגנה בסוף. בדקות הראשונות הגבתי כדי להגן על עצמי, התהפכתי עליו והתחלתי לקלל אותו.
"המחבלים בסיוטים שלנו, מחבלים צמאי דם, בסופו של יום הם בני אדם. אם הוא יכול לבחור בין לדקור בחור שירביץ לו עם גיטרה לבין לבחור לדקור מישהו שתקוע בסמארטפון שיחשוב 'או מיי גאד, דוקרים אותי', הוא יבחר בבחור עם הסמארטפון, לא בבחור שמגיב. לכל אחד יש את הכלים להגיב בסיטואציה כזו. הדבר היחיד שמונע מאנשים להיות במקום הזה הוא כשהראש לא עובד או נמצא בסטרס או שיש לחץ פסיכולוגי. בתור בן אדם ששנים היה פוחד, אני חושב שבעבר הייתי הרבה פחות בנוי להגיב כמו שהגבתי מאז שהפסקתי לתת לפחד הזה מקום בחיים שלי".
מה הופך את הישראלים לכאלו בעלי תושייה במצבים כאלה? אולי יש כאן יותר תחושה של שותפות גורל?
"אצלי זה גם הרבה בזכות השירות הצבאי. הייתי בצנחנים, למדנו שם אימוני קרב מגע וגם היה לי יותר קל לזהות מה קורה מולי. בשירות שלי היה לי חשוב להשקיע וללמוד משהו, והיה לי חשוב לצאת עם כלים שמסתבר שהיו גם נכונים לזמן והמקום הזה. אבל זה לא רק הצבא, זה בן אדם שחי את החיים מרגע לרגע ולא נותן ללחצים של העבר והעתיד להפריע לו. השאלה אם בסיטואציה האדם שקול ורגוע ויכול לבחור את התגובה הנכונה, זה אינדיבידואלי לחלוטין, אז אי אפשר להכליל ולהגיד שזה הכל בזכות המסגרת או המדינה".
לפני האירוע עבר לך בראש מה יקרה אם תימצא בסיטואציה כזו?
"בטח, אני גדלתי פה. הרבה שנים הייתי נוסע לירושלים בזמן הצבא ותמיד חשבתי מה אעשה אם זה יקרה לי. בזכות הפיגוע, כשאתה חווה דבר כזה בלייב, אתה מבין שאין לזה פסקול, אין לזה טעם או ריח, זה חלק מהחיים. זה משהו נורא שקורה, אבל כשאתה חווה את זה בעצמך זה סוריאליסטי, אבל זה הרבה פחות דרמטי ממה שאנשים חושבים שזה יכול להיות. הפחד הוא האויב הכי גדול שלנו. זה מה שגורם לאנשים שעות של סבל, גם אחרי שאירוע כזה נגמר או לפני שאירוע כזה קרה להם בחיים. כל עוד זה לא קרה, אתה צריך להיות אסיר תודה וליהנות ממה שיש לך. גם כשזה קורה, אין מקום לפחד. הפחד לא תורם לשום דבר, הוא רק נתקע לך בין הרגליים ומסרבל לך את המציאות".
אקו"ם