הישרדות: סיפורם של חיילים אמריקאים נטושים בעיראק
סיפורם הלא-ייאמן של שני חיילים אמריקנים שנותרו לבדם בעיר עיראקית להילחם על חייהם מול לוחמי ג'יהאד, ושל הטיוח הצבאי שהצליח להשתיק אותם – עד עכשיו
באור כתום של אחר צהריים מאוחרים, שיירה באורך קילומטר וחצי ובה 33 משאיות עמוסות לעייפה חצתה את הגשר מעל נהר החידקל אל תוך הרחובות המאובקים, זרועי האשפה, של אל-עמארה שבדרום-מזרח עיראק. סמל סטיוארט רדוס נהג במשאית ענק ישנה, מספר 28 בסדר התנועה, וסמל ראשון פרננדו טורס ישב במושב הנוסע.
עוד כותרות:
- קמפיין גיוס המונים למען המשפחה שנפגעה בתאונה
- "הדיון נגד ההתיישבות – חרפה לאנושות"
- הגידול נעלם: פריצת דרך בטיפול בסרטן הריאה
לוחות מתכת חלודים הוברגו לדלתות במעין מיגון תוצרת בית, אבל מלבד זאת לא הייתה כל הגנה למשאית, שנשאה מכולה מלאה כלי נשק ותחמושת. בתא הנהג לא היו מכשיר קשר או טלפון לווייני, רק ווקי-טוקי חובבני.
בשדרה רחבה במרכז העיר הם שמעו צלילי נקישה, כמו טיפות גשם ראשונות. ואז כמו פרצה סביבם סופה: פצצות התפוצצו, אש ועשן התפרצו מתחת למדרכות, ובעקבותיהם תיפוף כבד של מקלעים. קללות ורחשים סטטיים בקעו מהווקי-טוקי. רדוס הצמיד את דוושת הגז לרצפה, ואז רקטה התפוצצה מאחורי תא הנהג, ריטשה את צינורות לחץ האוויר אל הסרן האחורי והיממה את שני החיילים. הם איבדו את ההכרה. המשאית זינקה והתנגשה במחסום הבטון שבשולי הכביש. רדוס התעורר וניסה להכניס את המשאית להילוך, אבל הגיר לא הגיב. הוא צעק לתוך הווקי-טוקי, "הצילו, הצילו, נפגענו!"
הלאה משם הם ראו את הפנסים האדומים של משאיות השיירה מהבהבים בתוך ענן של עשן רובים ודיזל. סמוך מאחוריהם התקרבה אליהם משאית זבל צבאית, אבל לא עצרה אלא חלפה על פניהם במהירות. כך עשו גם ג'יפ האמר שהמקלען שלו הסתתר בצריח, ואחריו עוד משאית זבל ועוד האמר. האחרון בשיירה היה רכב גרר בעל שמונה גלגלים, עם צוות של שלושה שתפקידם לחלץ משאיות שנתקעו. כל אחד מהם אמר אחר כך לחוקרים הצבאיים שלא ראה תנועה במשאית המרוסקת, אבל רדוס טוען שהוא הצליב מבטים עם אחד מאנשי הצוות. רכב הגרר האט, כמעט עצר, ואז האיץ הלאה. ציוד הגרירה שלו התנדנד מאחור, פנוי לחלוטין.
רדוס צעק לתוך הווקי-טוקי, אבל השיירה כבר יצאה מטווח הקשר. דרך השמשה האחורית המנופצת ראו רדוס וטורס עשרות גברים רעולי פנים זורמים מהבניינים ומהסמטאות, מנופפים בניצחון ברובים ובמשגרי רקטות. רדוס הסתובב לטורס ואמר, "תכין את כל התחמושת שלך, גבר".
איש מהם לא השתתף בקרב לפני כן. טורס היה בן 35, צנום, עם מבט מושפל ושפם קצוץ. הוא גדל בחווה במקסיקו ועבר לסן-אנטוניו כשהיה בן 12. אמו, תושבת ארה"ב, הביאה אליה אותו ואת אחיו. הוא התנדב לצבא מיד כשסיים את התיכון, ב-1989, וביקש לצאת לשירות סדיר, אבל ציוניו הבינוניים אפשרו לו לקבל רק עבודה חלקית בכוחות המילואים, בהפעלת מכבשי קיטור ובולדוזרים ביחידה לסלילת כבישים. כשפרצה מלחמת עיראק ב-2003 הוא עבד בקירוי ובעבודות בטון שבעה ימים בשבוע כדי לפרנס את אשתו ושתי בנותיו הקטנות. עם שכר קרבי, בכל חודש מעבר לים הוא היה יכול לקבל 4,000 דולר, פטורים ממס. הוא התנדב לפלוגת ההנדסה ה-277, יחידת מילואים סמוכה לסן-אנטוניו שהתכוננה להישלח לעיראק בדצמבר 2003. שם הוא פגש את רדוס.
רדוס, יליד סן-אנטוניו בן 41, היה שרירי ומסיבי, קירח, עם מבט צרוב שמש ורווח בין שיניו הקדמיות. במשך ארבע שנים הוצב בשירות סדיר כמכונאי צבאי במערב גרמניה, אבל ב-1985 השתחרר כדי להיות עם אשתו, רוקסן. הם הביאו שלושה ילדים. משהו בו תמיד התגעגע לחיי הצבא. ב-12 בספטמבר 2001 הוא צעד ללשכת הגיוס כדי להתחייל מחדש. הוא היה צלף טוב, והיה מסוגל לרוץ שמונה קילומטרים בפחות מארבעים דקות ולעשות חמישים שכיבות סמיכה רצופות. הוא ביקש תפקיד קרבי – שירות סדיר, חיל רגלים, כוחות מיוחדים אם אפשר – אבל נאמר לו שהוא מבוגר מדי. התפקיד הטוב ביותר שהיו יכולים להציע לו היה הפעלת ציוד הנדסי ביחידת מילואים מקומית.
כשהפלוגה הגיעה לכוויית בפברואר 2004, רדוס וטורס – יחד עם כמה אחרים בעלי כישורי ריתוך – ייצרו מיגון זמני מגרוטאות מתכת כדי להגן על כשישים ההאמרים, משאיות הזבל, הג'יפים ומשאיות ההובלה של היחידה. הם עבדו עד מאוחר בלילה, האור המרצד של מבערי האצטילן שלהם מאיר את חניון הרכב שבו קולות ההאמרים נדמו רק לעתים נדירות. "מיגון הילבילי", הם קראו לו.
בסוף מרץ יצאה הפלוגה כולה בשיירה למסע בן 800 קילומטרים צפונה, לבלד שבעיראק, ושם הצטרפה ליחידה סדירה גדולה יותר: גדוד ההנדסה ה-84, שמטהו שכן במחנה אנקונדה, בסיס תעופה מאובק עם בריכת שחייה ריקה, בית קברות למטוסים ומזבלה בוערת. בתור מילואימניקים ללא משימה קרבית, הם נודעו כ"פּוֹגְז" או "פוֹבִּיטְס", כינוי משפיל לחיילים תומכי לחימה היושבים בבסיס המבצעים הקדמי (FOB). אבל ברגע שמפעל האספלט והמחצבה שלהם החלו לפעול הם נשלחו למשימות בכל רחבי המדינה, בדרך כלל כדי לתקן כבישים שניזוקו ממטעני צד.
בסוף אפריל הורו ל-84 להעביר קבוצה קטנה של לוחמי המשמר הלאומי של אלבמה מבסיס אבו-גרייב בבגדד לכוויית. ה"קו" של האלבמים נגמר, והם היו בדרך הביתה. גדוד 84 שאל ארבע משאיות מ-277 ושמונה חיילים שיובילו אותן, ובהם גם רדוס וטורס. מפקד השיירה היה סגן משנה פקונדו פְיוּנְס, מפקד מחלקה בן 24 מקליפורניה עם ניסיון צבאי דל. הוא קיבל את האחריות למשימה ברגע האחרון, וקיבל מפה חסרה של המסלול, שעבר דרך אל-עמארה, לא רחוק מגבול איראן. פיונס שמע שהכביש היה "שחור" - אסור לתנועה צבאית – אבל חששותיו, שהובעו בפני מטה ה-84 בלילה שלפני הנסיעה, נפלו על אוזניים ערלות.
סיפורה של "רכבת הגיהינום", כפי שקראו אחר כך לאסון, לא פורסם מעולם. הוא אירע ב-2004, בזמן שיחסי הציבור של הצבא היו גרועים. בין השאר הפיצו אז בפנטגון סיפורי גבורה שקריים. למשל, סיפור חילוצה של ג'סיקה לינץ': החיילת הצעירה נפצעה במארב עיראקי ושהתה בבית חולים מקומי במשך יותר משבוע. לפי הצבא היא נפצעה מירי ומדקירות סכין, ונחקרה באלימות במיטת בית החולים; רופאים עיראקים סיפרו מנגד שטיפלו בה כיאות, ושהפציעות היחידות שסבלה היו חבלות מהתאונה שנגרמה במהלך המארב.
סיפור כושל אחר היה מותו של שחקן הפוטבול המקצועני לשעבר רב"ט פט טילמן באפגניסטן: החייל בעל הפרופיל הציבורי הגבוה נהרג לפי הפנטגון מ"אש כוחותינו"; אבל ככל שהתגלו יותר ויותר פרטים בנוגע למותו התגבר החשד שטילמן נרצח: אחרי הכול, הוא נורה שלוש פעמים במצח, ממרחק של כתשעה מטרים.
אם הצבא היה מדווח על תקרית "רכבת הגיהינום", שאלות קשות היו מתעוררות בנוגע לשבועת הלוחם שלפיה "לא משאירים פצועים בשטח". כל מגויס טרי משנן זאת באימון הבסיסי, וקוד הכבוד הזה מוצג באינספור סרטי מלחמה, מ"להציל את טוראי ריאן" ועד "בלק הוק דאון".
מיד לאחר מארב "רכבת הגיהינום", קציני מודיעין בכירים הורו לניצולי השיירה לא לדבר עם עיתונאים. הפנטגון פרסם הודעה תמציתית המודיעה על המתים בקרב, אבל לא סיפרה דבר על הנסיבות. רק כעת, כשכל הדמויות המרכזיות בסיפור פרשו מהשירות ואחרי עשור של שתיקה צייתנית, הסכימו רדוס וטורס להשמיע את הגרסאות שלהם לאירוע.
המשאית של השניים נעצרה באזור תעשייה מוזנח בשולי משכנות העוני הדרומיים של אל-עמארה. במראת הצד הסדוקה שלו, רדוס ראה את השתקפותו של טנדר טויוטה. כארבעים מטרים מאחוריו, הוא חצה תעלת ניקוז פתוחה. "הבחור קופץ ממושב הנוסע עם אחת מרקטות האר-פי-ג'י האלו בזמן שהרכב עדיין נוסע", אומר רדוס. "ראיתי את העיניים של האפס הזה, והוא היה רק עשרים מטר ממני. זה היה הסוף שלו. פשוט פרקתי עליו, בנאדם".
רדוס רוקן את שאר המחסנית אל מושב הנהג של הטויוטה, הופך את השמשה הקדמית לאוסף סדקים לבנים. מעבר לרחוב, ארבעים מטר משם, רדוס זיהה מבנה נטוש שמגדלים בכל אחת מפינותיו. קליעים ניתזו מהרחוב והכו במגני הדלתות, מצלצלים בהם כמו פעמונים. כשרכב של הצלב האדום חלף בסמוך, ויצר הפוגה בירי, רדוס אמר לטורס לחפות עליו ופתח את הדלת באקדח שלוף. רקטת נפל הכתה במדרכה מול המשאית. המרעום שלה קרטע. טורס יצא מתא הנהג ותפס מחסה מאחורי עמוד חשמל, מחליף אש עם החמושים במעלה הרחוב.
רדוס דילג דרך תעלת הניקוז לעבר המבנה, וחיפה על טורס מהצד השני. טורס היה קפוא מאחורי העמוד. "בוא הנה, טורס!" צעק רדוס, יורה על החמושים. "בוא הנה! בוא!" טורס רץ לעבר העמדה של רדוס. רק אז הפנים את מצבם. "הם עזבו אותנו", טורס רטן. "הם פשוט עזבו אותנו".
הם הביטו במתחם שסביבם. זה היה בית כלא ענק שהשתרע על פני 50 דונם, ובמרכזו אשכול תאי כליאה בלתי גמורים שדמו לחניון מכוניות בן שתי קומות. רחבת הקרקע הייתה מלאה בחומרי בנייה: מוטות ברזל, תלוליות חול, סלילי כבלים חלודים. החומה ההיקפית הייתה מבטון יצוק שבראשו תיל. הייתה רק כניסה אחת, השער הפתוח. לצדו שכנה עמדת שמירה נטושה.
רדוס הבריח שני אזרחים שהסתובבו בין ההריסות, ורץ במעלה גרם מדרגות באחד מהמגדלים שבחזית. משני-שליש הגובה הוא סרק את האופק הדרומי, מקווה לראות את השיירה חוזרת לאסוף אותם. כל שהיה יכול לראות הוא קבוצות של לוחמי אויב מתקרבים אל הכלא במכוניות וברגל, לבושים שחורים ועוטים סרטי זרוע ירוקים, נושאים רובים, מקלעים ומטולי רקטות. רדוס קרא מטה לטורס, "המניאקים האלה מגיעים, חבורה שלמה, בנאדם, מלא". הוא התחיל לירות על כמה מהקרובים ביותר, תרמילי הכדורים שלו מקישים סמוך לרגליו.
לשני החיילים היו כלי נשק אישיים – אקדח ורובה סער – אבל לא מכשיר קשר, לא ג'י-פי-אס, לא מקלע ולא רימונים. והגרוע מכול, כמעט לא היו להם מים. רדוס השאיר את המימיות שלו במשאית, והמימיות של טורס היו כמעט ריקות. הטמרפטורה הייתה כמעט 40 מעלות; זיעה נטפה על פניהם שמתחת לקסדות. "במבט לאחור, זה היה אחד הדברים הכי גרועים", אומר רדוס. "כמה קל לשכוח את המים שלך, וכמה נורא להסתדר בלעדיהם".
החמושים איגפו אותם, ואש נורתה לעברם משלושה צדדים. הם התפצלו ותפסו מחסה בין תאי הכלא הנטושים. טורס, שהסתתר מעבר לקיר נמוך שחיפה על כמה מדרגות בטון, זיהה חמוש מתגנב לעבר רדוס. טורס היסס באצבעו על ההדק; הוא מעולם לא הרג לפני כן. עשר שניות חלפו כשכוונות נשקו מכוונות היישר לחזהו של האיש. שלושים שניות. האיש הרים את הקלשניקוב שלו, מכוון לעבר רדוס. טורס ירה. האיש נפל.
גופות נערמו ליד השער. לדברי רדוס, הוא הרג בין שישה לעשרה אנשים. טורס - שניים או שלושה. לקראת השקיעה החמושים החלו לחדור פנימה. בחיפוש אחר דרך מילוט, רדוס רץ אל המגדל בפינה הדרום-מערבית. טורס הלך בעקבותיו, מתכופף. על הדלת היה מנעול ענק. "אז ירינו בו, כמו אידיוטים", אומר רדוס. "וכלום לא קרה, כמובן".
רק מקום אחד נותר לסגת אליו: המגדל הרביעי, בפינה הצפון-מערבית של המתחם. הם רצו על פני ההריסות, חומקים מאש מקלעים. "זה הייתה הריצה הארוכה ביותר בחיי", אומר רדוס, "והיא ארכה בסך הכול מאה מטר". ליתר דיוק, 154 מטרים - לפי מפות גוגל.
טורס, שפירוש שמו "מגדלים" בספרדית, מצא את הדלת פתוחה למחצה. במעלה ארבעה גרמי מדרגות שכן חדר מסוגר עם חלונות בשני הכיוונים. הם ראו את המשאית שלהם בוערת ברחוב. אנשים התפרעו סביב ההריסות, קפצו על מכסה המנוע והכו במשאית במקלות. בוזזים פתחו את המכולה והוציאו ממנה מסכות גז, משקפי ראיית לילה ורובי M16. במרכז המתחם טורס ראה את החמושים מרכיבים מקלע נגד מטוסים.
הנשק הוזן בחגורות תרמילים – כל אחד מהם בגודל גזר – וקירות המגדל רעדו מעוצמת הירי. כשהרעש הופג, רדוס הציץ כדי לירות כמה פעמים דרך החלון. הוא ראה את אפה המתקרב של רקטת RPG, הפרופלור שלה מרפרף מאחוריה. הוא הסתובב כשהיא התפוצצה על הקיר החיצוני, מערערת את המגדל עד יסודותיו, חושפת את שלד הפלדה שלו כמו עצם בבשר.
אחרי שלוש שעות של קרב מתמשך טורס קרא, "יש לי רק עוד שני כדורים". רדוס בדק את הנשק שלו. נותרה לו חצי מחסנית. הם החליטו לשמור את הכדור האחרון לשימוש עצמי במקרה הצורך. "לא רצינו ליפול בשבי חיים", אומר טורס. חודש לפני כן, בפלוג'ה, גופותיהם של שני קבלני צבא חמושים נתלו ונשרפו בידי קהל מתפרעים על גשר מעל נהר הפרת. עשרה ימים אחר כך, המדינה האסלאמית המתהווה פרסמה את סרט העריפה הראשון שלה. כשטורס הביט בפניו המאפילות של רדוס, הוא ראה שעיניו עצומות. רדוס התפלל.
שאר רכבי השיירה התאספה חמישה קילומטרים מדרום לאל-עמארה, בכביש 6. זה היה "כאוס מאורגן", לדברי בילי סטיל, סמל ראשון חובב טבק הרחה בן 38. גופתו המדממת של המומחה (הערת המתרגם: דרגה מקבילה לרב-טוראי) רמון אוהדה, בן 22, שנורה בגבו ונחנק מדמו שלו, הוצאה אל מחוץ להאמר. בכלי הרכב האחרון, הגרר, סמל ראשון אוסקר ורגס-מדינה, בן 32, נהרג מכדור בכתפו.
חמישה אחרים נפצעו מירי בזרועות, ברגליים, בבטן ובחזה. בגלל בלבול מסוים, לחובש לא היה מורפין אלא רק גלולות 500 מ"ג של איבופרופן, משכך כאבים חלש בהרבה. יללות כאב עלו הרחק מעל נקודת הכינוס, שהלילה נפל עליה לפתע, כרגיל במדבר. חיילים פוצצו ברימונים את המשאיות שהיו פגועות מכדי להמשיך, והלהבות האירו את האדמה והסלעים לאורך הכביש.
המשימה הבאה הייתה ספירת ראשים. הם הגיעו ל-68 איש, כולל הנפגעים. אבל היו 70 איש בשיירה כשיצאה לדרך. סמל ראשון חוזה סרדגרסה זיהה את הנעדרים, שהיו שייכים למחלקה שלו. במהלך המארב הוא שמע בקושי את קולו של רדוס קורא לעזרה בווקי-טוקי.
בשיירה היו חמישה האמרים שנשאו מקלעים כבדים או מקלעי רימונים אוטומטיים. סרדגרסה רצה לארגן קבוצה שתמהר בחזרה אל העיר כדי לחלץ את רדוס וטורס, והתנדב להוביל אותה בעצמו. בילי סטיל הצטרף אליו. "האם רציתי לחזור? ממש לא", אומר סטיל. "אבל האם הייתי מוכן? כן. אני הייתי רוצה שיחזרו בשבילי".
הם עזבו את בגדד 12 שעות לפני כן, ופיונס ראה שהקשר והטלפון הלוויני לא עובדים, ושהשיירה לא השלימה את בדיקת התקשורת עם כוחות התגובה המהירה והחילוץ הרפואי. עכשיו לא הייתה לו דרך לקרוא לעזרה, ושום דרך לדבר עם רדוס וטורס. המפה שלו הייתה בקנה מידה נמוך, ולא הראתה שום כוח ידידותי בסביבה. "הוא נראה מבולבל, מפוחד", אומר סטיל. "הוא התנהג כמו ילד קטן".
אדם אחד בשיירה החזיק בדרגה גבוהה משל פיונס: קפטן כוח המשמר הלאומי של אלבמה (שמו נשמר במערכת משום שלא הייתה דרך להשיג את תגובתו לכתבה). זה היה יומו האחרון בעיראק, והוא סירב לשוב לעיר, לפי עדותם של חיילים שהיו שם. לשיירה לא היה כוח האש הדרוש כדי להילחם בחמושים בלילה, הוא טען. כולם עלולים להישחט, ובשביל מה? צוות הגרר דיווח שאיש לא נותר בחיים במשאית של רדוס וטורס. שרשרת הפיקוד החלה להישבר, ואף שהוא לא היה האחראי, הוא ניסה להשתמש בדרגתו כדי שיעשו כדבריו. "כמה מאיתנו העירו לו, 'תקשיב, אתה סתם נוסע'", אומר סטיל. "'אין לך מילה כאן'".
פיונס לקח את סמליו הבכירים לשיחה. כשהקבוצה המסתודדת התפרקה, הפקודה במעלה השיירה ובמורדה הייתה "עלו וצאו לדרך". חיים או מתים, רדוס וטורס יישארו מאחור. "זאת הייתה בטח הפקודה הקשה ביותר שנאלצתי לבצע בכל חיי", אומר סטיל. הוא טיפס אל המשאית שלו עם סרדגרסה, והם נסעו לעבר כוויית בדממה.
"מלמדים אותך שלא משאירים פצועים בשטח", אומר סרדגרסה. "אבל זה הדבר הראשון שהם עושים".
הידיעה על המארב הגיעה עוד באותו הערב לפיקוד המרכזי של פלוגת ההנדסה 277 במחנה אנקונדה, 500 ק"מ מצפון לאל-עמארה. למחלקות נאמר שהשיירה נפגעה קשות. ורגס-מדינה ואוהדה נהרגו. רדוס וטורס נעדרים, כנראה נהרגו גם הם. אבל בבוקר המחרת החלו לעבור במחנה שמועות: גדוד 84 השאירו את רדוס וטורס מאחור, למותם. עם זאת, הכול היה מעדות שמיעה. הרחק במורד פירמידת הדרגות, קשה להשיג מידע מדויק. החיים נמשכו, המשימה נמשכה. ואז, שלושה ימים לאחר מכן, רדוס וטורס הופיעו במחנה אנקונדה, חיים.
"היה לנו מזל מטורף", אומר רדוס. הלילה היה בעיצומו, והחמושים שלטו בחצר הכלא. הוא הציץ דרך חלון קטן בקיר הבטון. מעבר לכלא, במרחב שליד העיר, פיסת אדמה לבנה ממלח זרחה באור הירח והאירה נתיב מילוט דרך בריכות האידוי הרדודות. האדמה הייתה כעשרה מטרים מתחתיהם, אבל היה חשוך מכדי לראות מה היה שם. מטר אחד בלבד, עמוס בתיל מסובך, הפריד בין המגדל לחומה ההיקפית של המתחם. לרדוס היה רעיון: הם יקפצו.
"לעזאזל", אמר טורס. "זה די גבוה".
רדוס הושיט לו רובה ואמר, "תראה גבר, אתה הולך לנחות, ואתה הולך להתגלגל". הוא טיפס אל החלון, נזהר להישאר מחוץ לטווח הראייה של החמושים, ונחתך בידיו מהתיל כשעבר את קצה החומה. הוא החזיק בקצה, משלשל את עצמו לגובה הקיר, נעלי המדבר שלו מתנופפות שתי קומות מעל האדמה. ואז הוא שחרר.
"נפלתי חזק", אומר רדוס. טבעת הקסדה שלו ריסקה את גשר אפו, ממלאת את פיו בדם. הוא כשל לכדי עמידה באקדח שלוף. איש לא היה בסביבה.
הגיע תורו של טורס. כשהוא טיפס דרך החלון רגלו החליקה, אבל במקום ליפול לקרקע הוא מצא את עצמו תלוי באוויר מסובך בתיל. הוא קרע את שרווליו כדי לשחרר את עצמו לחופשי, ואז נשמט מטה. גופו הכה בערימת אבנים ופיסות בטון שבורות. הוא פקח את עיניו, בהכרה מלאה, אבל התקשה לנשום ולא היה מסוגל לנוע. דם זרם במורד פניו. "לך", הוא אמר לרדוס. "לך".
"הייתי כאילו, 'בן אדם, אתה צוחק עליי'", אומר רדוס. "'אני לא משאיר אותך כאן, אתה בא איתי. אחרי כל החרא שעברנו?'"
רדוס הניף את טרוס על רגליו והעביר יד אחת שלו אל מאחורי כתפיו. הירי התחיל מחדש, וקליעים נגד מטוסים הכו בצדו האחר של המגדל. כלבים משוטטים בשכונה הסמוכה נבחו לעומת הרעש. "כששמעתי אותם יורים על המגדל הרגשתי טוב יותר", אומר רדוס. "המניאקים חשבו שאנחנו עדיין בתוכו".
הלאה מהם ראו טורס ורדוס תעלת מים רחבה שאספה את המים מתעלות הניקוז הפתוחות של השכונה. טורס שיער שהיא מרוחקת כמאה מטרים מהכלא. למעשה המרחק היה פי חמישה מכך. "הוא נשא שני כלי נשק, ציוד לחימה מלא, וגם גרר אותי כל הדרך לשם", אומר טורס על רדוס.
הם התאמצו לחצות את השיחים שלצד תעלת המים, ותפסו מחסה בגדה. הם לא הריחו את הביוב, כי דם מילא את נחיריהם. בכלא, החמושים כבר היו במגדל, יורים באקראי לעבר המדבר. "אנחנו חייבים לצאת מפה", אמר רדוס. "החבר'ה האלה מתכננים לבוא לחפש אותנו".
טורס נאלץ לעצור לעתים קרובות בגלל הכאב, וכדי להשיב את נשימתו. הם צעדו כקילומטר וחצי, יגעים וצמאים, עד לגשרון מתחת לכביש 6, ונשכבו על האדמה, צופים במכוניות החולפות. כשטרנטה לבנה קטנה קרקשה במורד הכביש, משמיעה קולות נפץ כאילו היא עומדת לעצור במקום, הם החליטו לחטוף אותה. רדוס רץ לפני המכונית וכיוון את נשקו לשמשה. טורס חיפה עליו מאחור. הם בוודאי נראו אומללים באור הפנסים: שני לובשי מדים אדומי עיניים, דם יבש מכסה את ידיהם ופניהם, מצחינים ממי ביוב, צועקים באנגלית.
הטרנטה בלמה חזק, הפגוש הקדמי שלה כמעט מכה במדרכה. הם השליכו את שלושת הנוסעים החוצה, ורדוס התיישב במושב הקדמי באקדח שלוף. טורס טיפס למושב האחורי וכיוון את רובהו אל ראשו של הנהג, גבר צעיר חף מזקן בחולצת כותנה קצרה. "הוא לא רצה לנהוג", אומר טורס. "הוא אמר: 'קחו את הרכב'. אמרנו לו: 'אנחנו לא רוצים את הרכב, אנחנו רוצים שתנהג'".
לבסוף הנהג הכניס הילוך והתחיל לנהוג במורד הכביש. היה בקבוק פלסטיק עם נוזל בגוון צהוב על רצפת המכונית. הם ניסו לשתות אבל מיד ירקו. הנוזל היה מזוהם בדלק או בנוזל מנוע כלשהו. הם המשיכו דרומה מאל-עמארה כשמקבץ מחסומי בטון הפנה את התנועה למעגל מואר בזרקורים. כשהם התקרבו, חצי תריסר שוטרים עיראקיים הקיפו את המכונית.
"לא היה לי עוד כוח, בן אדם", אומר רדוס. "החולצה שלי הייתה קרועה, והיה לי דגל ארה"ב על הכתף הימנית, וכולם כיוונו עלינו רובים וצעקו עלינו בעיראקית, והם ראו שאני מכוון אקדח לנהג, אז פשוט אמרתי להם: אמריקאי".
השוטרים ליוו את רדוס וטורס לתוך התחנה, אל הסמל שלהם - גבר רזה ומשופם במדים כחולים וכומתה שחורה. כשהוא ראה את החיילים הפצועים והמסריחים הוא נעמד והתחיל לנזוף בשוטריו. "הוא היה בטירוף", אומר רדוס. "כאילו, 'למה לעזאזל הבאתם את האמריקאים האלה הנה?'"
סמל המשטרה, שדיבר מעט אנגלית, התחיל לחייג בטלפון שדה צבאי מיושן שהיה בתחנה, תוך שהוא ממלמל משהו על הבוס הבריטי שלו. "בסופו של דבר הוא השיג מישהו בטלפון", אומר רדוס. "חשבתי, הבחור הזה, מה לעזאזל הוא מארגן לנו?"
במשך השעה הבאה השוטרים נראו מתוחים והתווכחו ביניהם בערבית. הם רצו שרדוס וטורס ימסרו את נשקם. "ממש לא התכוונו לעשות את זה", אומר רדוס. ואז הם שמעו את הרעד המתגלגל של טנקים מתקרבים. רדוס וטורס בהו בסמל המשטרה. "הוא מלמל 'בריטים'", אומר רדוס. "וזה היה הדבר הכי משמח ששמעתי בחיים שלי".
בלא ידיעתם של רדוס וטורס, או של כל אחד מהחיילים האמריקאים האחרים ב"רכבת הגיהינום", כוחות בריטיים שלטו באל-עמארה מאז מרץ 2003, וניהלו קרב מתמשך עם המיליציה השיעית המכונה "צבא המהדי". בבוקר האחד במאי, בדיוק כשהשיירה יצאה מבגדד לעבר כוויית, הבריטים פתחו במתקפת פתע ללכידת חצי תריסר מנהיגים מהדיים. בספר 'צלף אחד', כתב דן מילס, צלף בריטי בן 36, שהאויב התייחס למבצע "כאל הכרזת מלחמה".
מילס היה ממוקם בגג ארמון המושל המודח, שהבריטים הפכו למרכז יחידת התיאום האזרחית-צבאית, או בית CIMIC
(Civil Military Cooperation). המיליציה "החלה לגייס את כל מי שהייתה מסוגלת", הוא כותב. "משאיות עם רמקולים נסעו מסביב והפגיזו את השכונות במסרים זועמים בערבית מהירה". מתורגמן הסביר להם מה נאמר: "'תגידו לכולם ללכת הביתה ולאחוז בנשק. בואו והילחמו בכובשים הכופרים'. הם אומרים שזהו ג'יהאד".
מהזריחה ועד השקיעה, ירי ופיצוצים החרידו את כל שכונות העיר. גלים של לוחמים במדים שחורים ובמסכות שחורות תקפו את בית CIMIC, וכמעט פרצו את השער. מטחים של פצצות מרגמה ורקטות הפכו את המתחם המבוצר להריסות מופגזות וכתושות. כדי לפדות את מנהיגיהם, חברי צבא המהדי חטפו ואיימו להוציא להורג כמה מחברי המשטרה המקומית, שלהלכה הייתה בת ברית של הבריטים. זה הוביל ליום של שיתוף פעולה נדיר בין הבריטים למשטרה העיראקית – התפתחות קריטית לגורלם של רדוס וטורס. הקרבות סערו כל הקיץ והפכו למבצע המפורסם ביותר של הצבא הבריטי במלחמת עיראק: ההגנה על בית CIMIC.
בסביבות שש בערב, אחרי 14 שעות של לחימה רצופה, מילס שמע סדרת פיצוצים מדרום. הוא ראה כדור אש מתנשא "כמו מכלית נפט מתפוצצת", ובעקבותיו התפרצות ירי וענן עשן שחור. כשהגיעו לזירה מצאו הבריטים "שורת מתכת מרוסקת וחרוכה באורך קילומטר". רק בהמשך הם למדו על יעד המתקפה: "שיירת הנדסה ענקית של צבא ארה"ב".
לפי מי שהיו בשיירה, אחרי ההחלטה לעזוב את רדוס וטורס מאחור, פיונס והחיילים תחת פיקודו המשיכו עוד 15 ק"מ מנקודת הכינוס לפני שפטרול בריטי עצר אותם וזימן חילוץ מוסק לפצועים. כל הנפגעים שרדו. הבריטים ליוו את שאר השיירה לבסיסם העיקרי במחנה אבו-נאג'י. כשעברו על פני שורות האוהלים, המשאיות, המבנים המבוצרים, הלנד-רוברים החמושים והטנקים, האמריקאים בקושי יכלו להאמין כמה קרובים הם היו לקבלת סיוע. הבריטים, מצדם, היו המומים מכך שהאמריקאים פשוט נסעו בלב מעוז צבא המהדי, שהבריטים לא העזו להתקרב אליו ללא שיירת טנקים.
הבריטים ארגנו סעודת חצות לאמריקאים בחדר האוכל שלהם, אוהל ממוזג מלא ניחוחות קפה. כולם ישבו ליד השולחנות הארוכים כשהאיש האחרון שציפו לו צעד לתוך האולם: סמל סטיוארט רדוס. ידיו היו חתוכות, אפו היה מנופח ושריטה עמוקה נמתחה על פניו. "היה לו מבט בן מיליון מיילים", אומר סטיל. "הוא לא כל כך מצמץ". סטיל נעמד כדי לחבק אותו, אבל רדוס רק אמר: "חיכיתי לכם".
בחורים מגדוד 84 עמדו מסביב המומים, ולדברי רדוס הוא השליך שזיף על אחד מהם – החייל שהוא זיהה מרכב הגרר. בתחילה רדוס נמנע מלהשפיל את פיונס בפני אנשיו. לדבריו, כשפיונס בא "להשלים איתו", משהו שחרר את הטקסני שבו. "עפתי על המטומטם. ובלי בילי סטיל כאן, הייתי תולש לו את הראש".
אחר כך, כשרדוס סיפר להם על הבריחה, סמל בכיר ניסה להסביר לו את הנסיבות שבגללן השיירה הייתה חייבת לעזוב. רדוס קטע אותו באמצע ההסבר. "כל מה שאני יודע זה שהייתם אחראים עלינו, ואתם ידעתם שנשארנו שם מאחור, ונתתם לסגן משנה עלוב, ילד בן 24, לשבת שם ולשכנע אתכם לא לחזור לחלץ אותנו".
טורס נלקח לבית חולים שדה. הוא היה רטוב מזיעה ומסריח מחציית תעלת הביוב. הרופא הבריטי שחתך את בגדיו של טורס התבדח עם האחות, וטיפל בו בגסות. כשהם רחצו אותו ותפרו את פצעיו הרופא "המשיך לשאול מאיזה עם אני", אומר טורס. "הם שאלו אם יש לי סומבררו, דברים כאלה".
הוא קיבל משככי כאבים ואיבד את ההכרה, נופל לשינה עמוקה, נטולת חלומות. כשהתעורר ביום המחרת במיטה אחרת, אומר טורס, ביקר אותו אדם מוזר לבוש כרוכב אופנוע - בנדנה שחורה, ז'קט עור שחור, מכנסי ג'ינס ונעלי בוקרים. "הוא היה אמריקאי", אומר טורס. האיש שאל אותו על האויב – כמה הם היו, מה הם לבשו, איזה נשק היה להם, וכמה מהם הרגו טורס ורדוס.
"חכה רגע", אמר טורס. "מי אתה?" האיש ענה: "אל תדאג לזה". הוא רצה לדעת איך טורס נפצע. טורס אמר לו שנפל ממגדל על גבו, מה שגרם לאיש לגחך ולצחוק. ואז הוא יצא בפתאומיות. לדברי רדוס, הוא לא נפגש עם מישהו שתואם את תיאור האופנוען של טורס.
רדוס וטורס הוטסו לכוויית ליומיים של תחקורים, ואז הוחזרו למחנה אנקונדה, שם הופעתם הייתה כמו נס לבסיס הראשי של ה-277. בחקירת האירועים, שנמשכה חודש מייגע של ניתוחי פוסט-מורטם, נפערו סדקים בין אנשי המילואים, שכולם זעמו על הפרת שבועת הלוחם, ובין לוחמי המחלקה של גדוד 84 הסדיר, שהגנו על קציניהם – לא רק פיונס, אלא גם קצינים בכירים במטה החטיבה, ששלחו את השיירה למסע באזור אסור לתנועה עם מפה דלה וציוד קשר דפוק, בהתעלמות מוחלטת מהקרב המתחולל באל-עמארה. כל בעלי הדרגות נראו רע.
רדוס וטורס סיפרו את אותו סיפור באינספור ראיונות עם קצינים זרים שלא פגשו עוד אחר כך. לדברי טורס, נשקו נלקח ממנו והוא הוצב בהשגחה כדי שלא יתאבד. מלווים חמושים הלכו איתם לכל מקום. הצבא האזין לשיחות הטלפון עם משפחותיהם, וניתק את הקו אם הם אמרו יותר מדי. קציני מודיעין פקפקו בדיווחיהם והורו להם לא לדבר על התקרית עם איש מחוץ ליחידה. אף אחד לא הציע להתנצל בפניהם, או אפילו להסביר. "הם אומרים לנו לא להשאיר אף אחד מאחור, חי או מת", אומר טורס. "אתה רואה את זה בסרטים, ומתחיל להאמין בזה. אז איך החבר'ה האלה עשו לנו את זה?"
חודש מאי 2004 חסר כמעט במלואו מארכיון ויקיליקס של מסמכי מלחמת עיראק, אף שהוא מכיל אלפי דו"חות צבא מאפריל ומיוני. בתשובה לבקשה לפי חוק חופש המידע, הצבא הכחיש את קיומם של מסמכים הקשורים בתקרית. התברר שזה לא היה נכון. חייל בדימוס, שביקש שלא אחשוף את זהותו, נתן לי העתק לא מצונזר של החקירה הפנימית של הצבא. היא הוכנה בידי שופט צבאי בדרגת קולונל ונחתמה בידי לוטננט גנרל (הערת המתרגם: דרגה המקבילה לרב-אלוף בצה"ל) תומס פ' מץ, אחד מהמפקדים האמריקאים הבכירים ביותר בעיראק באותו זמן.
הדו"ח כולל ממצאים מפורטים על סדר האירועים בן 72 השעות של מארב "רכבת הגיהינום", אבל אין שום אזכור להחלטה המכוונת של מפקד השיירה להשאיר את שני הלוחמים מאחור. "הרבה בכירים פשוט דחפו דברים אל מתחת לשטיח", אומר רדוס. "זאת המסקנה שלי".
פיונס פרש מאז למילואים לא פעילים, והוא מועסק כאזרח עובד צבא. בתכתובת דוא"ל קצרה הוא הפנה אותי להצהרות הרשמיות שנמסרו במהלך החקירה, ולא הסכים להוסיף דבר. הוא מעולם לא ננזף או הוצב מחדש. למעשה, הוא קודם והגיע עד דרגת קפטן. דו"ח השופט הצבאי מציין בפשטות: "פיונס, אף שהחזיק בניסיון מבצעי מוגבל, פעל באומץ במהלך המארב והפגין מנהיגות במצב קשה". צבא ארה"ב לא השיב לבקשות תגובה חוזרות ונשנות.
מפקד גדוד 84 היה לוטננט קולונל (סגן אלוף) ג'פרי אקשטיין, בוגר ווסט-פוינט ובוגר מבצע סופת מדבר (מלחמת המפרץ הראשונה) וסומליה. כיום הוא כבר לא בשירות, ומסרב למתוח ביקורת על פיונס, שהיה אז תחת פיקודו. "דבר לא מכין אנשים לעוצמות כאלה", הוא אומר. "אתה לא מפקפק במי שעל הקרקע. זאת הייתה ההחלטה הטובה ביותר שהוא היה יכול להחליט. והוא היה היחיד שהיה יכול להחליט אותה".
לוטננט קולונל פיטר קילנר, קצין צבא ופרופסור לפילוסופיה בווסט-פוינט שכותב על אתיקה צבאית, אומר ששבועת הלוחם היא "שאיפה" ו"השראת מוטיבציה", ולא חוק. "המשימה של קצין בשטח היא להפעיל שיפוט, ולא לעקוב אחר הסיסמה באופן אוטומטי", הוא אומר. ועדיין, קילנר מוסיף, פיונס היה יכול לנסות לבחון את עוצמתו של האויב. "מבחינה פסיכולוגית, נטישת שני החיילים רעה לשאר הלוחמים", אומר קילנר. "היא מנגנת על הפחדים העמוקים ביותר של כל חייל בקרב".
רדוס וטורס קיבלו ציון לשבח עם סימן V המציין גבורה. צל"ש הגבורה, המכונה ARCOM, הוא למעשה מחמאה על ההשתתפות. הם אפילו לא קיבלו את עיטור לב הארגמן, אף ששניהם ראויים לו משום שלקו בפגיעה תמידית בעמוד השדרה בעקבות הקפיצה מהמגדל; רדוס גם נקע את כתפו, שבר את גבו וסבל מפגיעת מוח טראומטית בפיצוץ שריסק את המשאית. פלוגה 277 כן ביקשה שתוענק לו מדליית כוכב הכסף, אבל ה-84 "שִנמך" אותה לארד, והבקשה נדחתה לבסוף, בשל היעדר עדויות. זה היה עלבון קיצוני, כמו מתן איבופרופן לשיכוך כאבים מפצעי ירי.
רדוס התגייס בשאיפה להיות לוחם כוחות מיוחדים, אבל עכשיו הוא אומר, "תיזהרו ממשאלותיכם, כי אין שום דבר טוב במלחמה". אחרי שחזר הביתה מעיראק הוא סבל מנדודי שינה וחווה הבזקים של זעם מעוור. הוא למד לתואר ראשון באינטרנט והתקדם לקצונה, בזמן שעבד כמכונאי במפעל הולט קטרפילר בסן-אנטוניו. ב-2009, בגיל 46, הוא הרגיש בריא מספיק כדי להתנדב ל"קו" השני של ה-277 בעיראק.
"לפעמים אתה חייב לעלות שוב על הסוס", הוא אומר. הוא שירת כמפקד מחלקה בשיירות של היחידה ושרד כמה מטעני צד – אף אחד מהם לא קרוב למה שהיה באל-עמארה. הוא פרש בדרגת קפטן ועכשיו עובד בהולט קטרפילר, ומתמודד עם הקשיים בעזרת תרופות, טיפול פסיכולוגי, הליכות ארוכות ותמיכה מאשתו, שלושת ילדיו ושבעת נכדיו. הוא אומר שלעולם לא יסלח למי שהשאירו אותו למות.
טורס מתגורר עכשיו בטיחואנה שבמקסיקו, עם אשתו השנייה ובנו החורג בן העשר, ועובד מעבר לגבול, במספנה בסן-דייגו. הוא חזר הביתה מעיראק במצב גרוע בהרבה מזה של רדוס. מלבד הפרעת דחק פוסט-טראומטית לפי הספר וכאבי גב כרוניים, הוא היה מלא בושה על שקפא בקרב ומוכה יגון על שהרג בני אדם. היו לו תנודות חדות במצב הרוח וגלי אלימות.
נישואיו הראשונים התמוטטו, ואשתו לקחה את הילדים. הוא התחיל לשתות, איבד את עבודתו בבנייה, ואז את ביתו. רכושו הידלדל עד שנותר לו רק תיק נסיעות ובו מדיו הישנים, קסדתו וכיס התחמושת שבו החזיק את המחסנית האחרונה שלו. כמו רדוס, הוא התנדב בסופו של דבר ל"קו" נוסף. "הרגשתי שהשארתי משהו מאחור", הוא אומר. "הרגשתי שאני צריך לחזור ולקחת אותו".
במרץ 2006 הוביל טורס שיירה בת שלוש משאיות חמושות על הכביש בגבעות הסמוכות לקאבול שבאפגניסטן. קרב יריות קצר פרץ, וגלגלי המשאית המאספת איבדו אוויר. היא נעצרה בענן אבק. בצוות שלה היו שלושה - אזרח ושני חיילים. טורס יצר קשר עם המפקדה אבל הורו לו להמשיך לנוע. הוא הסיע אזרח עובד חיל ההנדסה שנשא סכום גדול במזומן. שיירה אחרת התקרבה למיקומם מאחור, כך אמרו לטורס – היא תאסוף את הצוות של המשאית התקולה.
"טוב, קיבלתי", טורס אמר, וניתק את הקשר. מה שהוא עשה אחר כך גרם לכך שיינזף ויוצב מחדש בעמדה מרוחקת בגבול טג'יקיסטן. הוא סירב פקודה וחזר אל אנשי השיירה הנטושים מאחור. הוא לא היה מוכן להשאיר אותם מאחור.
- סת' הארפ שירת כטוראי בפלוגת ההנדסה ה-277, לצד סטיוארט רדוס ופרננדו טורס
© 2016 Rolling Stone. First published in Rolling Stone Magazine. (r)
All rights reserved. Distributed by Tribune Content Agency
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם