ראשי » חדשות » פוליטי מדיני

מהגנה להתקפה: מועצת הביטחון היא הבעיה, לא אונסק"ו

ההתקפות על החלטת אונסק"ו מכוונות למטרה משנית. האתגר המכריע מתבשל במועצת הביטחון, וכדי לנצח בו מוכרחים בכירי הליכוד לנטוש את המסר המתגונן של נתניהו ולעבור להתקפה

כבר שלושה שבועות שארגון האו"ם לחינוך, תרבות ומורשת - אונסק"ו - מככב במקומותינו בתפקיד האיום מספר אחת על ישראל. ימין ושמאל כאחד מתנפלים על ההחלטות המופרכות שמעבירים הנציגים הערבים, שלפיהן אין קשר בין העם היהודי לירושלים או להר הבית. הימין מסיק שוב שאנחנו עם לבדד ישכון ולכן חובה לעמוד על המשמר. השמאל מסיק את המסקנה ההפוכה שלפיה העוינות לישראל נובעת ממדיניותה, ולכן צריך להקשיב לקהילה הבינלאומית ולוותר. אלה כאלה נהנים לפרוט על הרגשות הפטריוטיים ולדבר ללבם של המצביעים הפוטנציאליים.

שגריר ישראל באונסק"ו זרק את ההחלטה לפח
 
על הפסטיבל הרועש מעיב פרט קטן אחד. לא אונסק"ו היא הבעיה, מועצת הביטחון היא הבעיה. בתוך כמה שבועות תתכנס המועצה לדון על הצעות נשכניות בהרבה מההצהרות החלולות של אונסק"ו. הפלסטינים, הירדנים והאירופים נמצאים בעמדת המתנה ליום שאחרי הבחירות בארה"ב, כאשר אובמה יהיה משוחרר מהמחויבות לניצחונה של קלינטון וירצה להותיר מורשת משלו, וכבר מגלגלים נוסחי החלטה מרירה על ההתיישבות היהודית מעבר לקו הירוק. בישראל לא יודעים מה בדיוק ייאמר בהן, אך ברור שהן יוקיעו אחת ולתמיד את אריאל ואת בית-אל, את רמות ואת גילה.

למען הדיוק ההיסטורי צריך לומר שכבר בשנות השמונים הגדירה המועצה את ההתנחלויות כבלתי חוקיות. זו הייתה אות מתה אז, וזו צריכה להישאר אות מתה כיום. אבל הכול מסכימים שחכם לא נכנס למלכודת שפיקח יודע לצאת ממנה, ולכן את הבור ההולך ונכרה במועצת הביטחון צריך לכל הפחות להקטין. הדרך לעשות זאת היא באותה שיטה שדווקא הצליחה באונסק"ו: צעקות.
 
כשראש הממשלה גינה בתוקף לפני חצי שנה את צרפת על תמיכתה בהחלטה המכחישה קשר בין העם היהודי וירושלים, פריז נבוכה והודיעה על שינוי מדיניות. כשהקהילה היהודית במקסיקו לחצה על הנשיא באותו עניין, הוא נכנע וקיבל. כשהארגונים היהודיים בארה"ב טענו שהחלטות אונסק"ו הן אנטישמיות לשמה, גם ראש ממשלת איטליה מתאו רנצי הבין שיש גבול לצביעות. אלה רק חלק מן המדינות ששיפרו את דפוס הצבעתן באונסק"ו רק כי לחצנו, ביקשנו, צעקנו והתחננו. זה בדיוק מה שצריך לעשות בנוגע לחרב המתהפכת במועצת הביטחון.

אלא שכאן מגיע האבל. משום מה, בכל הנוגע להתנחלויות ראש הממשלה מציג קו הגנתי. הוא אמנם לא המיר את דתו כמו שרון ואולמרט, אבל גם לא נוקט קו התקפי כמו זה של בנט למשל. לקראת הדיון הקודם במועצה, זה שאנשי 'בצלם' ו'שלום עכשיו' העידו בו נגד מדינת היהודים, הקליט בנט סרטון שבו הוא השמיע את המשפטים הבאים (באנגלית):

"השבוע נהיה עדים לעוד מעשה מביש באו"ם. מועצת הביטחון מתכנסת לדון באישור שנותנת ממשלת ישראל לתשעים משפחות לגור בשילה. שילה מוזכרת בתנ"ך 31 פעמים. שילה הייתה בירת ישראל הראשונה שייסד יהושע, והחפירות הארכיאולוגיות תומכות בסיפור התנכ"י. לכן המעשה הזה הוא ביטוי נוסף לעיוות ההיסטוריה והכחשתה. לפי המשפט הבינלאומי, לישראל יש הטענות החזקות ביותר על כל השטח בין הנהר לירדן. ב-1967 החזרנו לידינו את השליטה בירושלים, ביהודה ובשומרון, והתחלנו לבנות מחדש את הקהילות ההיסטוריות שלנו. לכן בנינו את שילה ושכנותיה המקראיות - בית-אל, לבונה, עלי ועפרה. נכון, יש פלסטינים בארץ ישראל, אך צריך לומר דבר פשוט: עם לא יכול להיות כובש בארצו".
 
גם נתניהו משתמש בטיעון של הכחשת ההיסטוריה, אלא שמסיבה לא ברורה הוא מגביל אותו לתחומי הקו הירוק. הוא מדבר על הר הבית, הכותל וירושלים, ומבקר בתל-לכיש ובתל-גזר, אך כשמדובר בחברון או בשומרון, ראש הממשלה עובר למגננה. "ההתנחלויות אינן שורש הסכסוך אלא תוצאה של הסכסוך", זוהי המנטרה. לא ברור מדוע זו גישתו. הזכות ההיסטורית איננה נעצרת בקו הירוק, ולמעשה היא מתחילה מעבר לו, שהרי שילה וחברון קדמו כידוע לירושלים. נתניהו, מסיבות שאפשר לנחש, נזכר במקומות האלה רק לפני הבחירות ולא ביניהן, ובמהלך הקדנציות גם לוקח איתו שבויים.   

פעם היו דני דנון­ודני דיין, ציפי חוטובלי­ויריב לוין, שלא היססו לבטא בחדות את עמדתם האידיאולוגית. נתניהו, במה שאפשר להגדיר צרות של עשירים, מינה את הדוברים הרהוטים הללו לתפקידים חשובים, אך בדרך זו גם דחף להם סמרטוט לפה. כל הנזכרים לעיל ושותפיהם מחפשים דרכים לקדם את אמונתם, אך כמי שמייצגים את הממשלה ולא רק את עצמם הם נאלצים ליישר קו.

חוטובלי, למשל, מתנגדת לחלוטין למדינה פלסטינית ותומכת בריבונות מלאה, ואף יזמה פרויקטים חשובים לקראת 2017 - שנת החמישים למלחמת ששת הימים - המדגישים את ההיסטוריה היהודית בארץ ישראל. היא מקפידה להזכיר כי "ההתנחלות ביהודה ושומרון היא מעשה מוסרי וצודק, והוא חוקי גם על פי הדין הבינלאומי", וממעמדה כסגנית שר החוץ התבטאות כזו חשובה מאוד.
 

אבל לגינוי האמריקאי על בניית הבתים בשילה היא הגיבה באותן מילים מתנצלות של נתניהו: "ההתנחלויות אינן מקור הסכסוך, ולכן בנייה או הפסקת בנייה הן לא מקור הפתרון. החלטת ממשלת ישראל לבנות 98 בתים בשילה כפתרון בסוגיית עמונה היא החלטה לגיטימית, שאיננה מפרה התחייבות כלפי האמריקאים".

דוגמה נוספת היא התבטאות מ-2014 של סגן שר הביטחון דאז ושגריר ישראל באו"ם כיום, דני דנון. בתגובה לדברי  קרי שישראל תוחרם וביטחונה יהיה בסכנה אם המו"מ עם הפלסטינים ייכשל, הגיב דנון: "אנו מכבדים את מזכיר המדינה קרי, אך לא ננהל מו"מ עם אקדח מוצמד לרקה. ידידים אינם מציבים אולטימטום לביטחון מדינת ישראל". היום אי אפשר יהיה לחלץ ממנו התבטאות כזו.

שלא תהיה טעות: הארבעה האלה, כמו אחרים בליכוד, מוסיפים להאמין במה שהאמינו בעבר, אלא שנתניהו כלא אותם בכלוב של זהב. הם הגיעו לתפקידיהם בזכות תפיסת עולמם, אך כיום הם מתקשים לבטא אותה במלא הגרון. ביבי מאיים. ואולם, לנוכח הסכנה המתרקמת הגיעה השעה להעלות טונים. קל לירות אש וגופרית על הקורבן הקל בדמות ההחלטות הפוליטיות של אונסק"ו, שמשקלן הסגולי אפסי. את התותחים צריך לכוון אל היעד הנכון, החשוב והמכריע פי כמה - אל מועצת הביטחון.
 
יש לומר בכל הכוח, הן מול האמריקאים הן מול יתר מדינות העולם, שהחלטה נגד ההתנחלויות היא מעשה בלתי נסלח עבור מדינת ישראל. כי אם לא נצעק הם לא ידעו שכואב לנו. הטיעונים עצמם, הביטחוניים וההיסטוריים, מוכרים לבכירי הליכוד, עכשיו השעה לזעוק אותם בקול גדול. לעת כזאת הגיעו למלכות.

סקרים עדכניים מארה"ב מלמדים שהמנצח הגדול של הבחירות הוא בכלל ברק אובמה. הוא נהנה מפופולריות חסרת תקדים, כמעט 52 אחוז, ומשווים אותו אפילו לרונלד רייגן. לעת בלותו הייתה לו עדנה.

בכל הנוגע למדיניות פנים, שהיא המדד היחיד כמעט בעיני האמריקאים, אובמה כנראה הציל את הכלכלה האמריקאית. מדיניות החוץ, לעומת זאת, היא כישלון מפואר בקנה מידה היסטורי. זו לא רק היחלשות ארה"ב בכל הגזרות, אלא יכולת יוצאת דופן שהפגין אובמה להשיג את ההפך הגמור מהמטרות שהציב.
 

מי שמגיע מהחוגים המתקדמים ביותר כביכול, החזיר למרכז הבמה העולמית את כוחות העבר האפלים ביותר. כך, במקום שלום עם העולם האסלאמי, כפי שהציג אובמה בנאומי קהיר ואנקרה, קיבלנו את האלימות הדתית של ימי הביניים. הנשיא שחתר לצמצם את תפוצת הנשק הגרעיני, מסיים את כהונתו בשקשוק רוסי של פצצות אטום סטייל ימי בריה"מ, עם דיקטטור שמתנהג כמו בתקופת הצאר.

אובמה הפקיד את ניהול העולם בידי האו"ם והגדיר את אמריקה כ"מובילה מאחור", וכך הוא חתום על התפרקות הסדר העולמי. על איראן והגרעין אין צורך לדבר, ובטורקיה נזכר השבוע בערגה השליט ארדואן - עוד "מוסלמי מתון" שאובמה תלה בו תקוות גדולות - בימי האימפריה העות'מנית. ועוד לא אמרנו דבר על סוריה, עיראק, תימן, אפגניסטן והמזרח התיכון הקורס.
 
אלא שכל זה לא משפיע על היחס לאובמה. האמריקאים לא מתעניינים במדיניות חוץ, והיא לא שיקול ביחסם לנשיאיהם. כך שההסבר להתרפקות על אובמה נמצא במקום אחר, וקשה להפריז במספר הפעמים שמכרים ישראלים הצביעו עליו בלי משים. אפילו ילדים תוהים: כיצד ייתכן שאלה הם שני המועמדים שהדמוקרטיה האמריקאית המפוארת הצליחה לנפק? איך יכול להיות שזה המקסימום ש-320 מיליון איש מוציאים מתוכם?

עליבותו של טראמפ ברורה, ומיותר להכביר עליה מילים. לרגע או שניים הוא נצנץ כתקווה של שפיות, אך מהר מאוד הוא כשל לתוך אגו חולני ודחפים בלתי נשלטים אחרים. אשר לקלינטון, כעת כשהיא במרכז הבמה, חלשה, משעממת, אנטי-כריזמטית וצפויה להחריד - ברור מדוע אובמה גבר עליה ב-2008. לה אין את זה, לו יש. לא פלא שהאמריקאים מתכרבלים ברגעי קסמו האחרונים.
 
כדאי לזכור את כל זה בגל הקיטורים הבא על נבחרינו. אחרי הכול, כאן אורן חזן הוא רק חבר כנסת. שם, בן דמותו האמריקאי כמעט נהיה נשיא.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg